קרן אורה/נדרים/כה/ב
תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות עיין בתוס' שבועות דף כ"ח שהקשו דתלי כתיבא בדלא כתיבא ע"ש מה שתירצו ומשמע מדבריהם דנדרים ג"כ משבועות ילפינן ובשבועות ילפינן מקרא דהאדם פרט לאנוס וכ"ש בנדרים דקילי וכ"כ הרא"ש ז"ל ולדידי קשה א"כ אמאי חשיב לה בכלל נדרים שהתירו חכמים כיון דמה"ת לאו נדר הוא וכל הד' נדרים משמע דחכמים התירו מסברא בעלמא. ע"כ נראה דמקרא דהאדם לא ילפינן אלא היכא דאנוס בשבועה עצמה כגון שנשבע שלא אכל ושכח שאכל אבל בכה"ג דתלה אכילת פירות בתנאי אכילה להבא או לשעבר לא שמעינן לה כלל מקרא דהאדם וה"א דאפי' אם שגג בתנאו לשעבר או להבא אסור הוא באכילת פירות אבל חכמים אמרו דאין זה נדר ושגגה היא כיון דהיה שוגג בתנאו והיינו דקמ"ל בברייתא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן ה"ד שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וזה מקרא דהאדם ילפינן. וי"ל דקמ"ל דגם עונש ליכא (ועיין תוס' שבועות דף כ"ו) ואפ"ה איצטריך קרא דהאדם דה"א דמ"מ חייב קרבן כיון דשוגג הוא:
והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבועות כתב אע"ג דהוי שוגג באכילת התנאי חייב על השבועה ונראה דהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס ה"ד שבועות שגגות דוקא קאמר דכה"ג הוא דהוי שבועות שגגות היכא דהוי שוגג בשבועה עצמה. והיינו דמייתי התם רב מרי אף אנן נמי תנינא מברייתא דכך שבועות שגגות מותרות לשוגג באכילת איסור אבל אם שגג בתנאי שפיר חיילא שבועה ולא מצאתי כעת בחיבורו גם בנדרים דין זה דאם אכלתי ושתיתי שאני אוכל שאני שותה ולא כתב אלא האי דינא שגנבה את כיסי כו' ונודע שלא גנבה וקצת נראה דמפרש לה כפשטיה ולא שאסר פירות בתנאי האכילה דהתנאי אפי' בשוגג חיילא השבועה והנדר. וקצת סעד לזה מהא דאמרינן לעיל בתנאה לא מזדהר איניש והיינו דחיישינן שמא ישכח תנאו ויישן [ועיין תוס' ז"ל בשמעתין] ואפ"ה עבר למפרע על האיסור אבל א"א לפרש המשנה כפשטיה דא"כ מה התירו חכמים בזה כיון דכבר עבר ועוד בנדר לא שייך כלל לא אכלתי אם לא בתנאי ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע:
ר"ן בד"ה כשם כו' הביא דברי הירושלמי דשבועות זרוזין ג"כ מותרין ומדברי הרמב"ם ז"ל דקדקו דשבועות זרוזין אסורין וכן הביא בש"ע ב' דיעות בזה ובעיני יפלא מדוע לא הביאו כל דברי הירושלמי דמסיק התם דהא דשבועות זרוזין מותרין היינו לענין איסור פירות אבל ללקות לוקה כמו בשבועות הבאי וכגרסת הרשב"א ז"ל בדברי הירושלמי אלא דצ"ע מפני מה לוקה דשבועת שוא לא שייך הכא דהא יכול לקיים שבועתו ואי משום שבועת שקר א"כ ע"כ מיירי במעמיד וא"כ הפירות ג"כ אסורין כדאיתא בירושלמי לענין נדרי זרוזין ועיין שם בירושלמי הנוסחא אשר לפנינו וצ"ע:
גמ' אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר כו' כולכם אסורין כו' דכולהו אסורין אפי' לב"ה כיון דמעמיד לשונו הראשון כי פליגי דאמר הייתי אומר לזה ולזה דמשנה דבורו הראשון וכתב הרא"ש ז"ל דבכל גווני דמעמיד כ"ע מודים בין שאמר תחלה וסוף בלשון כולכם ובין שאמר תחלה וסוף בלשון פלוני ופלוני ובמשנה פליגי בכל גוונא משנה בין שאמר תחלה בלשון פרט ואח"כ בלשון כלל בין תחלה בלשון כלל ואח"כ בלשון פרט וס"ל לרבה דכל שהעמיד דבריו הראשונים לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובמשנה הוא דפליגי ב"ש לא ס"ל כלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה ס"ל דהותר כולו ורבא אמר איפכא דבמשנה כ"ע מודים ואפי' ב"ש דהוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו וכי פליגי באומר הייתי אומר כולכם ב"ש כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון וב"ה כרבנן ויש לדקדק למה ליה לרבא לחדושי דבפלוגתא דר"מ ורבנן פליגי ואמאי לא סגי ליה בהאי סברא גופא דלב"ש מעמיד לא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו כי היכי דלרבה אליבא דכ"ע מעמיד לאו נדר שהותר מקצתו הוא ה"נ לרבא אליבא דב"ש ועוד דבמעמיד בלשון פרט לכאורה לא שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון דבחזרה היה אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר היכי שייך בזה תפוס לשון ראשון או אחרון:
ולכאורה היה נראה לומר דלרבה אין מעלה לכולכם דחזרה אלא במעמיד ובתחלה נמי אמר כולכם וכמו במתניתין אבל היכא דאמר תחלה לזה ולזה וכן אפי' מעמיד בפרט הוי נדר שהותר מקצתו ופליגי בזה ב"ש וב"ה ורבא אמר כל היכא דאמר בחזרה לזה ולזה כ"ע מודים דהוי נדר שהותר מקצתו בין שאמר תחלה ג"כ בפרט בין שאמר תחלה בכלל וכי פליגי דאמר בשעת חזרה כולכם ובזה פליגי ג"כ בין במעמיד בין במשנה ובתפוס לשון ראשון פליגי וכיון דס"ל לב"ש תפוס לשון ראשון כל שאמר כולכם בסוף הנדר הראשון במקומו עומד ולפ"ז א"ש הא דאמר רבא דבתפוס לשון ראשון פליגי משום דאפי' במשנה אי אמר כולכם בשעת חזרה ס"ל לב"ש דלא הותר כולו אבל הר"ן והרא"ש ז"ל הוכרחו לפרש בשיטתם מהא דלקמן קונם שאני נהנה לכולכם כמו שיתבאר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |