שיטה מקובצת/נדרים/כה/ב

שיטה מקובצת נדרים כה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נדרי שגגות התירו משום דבעינן פיו ולבו שוין. וקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דפרק קמא דאמר רב יהודה אל יישן היום שמא ישן למחר רוצה לומר שמא ישן במזיד שיאנסהו שינה וכן גבי אם אלך למחר רוצה לומר שילך במזיד הוא בהתחלת הנדר. ולא דמי כלל לאכל ושתה בשוגג שהרי התחלת הנדר היה כשאכל ואז שוגג היה ולכך התירוהו חכמים וכן כל שוגג בשעה שנודר כגון אשתי שגנבה כיסי ושהכתה בני דטועה הוא. הרא"ם ז"ל:

שאני אוכל שאני שותה ושכח ואכל ושתה. פירוש אמר קונם וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים שאני אוכל כלומר קונם יהא לי מה שאני אוכל היום או מה שאני שותה היום ושכח ואכל ושתה כל זה הוא נדרי שגגות ואין בו בל יחל. הריטב"א ז"ל:

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. כלומר גם זה נדרי שגגות והרי זה מותרת לו אף על פי שלא התנה בשבועתו לומר אם גנבה את כיסי ואם הכתה את בני אפילו הכי פטור כשנודע שלא גנבה ולא הכתה שהנשבע על הדבר וכסבור שהוא כן נדרי שגגות הן וגם זה אילו נזכר שאכל ושתה או ידע שלא גנבה את כיסו לא היה נודר. הרא"ם ז"ל. קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה מותר. ומיהו אם נודע שגנבה לו אסורה ליהנות ממנו ולא דמי לאומר קונם פירות עלי אם אכלתי ונזכר שאכל דאמרן ברישא דמותר דהתם כיון דתולה התנאי בדנפשיה וסבור הוא בעצמו בודאי דלא אכל לא נתכוין שיחול הנדר כלל. אבל הכא שתולה התנאי באשתו אינו בטוח שלא גנבה את כיסו אלא מסופק הוא בדבר ונתכוון שאם גנבה שיחול הנדר ולא הוי נדרי שגגות.

עליכם קרבן. כלומר כקרבן והיו עם קרוביו אחרים שרוצה להדירם. בית שמאי אומרים הקרובים מותרים דשוגג הוא גבייהו ועל האחרים מזיד ולית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובית הלל סבירא ליה דהותר כולו דהוה ליה נדר טעות שאינו חל בענין שנדר. ודומה לההיא דקידושין מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות דאמרינן במי שמת דמיירי באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הא לא אמר הכי אפילו נכריות אינן מקודשות. ואפילו למאן דאמר מקודשות בנדר מודה דטועה הוא ובטעות נדר. הרא"ם ז"ל.

גמ' תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות. משום דבמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים משום הכי תני בברייתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגות. אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועה כתובה דהא מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. תמיה לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרין וכשם שנדרי שגגות מותרים ובנדרי אונסים נמי תני בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה וכדברי בית הלל מפני מה לא שנו כן בנדרי זירוזין. ומיהו בירושלמי מצאתי תני כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא כמו (לא הזכירו) שהזכירו השאר. הרשב"א ז"ל.

כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות. דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס. והאונס קרי שגגות והיכי דמי סימנא בעלמא ומעשה רב אתא לאשמועינן. ואם תאמר אמאי קבעי היכי דמי דשבועות שגגות נימא כמתניתין נשבע ואמר שבועה שלא יאכל אם אכל היום. ואפשר דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דרב כהנא ורב אסי. וא"ת ואינהו היכי משתבעי הכי לכתחלה. וי"ל דכבר נדר אמר המגיה אולי צריך לומר: דבככר נשבעו וקאמר דמותרים (בכבר) בככר דאנוסין. שיטה. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וכו'. מסתברא דהא דאמרי הכא היכי דמי לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. אלא לרבותא נקט ליה וכאלו אמר עד היכן. עד כאן. וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.

וכן כתב גם הרנב"י ז"ל בפירושו להרמב"ן ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות. כלומר עד היכן היא שבועת שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא הכי אמר רב והדין אמר הכי אמר רב וכל חד וחד שפיר קא משתבע. כלומר כל אחד מהם היה נשבע הכי אמר רב וכי אתא רב אמר כחד מיניהו ואמר ליה חבריה: ואנא לשקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך ושפיר קא משתבעת ששוגג היית באותה שבועה. וכן נמי שבועה שאכלתי ונזכר שלא אכל או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל לא לקי. ותימה דהכא קרינן הך שבועה דרב כהנא ורב אסי שבועות שגגות ואלו במסכת שבועות קרינן לה שבועת האונסין ודרשינן לה מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס ודייקא נמי דאמר ליה רב את לבך אונסך דקרייה להך שבועה אונס. ויש לומר דלא קשיא דשגגת הלב שהוא סבור שהוא כן אונס מיקריא וכדאמרינן בפרק כלל גדול דאומר מותר אנוס הוא. וודאי שהכל משגגת הלב הוא. ואי תלנהו לפירות עולם לא מיתסרן. כלומר שאם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם אכלתי היום ונזכר שאכל הרי הפירות מותרין לו שאין כאן שבועה כלל. עד כאן.

אבל כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר. לכאורה נראה דשבועות שגגות אינן מותרות אלא במה שעבר כי הכא דאמר הכי אמר רב אבל להבא אינן מותרות דאיבעי ליה לארמויי אנפשיה כן פירשו רבים וכן נראה לפי האמת שאם לא כן מאי הוה ליה לשנויי גבי שבועות היכי דמי הוה ליה למימר כדקאמר במתניתין בפירוש שפירשו נדרי שגגות כיצד ופירשוה בין בעבר בין בעתיד. אלא ודאי מאחר שהוצרך לפרש ולא פירש אלא שעבר ולא פירש (אלא) על שעתיד (א"ה נ"ל דצ"ל לפרש דבשבועות אין מותר אלא כשנשבע במה שעבר ולא במה שעתיד) מכלל דכולי עלמא מודו כי שגגות של שבועה לעתיד איבעי ליה לארמויי אנפשיה. ותמהתי על הר"ם שלא חלק בדבר ואמר בין בעבר בין בעתיד מותרות כמו שכתב בפרק ב' מהלכות שבועות גם הראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה. וצריך עיון בדבריו.

פיסקא ראה אותם אוכלים תאנים וכו'. (שלא) נמצא אביו או אחיו או אחד מן הקרובים דודאי לא נתכוון להם היינו נמי נדרי שגגות. עד כאן.

תנן התם בפרק ר' אליעזר פותחין בימים טובים ושבתות. נדר אדם להתענות חדש ואמרו לו הרי בזה חדש שנדרת יש שבתות וימים טובים ואמר להם לא נתכוונתי להם. ואפילו היתר חכם אינו צריך דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים. בראשונה היו אומרים אותן הימים שבתות וימים טובים מותרין דאדעתא דידהו לא נדר ושאר כל הימים אסורין דאדעתא דידהו נדר. עד שבא ר' עקיבא ולימד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר פירש הטעם במתניתין אליבא דבית הלל. ואף על גב שבית הלל קדמו לר' עקיבא תופסין היו כבית שמאי עד שבא ר' עקיבא ולמד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. נשכחו דברי בית הלל עד שבא ר' עקיבא והחזירם. שיטה:

בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין בחרטה זו שיתיר לו החכם ושאר הימים אסורים ולא אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו. דלא מצא לו החכם פתח כי אם בשבתות ולא בשאר ימים. ולא הוי כנדרי שגגות דמתניתין דבמתניתין שוגג גמור היה על אביו ועל אחיו ואין צריכין שאלה כלל לא בפתח ולא בחרטה. אבל הכא הנדר חל אפילו על השבתות דיודע היה שאי איפשר לשנה או לחדש בלא שבת והנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומשום הכי צריך שאלה. וכתוב בגיליון וז"ל: מי הזקיקו לפרש כך דבכי האי גונא אפילו שבועה חלה עליה כיון דבכלל כל השנה. ונראה דסבר דהוי נשבע לבטל את המצוה דלא מהני כלל כמו שכתבו התוספות בשבועות עד כאן לשונו. הריטב"א ז"ל:

דכולהו אסורין ואביו מותר. כיון שלא שינה לשונו בחזרת דבריו כשאמר אילו הייתי יודע וכו' דבשעת הנדר אמר נמי כולכם אסורים אם כן לא שינה דבריו הראשונים ולא חזר בהן ולכן דין הוא שיהו האחרים עדיין אסורין שהרי אינו מטעה נדרו מן האחרים ולא נעקר אותו מהן כלל. והוא הדין נמי אם פרטן בשעת הנדר ופרטן נמי בחזרה ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין שבדין הזה נמי יהיו (נמי) אסורין כיון שלא החליף בחזרה לשון הנדר. לא נחלקו אלא בשהחליף לשונו הראשון כגון שאמר כשהדירם כולכם אסורין ולבסוף אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין וממילא הוא אבא מותר. אבל כולכם לא הייתי אומר שלא הייתי רוצה שיהא אבא אפילו רגע אחד בכלל נדרי. התם הוא דאמרי בית הלל שהותר כולו כיון שמתחרט מלשונו הראשון ועוקרו דלא ניחא ליה כלל במה שכללם. ובית שמאי סברי סוף סוף עיקר קפידתו לא היתה כי אם על אביו. ואף על גב דלא ניחא ליה בכללא אין ממש בדבריו ולא צייתינא ליה למעקר נדרו לגמרי. מה שציינתי משיטת שאמר רבי יצחק איני יכול לפרשה לפי מה שפירש אחרי כן אלא כך צריך אני לפרש לא נחלקו וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. הרא"ם ז"ל. וכתוב בגליון אמר רבא כו'. פירש הרא"ש דרבה תלי טעמא במחליף לשונו דהורע כח הנדר. ולרבא פירש דאין זה טעמו אלא דהכל הולך אחר לשון דבשעת חרטה. לכאורה היינו יכולין לפרש דרבה תלי טעמא בשעת חזרה ולא במחליף. אי נמי במחליף לשונו ובמאי דאמר רבא דפליגי קאמר איהו כולם מודים דהותר מקצתו הותר כולו. אלא דאתקפתא דרב פפא ובמאי דמשני רישא לרבה ולרבא הזקיקו לרא"ש לפרש דלרבה קאמר דמוקי רישא בכולכם ואי טעמא דרבה תלוי בלשון דבשעת חרטה כמו שפירשתי על כרחין כולכם דרישא אשעת חרטה קאי דהיא העיקר והא איהו אמר לעיל דבכולכם כולם מודין דכולם אסורין ואיך אמר ר' עקיבה הכא כולם מותרין. אלא משמע כפירוש הרא"ש והשתא אתי שפיר דמוקי לה לרישא דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. ורבא נמי אי איפשר דתלי טעמיה במחליף כרבה כמו שפירשתי דאם כן במשני רישא אליבא דרבא אמאי מוקי לה דאמר להו כולכם לוקמה לזה ולזה כדאוקי אליבא דרבה ולימא דאיירי דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. אלא מדשני בלישניה ונקט אליבא דרבה דאמר לזה ולזה ולרבא דאמר להו כולכם משמע דעיקר טעמם אינו שוה על כן הוצרכנו לחלק ביניהם ולפרש כפירוש הרא"ש ז"ל. כך פירש הרב ר' מנחם הארוך ז"ל. (הריטב"א ז"ל)

והרשב"א ז"ל פירש כדרך הר"ן ז"ל וז"ל: אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם. כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא. דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר דכיון דבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ מאבא אנו רואין כאילו הנדר עומד במקומו לגמרי לגבי השאר. כי פליגי בשסותר עכשו נדרו הראשון כגון שמתחלה אמר כולם אסורים ועכשו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר הוה שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון והילכך בכי האי קסברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. לא פליגי אלא בשמהפך דבריו אבל אינו מהפך כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זהו אליבא דהילכתא. נמצא בכתב יד אחד בגיליון. והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורים ועכשו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא שגם עכשו אינו מעמיד דבריו הראשונים. אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו בין שאמר כולכם ועכשו נמי כולכם בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשו נמי הייתי אומר זה וזה לעולם השאר אסורים ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך היית אומר אביו ואחיו מותרים דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה. אבל השאר אסורים שהרי השאר אין להם היתר אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשו לפני החכם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף