שיטה מקובצת/בבא מציעא/ג/א

שיטה מקובצת בבא מציעא ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אפילו תימא סומכוס וכו'. הא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל אי נמי דלא קאמר אלא משום דהוה משמע דהדרינן לגמרי ממאי דאמרינן לעיל והא ליתא דהא איכא כמה דוכתי דצריכינן לחילוק זה בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא אלא דהכא לא מצינן למימר הכי לאוקומי מתניתין כסומכוס משום הך קל וחומר אי נמי דהאי קל וחומר פריכא הוא דאדרבה ממקום שבאת כיון דאיכא דררא דממונא וכולה למר ואפילו הכי טעין בה ודאי רשע הוא ולא רמיא שבועה עליה ותלמודא דידע דטעמא דשבועה דמתניתין משום דרבי יוחנן הוא מתרץ לה אליביה והיינו דלא קאמר אלא. מ"ה נר"ו.

שבועה זו מדרבנן. ואם תאמר מאי משני מעיקרא נמי הוה ידע שפיר דשבועה זו מדרבנן ומכל מקום הוה קשה ליה לסומכוס דמאי שנא דתקינו שבועה טפי גבי מציאה מגבי שור שנגח ומאי משני מזה ויש לומר דשפיר הוה ידע דאיכא שבועה דרבנן אפילו לסומכוס אבל קא סלקא דעתיה דהוי כדי לברר הספק והך שבועה שייכא שפיר גם במילתיה דסומכוס דשור שנגח ומשום הכי הוה קשה ליה דמאי שנא דאיכא שבועה גבי מציאה טפי מגבי שור שנגח ומשני שבועה זו כדרבי יוחנן שלא יהא וכו' והילכך במילתא דשכיחא כי הכא במציאה תקינו רבנן שבועה אבל במילתא דלא שכיחא כההיא דשור שנגח לא תקינו רבנן שבועה. תלמיד ר"פ ז"ל.

וכן פירש הרא"ש וזה לשונו אפילו תימא סומכוס מתחלה נמי היה יודע שהיא מדרבנן ולא בא לחדש אלא הטעם שלא יהא כל אחד וכו'. וכההוא דסומכוס לא תקון שיחלוקו בשבועה דלא שכיח שיוולד ספק בענין זה. עד כאן. וכן פירש גם הריטב"א ז"ל.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. הכי פירושו לפי שיטת רש"י בשלמא אי מתניתין בדאיכא הוראת היתר ופירושא דהך קמשמע לן הוי קמשמע לן דמקח וממכר נמי איכא הוראת היתר דהא דרבי יוסי משום דאיכא רמאי אלא אי אמרת דמתניתין איירי אפילו היכא דליכא הוראת היתר כדמשמע פשטא דצריכותא קשיא דלא אסיק אדעתיה דיש חילוק בין היכא דליכא הוראת היתר לודאי רמאי ומשני ליה דיש חילוק דאף על גב דליכא הוראת היתר אימר הכי איתרמי דבהדי הדדי אגבהוה או קנאוה דאם תאמר הא תריצנא לה לעיל הכי דבהדי הדדי אגבהוה ומתוך קושיא זו כתב הרשב"א ז"ל דכל חד מהנך פירכי באנפי נפשא איתאמרא ותלמודא קבע להו הכא לכולהו. עוד נראה לי לתרץ דהשתא דמתרצינן דטעמא שבועה דמתניתין כדרבי יוחנן הוה משמע ליה דלא צריכינן תו לטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אלא אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי ומשום הכי פריך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומשני דאכתי צריכינן להך טעמא דלעיל דטעמיה דרבי יוחנן לתרוצי שבועה זו למה וטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה לתרוצי אמאי יחלוקו. תו איכא לתרוצי דשקיל וטרי תלמודא אף על גב דידע דאיכא לתרוצי אימר בהדי הדדי אגבהוה משום דקשיא ליה דלישנא דאם כן מה הפסיד הרמאי דקאמר רבי יוסי לא משמע הכי ואי משום קנסא מקח וממכר מאי איכא למימר ומתוך כך היה רוצה לתרץ דמתניתין כולה במציאה ודלא כרב פפא ומשני לעולם רב פפא ומחוורתא כדמשנינן מעיקרא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אף על גב דלישנא דרבי יוסי דקאמר אם כן מה הפסיד הרמאי לא אתי שפיר כולי האי ומיהו איכא לדחוקיה דלדבריהם דרבנן קאמר ודוק. מורנו הרב נר"ו.

השאר יהא מונח. ואפילו לסומכוס אין חולקין דליכא דררא דממונא שלא היה לו לנפקד להסתפק. הרא"ש ז"ל.

אלא מאי רבנן וכו'. ואם תאמר תירץ הקושיא במה שהקשה ממנה וכי תימא לטעמיך קאמר הוה ליה למימר ולרבנן מי ניחא וכו' כי אורחיה בכל דוכתא. ויש לומר דהכי פריך בשלמא אי מתניתין רבי יוסי ולא רבנן ניחא דהתם איכא למקנסיה אבל במתניתין ליכא למקנסיה אלא אי מתניתין רבנן קשיא ומשום הכי פריך ליה באתמהתא האי מאי וכו'. מורנו הרב נר"ו.

ואלא מאי רבנן פירוש ואלא מאי אמרת דמתניתין רבנן היא הא אמרי רבנן השאר יהא מונח כלומר אותו המנה שהוא ספק ומתניתין נמי דטלית כשאר דמיא כי כל הטלית הוא בספק בין שניהם ולמה נאמר יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח דקא סלקא דעתיה דטעמא דרבנן התם כדי שלא ירויח הרמאי ורבי יוסי מוסיף ורוצה שיפסיד ומהדרינן האי מאי אי אמרת בשלמא לרבנן התם וכו'. קשיא לי לרבנן נמי כיון דמקנסי לרמאי שלא ירויח כלום הוא הדין דהכא אף על גב דאיכא למימר דתרווייהו היא דין הוא שנקנסנו כי היכי דלודו תרווייהו כי של שניהם היא דאף על גב דתרווייהו היא מכל מקום משמע השתא דאיכא נמי רמאי שאין לו בה אלא חציה ואומר שכולה שלו דהשתא אכתי לא תריץ לן תלמודא טעמא דלקמן דהכא ליכא רמאי. ויש לומר דהשתא הכי פרקינן דטעמא דרבנן התם אינו כדי שלא ירויח הרמאי כדסלקא דעתין אלא מדינא קאמרינן הכי דכיון דעל כרחך המנה של אחד מהן בודאי אין לדון בו חלוקה שנפסיד לאחד מהן ודאי ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח הילכך במתניתין דאפשר דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין אמרי רבנן דפלגי אבל לרבי יוסי הא פריש טעמיה התם כדי שיפסיד הרמאי ואם כן כל שכן שיש לו לקנסו במשנתנו. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו'. קשה לי והא לרבי יוסי נמי בהאי טעמא נמי ניחא ליה ובהאי טעמא גופיה הוא דמפרקינן ליה למתניתין אליביה ומאי קמשמע לן טפי לרבי יוסי מרבנן. ואיכא למימר דהאי מקשה סבר דבשלמא לרבנן דלא קנסי אלא דמשום דודאי חד מנה מחד מינייהו בלחוד הוא ולא ידעינן למאי ניהו ולמאן ניתביה הילכךעל כרחך אית לן למימר יהא מונח שאם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי אבל במתניתין דאיכא למימר דתרווייהו היא יחלוקו דאפשר שיצא דיננו אמת אבל לרבי יוסי דקניס מה שהוא ודאי למר ולמר כל שכן במה שאפשר שהיא של אחד מהם בלבד דהוה ליה למימר יהא מונח ומפרקינן לא תימא דלרבי יוסי כל דאפשר דאיכא רמאי קנסינן אלא כל דאיכא ודאי רמאי קניס ואפילו היכא דאיכא ודאי מנה למר ולמר אבל כל היכא דליכא ודאי רמאי כרבנן סבירא ליה ומימר אמרינן מספיקא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. עד כאן.

אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי אבל הכא אף על פי שלפי טענותיהם נראה דאיכא ודאי רמאי אפשר הוא דליכא רמאי דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה פירוש ביחד וכסבור כל אחד מהן שהוא לבדו הגביה וכן במקח וממכר הוא סבור כי לו נתרצה המוכר וכיון דכן חלוקה עדיפא ולפי זה נראה כל אחד אומר אני ארגתיה הא ודאי איכא רמאי ודין הוא שנאמר יהא מונח וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל יש אומרים דאפילו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה חולקין בשבועה כיון דאפשר דליכא ודאי רמאי כי אף על פי שהן טוענין כן שמא היא של שניהם ולא קניס רבי יוסי אלא במקום דחד מינייהו ודאי רמאי על כל פנים כי ההיא דהתם וכל שכן לרבנן דקיימא לן כוותייהו שאין טעם שלהם משום קנס ממש אלא כיון דכולה מנה של אחד מהן ודאי אין לדון בו דין חלוקה אבל זה אומר אני ארגתיה אכתי יש לנו לומר דילמא תרווייהו ארגוה או לקחוה ואינם טוענין וכן נראה עיקר לרמב"ן ז"ל וכן דעת מורי נר"ו. ועכשיו תהיה משנתנו בכל ענין כדקתני סתמא זה אומר כולה שלי דמשמע בכל צד וההיא דרב פפא דלעיל הא פרישנא לפי שיטה זו יפה וגם ההיא דרבי יוחנן דאמר שבועה זו תקנת חכמים וכו' אתיא שפיר דמכל מקום בששניהם מתעצמין בפנינו אין אנו יודעין באמת כי אפשר דתרווייהו היא ואפשר דהוי חד רמאי ומשום דאפשר דהוי דתרווייהו אומרים שיחלוקו ואין אומרים שיהא מונח ומשום דדילמא אחד מהן רמאי ותוקף בשל חברו שלא כדין אנו אומרים שישבעו וזה ברור ואין אנו נותנים מחלוקת בין סוגייתנו כלל מדלא אדכרו הכי בגמרא. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. כלומר דמשום דבמתניתין ליכא ודאי רמאי אמרינן שיחלוקו הא איכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כי הכא דשנים שהפקידו אצל אחד דבין רבי יוסי בין רבנן מודו דהשאר יהא מונח ומתניתין כשאר דמיא הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא ודאי רמאי יהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה היכי מסקינן הכא דכל היכא דליכא ודאי רמאי יחלוקו דהא בפרק חזקת הבתים משמע דאף על גב דליכא ודאי רמאי אמרינן כל דאלים גבר דאמרינן התם ארבא וכו'. תירץ ר"ח ז"ל דכי מסקינן הכא יחלוקו הני מילי היכא דתפסי לה וליכא ודאי רמאי וכו' אבל היכא דלא תפסי לה תרווייהו אף על גב דליכא ודאי רמאי כיון וכו' אמרינן כל דאלים גבר ועובדא דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו שהיתה מונחת בסימטא או במקום שיד שניהם שוה ומשום הכי אמרינן כל דאלים גבר. ואם תאמר כיון דאפילו היכא דליכא ודאי רמאי בדלא תפסי בה אמרינן כל דאלים גבר מאי קא מקשינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לימא טעמא דמתניתין משום דתפסי בה דכיון דתפסי בה בין איכא ודאי רמאי בין ליכא יחלוקו אבל בפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן כיון דלא תפסי בה ליכא למימר יחלוקו ואפילו היכא דליכא ודאי רמאי ומשום הכי אמרינן יהא מונח וכיון שכן מנא לן דאיכא פלוגתא בין איכא ודאי רמאי לליכא ודאי רמאי וכי תימא אי טעמייהו דרבנן ורבי יוסי משום דלא תפסי בה לא הוה להו למימר יהא מונח אלא כל דאלים גבר כדאמרינן גבי ההיא ארבא ליתא דהכא כיון שביד נפקד הוא אין לנו להוציאן מידו ולומר כל דאלים גבר דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים גבר שהרי אפשר שלא תחזור לבעלים דדכוותה אמרינן בעובדא דההיא ארבא דאנן לא תפסינן לה אבל אי תפסינן לא מפקינן לה לומר כל דאלים גבר וכדאיתא התם לפי שאין הנפקד פוטר עצמו אלא בחזרה גמורה וכיון שכן ניחא שפיר פלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן בהדי מתניתין ומנא לן דאיכא פלוגתא בין איכא ודאי רמאי לליכא. יש לומר דכיון דמקשי מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין ודאי סבירא לן דפלוגתייהו נמי בדתפסי לה תרווייהו היא שכיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לו לעשות ממנו הרי הוא כאלו תפסי ביה תרווייהו דומיא דמתניתין ומשום הכי איצטרכינן לתרוצי דטעמא דמתניתין משום דליכא ודאי רמאי וכיון דתפסי לה תרווייהו יחלוקו אבל הכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן כיון דאיכא ודאי רמאי אף על גב דתפסי לה תרווייהו אמרינן יהא מונח והילכך היכא דתפסי לה תרווייהו וזה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונה וכן כתב רש"י שלא תאמר לא כי אלא כל דאלים גבר כיון דאיכא ודאי רמאי כי היכי דבלא תפסי לה משום דלא דיינינן להו ביחלוקו אמרינן כל דאלים גבר והכא כי אמרינן יהא מונח מפני שהנפקד לא יצא ידי חובתו בחזרה דכל דאלים גבר דליתא אלא כי היכי דבדליכא ודאי רמאי אמרינן דנהי דהיכא דלא תפסי לה תרווייהו אמרינן כל דאלים גבר כדמוכח עובדא דההיא ארבא היכא דתפסי לה אמרינן יחלוקו כדי שתהא יד שניהם שוה בה כיון ששניהם מוחזקים בה כך הוא הדין בעצמו בדאיכא ודאי רמאי דנהי דהיכא דלא תפסי לה אנו אומרים כל דאלים גבר כדמוכח ההיא דזה אומר של אבותי היכא דתפסי לה יש לנו לומר שתהא יד שניהם שוה בה כדי שלא להוציא אחד מהן מתפיסתו לגמרי וכיון דאי אפשר לומר יחלוקו דהא איכא ודאי רמאי מכל מקום אמרינן יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בה ושלא להוציא אחד מהן מתפיסתו לגמרי שאם לא תאמר כן אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ותפסי לה אמרינן כל דאלים גבר והכא כי אמרינן יהא מונח משום דאיתיה ביד שליש מאי קושיא מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין לומר דבפלוגתייהו נמי הוה ליה למימר יחלוקו לדאמרינן במתניתין אלא דהכי שני מפני שהוא ביד שליש אלא ודאי אי תפסי ליה תרווייהו בדינא דשליש דיינינן ליה דכל היכא דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כך העליתי בידי מתוך פלפולן של הראשונים ז"ל.

נמצא פסקן של דברים דכל מידי דלא תפסי ליה תרווייהו וליתיה נמי ביד שליש ומנצו עליה בין איכא ודאי רמאי בין ליכא ודאי רמאי כל דאלים גבר ומיהו הני מילי היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר וכדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל אי איכא דררא דממונא לתרווייהו אף על גב דלא תפסי לה חולקין בלא שבועה והיינו מתניתין דהמחליף פרה בחמור דאף על גב דלית הלכתא כההיא מתניתין דהא בפרק השואל מוקמינן לה כסומכוס אבל רבנן דפליגי עליה אמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא וכדאיתא התם אפילו הכי גמרינן מינה להיכא דליכא לאוקמה אחזקה דמאריה קמא דכל היכא דאיכא דררא דממונא אף על גב דלא תפסי בה חולקין בלא שבועה. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא בין איכא דררא דממונא בין ליכא עבדינן שודא כשמואל דאמר הכי בפרק חזקת הבתים גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד. אבל מילתא דתפסי לה תרווייהו אי ליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה והיינו מתניתין דשנים אוחזין ואי איכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה כיון דתפסי לה יהא מונח והיכא דאיתיה לההוא מידי דמנצו עליה ביד שליש הרי הוא כאלו שניהם תופסין בו וכל היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח וכל היכא דליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה. ודינים הללו מקצתן מבוארים בשמועה זו ומקצתם למדנו מהנהו עובדי דההוא ארבא וזה אומר של אבותי דבפרק חזקת הבתים.

ומיהו יש שדקדקו עוד לומר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא היכא שנדע בבירור שהדין שנדון ביניהם יהא מרומה בעצמו כגון בשנים שהפקידו אצל אחד שאם באנו לומר יחלוקו נמצא הדין מרומה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי מכל מקום אם נדון ביניהם יחלוקו אפשר שלא יהיה הדין מרומה בעצמו לפי שאפשר שלא היה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שניהם ארגוה הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' חולקין בשבועה ומביאין ראיה מדתניא לקמן בפירקין בשנים אדוקים בשטר וכו' וכן דעת בעלי התוספות ז"ל. אבל הראב"ד סובר כדברי רש"י דבזה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח ויש כאן דעת אחרת לומר דכל היכא דליכא ודאי רמאי אפילו לא תפסי לה תרווייהו אמרינן יחלוקו וכי תימא הא אמרינן גבי ההיא ארבא דכל דאלים גבר לא תיקשי לך דאיכא לאוקמה בדאיכא ודאי רמאי כגון דאמר דידי היא שאני עשיתיה או ירשתיה מאבותי וזה אפשר הוא על דרך רש"י שהוא סובר דכל היכא שהן רמאין בטענותיהם מיקרי ודאי רמאי וכמו שכתבנו אבל על דרך מי שסובר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא מחמת הדין בעצמו אי אפשר להעמיד ההוא עובדא בדאיכא ודאי רמאי ואין עליך לומר אלא כלשון הראשון דמשום דלא תפסי לה אמרינן כל דאלים גבר ולא אמרינן יחלוקו עד כאן.

וז"ל הרשב"ץ: נקטינן מהני שמעתתא דהיכא דתפסי תרווייהו וליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה והיינו מתניתין דשנים אוחזין. והיכא דתפסי לה תרווייהו ואיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה יהא מונח עד שיבא אליהו דלא תימא דוקא כי איתיה ביד שליש אמרינן יהא מונח משום שהנפקד לא יצא ידי חובתו בחזרה דכל דאלים וכדכתיבנא במתניתין אבל אי תפסי ליה לא אמרינן יהא מונח ויחלוקו נמי לא אמרינן כיון דאיכא ודאי רמאי אלא כל דאלים גבר דומיא דההיא ארבא דכיון דלא דיינינן ליה ביחלוקו אמרינן כל דאלים גבר הכי נמי כיון דלא דיינינן ביחלוקו לימא כל דאלים גבר דליתא אלא כי היכי דבדליכא רמאי אמרינן דאף על גב דהיכא דלא תפסי לה תרווייהו אמרינן כל דאלים גבר היכא דתפסי לה אמרינן יחלוקו כדי שתהיה יד שניהם שוה כיון ששניהם מוחזקין בה כן הוא הדין בעצמו בדאיכא ודאי רמאי דאף על גב דהיכא דלא תפסי לה אמרינן כל דאלים גבר היכא דתפסי לה יש לנו לומר שתהא יד שניהם שוה בה שלא להוציא שום אחד מהם מתפיסתו לגמרי וכיון דאי אפשר לומר יחלוקו משום דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בו ושלא להוציא אחד מהם מתפיסתו לגמרי דאי לא תימא הכי היכי מקשינן מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין דילמא שאני התם דאיתיה ביד שליש ואי לאו הכי בדינא דמתניתין דיינינן ליה אלא ודאי היכא דתפסי לה תרווייהו בדינא דשליש דיינינן לה וכי היכי דבשליש היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח הכי נמי כי תפסי לה תרווייהו זהו לפי שיטת ר"ח שכתבתי כמשנתנו. אבל לדברי ריצב"ם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה הואיל ואיכא ודאי רמאי כל דאלים גבר דלדידיה לא מפלגינן בין תפיס ללא תפיס כלל אלא בין איכא ודאי רמאי לליכא ודאי רמאי וכמו שכתבתי במשנתנו ויש מי שאומר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא כשידענו בבירור שהדין שנדון ביניהם יהיה מרומה בעצמו כגון מנה הנשאר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן שאם באנו לחלוק נמצא הדין מרומה שאנו יודעין שלא מדברי טענותיהם שאחד מהם אין לו כלום באותו מנה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי מכל מקום אם נדון להם יחלוקו אפשר שנדון להם האמת שאפשר שהיה שלא כדברי זה ולא כדברי זה אלא:שניהן הגביהוה או בין שניהם ארגוה והראיה מדתניא לקמן בפרקין דשנים אדוקים בשטר וכו' יחלוקו והתם ודאי איכא רמאי לפי טענותיהם ואפילו הכי אמרינן יחלוקו לפי שאפשר שהדין שנדון ביניהם לא יהא מרומה דשמא לוה פרע מחצה וכן דעת בעלי התוספות וכמו שכתבנו במשנתנו אבל הראב"ד סובר כדברי רש"י דיהא מונח וכן הרמב"ן היכא דאיתיה לההוא מידי ביד שליש הרי הוא כאלו שניהם תופסין בו אי איכא ודאי רמאי יהא מונח ליכא ודאי רמאי יחלוקו והיינו פלוגתא דרבי יוסי ורבנן. היכא דלא תפסי לה תרווייהו כגון דקיימא בסימטא או במקום שיד שניהם שוה בו וליתיה ביד שליש בין איכא ודאי רמאי בין ליכא ודאי רמאי כל דאלים גבר והיינו עובדא דההוא ארבא. ומיהו הני מילי היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא וכדאיתא בפרק חזקת הבתים. אי איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר חולקין בלא שבועה והיינו מתניתין דהמחליף פרה אף על גב דלית הלכתא כההוא מתניתין דהא בפרק השואל מוקמינן לה כסומכוס אבל רבנו דפליגי עליה אמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא אפילו הכי גמרינן מינה דאי ליכא לאוקמה אחזקה דמאריה קמא דכל דאיכא דררא דממונא אף על גב דלא תפסי לה חולקין בלא שבועה. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא בין איכא דררא בין ליכא דררא עבדינן שודא דדייני דשמואל דאמר הכי בפרק חזקת גבי שני שטרות היוצאין ביום אחד. ויש אומרים דאי לא תפסי לה תרווייהו וליכא ודאי רמאי אמרינן יחלוקו וההוא ארבא בדאיכא ודאי רמאי היא כגון אני עשיתיה כמו שכתבתי במתניתין בשם ריצב"ם וזה אפשר הוא על דרך רש"י שסובר דאני ארגתיה ודאי רמאי הוא אבל על דרך האחרים אפשר דאפילו אומר אני עשיתיה אין הדין יוצא מרומה.

והרמב"ם כתב בפרק ט' מהלכות טוען ונטען שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבים על גבי בהמה או אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבים בצד ערמת סל חטין המונחת בסימטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהם נשבע וכו'. הרי שאינו מסכים לשיטת ר"ח שחילק בין תפס ללא תפס כדכתיבנא במתניתין ועל כרחך יש לנו לומר דטעמא דההיא ארבא משום דאיכא ודאי רמאי הוא דאי לא אמאי אמרינן כל דאלים גבר לימא יחלוקו כמתניתין אלא ודאי רמאי הוא כההיא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דהתם פרק חזקת ויש לו לסבור כרש"י דכי האי גוונא איכא ודאי רמאי אף על פי שהדין שנדון ביניהם אפשר שלא יהא מרומה כיון שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי. זה נראה שהוא דעתו אבל יש לתמוה מפני מה לא פירש הדברים דמתוך סתמותיו היה נראה דזה אומר אני ארגתיה הוה אמרינן יחלוקו וזה אי אפשר בשום פנים לפי מה שכתב דבמונחת בסימטא חולקין דאם כן תיקשי לן ארבא אלא מאי אית לך למימר דשאני התם דאיכא ודאי רמאי אם כן אני ארגתיה נמי ודאי רמאי איכא וכל דאלים גבר וצריך עיון. עד כאן.

אי נמי התם קניס ליה וכו'. פירשו בתוספות אפילו איכא ודאי רמאי וכו'. לא רצו לפרש אי נמי אפילו ליכא ודאי רמאי כגון מקח וממכר אי איכא פסידא יהא מונח. משום דזה נראה להם פשוט דאי ליכא ודאי רמאי דאין לקנסו והאי אי נמי לא בא להוסיף אלא הצד האחר דאפילו איכא ודאי רמאי לא אמרינן יהא מונח אי ליכא פסידא ובא לומר כן כדי ליישב מתניתין בכל ענין דאפילו אחד אומר מצאתיה היום ואחד אומר מצאתיה אתמול והאי דפריך מקח וממכר מאי איכא למימר אף על גב דליכא ודאי רמאי מכל מקום פריך אמאי אמרת אי נמי כדי ליישב מתניתין בכל ענין תינח מציאה יכול להיות בכל ענין אבל מקח וממכר אם אחד אומר קניתיה היום ואחד אומר וכו' דאיכא ודאי רמאי מאי איכא למימר הא איכא נמי פסידא ויהא מונח אלא ודאי מתניתין לא מצי איירי בכל ענין. גליון.

תינח במציאה דאתיא ליה מהפקירא ולית ליה פסידא אבל מקח וממכר מאי איכא למימר פירש רש"י הא אפשר דאית ליה פסידא כשנתן הדמים והטלית ביד שליש עד שיבא אליהו דהא אוקימנא דנקט זוזי מתרווייהו ופירוש לפירושו שנתן מחצית הדמים ביד שליש כלומר המנה האחד כי המנה השני שנתן אחד מהן הרי הוא של מוכר כי אין לנו לקנסו. הריטב"א ז"ל.

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. כתוב בתוספות דלא קניס רבי יוסי אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ואית ליה פסידא וכו' אין להקשות הא זה הוא לגמרי כמו האי נמי לפי מה שפירשו דיש לומר דהכי קאמר אלא מחוורתא כלומר לא נאמר החילוק בין מתניתין לדרבי יוסי כמו שאמרנו משום דמתניתין ליכא פסידא דאם כן יקשה ממקח וממכר אלא מתניתין לא איירי בכל ענין ונאמר החילוק הראשון דמתניתין משום דליכא ודאי רמאי אבל לעולם לא קנסינן אלא היכא דאיכא תרווייהו. עוד כתבו בתוספות וכן בסמוך דפריך בין לרבנן בין לרבי יוסי וכו' ואין להקשות על הספר למה חוזר בו לגמרי נאמר לפי האמת דלא אמר יהא מונח אלא אם כן איכא תרווייהו כדמשמע מה הפסיד הרמאי ולא יקשה בין לרבנן בין לרבי יוסי דיש לומר דאי לא קניס רבי יוסי אלא היכא דאיכא תרווייהו אם כן הוה איהו ורבנן חלוקין להיפך היכא שלא הפקידו שנים אלא מנה אחת כל אחד מהם במעמד האחר ואחר כך זה אומר שלי היה וזה אומר שלי היה דלרבנן יהא מונח כיון שאין החלוקה יכולה להיות אמת ולרבי יוסי יחלוקו כיון דליכא פסידא והיו חולקין בסברא הפוכה והיה לו לומר אלא ודאי גם הכא מודה רבי יוסי דיהא מונח משום ודאי רמאי אם כן מה הפסיד הרמאי לאו דוקא ואין לומר דרבי יוסי מודה היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת לרבנן אבל היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת לא קניס אלא אם כן איכא תרתי כגון מקח וממכר דזה אומר קניתיה היום והאחר אומר קניתיה אתמול דאם כן ממה נפשך הא דאמר אם כן מאי הפסיד הוי לאו דוקא במאי דאיירי דהיינו באין חלוקה יכולה להיות אמת. לכן אנו אומרים ותלוי בודאי רמאי. גליון.

אלא מחוורתא כדשנינן וכו'. פירש רש"י הא דאמרי רבנן יתלוקו היינו דוקא היכא דליכא רמאי כגון במתניתין במציאה או במקח וממכר דנקט זוזי מתרווייהו אבל היכא דודאי איכא רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח דרבי יוסי בהדיא אומר דהיכא דאיכא רמאי דיהא מונח וגם רבנן מודו ליה בהאי טעמא דקאמר הכא משום דאיכא למימר דתרווייהו ותרווייהו רצה לומר בהדי הדדי אגבהוה אלמא רבנן חיישי לסברא דאיכא רמאי אם כן היכא דודאי איכא רמאי כדפירשתי מודים שפיר רבנן לרבי יוסי דיהא מונח כך פירש הקונטרס. ולא נהירא .דהא לקמן תניא בהדיא שנים אדוקים בשטר וכו' יחלוקו ואף על גב דהתם איכא רמאי בודאי ועל מתניתין מיתניא הברייתא לכן נראה דודאי ליכא דחש לסברא דאיכא רמאי אלא רבי יוסי אבל לרבנן אית להו דאף על גב דליכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה כגון היכא דודאי איכא רמאי מכל מקום כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו ותרווייהו הוא לאו היינו בהדי הדדי אגבהוה ובכל הני דפירש הקונטרס בזה אומר אני ארגתיה וכו' וכן דנקט זוזי מחד נהי דמתחלה היתה כולה של אחד ואם כן היה אחד מהם משקר מכל מקום יכול להיות דהשתא דתרווייהו היא כגון שלאחר כן לקח מחברו החצי האחר וכן בשטר שמא פרעו חצי המלוה אבל גבי מנה ומאתים רבנן מודו דהשאר יהא מונח דהתם ודאי דחד מינייהו הוא וראיה לפירוש זה מדשני תלמודא ונקט במילתיה דרבנן דתרווייהו היא וגבי רבי יוסי בהדי הדדי אגבהוה דאי כפירוש הקונטרס דפירש דתרווייהו רצה לומר בהדי הדדי אגבהוה למה שינה הלשון. תלמיד ה"ר פרץ.

בין לרבנן בין לרבי יוסי. פירוש כל הלשון הזה עד תנא רבי חייא אינו מעיקר הגמרא אלא מלשון רב יהודאי גאון והביאוה ספרי בעיקר הגמרא והרבה יש כיוצא בו במסכתא זו ואיכא נוסחי דלא גריס ליה אבל רש"י גריס ליה ועיקר הקושיא דהתם גבי חנוני על פנקסו ודאי חד מינייהו רמאי הוא בודאי והרי הממון ביד שליש כלומר ביד בעל הבית ואם כן למה לא אמרו יהא מונח ביד שליש דניפקיה מבעל הבית כדי שלא ירויח הוא ונינחי ביד שליש. ויש מקשין כאן דניחא לרבנן דהא מתניתין כשאר דמיא אבל לרבי יוסי דקניס כי היכי דלודי מאי פסידא אית ליה התם דלודי גבי חנוני על פנקסו. ור"י תירץ דההוא טעמא דלעיל לא קאי אמסקנא ואמרינן מחוורתא כדשנינן מעיקרא דטעמא דרבי יוסי משום דאיכא ודאי רמאי ואפילו היכא דלית ליה פסידא. ונכון הוא אבל יש להוסיף עוד כי בודאי טעמו של רבי יוסי היינו כדי שיודה ולפיכך אמר הכל יהא מונח כי אין לומר כפי דינו טעם אחר ומיהו אפילו היכא דליכא טעמא שיפסיד הרמאי הכי נמי דמודה דקנסינן ליה כדי שלא ירויח ואף על גב דליכא טעמא דנימא כי היכי דלודי. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: בין לרבנן בין לרבי יוסי וכו'. איכא למידק דמאי שייכא הכא האי קושיא התם בפרק המפקיד הוה ליה לאקשוייה דהא לא חדית לן הכא דאיירי ברמאי דפשיטא דהך דשנים שהפקידו והך דחנוני איכא ודאי רמאי אם כן בלאו סוגיין קשיין אהדדי. ותו דבשלמא לרבנן קשיא אבל לרבי יוסי לא קשיא דבשלמא שנים שהפקידו אית ליה פסידא לרמאי ויודה ומשום הכי יהא מונח אבל הך דחנוני מה מפסיד הרמאי דלודי ולא דחינן האי תירוצא אלא משום דקשיא מקח וממכר מאי איכא למימר אבל החילוק מצד עצמו מסתבר הוא. ויש לומר דהכא נמי איכא קצת פסידא ויודה הרמאי אף על פי שאינו מפסיד ממון מפסיד נאמנותו דאי החנוני הוא הרמאי הפועלים יכריזו עליו דיפסיד אומנתו ואם הפועלים הם הרמאין החנוני יכריז עליהם וימנעו מלשכרן ויפסידו ומשום הכי הרמאי מודה מה שאין כן במציאה והיינו דמייתינן לה הכא למימר דאף על גב דתריצנא גבי מציאה מאי אית ליה פסידא ללוה ואם כן לא קשיא אלא לרבנן ליתא דאפילו לרבי יוסי נמי קשה מהך דחנוני כדפרישית. עד כאן.

והגליון כתב אין להקשות מה מקשה לרבנן הא בחנוני החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לפועל החצי דיש לומר דהכי פריך לרבנן היכי קאמר שניהם נשבעין ונוטלין זה אינו יכול להיות אמת ולכן נפקיה ממונא מבעל הבית ויחלוקו ואם תמצא לומר דלא אמרינן יתלוקו כיון דאין אוחזין כדפירש התוספות במתניתין וגם לא אמרינן כל דאלים גבר כיון שבית דין עושים מעשה שמוציאים מן הבעל הבית ולא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא שבית דין אין עושים דבר ואין משתדלין בו כלל אם כן ממילא יהא מונח. עד כאן.

מאי שנא דלא אמרינן נפקיה וכו'. קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי מפסיד בעל הבית דפרע תרי זימני. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי פריך אמאי פורע לשניהם ומפסיד בודאי ותו אמאי נוטלין אותו יהא מונח והיינו דמשני דהיינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעל הבית וכו' ומזה הטעם נוטלין שניהם מבעל הבית ומפסיד וגם לא יהא מונח דחד טעמא לתרווייהו. וזה שכתב רש"י היינו טעמא דשניהם נשבעין ונוטלין דהוה משמע שאינו מתרץ למה שהקשה ועם מה שכתבנו שהיא כוונת המקשה משני שפיר ודוק ותשכח. ואם תאמר אכתי אמאי פריך ניפקיה מבעל הבית הכי הוה ליה למפרך נשבקיה גבי בעל הבית כי היכי דאמרינן גבי נפקד שיהא מונח ולא אמרינן להוציא אותו מיד הנפקד ויש לומר דהתם הם בעצמן האמינוהו ומשום הכי אמר יהא מונח בידו אבל הכא לא האמינו לבעל הבית ומשום הכי פריך דניפקיה ונניח אותו ביד בית דין עד שיבא אליהו. מורנו הרב נר"ו.

דהא בודאי איכא רמאי. למאי דלא ידע שינויא הוה מצי למפרך נמי מאי שנא ממנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור והכא נמי אף על גב דטעין בעל הבית שמא אמאי יהיב לכל חד וחד לפי התירוץ ניחא דמהאי טעמא הוי כאיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב אי נמי נימא ליה לאקשויי מהמשנה ודאיק מינה נמי לענין שיהא מונח ותו לא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע שלא חייב עצמו כלל בודאי ומה שהקשו בתוספות אדרבי טרפון אינו כלום דלקמן בפרק המפקיד משני עלה תני ויניח פירוש עד שיבא אליהו. מהר"י כהן צדק.

אמרי התם היינו טעמא וכו'. פירוש כוונת התירוץ הזה בלשון קצרה כך הוא דהתם אין לפועלים ולחנוני תביעה זה עם זה ואינם מתעצמין כלל אלא כל אחד מהן תובע שלו לבעל הבית בודאי וכל אחד מהן ברי אצלו. והוא שמא והוא פשע בעצמו להאמין לכל אחד מהן ובדין הוא שיטול כל אחד מהן ממנו בלא שבועה כאומר מנה לי בידך והלה אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אלא דרבנן הוא דתקון דלשתבעו הריטב"א ז"ל.

דאמר ליה אנא שליחותא דידך קא עבידנא. וכי תימא יתבע את השכיר כדי לברר את הדבר ליתא דמאי אית לי גבי שכיר וכי תימא נברר הדבר על ידי שבועתו של שכיר שלא נחשד על השבועה לא מהימן לי בשבועה וכי תימא כמו שאינו נאמן לך אינו נאמן לי ליתא שאתה האמנתו דלא אמרת לי בסהדי הב ליה וכי תימא לימא ליה לתקוני שדרתיך וכו' הא תריצו לה בתוספות ומכאן אתה למד שאם אמר לחנוני תן לפועל דינר ועשה באופן שלא נבא לידי קטטה אף על גב דלא אמר ליה בהדיא בסהדי הב ליה חנוני הפסיד ופורע בעל הבית לפועלים ובשבועה. מורנו הרב נר"ו.

אנת הימנתיה דלא אמרת לי בסהדי וכו'. הא דמאריך בחנוני ואינו אומר אריכות זה בשכיר משום שיש להקשות אחנוני כמו שהקשו תוספות דלימא ליה לתקוני שדרתיך. אי נמי יש לומר שכיר ודאי היה בעל הבית חייב לו ואיך יאמר מספק שנפרע אבל חנוני ספק אם נתחייב לו מעולם. גליון.

ולא אמרת לי הב ליה בסהדי ולא שייך הכא לומר לתקוני שדרתיך וכו'. דשאני התם דכיון דהזכיר לו השטר בין מתחלה בין בסוף גלי אדעתיה שהיה חושדו אבל הכא לא גלי אדעתיה שהיה חושדו כלל כיון דלא אמר ליה בסהדי הב ליה. הרא"ש.

וז"ל הריטב"א: והאי דקאמר מרן דאמר ליה חנוני לבעל הבית ולא אמרת לי הב ליה בסהדי שמעינן מינה שהאומר לחברו פרע לי מנה זה לפלוני בעל מ~בי דלא מיחייב למיתן ליה בסהדי ולא מצי אמר ליה פושע אתה ואף על גב דאמרינן בכתובות דבין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא דהוה ליה למפרע בסהדי התם הוא משום דאיכא שטרא אבל מלוה על פה לאו אורחא למפרע בסהדי תדע דהא בעינן התם דלידכר ליה שטרא. עד כאן.

אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי. ולא דמי למאן דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מיחייב ליה משום דהאיך לא מהימן ליה בשבועה שהרי מכל מקום לא פשע שהרי מסרה לבן דעת ותו דהכא קים ליה לחנוני דפועל נשבע לשקר. מהר"י כ"ץ ז"ל.

תני רבי חייא מנה לי בידך וכו'. והעדים מעידים שיש לו חמשים פירוש שיודעין בודאי שלוה ולא פרע כגון שלא זזו ממנו אי נמי שהוא תוך זמן למאן דאמר דלא פרע איניש בגו זימניה אי נמי כגון שטען הוא שלא לוה ובאו עדים שהלוהו ואנן סהדי דכיון שכן לא פרעו דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ובזה דומה למשנתנו יותר כדאמרינן ותנא תונא דמתניתין ליכא עדות ברורה אין כאן כפירת שעבוד קרקעות אפילו לדין תורה דמלוה על פה בעדים גובה מנכסים משועבדים. הריטב"א.

והרשב"א כתב וז"ל: על כרחך כשאין העדים מעידים שיש עדיין בידו היא שנויה דאי הכי הוה ליה שעבוד קרקעות אלא הכא באומר אין לך בידי כלום שלא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו חמשים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומיהו מן "לקוחות לא דלקוחות אמרי אנן לאו אטענתיה סמכינן אלא דילמא לוה ופרע וכבר הארכתי בפרק האשה שנתארמלה והא דקא מדמינן לה הכא למתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס האי השתא דידיה הוא ולא שיהא בזה ממש זו של רבי חייא לומר שיעידו העדים שעדיין החמשים בידו הם אלא ללמד עליה שהעדאת עדים כהודאת פיו ובזו דמתניתין ליכא שעבודא הילכך אפילו במעידים ודאי זו של זה נשבע.

וכן פירש הר"ן ומורנו הרב נר"ו כתב: והלשון דחוק מאד לזה הפירוש דהוה ליה למיתני והעדים מעידים שהלוהו. ויש לומר דלהכי קתני והעדים מעידים שיש לו לגלות לנו מה טען הלה דאי הוו; טעין פרעתי לית ליה גביה מידי אבל הכא במאי עסקינן דטעין לא לויתי ועל ידי כן הוי כאלו העדים מעידים שיש לו. עד כאן.

וז"ל הרשב"ץ: וצריך לומר דבאותם חמשים שהוא כופר והעדים מעידים בהן הלה טוען ואמר לא לויתי שאילו אמר לויתי ופרעתי נאמן דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים כדאיתא בפרק הדיינים ומיהו אפילו באומר פרעתי איכא חיוב שבועה אם העדים מעידים שעדיין לא פרעו וכן נמי יש לנו לומר שבאותם החמשים הנשארים אין העדים מעידים כלל לא לחיוב ולא לפטור שאם המלוה אומר מנה הלויתיך בפעם אחת והלה אומר לא היו דברים מעולם והעדים אומרים לא היו כי אם חמשים ליכא שבועה כלל וכדאמרינן לקמן בשמעתין מי דמי גבי דרבי חייא למלוה אית ליה סהדי דמסיק ביה חמשים ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי אי הוה אית ליה סהדי ללוה וכו'. ופירש רש"י כגון שאלו העדים אומרים החמשים חייב והחמשים פרע. עד כאן.

ומסתברא דהוא הדין וכל שכן אם אמרו לא לוה אלא חמשים שהרי טענותיו של מלוה שקר דלא מחייב שבועה אלא הא דרבי חייא הכי איתא המלוה תובע מאה שהלוהו בשני פעמים או תובעו סתם והעדים אומרים בפנינו לוה ממנו חמשים שאין בעדותן סיוע ללוה בחמשים הנשארים התם הוא דמחייב רבי חייא שבועה.

נמצא שאין חיוב שבועה בהא דרבי חייא קמייתא אלא בדטעין מלוה ללוה מנה דאוזפיה סתם או בשני פעמים חמשים חמשים והלה אומר לא לויתי כלל והעדים מעידים שהם ראו שהלוה לו חמשים ולפום תקנתא דרבנן אף על פי שמעידין שעדיין לא פרעו והשתא אפילו טעין הוא לויתי ופרעתי בהכי הוא דמשתבע אבל אי טעין אידך לויתי ופרעתי והעדים אין מעידים אלא שלוה נאמן וליכא שבועת התורה מיהו משתבע היסת ומיפטר וכן נמי אם העדים מעידים שאותה הלואה שטוען המלוה שהיתה מנה אינה אלא חמשים אינו חייב שבועה שהרי עדים מסייעין אותו ולא דמי לפיו ועד אחד דהתם אין עדים מסייעין אותו לפטרו משבועה. כן נראה לי. עד כאן.

נותן לו חמשים וישבע על השאר. פירוש עשו עדות העדים כאלו הודה הוא במקצת וכדמפרש ואזיל ויש שואלין והרי הוחזק כפרן והיכי נרמי עליה שבועה ולאו מילתא היא דלקמן בסוגיא בעי תלמודא הכין בהדיא ומפרש דהכא ליכא למימר הוחזק כפרן לא במלוה ולא בפקדון כדבעינן לפרושי לקמן הריטב"א. ותנא תונא. הא דאמרינן ותנא תונא לא דמי דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והני נשבעין ונוטלין אלא כיון דלא קאי לא דייקינן ביה כולי האי דהא מכל מקום אסיקנא דעל כרחך תקנת חכמים היא ולא שייכא בדאורייתא. הרשב"א.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ותנא תונא. קשה היכי אסיקנא אדעתין למימר הכי דאם אהא והא אסיקנא לעיל דשבועה זו מדרבנן כדי שלא יהא וכו'. ויש לומר דהשתא סלקא דעתין דלית ליה לרבי חייא הא דרבי יוחנן אלא שבועה זו מדאורייתא וכי תימא מתניתין דלא כסומכוס לא קשיא דרבי חייא סבירא ליה דלא אמרה סומכוס בברי וברי. ואם תאמר כיון שזה תופס שבועה זו למה כדפירש לקמן יש לומר דחשבינן לכל חד מינייהו כאלו הוא תופס בכולה ולפיכך צריך שבועה ולקמן פרכינן עלה פירכא דעדיפא ונדינן מינה דלא אמר ותנא תונא אהאי. עד כאן.

ומאי שלא תהא הודאת פיו וכו'. יש להקשות מאי קא מקשה שהרי הכתוב אומר כי הוא זה דוקא שתהא גדולה הודאת פיו. ויש לומר שמקשה מהלשון שהיה לו לומר שלא תהא העדאת עדים פחותה מהודאת פיו אבל באמרו שלא תהא גדולה נראה שמלבד הכתוב יש סיבה שכלית לשהיה ראוי שבעבורה תהיה הודאת פיו גדולה. מהר"י אבוהב.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: מאי שלא תהא וכו'. פירוש דהכי הוה ליה למימר שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו מק"ו ומדנקט שלא תהא הודאת פיו משמע דאיכא טעמא לומר שתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ומאי היא עד כאן.

וכן כתב הרשב"ץ וז"ל: מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה פירוש משום דהוה ליה למימר דהעדאת עדים גדולה כהודאת פיו מק"ו אבל השתא משמע שהיה אפשר לומר שהודאת פיו היא גדולה לחייב שבועה עליה יותר מהעדאת עדים אי לאו ק"ו משום הכי בעי מפני מה הלה אפשר לומר כך. עד כאן.

מפני מה אמרה תורה וכו'. פירוש ולא חשבתומשיב אבידה לפטרו על שלא כפר בכולו כך פירש רש"י ומהא משמע דמשיב אבידה מדאורייתא פטור ולא מדרבנן בלחוד מפני תקון העולם וזו קשה בדברי רש"י ז"ל שכתב בכמה מקומות שחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה דתנן המוציא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וכן כתב בסמוך בההיא דרבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור שחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה כדתנן המוציא מציאה וכו' ואפשר דאם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבה הא מדאורייתא חיובי מיחייב ואינו פטור אלא מתקנת חכמים אלא על כרחך משיב אבידה מדאורייתא פטור וכי תנן המוציא מציאה וכו' דאלמא דדוקא מפני תקון העולם הוא דפטור חייב כשהלה תובעו. ובגיטין יתבאר בסייעתא דשמיא שאין כאן מקום להאריך הרמב"ן והר"ן. ומורנו הרב נר"ו כתב לדעת רש"י יש לתרץ דתרי מוצא מציאה איכא היכא דליכא דטעין ליה פטור משבועה מן התורה והיכא דאיכא דטעין ליה חייב מן התורה ופטרוהו רבנן מפני תקון העולם ואף על גב דתירוץ זה נכון מצד עצמו הכא ליכא לתרוצי הכי דהא בדטעין ליה עסקינן ואמר רבה מפני מה אמרה תורה וכו' ולפטריה משום משיב אבידה והלא משיב אבידה כזה דאיכא דטעין ליה חייב שבועה מן התורה. וצריך עיון.

ובשיטה כתוב וז"ל: ויש לומר דלא דמי דבשלמא התם גבי מתניתין דמוצא אבידה שייך שפיר תקון העולם אבל הכא כל עצמנו אין אנו מחזירין אלא שיודע לבעל חובו ואיך נאמר לא ישבע מפי תקון העולם. מפי מורי נר"ו. ועוד השיב דהא דאמרינן לא ישבע מפני תקון העולם לאו שבועה דאוריייתא קאמר אלא שבועת היסת אבל מדאורייתא אינו חייב שבועה.

מפני מה אמרה תורה וכו'. איכא לפרושי דהכי קא קשיא ליה מפני מה אמרה תורה וכו' ואלו בכופר הכל אמרינן דפטור ואמאי להוי נמי חייב כמודה במקצת וכל שכן הוא והיינו דמשני חזקה אין אדם מעיז ומשום הכי פטור משבועה וניחא נמי ממה שהקשו בתוספות דמנא לן דכופר בכל פטור דאיהו קשיא ליה אמאי פטור ולא בחרו בזה הפירוש משום דאם כן לא הוה צריך לתרוצי אלא חזקה וכו' ומה שכתב בכוליה בעי וכו' והאי בכוליה בעי הוה מיותר דכל הני הוו טעמי למודה במקצת ואלו אנן במודה במקצת לא הוה קשיא לן מידי. תו איכא לפרושי לתרץ קושיא זו דתרווייהו קא קשיא ליה לרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע ובכופר בכל אית לן דפטור או בתרווייהו יהיה פטור או בתרווייהו יהיה חייב והשתא משני שפיר ויהיב טעמא לתרווייהו וניחא נמי מקושיית התוספות ועל שני הפירושים איכא לאקשויי דעיקר הקושיא חסר מן הספר דהכי הוה ליה למימר מפני מה כופר בכל פטור ומודה במקצת אמרה תורה ישבע ואם תאמר נהי דודאי הכי קא קשיא ליה מכל מקום אמאי לא יקשה ליה לאידך גיסא דליחייב שבועה כופר בכל מק"ו דמודה במקצת הטענה כל עוד דלא קים לן טעמא דחזקה דאין אדם מעיז. ויש לומר דמכי הוא זה משמע ליה דמגזרת הכתוב הוא כדפירש בתוספות ושקיל וטרי במה שמפורש בכתוב דהיינו מודה במקצת ותירץ חזקה וכו' ועלה תירוץ לשתי השאלות. ודו"ק. מורנו הרב נר"ו.

והריטב"א כתב וז"ל: מפני מה אמרה תורה וכו'. פירש רש"י דהא משיב אבידה הוא לפטרו מיגו דאי בעי כפר בכולו פירוש דהא ודאי קים לן שפיר דהכופר בכל פטור משבועה דהכי סוגיין בכוליה תלמודא וליכא למקשי דמנא ליה לרבה הא מקראי כיון דהא חזינן הכי בכל דוכתא כל שכן דאיכא למימר דקרא מוכח הכי דכיון דכתיב כי הוא זה דהיינו מודה במקצת שמעינן דדוקא מודה מקצת שיש רגלים לדבר אבל כופר בכל פטור ואם כן שפיר אמר רבה למה לא האמינתו תורה במיגו דהא מיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בכתובות פרק ב'. עד כאן.

ותלמיד הרב פרץ כתב וז"ל: מפני מה אמרה תורה וכו'. פירש הקונטרס יפטר מיגו דאי בעי כפר הכל מידי דהוי אמשיב אבידה. ואם תאמר שאני הלא דגלי קרא כי הוא זה יש לומר דהכי פירושו מפני מה בכל התורה אמרינן מיגו והכא לא אמרינן מיגו וכי תימא דיניה הכי נילף בכל התורה מהכא אלא טעמא איכא ומאי טעמא ומשני בכוליה בעי וכו' עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר כופר הכל מנא לן דפטור פירוש נימא דהתורה חייביה מודה מקצת וכל שכן כופר הכל וזה קשה רק למאן דאמר לקמן טענו חטים והודה לו בשעורים חייב דלמאן דאמר פטור וממוט ליה מקרא כל שכן כופר לגמרי מיהו לקמן מוכח דלמאן דאמר חייב מוקי מיעוטא להעדאת עדים ואפילו הכל אין להקשות כיון דממעטינן העדאת עדים אם כן הוא הדין כופר הכל דאיכא למימר שאני העדאת עדים דהוחזק כפרן לכך פטרו הכתוב וגם בלא זה יש לומר אפילו היו מתרצין כן היה קשה עדיין אימא דכל זה איירי במקום דשייך חזקה אין אדם מעיז אבל בבנו הכל חייב.

עוד כתבו בתוספות ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכו'. ואין להקשות הא כי קאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת וכו' אכתי לא ידע הך טעמא דחזקה אין אדם מעיז ומיהו יש לומר דאכתי פשוט לו דכופר הכל פטור דאם לא כן למה אמרה תורה כי הוא זה דהוי מודה מקצת לומר קרא בסתם ואין לומר דהייתי טועה לומר דהיינו דוקא כופר הכל אבל מודה מקצת פטור משום דהוי משיב אבידה דבזה לא נטעה כלל דאם כן אערומי קא מערים כי יודה לו פרוטה כדי שיפטר. אי נמי יש לומר דלעולם ידע הסברא דאין אדם מעיז לכך פטור כופר הכל אבל מודה מקצת חייב אף על גב דאין אדם מעיז כך הוא סבור דבמודה מקצת גם כן יש בו העזה ומכל מקום חייב ומשום דטענת התובע טובה דהא קמן שהודה לו קצת כדפירש תוספות לקמן בדיבור המתחיל הצד השוה שעל ידי טענה וכפירה ולכך קא פריך כיון שאין טענת התובע טובה אלא מחמת הודאת זה יהא נאמן במיגו או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו.

עוד כתבו בתוספות ואין לומר דילפינן מעד אחד וכו'. ואין להקשות דילמא הא דחייבה תורה בעד אחד היינו היכא דתובעו בעצמו דבלא העד היה פטור משום חזקה דאין אדם מעיז אבל בבנו לא דחייב בלא העד ויש לומר אם כן לשתוק מכי הוא זה ולכתוב קרא בסתם שבועת ה' תהיה וגו' ומדאיצטריך לחייב שבועה בעד אחד שמע מינה דבשום מקום פטור בלא העד וממילא הייתי מוקי המדאיצטריך על המסתבר דהיינו כופר הכל בעצמו דסברא לפטרו משום חזקה דאין אדם מעיז יותר משום דבר ואין להקשות נימא דהא דחייבה תורה בעד אחד היינו בקרקעות דאדרבה שם פטור אפילו עד אחד וכן פירש התוספות לקמן.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דמכי הוא זה משמע גזרת הכתוב דדוקא מודה מקצת וכו'. ~אין להקשות הא סוף סוף לא איירי קרא בבנו דהא התם אפילו מודה מקצת פטור ואם כן מנא לן דבבנו הכל פטור אימא דהכל חייב ויש לומר מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ולא כתיב אשר יאמר הוא זה משמע שאין לחייב בשום מקום אלא אם כן מודה מקצת וכי הוא זה משמע דההודאה היא תגרום חיוב שבועה ולא הכפירה ואם כופר הכל בבנו חייב אם כן כפירה גורמת חיוב אלא דפטור בעצמו משום חזקה דאין אדם מעיז ואם כן כי הוא זה לא הוי מתקיים דמשמע שהוא נתינת טעם לחיוב השבועה והא ליתא אלא ודאי כופר הכל פטור בכל מקום אז ההודאה גורמת חיוב דזולתה לא מחייב וכיון דכופר הכל בבנו פטור גם מודה מקצת פטור משום מיגו. גליון.

והרמב"ן כתב וז"ל: ואיכא למידק מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור מדאורייתא הא איכא למימר מדמודה מקצת חייב כופר בכל חייב ולאו מילתא הוא משום דאנן הכי קיימא לן דמן התורה מודה מקצת חייב וכופר בכל פטור ותנינן לה במתניתין בכמה דוכתי אלמא סבירא לן דכי הוא זה דוקא הוא וקאמר רבה מפני מה אמרה תורה כן והלא משיב אבידה הוא רבה טעמא מפרש ולא קאמר מנלן. כן נראה לי. ואיכא דמפרקי נפקא לן מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה במאי אי במודה מקצת איהו גופיה חיובי מיחייב בלא עד אלא בכופר בכל ושמע מינה כופר בכל פטור ופרכי עלה הא איכא לאוקמה כגון שכפר במקצת והודה במקצת אלא שאין הטענה שתי כסף שלא חייבה תורה שבועת מודה מקצת עד שתהא הטענה שתי כסף אבל בעדות עד אחד השתא נמי קיימא לן אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב ולעולם אימא לך כופר בכל חייב והוא שיכפור בשתי כסף כדין מודה מקצת ואין זו פירכא של כלום ועוד יש לומר אי סלקא דעתך כופר בכל חייב לכתוב רחמנא כופר בכל ואנא ידענא דמודה מקצת נמי חייב דאי פטרת ליה אתי לאיערומי סבר אי כפרנא בכל מחייבנא אודי ליה מקצת כי היכי דאפטר והא לא אפשר כדאמרינן לקמן מדכתב רחמנא מודה מקצת שמע מינה כופר בכל פטור ולפיכך קשיא ליה לרבה הואיל וכופר בכל פטור מודה מקצת מפני מה אמרה תורה ישבע ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק הגוזל עצים ומאי שנא מלוה פירוש שפטרה תורה כופר בכל וחייבה מודה מקצת כדרבה לאו למימרא דרבה אמר מפני מה פטרה תורה כופר בכל אלא לומר לך גבי מלוה הוא דאיכא לאפלוגי בין כופר בכל למודה מקצת כדרבה אבל בפקדון מעיז ומעיז ואם כופר בכל פטור בו אף מודה מקצת נמי משיב אבידה הוא הילכך על כרחך בין מודה מקצת בין כופר בכל חייבה תורה משום שבא עסק פקדון ביניהם או משום דאמר בדדמי סבור שהוא אונס ואינו אונס. עד כאן.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל לקמן וז"ל: ויש לפרש הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת וכו'. פירושו הוא שהוא מפרש למה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא אמרה כן בכופר בכל משמע דמודה מקצת ישבע ולא כופר בכל מפני מה וקאמר חזקה וכו' לפיכך הכופר בכל פטור והאי מודה מקצת בכוליה בעי למכפריה ואינו יכול לפי שאין אדם מעיז וכו' לפיכך אין להאמינו ולחשבו כמשיב אבידה וכי תימא אם אינו יכול להעיז ליהמניה דהשתא נמי במקצת לא היה מעיז אשתמוטי משתמיט ליה ובמקצת יכול להשמט אבל לא בכל שאין אדם מעיז וכו' והיינו דאמרינן בהגוזל קמא מאי שנא מלוה דכופר בכל פטור בו כדרבה וזה הפירוש היה נכון בעיני אלא שהוקשה לי בו דמשמע דכופר בכל במלוה פטור משום דחזקה אין אדם מעיז ואם כן לרבנן דאמרי אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא העיז מודה מקצת משיב אבידה הוא אדרבה הוה לן למימר כיון דמעיז מחייב אפילו כופר בכל. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל. והאי בכוליה בעי דנכפריה. עיין בפסקים מהר"ר איסרלן סימן קי"ג. בכוליה בעי דלודי ליה פירש רש"י ז"ל וכי תימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא לא חשיד אממונא דאשתמוטי משתמיט ליה. והוזקק רש"י ז"ל לפירוש זה משום דאמרינן לקמן התם אשתמוטי משתמיט ליה כדרבה. וקשה דהא אסקינא דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן ויש לומר סבירא ליה לאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו והכא משום דמשתמיט וכמו שאני עתיד לפרש לדעת רש"י עצמו. הרמב"ן ז"ל ועיין לקמן בדבור אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכו' בלשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל. ויש נמי לפרש חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי למכפריה אלא שאין יכול להעיז בו פניו הילכך לאו משיב אבידה הוא וכי תימא אי אין אדם מעיז פניו ליהמניה אף בשכופר במקצת דאי לאו קושטא הוא לא היה מעיז בו פניו כלל אשתמוטי משתמיט ליה ואינו מעיז וכיון שיצא מבית דין זכאי שוב לא ישלם לפיכך חייבתו התורה שבועה ודאמרינן אבל גבי עדים דליכא למימר הכי לא שיאמר מיגו דחשיד אממונא כמו שפירש ז"ל דהא קשיא לדידיה דקאמרינן קמשמע לן ק"ו דאף על גב דחשיד אממונא נשבע אלמא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי וכו' אלא הכי פירושו גבי עדים הואיל וכפר בכולו נימא הוחזק כפרן וליחייב קמשמע לן שלא הוחזק כפרן אלא לאותה מלוה כלומר לאותן חמשים אבל למה שלא באו עדים לא הוחזק כפרן זה הפירוש לפי דרכו של רש"י ז"ל. הרמב"ן ז"ל.

וז"ל הריטב"א: ורש"י פירש האי בכוליה בעי דלודי ליה וכי תימא מיגו וכו'. ואם כן אתיא ההיא דרבה כמאן דסבר לקמן דאמרינן חשיד נמי אשבועתא ובודאי אביי תלמידו של רבה הכי סבירא ליה לקמן ואפשר דקבלה מרביה ויש גם כן רגלים לפירושו של רבינו ז"ל מדאמרינן לקמן לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' דאי לא תימא הכי מודה מקצת הטענה דחייב רחמנא שבועה היכי משכחת לה נימא מיגו דחשיד וכו' ומהדרינן התם אשתמוטי הוא דאשתמיט ליה כדרבה דאמר רבה כלומר הא פריש רבה דהתם לא חשיד אממונא ומשום השמטה הוא דכופר ונכון הוא גם כן. עד כאן. והרשב"א ז"ל כתב לקמן דהא דאמרינן התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה אינה ראיה לפירוש רש"י ז"ל דטעמא דרבה סליק להא וסליק נמי לומר דלא מהימנינן ליה בלא שבועה אף על פי שאינו מעיז פניו בפני בעל חובו כדרבה דעביד איניש דמשתמיט. עד כאן. וז"ל גליון: כתוב בתוספות ותימה דלקמן מסיק דחשיד אממונא וכו' פירוש ואם כן הוא טעות הא דקאמר אשתמוטי משתמיט דאפילו היכא דלא שייך משתמיט לא אמרינן מיגו דחשיד מיהו נוכל לומר דקאמר הכי כדי שלא נפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דחשיד דלקמן נמי בעי לאוכוחי דלא אמרינן מיגו דחשיד ממודה מקצת ודחי אשתמוטי משתמיט כדקאמר הכא דהא כל מה דאסיק קמשמע לן ק"ו היינו אם תמצא לומר דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כמו שנפרש ויש לומר משום שגם הך סוגיא איתאמרא בדוכתא אחרינא משום הכי פירשו תוספות בענין אחר מיהו לקמן נפרש דאפילו אם תמצא לומר לא חשיד מכל מקום קאמר ק"ו שלא תחלק בין פיו להעדאה דכיון דאיכא סברא ואז ממילא היה פטור. עד כאן גליון.

עוד כתוב שם בגליון וז"ל: תוספות לא הביאו ראיה מעד אחד דמחייב שבועה דלא אמרינן מיגו דחשיד דאיכא למימר דבמלוה איירי דשייך משתמיט. עוד כתוב בתוספות ומכל מקום יש העזה יותר בכופר בכל וכו' וגם ממילא כשמודה יותר ההעזה היא פחותה ולכך אין לומר כשמודה שני דינרים יהא נאמן במיגו דאי בעי מודה פרוטה כי כשכופר יותר ההעזה גדולה יותר. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף