שיטה מקובצת/נדרים/כה/א

שיטה מקובצת נדרים כה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומקשה ואדעתא דנפשיה לא עביד איניש דמשתבע וכו'. הרי אפילו במילי דשינוייא אסיק דעתיה לעלות שם משונה לדבר. ונשבעין. (בשם) כשהם משביעין בבית דין בתחילת שבועת הדיינין אומרים לו לנשבע. בשלוחי בית דין קאמר אלא על דעתנו שאנו שלוחי בית דין ועל דעת המשלחים אותנו להשביעכם. ותימה אמאי משבעי ליה על ידי שליחות. ונראה לפרש על דעתינו אנחנו בית דין ועל דעת בית דין של מעלה דיהיב ליה כח למשביע.

אמר ליה פרעתיך. כפר הכל. אמר ליה זיל אשתבע. שבועת היסת דרב נחמן כדאיתא בשבועות מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. גם בספר תורה. עם הארץ הוה לפיכך הלקיחו רבא ספר תורה כדאמר בשבועות הדיינין שבועה בספר תורה לתלמיד חכם לכתחלה בתפילין. ואישתכח דקושטא משתבע. לפי דעתו והערמתו של טעות. דלאו קושטא הוה שהרי השביעו על דעת בית דין כדתניא לעיל. שיטה:

ואישתבע דיהבית לך זוזך. תמיהא לי דאכתי היכי מצי לאישתבועי דהא לא לפירעון יהבינהו דהא נקוט הדין קניא דאינקוט ספר תורה קאמר. וי"ל דאיהו לא אישתבע דפרעית אלא דיהבית. הרשב"א ז"ל:

לא לאפוקי מקניא דרבא. דזוזי יהב ליה אבל מילתא דליתה כגון שומשמני לא מסיק איניש אדעתיה כלל. ובבעל הלכות גדולות גריס קניא דשושילתא בי רבא. שלשלת שחקוק בה שם המפורש דכל מאן דמשתבע לשיקרא לא הוי מצי לאמטויי ידיה ברישיה דשושילתא ומאן דמשתבע בקושטא הוה מצי ממטי. וכי משתבע האי גברא לבעל דיניה אמר ליה תא חזי דאישתבע בקושטא. אזל אמטי ידיה ברישא דשושילתא רגז האיך ותבריה לההוא קניא ואישתפוך. פירוש.

ומקשה ואכתי לא עביד איניש דמשתבע וכו'. וכן מצינו. סיפא דההיא ברייתא דלעיל היא כשהשביע משה את ישראל שיקיימו התורה דכתיב ואת האלה הזאת ואין אלה אלא שבועה כדאיתא שילהי שבועת העדות שנאמר ולא אתכם לבדכם כי לא על דעתכם לבדכם. מאי אמר להו. למה הוצרך לומר להם כך. אלא אמר להו דילמא עבדיתו מילי דתערימו ואמריתון על דעתינו. לאו לאפוקי דאי אסיקו שמא לעבודה זרה אלוה ואין לך שינוי גדול מזה. לא עבודה זרה גופא איקרי אלהא ואין זה שינוי שמצינו שכך נקראת. אבל במילי דשינוייא לא. שיטה.

ומהדרינן לא עבודה זרה איקרי אלוה דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ולפיכך אם לא שהשביעם על דעתו היו יוצאים ידי שבועה אם נתכוונו לה בשם אלוה אבל שומשמני לא מיקרו עולי מצרים בשום מקום. וכי תימא לימא להו משה קבילו עליכו מאי דאמר לכו יו"ד ה"א וא"ו ה"א והשתא לא מצי לאערומי ולאסוקי שמא לעבודה זרה בשם המיוחד. איכא למימר שלא רצה להזכירו ברבים דכתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב. אי נמי דעובדי עבודה זרה קרו לה בשם המיוחד נמי כדדרשינן בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרוא בשם ה' כלומר לקרוא עבודה זרה בשם ה'. הרנב"י ז"ל.

ואקשינן ולימא עבודה זרה ותורה כולה. (ושש) אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות. כלומר למה ליה למימר להו קבלו מאי דאמר אלוה והוצרך להשביעם על דעתו כדי שלא יתכוונו לשם אלהים אחרים. לימא להו בהדיא שיקבלו שלא לעבור עבודה זרה ולקיים את התורה כולה ותרי"ג מצות שהרי דברים מפורשים יש כאן ואי אפשר להתכוון לאלהים אחרים. אלא מילתא דלא טריחא נקט כלומר ניחא ליה.

למה הוצרך להשביע על דעת המקום אי משום שלא יחשבו על עבודה זרה לישבע יתהון דמקיימיתו מצות. משמע מצות המלך מלך הדיוט דאיקרי מלך כדכתיב אתה עובר מצות המלך. כל מצות דכיון דאמר כל לא משמע מצות המלך שאינן מרובות כל כך ולא שייך בהו כל. שיטה. שנאמר לא אתכם. לא במה שבדעתכם כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו דהיינו על דעת המקום. ועל דעתו נפקא מדכתיב אשר אנכי כורת עמך היום. מצות המלך. שבפרשת שופטים בשעה ששאלו להם מלך שיש שם שלושים ושש שהן שלושים ושש מעלות שהמלכות ניתנה בהן. פירוש.

נוסחא אחרינא בשבועות: ולטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי. אלא כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו. פירש רש"י ז"ל דכיון דנשבעין על דעת המקום ועל דעתו של משה הויא להו שבועה דרבים ולא הויא הפרה לשבועתייהו. (ובפרק השולח נמי אמרינן וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ולא היא דאין רבים בכל מקום פחות משלשה כדדרשינן ימים שנים רבים שלשה) ולא היא דאין רבים בכל מקום פחות משלשה כדדרשינן ימים שנים רבים שלשה. ובפרק השולח נמי אמרינן וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ולא מיקרי דעת רבים אלא בשלשה שאם נשבע על דעת פלוני ופלוני ופלוני דעת רבים היא ואין לו הפרה אי נמי דאמר סתם שנשבע על דעת רבים. אלא טעמא דלא הויא הפרה לשבועתייהו כי אשבעינהו על דעת המקום מפני שהמקום נסכם עמהם כשהן נשבעין על דעתו לדבר מצוה כגון בקבלת התורה או לשום מצוה אחרת ושוב אינו נסכם בהיתירם כשהם באים להתיר מה שנעשה לדבר מצוה ואפילו בפתח וחרטה אין בידם להתיר. אבל אם לדבר הרשות נשבעין על דעת המקום יש הפרה שדעת המקום נסכמת עמהם בהסכמתם הן לשבועתם הן להיתירן הואיל וליכא במלתא מידי דמצוה. הרנב"י ז"ל. וז"ל הריטב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל דכיון שאמר להם על דעתי ועל דעת המקום אתם נשבעים הוי נדר שהודר (ברבים) על דעת רבים ואין לה הפרה. וקשה לפירושו דאינו נקרא על דעת הרבים אלא אם כן הם שלשה דקיימא לן בפרק השולח רבים שלשה אבל שניים אם נשבע על דעתן אין זה על דעת רבים ויש לו הפרה והטעם בזה משום דשלשה דומין עליו כבית דין ומעתה אין הנדר תלוי לא בפתחו ולא בחרטתו אבל הנודר על דעת שנים אינו מוציא דעתו מן הכלל ודעת עצמו הוא נעשה עיקר לנדרו ודעת השנים טפילה לו וכיון שהעיקר בטל בטל הכל. אי נמי שנים (לא) כי מדרי ליה אדעתא דתנאיה מדרי ליה אבל כי הוו תלתא לא סגיא דליכא חד דמדר ליה בלא תנאה כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין כיון דמצרכת לה תלתא אי איפשר דלא הוה בהו חד דגמיר. מכל מקום שמע מינה תלתא בעינן ועל דעתי ועל דעת המקום אינן אלא שניים. תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל על דעת המקום ודעת ישראל עמו ומשה הרי שלשה. אי נמי יש לומר דכיון דאמר על דעת המקום לחודיה אין לו להתיר לעולם שלעולם לא יהא דעתו של הקדוש ברוך הוא נסכמת להתיר לעבור על התורה. ומה שאמר משה על דעתי לא היה צריך כיון דאמר על דעת המקום ולא בא לומר (להוי) אלא כדעתו כן דעת המקום. ומיהו כי אמרינן דעל דעת המקום לחודיה אין לו הפרה דוקא כשהשבועה היא לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו היתר שאף הקדוש ברוך הוא נסכם בהיתר. וא"ת (לימא) לתירוץ הרמב"ן למה ליה למימר על דעתי ועל דעת המקום תסגי להו בדידהו דהא רבים הוו. יש לומר כי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה הני מילי היכא דהנהו רבים אינם מכלל הנודרים אבל אם הם מכלל הנודרים לא אלא צריך שיהו אותן מן המדירים או אחרים דנדרי אדעתייהו. וא"ת הסכמות שמסכימין הקהל ואומרים על דעת המקום ועל דעת הקהל היאך יש להם היתר. וי"ל כבר אמרנו דאפילו על דעת המקום בדבר הרשות יש לו היתר שהוא נסכם בהיתר כמו שנסכם באיסור. ואי משום דעת רבים הרי אין שם רבים חוץ מן הנודרים. וא"ת היאך מתירין בלא חרטה. יש לומר כיון שאומר על דעת הקהל דעתם הוא שיתירו כשירצו בלא חרטה. עד כאן.

ולא הוה והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא וכו'. ולישנא דנדרי הבאי קא קשיא ליה וכמו שכתבתי במשנתינו. הרשב"א ז"ל.

ארוותא. כמו אורוות סוסים. ומדאמר כולי האי ודאי חזיא כקורת בית הבד. ובשבועות שנה לנו המורה אית דגרסי ארדיתא חבילות של תבן. בטרוף. לא תימא גדול כקורת בית הבד אלא אימא מנומר כקורות בית הבד שאמר שבועה אם לא ראיתי נחש מנומר כקורות בית הבד שהיא פגומה בעיגול כל סביביה כי האי. כולהו נחשים מטרף טריפי וכולן הן מנומרין ומשתכח דקושטא אישתבע. בשגבו טרוף קאמרינן שאמר אם לא ראיתי נחש טרופה על גביו דשבועות שוא היא שאין לך נחש בעולם מנומר על גבו אלא על גחונו. דקורות בית הבד טרוף ולא היינו עקל בית הבר דעקל בית הבד היינו אותו שלועזין רדוט"ה שנותנים סביב לזיתים שבגת כדי שלא יתפזרו. אלא קורת קורה שבה מגביהין ומורידין את האילן. פירוש.

ארוותא דתיבנא כמו אורוות סוסים. ויש מפרשים (עדות) עורות גדולות מלאות תבן. בטרוף מרובע וכן פירש בעל הערוך. ובירושלמי מוכח כן דהתם על משנה זו אמר שמואל במרובע והכא אמר טרוף למדנו שהכל אחד. וקא סלקא דעתך דעל הבטן קאמר על כן הקשה כי כלם הם כן. והשיב כי לא היה דעתו לומר אלא על גבו כי זה אינו נמצא בנחש שהוא מרובע מלמעלה אלא עגול. והיינו נדרי הבאי שגזם בעבור שראהו גדול ושמן מאד והיה נראה לו מתוך השומן כאלו הוא מרובע ולאו דוקא ממש נראה לו ולהפליג על הענין אמר כן. והקשה אם כן מאי הוה ליה למימר כקורת בית הבד לימא אם לא ראיתי נחש שגבו טרוף. ותירץ מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דאם מכר קורות בית הבד ולא הוי מרובע הוי מקח טעות והדר. הרי"ץ ז"ל:

נטרף. פירוש פלט בלע"ז שטוח ואינו עגול ומצינו בו חבר הטורף את גבו. כולהו נמי מיטרף טריפי. כלומר כולם אינם עגול בבטנם. ומשני שאינו עגול בגבו שדרך נחשים להיות עגולים בגבם. אי טרוף אין. שאינה עגולה אז היא משובחת. ובשבועות פירש רש"י טרוף מנומר. וקשיא דמאי קאמר נפקה מינה לקורות בית הבד ומאי מעליותא הוא אם טרוף. שיטה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף