חידושי הרי"מ/בבא מציעא/י/א
רש"י אלא לאו הא קמ"ל כו' אני הגבהתי' תחילה לצרכי כו' לא"כ דגלי דעתי' כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבה כו'. והקשו המפרשים דרש"י סותר דלעיל פי' משום ממ"נ. ולמ"ש לעיל לא קשה דלמאי דקיימינן דמגביה לחבירו קני חבירו ותן כזכי ממילא לא שייך ממ"נ כיון דהלה היה סבור שהגבי' בשבילו וזכה הוי כעודר בנכסי גר וסבור דשלו דכשנתן לו אח"כ לא נתכוין לקנות דסבור ששלו כבר משהגביה בשבילו. וכיון שהגביה באמת לעצמו. אף אי כוונתו בנתינה למתנה מ"מ להרבה פ' גם בדעת אחרת מקנה צריך כוונה לקנות. ואם היה נאמן שמתחלה לצרכו לא שייך כנ"ל והוצרך רש"י לומר רק דאינו נאמן ומטעם הודאה שלא היה נותן לו אם לעצמו הגביה וגלי דלחבירו הגביה וזכה כנ"ל. משא"כ לעיל למ"ד מ"מ לחבירו לא קנה חבירו פי' רש"י שפיר ממ"נ דל"א כלל תן זכי דלא תלינן בטעות ואמרינן שיודעין דממ"ל לא קני חבירו וכוונתו תן וממילא כשנתנה נתכוין לקנות ופי' שפיר דעקרא מידא דקמא לשם קני' ע"ש. רק על מ"ש רש"י גם לגלויי רישא למ"ד ממ"ל לא קני חבירו ג"כ כנ"ל. סיפא דל"א בלא תחלה אמר אני זכיתי בה תחילה קודם שנתתיו לך וא"כ דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה ע"ש זה קשה למה לא משום ממה נפשך:
שם רש"י הוי תופס כו' מאיליו כו' ובא לקדם כו' שלא יתפוס כו' ונמצא חב כו' כל האריכות איננו מובן למה. ואח"כ לא קנה פי' דלאו כ"כ להיות קופץ מאיליו וחב לא לו מאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס. ותמהו תוס' דמעובדא דיב"ח דא"ל זיל תפסה ואמר עלה תופס לב"ח כו' וכאן כ' תוס' משמע ע"ש שאין אצלם ראיה גמורה. והנה למ"ש רש"י שם אנן מחריפותא דנהרא שהשליח היה מוליכו ומשם תפסוהו דהוי כר"ה וא"כ השליח עצמו תפסה מרשות יתומים סמטא וכה"ג ולא הועיל כלום גם לר"ט אם כן מצד השליחות לא הועיל כלל. רק אחר שהוליכה בחריפותא דנהרא אז יוכל לתפוס בשביל מי יימר והוי תופס בלי שליחות ולא קני כנ"ל. ואפילו היה עושהו שליח על אחר שיוליכנו לר"ה ויזכה בשבילו ג"כ לא היה מהני דמה דלא מצי למעבד השתא לא משוי שליח אף שבידו כמ"ש תוס' פ"ק דנזיר:
גם י"ל אם שייך לא תבא כו' ביורשים א"כ תפיסה מרשותם על חוב בלאו ואין שליח לדבר עבירה. או י"ל דמשמע שם דלא ידע מקודם השליח דחייב לרפות"ה ואם כן במה שאמר זיל תפסה אין הוכחה שיהי' בתורת שליחות יותר מזכי' עבורו דבקדושין וגיטין דצריך שליחות ניכר כשעושה הדבר שעושה בשליחותו. משא"כ בזה דמהני התפיסה בלא שליחות אם כן כשהי' סבור דאינו חב לאחרים תפסו רק בתורת זכי' ושוב כשחב לא מהני וגם אמירת זיל תפסה הוא כאומר תנה ולא אמר זכי. ודוקא שיאמר בפירוש שעושהו שליח לזכות עבורו דתפיסה הוא רק שלא יקדים אחר ועוד דהא מיתומים צריך שבועה ואין לו זכות כלל לתפוס קודם שנשבע דהוי רק גורם לממון וכדאמר ר"ע ורק שיהיה בידו וישבע. אבל השתא לא שייך זכייה ושליחות. ועוד כיון דמשמע דאין השליח רשאי לתפוס בחב לאחרים ולהפסיד אחרים שהיה הדין חולקין. ונהי דאי תפיס מהני אבל אפשר דחיוב בד"ש כמו כופף קמה כו' ושוי' טמון [בריש פ' הכונס] אף דגרם רק לפטור ע"כ דין א"כ כשלא ידע שליח שחב לאחרים הוי בטעות ודוקא כשידע ונעשה שליח כנ"ל. [ועיין בפוסקים בענין שליח לדבר עבירה בשוגג וי"ל כנ"ל]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |