שיטה מקובצת/בבא מציעא/י/א

שיטה מקובצת בבא מציעא י א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דאמר תחילה. פירוש. קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני. רבינו חננאל.

וזה לשון הראב"ד: מתניתין דאמר תחילה אמר בשעה שהגבהתיה לעצמי הגבהתיה. אבל ודאי שאם הגביה לחברו ואחר כך אמר אני זוכה בה עתה לא כלום. עד כאן.

ודייקינן מדקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. פירוש רישא וסיפא דאמר תחילה מיהו רישא פירש מקודם שיגביהנה כי לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני וסיפא דהגביהה לא אמר כלום ואידך תנא סיפא תחילה לגלויי רישא. רבינו חננאל.

פשיטא תחילה קאמר. כלומר אפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. וקשיא לי ולמאן דאמר לא קנה היכי פשיטא ליה דתחילה קאמר דהא תחילה דקאמרינן היינו בשעת הגבהה ולמאן דאמר לא קנה אפילו הגביה תחילה לחברו וחזר בו וזכה בה לעצמו הרשות בידו. ועוד קשיא לי דלישנא דמתניתין לא אמר כלום משמע דמשום דלא מהימנינן ליה הוא הא אם מהימנינן ליה לא קנה חברו ויכול הוא לומר דלכוונת הפקדון מסרה ליה ולא בתורת מתנה ואמאי הא כיון דאמר ליה האי תנה לי ונתנה לו ודאי משמע דלכוונת מה שאמר לו חברו נתנה לו. ונראה לי דהיכא דהגביהה בפירוש לחברו ונתנה לו סתם בתורת מתנה נתנה לו ואם הגביהה בפירוש לעצמו אף על פי שנתנה לו סתם בתורת פקדון הוא שנתנה לו דכיון דאמר ליה האי תנה לי כלומר הגביהה לצרכי והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי כבר בטל שליחותו ודבריו של זה וכשחזר ונתן לו סתם הרי הוא כנותן לחברו סתם טליתו דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתיו עד שיאמר לו זה בפירוש במתנה אני נותנה לך. והכא הכי קאמר אפילו למאן דאמר לא קנה חברו אלו אמר האי לחבריה הגבהתיה אלא שחזרתי וזכיתי בה לעצמי ונתתיו לו סתם ובתורת פקדון פשיטא דלא מהימן אלא מימר אמרינן דלאותה כוונה שהגביה תחילה הוא שנתנה לו כיון שנתנה לו סתם והא לא איצטריך תנא לאשמועינן דפשיטא היא. אלא כי אמר אני זכיתי בה תחילה וכשנתתיה לו סתם לפקדון הוא שמסרתיה הוה אמינא דמהימנינן ליה קמשמע לן דלא אמר כלום אלא כיון שנטלה סתם ונתנה סתם על דעת חברו הוא שנתנה לו ולא אמר כלום והיינו הוא דאיצטריך לתנא דמתניתין לאשמועינן ואפילו לא תנא תחילה אנא ידענא דפשיטא תחילה קאמר. כן נראה לי. הרשב"א.

רב נתמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחברו וכו'. תימה דבשלהי משילין וכו'. ורש"י גריס התם מר סבר וכו' ואין להקשות לרב ששת ממתניתין אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. דשאני הכא דאפילו אם קנאה הראשון בלא מתכוין הרי נתנה לו במתנה. וכן פירש רש"י לפי שיטתו שפירש במסכת יו"ט. הרא"ש.

וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: לכך פירש הקונטרס במתניתין אי קני בלא כוונה מתנה היא ואי לא קני משום שרצה לומר דפלוגתא דרב ששת ורב נחמן היא בכך כמו שפירש במסכת ביצה. עד כאן.

ומיהו קשה מהא דאמר רב יוסף ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה אלמא דבר פשוט הוא שאינו קונה בלא מתכוין וליכא מאן דפליג עליה. ונראה לי דלא קשה מידי דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכותו אם אינו זוכה למי שכוון לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כוון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר בנכסי הגר וקסבור שלו הם דלא כוון לזכות כלל. ורבינו תם פירש דהתם רב נחמן מודה משום דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור. וקשה לפירושו דאם כן מאי טעמא דרב ששת. הרא"ש.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: לפירוש רבינו תם דפירש שיש מים הרבה ואינו חב לאחרים ולכך מודה רב נחמן דקני אין להקשות מאי טעמא דרב ששת נהי דחברו לא קנה מכל מקום איהו נמי לא קנה.

ואמאי הוה כרגלי הממלא. דאיכא למימר דמיד כשמילא אף על גב דלא קנה הוי כרגליו הואיל ואם היה רוצה היה זוכה בהם ולכך כי נתן לחברו נמי הוי כרגליו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הא דמקשו הכא מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא אמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ובמסכת יו"ט בענין מילא ונתן לחברו סבר קנה חברו. הא פרישנא לה במסכת יו"ט בהלכות ה"ר יצחק והכי פרישנא לה דאפשר דבאמר ליה זכה לי פליגי התם והלכה כרב נחמן אי נמי בדלא אמר ליה זכה לי אלא מלא לי ואפילו הכי אמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ואף על גב דבעלמא סבירא לן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הכא לענין תחומין מיהא בכל דהו קנה חדא דהא נפישי מיא וליכא חב לאחרים אי נמי שאני שביתה דבמילתא זוטרתי קני לה כדתנן השואל כלי מחברו מערב יום טוב כרגלי השואל ואמרינן עלה אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב והא הכא הרי לא משכו ולא הגביהו ומצי משאיל הדר ביה ובדבורא בעלמא קני ליה לענין שביתה והכי נמי קאמר רב נחמן דקני להו למיא בדבורא בעלמא ורב ששת סבר לא קנה ובכהאי גוונא הלכתא כרב ששת דקיימא לן כוותיה באיסורי. עד כאן.

וכתב הר"ש די וידאש ז"ל וזה לשונו: צריך עיון אי קרינן להא דינא דאיסורי כיון שאינו לאיסור ולא להתיר דבר אלא לומר אם זכה זה במים או לא זכה שאף על פי שהמים לצורך איסורי אבל הזכייה עצמה אם זכה בכהאי גוונא או לא יותר נראה לומר דהוא דינא דדיני ומכל מקום צריך עיון. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו'. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מילא ונתן מים לחברו רב נחמן אמר וכו'. וכתב רבינו חננאל ז"ל דהדר ביה רב נחמן מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אף על פי שהוא תימה היכי משתמיט גמרא מלפרושי בהדיא. ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיטא להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומשום הכי הם כרגלי הממלא ורב נחמן סבר לא קנה ולפיכך הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר. ותמיהא לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכות לעצמו מאן ניהו דקני בעל כרחו תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה. וזו קשה לדברי רבינו חננאל ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י יש לומר בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ורב נחמן סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתניתין דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירוש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגירסא כך. ואחרים פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתא. עד כאן.

ורבינו תם קיים הגירסא ואפילו הכי אמר דרב נחמן דהתם לא פליג אדרב נחמן דהכא כלל דהתם נמי סבירא ליה לרב נחמן לא קנה חברו ומשום הכי קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כיון דחבריה לא קני איהו נמי לא קני שאין כוונתו לקנות וזכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר ורב ששת סבר קנה חברו ומשום הכי אמר כרגלי הממלא דטעמא מאי קנה חברו משום מיגו דזכי לנפשיה וכו'. הילכך לא אפשר למזכי לחבריה אלא במה דזכה לנפשיה. ולפי זה אפשר דכי אמרינן כרגלי הממלא אף כרגלי הממלא אמרינן ולחומרא דודאי אף כרגלי מי שנתמלאו לו נמי הם שהרי קנה הוא בהגבהתו של זה ואינו זוכה מידו ואם עירב זה לצפון וזה לדרום ומצעו את התחום לא יזוזו ממקומן או שמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחבריה וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות. הר"ן.

וזה לשון הרשב"א: וקשיא לי דמכל מקום לרב ששת למה הם כרגלי הממלא דהא משמע כרגלי הממלא ממש קאמר ואלו עירב הממלא למזרח ומי שנתמלאו לו למערב מוליכן למזרח ואמאי הא מכל מקום הרי זכה בהם מי שנתמלאו לו והוה ליה למימר הרי זה חמר גמל ולא ילכו למזרח משום לתא דמי שנתמלאו לו ולא למערב משום לתא דממלא שלא זכה לחברו אלא לכמות שהוא היה יכול לזכות בהן. ושמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וכו' וכן נראה מדברי בעלי התוספות. ועדיין לא נתיישב בעיני דאם כן למאן דאמר במלקט את הפאה מעשיר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקר לנכסיה וזכי ביה מכל מקום עכשיו אינו יכול לזכות בו ואף על פי כן זוכה לתברו. וצריך לעיין. עד כאן.

וה"ר יהודה הכהן תלמידו של הרב רבינו גרשום מאור הגולה כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם שהוקשה לך דרב נחמן אדרב נחמן שבפרק משילין וכו'. הא לא תיקשי לך הא דרב נחמן ודרב חסדא הלכתא קביעותא היא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהגבהה ונתינה פליגי דאיתמר מילא ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לון דכיון דמילא ונתן לו זכה בה המקבל אבל בהגבהה גרידתא לא.

ורב ששת סבר אף על גב דמילא ונתן לחברו כרגלי הממלא משום חומרא דיום טוב. ע"כ.

מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב יש להקשות למה צריך להכריח דבריו בתורת טעמא מאחר שסברתו היא מיוסדת מכח מתניתין ואם לדברי רב נחמן צריך לשאול טעם גם למתניתין. עוד יש להקשות שאף על פי שנודה שדברי רב נחמן צריכין טעם עם כל זה יקשה שאינו נותן טעם כלל דמי שאומר שבמציאה קני יאמר גם כן בתופס לבעל חוב שקונה והוה ליה מכריח הדבר בעצמו. לזה נשיב מה שתירץ הרמב"ן לקמן לקושיות שעושה מרבי יוחנן לרבי יוחנן שהפרש יש בין מציאה לבעל חוב ואם רבי יוחנן אמר בבעל חוב לא קנה הוא בעבור שחב לאחרים בהגבהה זו ומאחר שיש הפרש אינו מכריח הדבר בעצמו. אבל עכשיו נולדה לבו קושיא גדולה מן הראשונה שהיאך רוצה לדמות בנו שאין כל כך מתחלפין כאלו. ויש להשיב דעם כל זה יש להם דמיון בצד מה והוא זה שכבר יש לנו בהקדמה שזכין לאדם שלא בפניו והטעם שכיון שיש להם ריוח בצד מה אפילו שלא יהיה בפניו הוא רוצה בכך ומסכים עמהם ועם כל זה בנושא דבעל חוב בזמן שלא עשה שליח אמרינן דלא קנה אף על פי שהוא מסכים בדבר לא קני כלל כיון דלא שויה שליח בפירוש אם כן כמו זה יהיה בנושא דמציאה שאף על פי שהוא שמח ורוצה בהגבהת המציאה בשבילו כיון שלא עשאו שליח לא קנה. וזהו מה שהאריך רש"י ואמר לא קנה מאחר דלא עשאו שליח וכו'. מהר"י אבוהב.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: מאי טעמא הוי תופס וכו'. קשיא לי בשלמא לרב חסדא שפיר שיילינן טעמא אלא לרב נחמן הא ידעינן טעמא משום דמתניתין קשיתיה כדפרישנא לעיל. ויש לומר כיון דאיכא למפתר במתניתין תרי פיתרי בעי שפיר מאי טעמא דבטעמא כל דהו סגי תדע דהא תופס לבעל חוב לא דמיא למציאה כלל דהתם חב לאחרים ודאי שנמצאו מפסידים חובם על ידי תפיסתו של זה אבל במציאה לא הפסידו דבר משלהן אלא הפסידו מלהרויח וזה לא נקרא הפסד גמור. ותה במציאה מאן לימא דיזכה בה דילמא בעליה יחזרו אחריה ובהאי טעמא מתרצא נמי מדרבי יוחנן לרבי יוחנן ולא אצטריכינן לחלק בין היכא דחייב הלוה לתופס להיכא דאין חייב כמו שחלקו התוספות. ע"כ.

תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. מה שפירש רש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דזכייה היא מתורת שליחות ואפילו לא עשאו שליח הוי כאלו עשאו ורב נחמן מדקדק לעיל ממתניתין דלא קנה אף על גב דעשאו שליח. ועוד הר"י כהן אומר דרבא פריך ליה מפועל דהוי שלוחו של בעל הבית. גליון תוספות.

ובגליון כתב וזה לשונו: תופס לבעל חוב וכו'. פירש רש"י שהרי לא עשאו שליח. נוכל לחלק בין מציאה לבעל חוב דבחוב כשעושהו שליח הוי מורשה שמקנה לו החוב ולא יקשה קושית הגליון. קל להבין. עד כאן.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: פירש רש"י היכא דלא עשאו שליח והקשו עליו דהא בסוגיין מדמינן לה למתניתין ומתניתין בשעשאו שליח דתנן תנה לי וכו'. ולדידי לא קשיא דלא כתב רש"י כן אלא משום הנך דסבירי להו המגביה מציאה לחברו קנה חברו והילכך לא דמיא כלל למתניתין ואפילו הכי אית ליה התופס לבעל חוב לא קנה דשאני מציאה מתופס במקום שחב לאחרים וכדכתיבנא לעיל ולדעת הני דסבירי להו דלא דמיא למתניתין כתב רש"י דוקא דלא עשאו שליח.

עוד הקשו עליו דהא רבא מותיב מפועל והתם עשאו שליח ומשום הכי קנה בעל הבית אבל תופס לבעל חוב שלא עשאו שליח לא קנה. ובמה שכתבתי למעלה מתרצא האי. אי נמי דהוה מצי לשנויי הכי ועדיפא מינה משני ודוק. אבל הך עובדא דיימר בר חשו הוי תיובתא ודאי וצריך עיון לתרץ לפי שיטתו. עד כאן.

ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: פירש הקונטרס דמיירי דוקא כגון שלא עשאו שליח אבל עשאו שליח ודאי קנה. וליתא דבפרק הכותב משמע דאפילו כי שוייה שליח אמרינן דתופס לבעל חוב וכו' לא קנה כי ההיא דיימר בר חשו דהוה מסיק זוזי וכו' פירוש דהתם לית ליה הרשאה לשליח משום הכי חשיב ליה תופס לבעל חוב אבל היכא דעביד ליה הרשאה לא חשבינן ליה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ותדע דהא אמרינן לעיל ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי תחילה זכה בה אלמא דהיכא דלא עביד הרשאה ושלחו לא חשיב ליה שלוחו עד כאן.

איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. צריך לומר דהאי הוי מקמי הך דלעיל דפליג רבא עליה דרמי בר חמא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאי לא תימא הכי וידע רבא להאי ברייתא האי ברייתא פשטא מסייעא ליה לרמי בר חמא אלא בתר דתרצת רב נחמן קבלה מיניה ופליג עליה דרמי בר חמא. מורנו הרב נר"ו.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: איתיביה רבא לרב נחמן. אף על גב דלעיל גבי רמי בר חמא קאמר ליה לעולם אימא לך וכו' זיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה עד כאן.

מציאת פועל לעצמו. כתב הרמ"ך: לענין פסק שכר את הפועל ללקט מציאות הרי כל המציאות של שוכר. מיהו אי הדר ביה משכירותו כל מה שימצא אחר כך יהיה שלו דהא קיימא לן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. מיהו נראה לומר דאם ראה את המציאה קרוב לו בתוך ארבע אמות אף על פי שחזר משכירותו קודם שנטלה לא זכה בה הפועל והרי היא של בעל הבית. עד כאן.

והא אמר רב פועל יכול לחזור בו. פירוש ואין ידו כיד בעל הבית חשיב האי קנייה קנייה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו.

ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזירת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית. הריטב"א ז"ל.

כי הדר ביה טעמא אחרינא וכו'. יש להקשות למה האריך בכל זה ואדרבה נראה שזה שאמר כל מה דלא הדר ביה וכו' נראה תירוץ מבואר. ורש"י תירץ קצת זה הדוחק. ועוד נוכל לומר שהמקשה והמתרץ בהא פליגי שהמקשה סובר שכל כוונתה של תורה להרויח לפועל בכל מעשיו ואם כן מאחר שגזרה שאם יש לזה הפועל יותר ריוח בביתו שיכול לחזור בו גם כן אם יקרה שמצא מציאה גם כן יאמר הכתוב שיהיה שלו והשיב המתרץ שכוונת התורה אינו שירויח הפועל אלא שהקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיו ישראל עבדים זה לזה. מהר"י אבוהב.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המגביה מציאה וכו'. איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואם כן היכי סבירא ליה לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לבעל חוב במקום שמב לאחרים לא קנה. ותירץ רבינו תם דרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמו משום דבמציאה איכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מה שאין כן בתופס לבעל חוב. ולפי דבריו אם היה התופס נושה בו קנה חברו דהכא נמי איכא מיגו. הר"ן.

והשתא משמע דמאן דאית ליה המגביה מציאה לחברו קנה חברו דאית ליה מיגו. וקשה דלעיל קאמר רבא מיגו ואפילו הכי סבירא ליה דלא קנה חברו. ויש לומר דלא דמי להנך דלעיל דהא דנקט רבא מיגו היינו מיגו דזכי לנפשיה ומשום הכי סבירא ליה כשמגביה מציאה להברו דלא זכי כלל לנפשיה לא זכי נמי לתבריה דהוי כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קני אבל רבי יוחנן סבירא ליה מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשום הכי קאמר דהמגביה מציאה לתברו קנה חברו תלמיד הר"פ. אבל הרמב"ן תירץ לעיקר קושיין דכי מדמה מציאה לתופס לבעל חוב הני מילי לרב נחמן ורב חסדא דסבירי להו דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי בעל חוב כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשום הכי קיימא לן נמי התם לא קנה והכא קנה ואין צריך לפנים. עד כאן לשון הר"ן.

ואם תאמר משנתנו וכו'. קשיא לי אימא דפירש משנתנו דאמר אני זכיתי בה תחילה ולא תיקשי. וניחא לי דאם כן מאי למימרא כדמקשינן לעיל הילכך אפילו תימא כדקא סלקא דעתין דעכשיו אני רוצה לזכות בה לא קשיא דאמר תנה לי וכו'. מ"ה נר"ו.

והרשב"א כתב וזה לשונו: והא דאוקמה רבי יוחנן למתניתין בהאי טעמא ולא אוקמה כדאמר תחילה כדאוקמה עולא. איכא למימר משום דקושטא דדינא הכין הוא דאפילו לא אמר תחילה כל דאמר ליה תנה לי לא קנה ואי נמי משום דבעי לתרוצי למתניתין אפילו למאן דדחי דתנא תחילה בסיפא לגלויי ארישא דסיפא דאמר תחילה אבל ברישא אפילו לא אמר. כן נראה לי. ומכל מקום איכא למידק אי לא אמר תחילה למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו אף על גב דלא אמר ליה האי זכה לי מאי הוי תיפוק ליה דהוה ליה מגביה מציאה לתברו מעצמו בלא הורמנא דזוכה דקנה ויש לומר דהכי קאמר כיון דלא אמר זכה לי אלא תנה לי והאי נטלה לדעת שליחותו של חברו לא זכה חברו משום דלא הוי שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו והילכך כשנטלה זה סתם על דעת חברו אנו אומרים דלא זכה בה חברו דהא לא שווייה שליח לזכות בה. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר משנתנו וכו'. פירוש דסבירא לן דרישא אף על פי שלא אמר תחילה דלהכי קתני סיפא סתמא לאשמועינן דרישא דלא אמי תחילה וכדדחינן לעיל ואף על פי דההיא דחייה היא מכל מקום בעי לתרוצה לכולי עלמא.

דאמר תנה לי ולא אמר זכה. פירוש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי.

ויש דוחין דהתם בחוב אבל במציאה לא כלומר דהתם הוא דאיכא דעת אחרת מקנה אבל מציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא עד כאן. וכן כתב הרא"ש שרבינו תם תירץ דדעת אחרת מקנה אותם שאני דבעין יפה אומר לו שיזכה בשביל המקבל. עד כאן.

והנכון דשאני הכא דאמר תנה לי דכיון דמידי דהפקר הוא דחזי לאידך למזכי ביה הוה ליה למימר בהדיא זכה לי דכי אמר תנה לי משמע ליה לאידך דנתינה בלחוד קאמר ולא בעי מסתלק מזכותיה דלא ליזכי בה עד דליתביה ניהליה. וכן פירשו גם בתוספות. הריטב"א.

והרמב"ן תירץ דהא דאמרינן הכא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הכי קאמר שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחילה ואפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הרי הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשום דמשמע ליה לרבי יוחנן רישא דמתניתין בדלא אמר תחילה הוא דדחיק נפשיה לאוקמא משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא. עד כאן.

והרא"ש תירץ דהכא לא הוי תן כזכי שהרי הרוכב אינו רוצה שידע המהלך שהיא מציאה שלא יזכה בה לעצמו אלא רוצה שיהיה סבור שממנו נפל ואומר תן לי דבר זה ולא היה בדעתו לזכה הילכך אם אחר שהגביה הרגיש שהיא מציאה אמר אף על פי שהגבהתיה לצרכך אני רוצה לזכות בה זכה בה. ורבינו תם תירץ דדוקא בשחרור הוי תן כזכי ולא במתנה ולא במלוה ובירושלמי משמע כדבריו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: יש לומר דהתם מיירי דדעת אחרת מקנה אותה ולכך מהני תנו כזכו. אי נמי התם מיירי במוסר מיד ליד אבל הכא לא. אי נמי התם מיירי במלוה או בפקדון אבל הכא מיירי במציאה דהויא כמתנה ויש חילוק כדמשמע בירושלמי והתם פירשתי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: דאמר תנה לי. קשיא לי הא דאמרינן בגיטין לענין תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכו' כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ומתרצינן שאני התם דבידו להקנות קנייה מעלייתא הילכך כי אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי הקנאה גמורה קאמר אבל הכא לאו בידו הוא ובדעת המגביה הדבר תלוי ויכול הוא לומר לא חשבתי זאת המלה אלא לנתינה ממש ועל דעת נתינה הגבהתיה ולא על דעת זכייה. ואחר כך נמלכתי שלא ליתנה לך וזכיתי בה לעצמי אבל התם בדעת עצמו הדבר תלוי ואם הוא רוצה לזכות מיד הם זוכים לו וניחא להו בזכייה יותר מנתינה משום דלא טריחא מילתא. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ויש להשיב דהתם הוא אומר ליתן לאחרים וכל האומר בלשון תנו בעין יפה הוא אומר לזכות בה מעכשיו בשבילו אבל הכא לזכות לעצמו הוא רוצה והיה לו לפרש. ולפי זה משמע לי דאם אמר הלה אתננה לך דאזכנה בשבילך קאמר ומשהגביה קנה רוכב. עוד נראה לי לומר דאפילו אמר אתננה לאו אזכנה קאמר וכדכתב רבינו תם דבמתנה לא אמרינן תן כזכי ושאני שחרור דהוה ליה כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה. עד כאן.

ולענין פסק הלכה קיימא לן הכא כרבי יוחנן דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ובתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קיימא לן דלא קנה דרבי יוחנן גופיה הכי סבירא ליה התם. ולפי תירוצו של הרמב"ן אפילו כשהיה התופס נושה בו בעל חוב חברו לא קנה אבל לפי תירוצו של ר"ת קנה. ומיהו במקום שאינו חב לאחרים דכולי עלמא קנה. וכתב הריא"ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב וכו' ככתוב בהר"ן שעל ההלכות פרק קמא דגיטין. וכתב הרשב"א דבמקום פסידא אף מדין השבת אבידה יכול לתפוס וכתב הרא"ה דהני מילי בשעשאו שליח אבל מנפשיה לא. ולא נראה לי כן דזכין לו לאדם שלא מדעתו ושלא בפניו. הר"ן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה בתוך ארבע אמות שלו ואמר לחברו תנה לי ואמר הלה לעצמי זכיתי בה זכה בה כיון דהיאך לא אמר מעיקרא יקנו לי ארבע אמות שלי. אמר לו זכה לי לא מצי היאך למזכי בה לנפשיה. מיהו אי מקמי דאגבהה אמר לא ניחא לי למזכי ביה בדילך אלא לנפשאי אי זכה בה טענתיה טענה דהא אפיק נפשיה משליחותיה וכן נמי היכא דאמר לו תנה לי ונתנה לו לא מצי הדר אמר לעצמי זכיתי בה תחילה ובתורת פקדון נתתיה לך. עד כאן.

מתניתין : ראה את המציאה וכו'. איכא למידק למה לי ראה ליתני נפל לו על המציאה וכי תימא לאשמועינן דבראיה לא קני הא תנא לעיל היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו' ושמע מינה דראיה לא קניא במציאה. ויש לומר דאורחיה דתנא לאשמועינן תדושיה בתרתי או תלתא דוכתי כיון שאינו מאריך אלא מלה אחת. אי נמי אי ממתניתין דלעיל הוה אמינא ראיה גריעא לא קניא משום דהוה רוכב ומקמי דלימטי לא מצי אידך למזכי קמשמע לן דאפילו ראיה מעליא לא קנה. אי נמי דהכא קמשמע לן דאפילו בתרתי לא קני דהיינו ראיה ונפילה.

ובא אחר והחזיק בה זכה בה. קשיא לי אמאי קנה כיון שלא הגביה אלא תפיסה מי קנו בתפיסה הא אמרינן לעיל שאם הגביה ראשה אחד מן הארץ והשני נגרר בארץ לא קנה ואם בא חברו ותפס עמו קנה ויחלוקו. ויש לומר דהכא נמי אם בא אחר והחזיק עמו קנה ויחלוקו והא דקתני זה שהחזיק בה זכה בה לאפוקי הנופל ולא למעוטי אחר. אי נמי אחר שקם הנופל הגביה אותה וזכה בה לגמרי. וליכא לתרוצי דהתם אם היה רוצה להגביה כולה היה יכול וכיון שלא הגביה כולה לא נתכוון לזכות אלא בחציה אבל הכא אפילו היה רוצה להגביה לא היה יכול שהרי האחר נופל עליה דאי מהאי טעמא איפכא מסתברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי וכו'. מ"ה נר"ו.

גמרא : ארבע אמות של אדם וכו'. ואם תאמר והא אמרינן בפרק ואלו נערות גבי גונב כיס בשבת וכו'. ויש לומר דלא תקנו רבנן ארבע אמות כי אם במציאה ובגט במציאה דלא ליתו לאינצויי ובגט דילמא מעגנה אבל בגניבה לא תיקון רבנן ארבע אמות אבל מכל מקום קשיא דבתוך ארבע אמות מגרשה מתקנת חכמים ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטי לרשותה והיכי שרו רבנן אשת איש לעלמא. ויש לומר כיון דתקינו רבנן ארבע אמות שלה הם מדאורייתא דהפקה בית דין הפקר והוי כמו ירושה. תלמיד הר"פ.

הא דאמרינן ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נראה שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכר ובמתנה שאין קנין ארבע אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ולשון הגמרא משמע דקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.

ומצאתי במסכת גיטין בירושלמי ריש לקיש בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות רבי יסא בשם רבי יוחנן זו בגיטין מה שאין כן במתנה. רובה דרבי יוחנן ורובה דריש לקיש. רובה דריש לקיש מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כל שכן. רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ארבע אמות מציאה לא כל שכן. התיב רבי זעירא קומי רבי יסא והא תנינן וכן לענין קידושין וכו' והא תנינן וכן לענין החוב וכו'. זו סוגיא ירושלמית והיא שנויה עוד בפרק ד' דפאה משובשת בנוסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה. ומכל מקום נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה. וכל דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרינן התם בפרק הזורק אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו לענין ארבע אמות איתמר אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריך עיון הרמב"ן ז"ל.

ואם תאמר אם כן למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בארבע אמות. יש לומר דלא אמרו ארבע אמות אלא בשעומד ונתנו לו בתוך ארבע אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בארבע אמות ובכלי כאחת. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תקינו ביה רבנן דלא ליתו לאינצויי. ולפום האי טעמא הוה משמע דדוקא במציאה תקינו אבל לא במקח וממכר. אבל בירושלמי פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן אמר לגיטין ומציאה אמרו ולא למתנה וריש לקיש אמר דהוא הדין למתנה אלמא ריש לקיש דהוא מ~שריה דמימרא הכא סבירא ליה דבין למציאה ובין למקח וממכר וקיימא לן כריש לקיש כיון דבגמרא דילן לא מייתי לה לדרבי יוחנן.

והא דאמרינן הכא דתקון רבנן ארבע אמות כי היכי דלא ליתו לאינצויי היינו משום דעיקר תקנתא במציאה הוא דלא ליתו לאינצויי ותו לא פלוג רבנן ותקון אף במקח וממכר וכדאמרינן בירושלמי חיליה דריש לקיש ומה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרים קנה מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחרים לא כל שכן. עד כאן. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.

ואם תאמר אם כן למה צריך משיכה ליקנו ליה ארבע אמות ללוקח. ויש לומר דכיון שהכלי קדם שם לזכותו של מוכר אין זה זוכה באותו מקום מדין ארבע אמות וצריך משיכה או הגבהה וכן נראה קצת דעת התוספות שהקשו מהא דאמרינן בכתובות גבי הגונב כיס בשבת וכו' והוינן בה דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא כלומר שאין משיכה ברשות הרבים ואמאי הא ארבע אמות קונות לו בכל מקום ואפילו ברשות הרבים כדסברי כולהו אמוראי דלקמן בר מרב אשי וסוגיא דהתם לאו דרב אשי בלחוד היא כדמוכח התם בהדיא. ותירצו דבגניבה דעביד איסורא דכולי עלמא לא תקינו ליה ארבע אמות. ע"כ.

נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום פירש הרשב"א ז"ל דמדקתני ברישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותו ממנה משמע דברישא הכי קאמר אין לו בה כלום אפילו באותו מקצת פאה שנטל כבר דקנסינן ליה כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבאו לידי קטטה וכענין שאמרו במשנה שלא ילקט במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את וה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן דקונסים אותו ומעבירים ממנו אפילו מה שנטל אבל בתוספתא פאה לא משמע הכי דתניא התם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום רבי מאיר אומר קונסים אותו ונוטלין הימנו זו וזו מכלל דלתנא קמא ליכא קנסא כלל. ואפשר שכולה רבי מאיר היא והכי קאמר שרבי מאיר אומר. וכן נראה מדברי הרמב"ם שאם היו חכמים חלוקים עליו לא היה לו לפסוק כרבי מאיר. הר"ן ז"ל.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: נטל מקצת פאה וכו'. אין לו בה כלום ובסיפא קתני מעבירין אותה ממנו. וקשיא לי דעני המהפך בחררה הוא ולא די שחברו אינו נקרא רשע שנוטלה ממנו אלא דקנסינן ליה נמי במה שהגיע לידו כבר וזכה בו. ונראה לתרץ דלא הפסיד מה שכבר הגיע לידו ולישנא דמתניתין לא קשיא דברישא לא שייך למיתני מעבירין אותה הימנו שהרי עדיין אינה ברשותו אבל בסיפא דקתני נפל לו עליה שייך למיתני מעבירין אותה הימנו. עד כאן.

מעבירין אותה ממנו. פירוש עניים אחרים באים ומעבירין אותה הימנו דלאו עני המהפך בחררה הוא שיהא זה נקרא רשע שהרי אף חברו מהפך בה אלא שהוא קדם ונפל לו עליה. אבל רבינו תם ז"ל אומר שאפילו היה חברו מהפך בה אינו נקרא רשע שלא אמרו נקרא רשע אלא במקח וממכר דעלה איתמר בפרק האומר בקידושין לפי שכיון שיש בידו מעות וכו' ככתוב בתוספות והיינו טעמא נמי דבמכר שייך דינא דבר מצרא ולא במתנה. הר"ן ז"ל.

ואם תאמר מאי שנא דהכא גבי פאה מעבירין אותו מהמנקף דהניזקין דיש בהן גזל. ויש לומר דהתם טרח טפי. ואם תאמר מאי שנא הכי והתם מהבטה בהפקר דקני לגמרי כדאמרינן בהבית והעליה. ויש לומר במהפך בתבן וקש ושומרי ספיחין טרחי טפי מבמנקף ולכך קני התם לגמרי לכולי עלמא לחד לישנא ולחד לישנא דקאמר לכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני יש לומר דגרע טפי מבמנקף. וללישנא דקאמר דלרבנן קני ולרבי יוסי לא קני יש לומר דלרבנן עדיף טפי ולרבי יוסי גרע טפי אי נמי לרבנן קני משום דרכי שלום כמו בהניזקין אי נמי בהבית והעליה דיחויא בעלמא נינהו כלומר דליכא למיפשט מהתם ולמאי דהוה בעי למימר מעיקרא לימא דהבטה בהפקר תנאי היא הוה מצי למימר וליטעמיך היכי מצית למימר דלרבי יוסי לא קני והא רבי יוסי אית ליה בהמנקף דהוי גזל גמור. (חסר כמו ג' שורות). גליון תוספות.

וכתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: מעבירין אותה הימנו. תימה היאך מעבירין אותה הימנו הא לא הויא אלא היפוך בעלמא וקיימא לן עני המהפך בחררה וכו'. ויש לומר דלא אמרינן נקרא רשע אלא היכא דטרח והפך כעני זה שהפך בבעל הבית ואמר לו שיתן לו חררה מעיסתו אבל הכא לא הוי כעני המהפך. עוד יש לומר דלא קרינן מהפך אלא כעין שכירות אבל במציאה או בהפקר דאי טרח לא משכח מציאה לא הוי כעני המהפך. וקשה דאמרינן בבבא בתרא מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג דהוי כעין מציאה. ויש לומר דהכי קאמר מרחיקין מצודת הדג מן הדג רצה לומר מן הדג מת. ורבינו מאיר בר אביגדור אומר דלא דמי כלל לעני המהפך בחררה דהכא שהולכין יחד משום שקדם זה ותפס קרינא ליה מהפך בחררה. עד כאן.

כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הוה ליה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אף על גב דגלי אדעתיה קנה. אבל הרשב"א כתב דהוא הדין בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בעל כרחו ועוד דגרסינן ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן דלא קני. אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן ואמר כיון דרב פפא פריק תיובתיה דרבי חייא בר יוסף בפירוקא אחרינא שבקינן הך סברא דלא ניחא ליה דליקני לגמרי ואינו מחוור בעיני דכיון דפירוקא קמא פירוקא דגמרא הוא לית לן למדחייה מקמי פירוקא דרב פפא דלא שבקית לישנא דגמרא ותפסת לישנא דחד אמורא וכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק כלישנא דגמרא וכבר כתבתי כיוצא בזה בשבועות ובעבודה זרה. הר"ן.

ולי הכותב נראה לומר שאפשר לחלק בין בלישנא דגמרא קודם למאמר האמורא ובין בשבא אחריו דכיון דסדרו לנו חכמי התלמוד תירוצא דאמורא בתר תירוצייהו יש לומר דסברי כוותיה וכדקיימא לן הלכה כלישנא בתרא. הר"ש די וידאש.

מצינו בכל הנוסחאות כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ורש"י גריס בעלמא ופירש כגון בסימטא שהוא רשות לכל. ורבינו הגדול כתב דבשדה דעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רשות הרבים קנה אבל לא ברשות היחיד ולא ברשות חברו ואיני יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצע בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש: שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י כי תקינו רבנן בעלמא וכו'. ופירש רש"י כי תקינו ליה רבנן בעלמא כגון בסימטא וכו'. ויש גורסים כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ותמיהא מילתא מה לי שדה דאיניש דעלמא מה לי שדה זו תרווייהו שדה שיש לו בעלים. ויש לפרש דשדה דעלמא פירושו שדה דכולי עלמא כלומר שיש בה רשות לכל דהיינו שדה של רבים שבבקעה וכן כתב הרמב"ם שדה שאין לה בעלים ומורי הרב פירש בזה פירוש אחר והוא כתוב בחדושין הארוכין שלי שהגיעו שם מכתב ידו ולא נתחוור לי. עד כאן.

ולגירסת רש"י קשיא לי בסימטא או בצידי רשות הרבים ניחא אבל ברשות הרבים אמאי תקינו ליה והרי יש עמו כמה שותפין כדאמרינן לקמן. ויש לומר כיון שקדם וישב זכה בארבע אמות דתקינו ליה ושוב אין אחרים שותפין עמו. ומיהו יש גירסאות הכי כי תקינו רבנן בשדה דעלמא וכו' פירוש שדה דעלמא היינו בקעה כרמלית או סימטא או צידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים עצמה לא תקינו ליה ורש"י קיים גירסת ספרו. מורנו הרב נר"ו.

ולענין פסק הלכה כתב הר"ר יהונתן וזה לשונו: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפוס כלומר אם חברו חוץ לארבע אמות של מציאה כיון שזה קדם בתוך ארבע אמות של מציאה ובלבד שיאמר יקנו לי ארבע אמות דידי דאי לא אמר לא קני והכי מוכח בגמרא דלא עדיפא ארבע אמות מחצר שאינה משתמרת שאף על גב שעומד בצדה לא קני עד שיאמר תזכה לי שדי כדקתני במתניתין ואמר זכתה לי שדי. עד כאן. עיין בתוספות על משנת ראה אותם רצים דיבור המתחיל זכתה לו וכו'.

אבל הרמ"ך ז"ל כתב וזה לשונו: מסוגיא דשמעתא דשקלא וטריא דילה משמע דכיון דתקינו רבנן דליקנו ארבע אמות לאדם אף על גב דלא לימא ליקנו לי נמי קנו לו ובנפל לו על המציאה הוא דצריך דנימא ליקנו לי אמותי ואי לא אמר לא יקנו משום דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקני אבל לא בארבע אמות אבל אי לא נפל על המציאה לא צריך. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף