חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ג/א
תני ר"ח ק' לי בידך א"ל בידי כלום ועדים שיש לו בידו נ' כו' נותן לו נ' ונשבע כו'. לכאורה מאי קמ"ל דנותן נ'. וי"ל להפ' דא"י לכפור הוי הילך ומ"מ דוקא שמודה אבל כ"ה ובתורת העדאת עדים חייב. דכשכופר לאו הילך הוא כמ"ש הפ'. ולכאורה שוב ליכא הק"ו מפיו דדיו כו' שהודאתו לא הי' מחייבו שבועה כשיש עדים שלוה ולא פרע כן העדאת עדים לא עדיף. א"כ ז"א דה"ע חשוב כאלו עדותם כהודאה וכמו שהודאתו זולת העדים היה מחייב כן ההעדאת עדים כיון שזולת עדותם לא היה חייב אינו פטור משום שע"י עדותם נעשה א"י לכפור וכמו שנעשה ע"י הודאתו אי"ל כנ"ל. והיינו דקמ"ל דנקט בהאי לישנא שמשיב סתם אין לך בידי דע"כ העדים מעידים שיש לו עדיין בידו ולא פרע דאל"ה עדיין מצי טעין פרעתי. ובזה ע"י העדים נותן לו הנ' שא"א לכפור ומ"מ חייב שבועה על השאר כנ"ל. ואף דאידך דר"ח דהילך חייב מ"מ ברייתא זו גם לדידן דהילך פטור מ"מ כה"ג חייב דהברייתא כהלכה. וגם ר"ח קמ"ל דגם הילך לא חשיב כנ"ל. ועוד דקמ"ל דלא מיפטר מטעם הודאת שעבוד קרקעות כיון דהעדים מעידים על חיוב גמור גובה מה"ת ממשועבדים כק' נ"י ע"ש. קמ"ל אף שנותן ע"כ ה"נ מ"מ כיון דחכמים הפקיעו שעבוד לקוחות חייב מה"ת כמ"ש תוס':
או י"ל דקמ"ל דלהפ' ס' ע"ה דאף דהב"ד אומרים ברר דבריך הלוית או הפקדת כו' וכן למשיב אלב"כ אומרים היך כמבואר ריש ס' ע"ה מ"מ כששניהם אין מבררים אין נזקקין להם ע"ש. א"כ נקיט לישנא כנ"ל. שזה תובע סתם מנה כו' וזה משיב סתם אין לב"כ בלא בירור. וא"כ כשהעדים מעידים סתם שיש לו בידו נ' ניהו דנכלל בעדותם שלא פרע ולא נאנס אם פקדון דמעידין שעדיין חייב מ"מ כיון דמלוה ופקדון ב' מינים ותבעו פקדון ומודה מלוה הוי ט"ח והל"ב. א"כ כיון שלא בירר התובע אם הלוה או הפקיד כו' רק דמ"מ חייב. א"כ ניהו דאין נזקקין כנ"ל וגם אין לפטרו דשמא תובעו פקדון והעדים מעידים מלוה דהוי ט"ח. דכיון דאינו ברור שמחל חייב מ"מ לענין שבועה דפטור כשאינו מן הטענה אף בלא מחל ס"ד דאינו חייב שבועה כנ"ל. כיון דתבע סתם ומעידין סתם שמא אין עדותם ממין הטענה כנ"ל. קמ"ל כיון דעכ"פ נותן נ' דלא אמרינן מספק שמא תובע מין אחר שוב לענין שבועה ג"כ חייב דמסתמא תבעו מה שמעידים העדים כנ"ל:
עוד י"ל כיון דתנן סנהדרין היך אתם יודעין שזה חייב כו' ע"ש. ויש להסתפק אי רק לכתחילה וכשהלכו להם והעידו סתם שחייב אינו מעכב דחשש טעות בדין רק חשש בעלמא. וכמו בבע"ד ריש ס' ע"ה או דבעדות גם דיעבד לא מהני להוציא ע"י שמא טועין ובחי' הר"ן שם כ' דדיעבד מהני עדותן. ומ"מ נ"ל דדוקא אחר התקנה דא"צ דו"ח בממון. אבל מה"ת ודאי דלא מהני דעכ"פ במה שאומרים סתם שחייב אין כאן באיזה יום וצריכין להעיד המעשה שחייב ע"י שלוה וכה"ג. וגם בל"ז חשיב חקירות היך יודעין כו'. וא"כ שפיר קמ"ל ר"ח דאף שמעידין סתם שיש לו בידו נ' לא שלוה וכה"ג וא"א לברר יותר די בכך דיעבד וחייב נ' ע"י עדותן כיון שא"צ דו"ח ואעפ"כ צריך לישבע על השאר שבועת התורה. וקמ"ל דעדות המועיל מדרבנן כגון בלא דו"ח מחייב על המותר ש"ד. וזה רבותא גדולה ונ"מ לענין מתוך וכה"ג. ועוד דס"ד כיון דיליף מפיו שמחייב קנס ובקנס צריך דו"ח לא העדיפו לענין שבועה וכמ"ש ט"ז באמת לענין עדות מיוחדת בה' עדות סי' ל'. וקמ"ל דליתא וחייב ש"ד כנ"ל:
שם מאי שלא תהא כו' ואף דבקרא אשר יאמר כה"ז ואיך בלא ק"ו נחייב בה"ע. וצ"ל דמ"מ כיון דהטעם דחייבה תורה מ"מ משום אומד כשחייב מקצת ממילא גם בעדים כן. או דר"ח כולל בדבריו ב' גווני העדאת עדים הן שמעידין שעדיין חייב דמהני בלי צירוף הודאתו. והן באומר לא לוה ועדים שלוה נ' דהחיוב ע"י צירוף הודאתו שלא פרע. ודין א' באמת רק מק"ו ודין הב' בלא ק"ו הא יש כאן החיוב ע"פ הודאתו שלא פרע. ומ"מ הי' סברא לפוטרו דדוקא פיו לגמרי דמשתמיט משא"כ הודאה שע"י כפירה שייך א"א מעיז ובשביל שתבע יותר כפר גם מה שחייב כמ"ש הנ"י קמ"ל דגם בזה חייב. ולנ"י אין הפי' כרש"י ותוס' דקמ"ל מק"ו דמה ענין הק"ו רק מסברא קמ"ל דלא אמרינן חזקה א"א מעיז כיון דכפר מקצת. והך מק"ו הוא ציון הש"ס לפרש מה ק"ו. אולם דוחק בלשון ר"ח שלא תהא כו' מק"ו הי' לו להקדים זה נשבע על השאר מק"ו שלא תהא כו' ולכך מיאן רש"י ותוס' בפי' הנ"ל. ובפרט לנ"י דבמעידים שעדיין חייב הוי ש"ק מה"ת א"כ מה"ת רק בלא לוה וע"ז הוא דיליף הק"ו:
והנה לכאורה למה שנסתפקו בקנס אי מהני הודאה שע"י כפירה לחייבו דמ"מ חשוב ע"פ עצמו או לא כגון אמר לא גנבתי אי א"צ להחזיר בעדים והמעידים רק שגנב ע"כ לחייבו עפ"ע דכאומר לא החזרתי. ואין מחייבין כפל עד שיעידו שלא החזיר וכה"ג עיין ת' רשב"א ח"ג ס' ק"י משום דכבר נתחייב ע"ש. וא"כ איך יליף כה"ג ק"ו שמחייבין קנס הא עדים ע"י צירוף הודאתו דומיא דלא לויתי ועדים שלוה לא מחייבו קנס כלל. אך לא קשה דהודאת פיו שמחייב שבועה א"צ ללמוד מק"ו רק על מה שמעידים והוא כופר וע"ז שפיר הק"ו דעדים על מה שמעידים בבירור מחייבין קנס. ומהני עדותן שלוה לחייב שבועה. ואף דעל פרעון א"י מה בכך ע"ז יש הודאתו דודאי מחייב שבועה. אמנם לכאורה למ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה במודה נ' דחבלה דהוי הודא' גורם לממון מ' דמשתבע וחשוב יצאה הודאה מפיו בפטור וגם אחר שנשבע הלה פטור דומיא דאינו במדה ומשקל ע"ש. רק העדאת עדים דנעשה רק אחר שנשבע הבירור ע"ש. וא"כ כמו דכשהודאתו לא הי' חיוב גמור כנ"ל. אף דאח"כ נעשה חיוב פטור כנ"ל. כן כאן דהודאתו שלא פרע ע"י שאמר להד"מ לא הי' הודאה המחייב שבועה דהי' פטור רק אחר שבאו העדים שלוה יהי' נעשה הודאה המחייבת א"כ ג"כ א"א שתחייבו הודאתו שמכבר שיצאה מפיו בפטור. ובשלמא אם עדים לחוד מחייבינן א"כ החיוב רק ע"י העדים וזה נעשה כשמעידים כנ"ל. אבל למ"ש דהעדים לחוד א"י לחייבו שבועה דלא שייך ק"ו על עדות כזה שאין מעידים בירור שחייב דלא מהני בקנס. רק דיהי' החיוב שבועה מצד דעל מה שאין העדים מעידין הודאתו דמקודם מחייבתו שבועה ע"י שהודה שלא פרע. והא הודאה זו יצאה בפטור כנ"ל. דמה חילוק בין שאינו חיוב גמור רק גורם או אינו חיוב כלל כנ"ל. ויש לחלק קצת ודוחק:
ורק אי נימא כהרשב"א דגם קנס חייב כה"ג דחשיב עכשיו החיוב רק ע"פ עדים כיון שכבר כפר לא אנסתי וכה"ג. גם כאן שפיר הק"ו דחייב שבועה רק ע"פ העדים דמעידים דלוה. ומיושב בזה תמיהת תוס' כיון דכר"מ ס"ל למה לא אמר הק"ו אם הביאוהו למיתה חמורה כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דעיקר הרבותא כנ"ל דאין מעידים בבירור רק בצירוף הודאתו ובמיתה לכ"ע אין מחייבין כנ"ל. וליכא ק"ו על עדים שלוה ושוב ע"כ נחייב ע"י ההודאה ויצאה בפטור כנ"ל. ולכך יליף רק מקנס דכה"ג מהני כנ"ל:
ומיושב דנקט ר"ח שאמר מקודם אל"ב כלום ואח"כ עדים מעידין כו'. דאלו העידו קודם וכפר אח"כ לא לויתי לא הי' מוכח להיפוך. דמחייב שבועה. דשפיר חייב ע"י צירוף הודאתו דעכשיו לחיוב כנ"ל. רק להיפך ס"ד דפטור. ולכך על דין א' בעדים שעדיין חייב י"ל בל"ז משום אם הביאוהו למיתה כו' רק קמ"ל ר"ח שלא תהא הפי' היינו כנ"ל שמעידים רק שלוה שהיה סברא כנ"ל. וקמ"ל דחייב בכל גווני ובכופר קודם ואח"כ העידו רבותא דמהני ק"ו לחייב ע"י העדים לחוד ובהעידו קודם יש רבותא דכיון שכבר ידע מעדים יהי' נאמן על נ' דאין עדים במיגו דפרעתי הכל כיון דגם עתה מעיז קמ"ל כיון דע"פ עדים שמשקר מקצת לא מהני המיגו כמ"ש הנ"י. וע"ז מפרש הש"ס אח"כ מאי ק"ו דעכשיו א"א לומר ממיתה הנ"ל. וקאמר מקנס דמחייבים כה"ג. גם י"ל דקמ"ל דלא חשוב יצאה הודאה בפטור כה"ג כנ"ל. דאין אנו מחייבין מצד הודאתו רק דהוחזק כפרן וכשמעידים דאוזפיה ופרע דמצד הודאתו י"ל דלא מחייבו באמת שבועה כנ"ל:
שם מפני מה א"ת ממ"ה ישבע. ופרש"י דלא חשבו משיב אבידה. וכתובות פ"ב ול"ל לראב"י משיב אבידה פי' ג"כ דהא מוצא מציאה לא ישבע כו' ע"ש. וזה רק תקנה. ולמה לא פי' כתוס' משום מגו וי"ל דהא פסקו דמיגו לפטורי משבועה ל"א ומה"ט ש"ש גם בלי שטר ע"ש. ועכ"פ מה קושיא מפני מה כו'. הא לא דרשינן טעמא דקרא רק דניליף דל"א מגו כמ"ש תוס' ומה בכך באמת כן. דמ"ש דהקושיא דלא יהיה חייב שבועה ולא יחשב מיגו לפטורי משבועה ז"א דע"כ הטעם דחשיב כמו חזקה וכהנ"ל באיכא לברורי מבררין כן אף דא"ל מיגו מ"מ אינו ודאי דמה"ט לא מהני להוציא רק לפטור. ולכך עדיין הבירור דע"י השבועה מבררין וא"כ שפיר חייבה תורה שבועה כיון דאינו שואל הטעם כמ"ש תוס' כתובות רק דניליף דל"מ מגו והא אין ללמוד דשפיר חייבה תורה לברר ע"י שבועה אף דא"ל מיגו כנ"ל. אמנם רש"י ז"ל פי' שפיר כיון דחזינן דתקנו מוצא כו' לא ישבע דאם נחייבו שבועה לא יחזיר כלל עי"ז ולכך פוטרו. אולם שם רק תקנה דמה"ת לא שייך זה דהא זה מחזיר ויש עליו שבועה רק בשביל אחרים שלא יחזירו עי"ז כשיהי' חייב פטרו חכמים. אבל כיון שדנין על עיקר החיוב פריך שפיר על התורה ניהו דלא דריש טעמא דקרא מ"מ הא ע"כ התורה חייבה שבועה למודה מקצת לטובת התובע. ואיך כיון שכ"ה פטור ומ"מ יהי' חייב א"כ עי"ז לא יודה כלל וא"כ החיוב שבועה ריעותא לתובע לעולם. דהא חזינן דחכמים פטרו מה"ט שע"י החיוב לא יודה. א"כ כ"ש שא"א שתחייב התורה כנ"ל. שעי"ז לא יודה כלל. וא"א שיהי' נגד הסברא שאמרה תורה לתועלתו והוא להיפוך. וראוי שעי"ז או דכ"ה יתחייב שבועה ג"כ או שגם מ"מ יהי' פטור כנ"ל. ופי' רש"י שפיר משום משיב אבידה כנ"ל. ומיושב הלשון מפני מה כו' ולא הזכיר מיגו כנ"ל. ומשני חזקה א"א מעיז והאי דלא כפרי' כו' ואף שחייבה תורה שבועה למ"מ ולא כ"ה מ"מ אין גריעותא לתובע דלא יכול לכפור הכל דא"א מעיז כנ"ל. וממילא כיון שכבר חייבה תורה שבועה מ"מ שוב וודאי אף כשיכול להעיז כמו בבנו כו' ג"כ לא מיפטר מה"ת דהוי מיגו לפוטרו משבועה דל"א ולא שייך לפטור זה מה"ת מחיוב שבועה שעליו כדי שאחר שיזדמן כזה יודה ולא יכפור הכל כדי לפטור מן השבועה שזה ענין תקנה ולא מדאורייתא. דבשלמא על כל החיוב שייך הקושי' על התורה שלא הועילה בחיוב שבועה אדרבה כנ"ל משא"כ כשהועילה וחייב שוב חייב בהנ"ל ג"כ. רק משום תקנה פריך על ראב"י כפירש"י כתובות. וכן לקמן דף ע"ב פירש"י בשטר סלעין כו' ד"ג משיב אבידה חכמים פטרו כנ"ל ע"ש. דאף דשטר מסייע ומעיז. מ"מ מיגו לפמ"ש לא מהני. ורק מדרבנן כנ"ל. ומיושבים דברי רש"י ב"ק ק"ז שפי' בפקדון דמעיז ולכך גם כ"ה חייב ע"ש ותמהו תוס' הרבה ע"ש מהא דבנו וכמה דוכתי דאף דמעיז פטור במלוה ע"ש. ולמ"ש א"ש דשם מסופקין אי ערוב פרשיות כו' או עיקר קרא דכי הוא זה קאי אפקדון קאמר שפיר דע"כ עירוב פרשיות כו' דא"א דעיקר קרא חיוב מודה מקצת אפקדון כיון דלעולם יכול להעיז ממילא א"א לומר דחייב התורה שבועה במ"מ בפקדון דאין תועלת במה שחייבה תורה שבועה כנ"ל דאדרבה עי"ז יהי' כ"ה. וע"כ דקרא אמלוה כנ"ל ופקדון או דגם מ"מ פטור או גם כ"ה חייב כנ"ל. וממילא כיון דבמלוה מ"מ חייב אין סברא שיפטר בפקדון ואמרינן להיפוך דגם כ"ה חייב כנ"ל. [אבל במלוה אף דיכול להעיז פטור כנ"ל]:
תוס' פי' משום מגו. וסוברים דאמרינן מלאמ"ש. או די"ל דהא ע"כ הטעם דחייבה תורה שבועה מ"מ יותר מכ"ה משום שיש אומד וראיה קצת כיון שמודה מקצת כמ"ש תוס' ד"ה שע"י טענה כו' משא"כ כ"ה. וא"כ פריך שפיר דאדרבא כיון שפטרה תורה כ"ה שוב יש יותר ראיה במ"מ שאומר אמת מכ"ה דהמגו מסייעו משא"כ כ"ה כנ"ל:
תוס' מנ"ל דכ"ה פטור כו' לכאורה מה"ת לחייב כיון דכ' כי הוא כו'. ודוחק דקרא לרבותא כמ"ש בש"מ. וי"ל דלשמואל כסף כו' דב' כסף ועלה כ' כי הוא זה אף דחסרה טענה סגי כשכל הטענה ב' כסף. וא"כ שפיר י"ל דכ"ה חייב שכופר כל הב"כ ומ"מ קמ"ל קרא באומר כי הוא זה שמ"מ ג"כ חייב אף דחסרה טענה ולא נשאר כפירת ב"כ. משום דאערומי קמערים להודות וחייב ומגו ליכא דכשיכפור הכל חייב:
בא"ד מעד א' כו' אף די"ל היכא דשייך א"א מעיז. י"ל דס"ל עכשיו דאי כ"ה חייב ומהני חזקה דאא"מ לפטרו ע"כ שהוא חזקה גמורה היה מהני גם לפטרו משבועת ע"א. ולכאורה צריך על פחות מב' כסף וי"ל ג"כ דאי כ"ה חייב ואעפ"כ בעי ב"כ גם בשבועת ע"א צריך ב"כ למ"ש תוס' תי' א' כתובות פ' הכותב ע"ש:
בא"ד שמעיד שגנב או אביו הלוה. לכאורה למה לא נקטו פשוט בטענת ספק. והיה משמע משום קושיות העולם שיוכל לשלם ויחזור ויתבענו ויהי' משאיל"מ כיון דכ"ה חייב. ולכך נקטו בלא הו"ל למידע או אביו דמעטי' קרא ולא בין היורשים. אך אין נראה קושיא דמה שזוכה ע"פ ב"ד שאינו רוצה לשבע א"י לחזור ולתבוע דלימא ליה אי מהדרנא לך עדיין אתה צריך לשבע וע"כ לא קאמר בהכותב אלא שתובעו להנך קמאי שפרע מעצמו דמוקי ליה במלוה ע"ש. וגם כאן בטוען פרעתי שייך כנ"ל. שיחזור ויתבענו מעות ראשון שפרע. משא"כ בלא לויתי שיתבע רק מה שמשלם עתה ע"פ דין א"י לתובעו כנ"ל. וכ"ש למאי דקי"ל קם דינא כנ"ל. רק תוספות הוצרכו כו' משום ברי ושמא דלהחזיק לכ"ע ברי עדיף וכמו בשטר שתובע א"י אם פרעו דקי"ל ברי עדיף ופטור. כן י"ל דפוטר משבועת ע"א דברי דעד הוי מנה לאחר בידך כו'. ולכך נקטו בלא הוי ליה למידע ביורש וכה"ג והי' מוכח מתוס' דטעין בס' ע"פ עד במה שהוא שמא גרוע א"י להשביעו כנ"ל. אך אפשר דרצו למנקט לכ"ע גם לר"ה ור"י דברי עדיף דלדידהו ודאי דא"י להשביע בס' ע"פ עד כיון דמהני להוציא אם הי' משלם וחוזר ותבעו הי' חייב ואיך יחייב שבועה. דבשלמא לענין מתוך כו' אין עכשיו החיוב שבועה על התובע כמו אח"כ כו' דלטול לא מחייב שבועה. ושפיר יכול לטול כשאינו נשבע וממילא א"י לתובעו אח"כ שזכה ע"פ דין כנ"ל. משא"כ מטעם ברי ושמא דאותו ברי ושמא שיש אח"כ כשחוזר ותובעו יש גם עתה קודם שגובה כשאינו נשבע. וכיון דכשכבר יפרענו הדין דצריך לשלם לו ולהחזיר. ואיך יהי' הדין דכשלא נטל עדיין יוכל להוציא כנ"ל. ועוד דשייך ק"ו של הרא"ש אי מהני להוציא ממון כ"ש לפטור משבועה. אך זה יש לדחות רק כנ"ל. ולכך נקטו שמא טוב דלכ"ע ל"א ברי עדיף. וא"כ י"ל לדידן מודו תוס' אף בשמא גרוע יכול להשביע עפ"ע כנ"ל. גם מוכח דהוגד לי ע"פ אחר לא מחשב ברי לענין ש"ד דאל"כ א"צ בתורת עדות לחייב שבועה כיון דכ"ה חייב גם פסול לחייב וע"כ כנ"ל:
בא"ד דמכה"ז משמע גזה"כ דוקא מ"מ לכאורה א"צ רק כדאמר סוף הסוגיא כ' הוא וכ' זה. וע"כ או למעט העדאת עדים או למעט כשאינו ממין הטענה. ואי כ"ה חייב לא אפשר למעט לא דר"ח ולא טחוהל"ב דעכ"פ כ"ה הוא וחייב. וא"כ מוכח דכ"ה פטור כנ"ל. אך י"ל כמ"ש לעיל דקרא דהודאה אף דחסרה הטענה מב' כסף. א"כ י"ל המיעוט למעט העדאת עדים על מקצת שאינו מחייב בתורת הודאה במקצת שיתחייב שבועה על פחות מב"כ ורק בתורת כ"ה חייב וצריך כפירה ב"כ כנ"ל. לכך הוצרכו תוס' לומר דקרא משמע גזה"כ מודה מקצת דוקא כו'. או דלס"ד קשה דלא ידע הברייתא דאבוה דר"א כנ"ל:
גמ' חזקה אא"מ כו' והאי בכולא בעי כו'. למה לי' מה דאמר חזקה אא"מ הא מהני לסלק המגו במה דאמר בכולא בעי כו' ומזה משמע כפי' רש"י דהקושיא הי' שכ"ה יהי' ג"כ חייב. ואי פטור יפטור גם מ"מ דמשיב אבדה כמ"ש. ותי' דכ"ה פטור משום חזקה. ומ"מ חייב אעפ"כ דלא שייך שעי"ז לא יודה דאף דבכולא בעי כו' לא כפרי' משום אא"מ דיותר העזה כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |