שונה הלכות/אורח חיים/תמח

שונה הלכות ‏ אורח חיים תמח

סימן תמח
דין חמץ שעבר עליו הפסח

א מצא חמץ בביתו בפסח אסור להאכילו לבהמה של גוי או של הפקר וכן בערב פסח משעה ששית ומעלה וכן בחמץ שעבר עליו הפסח דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה [וי"א דגם בשאר איסורי הנאה הדין כן וי"א דרק בחמץ אסור משום חומרא דחמץ] ואפי' המוצא חמץ שאינו שלו ג"כ אסור להשליך לפני כלב ואפשר דעובר בזה ג"כ על בל יראה דכשהגביהו קנאו (ס"ו וסקכ"ו כ"ז כ"ח ושה"צ וע"ל סי' תמ"ה סוף דין א' ובסי' תמ"ו דין ה').

ב אסור ליתן בהמתו לגוי בין בחנם בין בשכר להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ שהרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו הגוי את בהמתו ואסור ליהנות בפסח אפי' מחמץ של גוי ובדיעבד אם אכלה חמץ בפסח אין לאסור בשרה בשביל זה ואם אין ידוע שיאכילנה חמץ מותר ליתנה לו ואין לו לחוש שמא יאכילנה, וכ"ז דוקא באופן זה אבל אותן שמעמידין בהמתן אצל גוי זמן רב קודם פסח ושהגוי יזין אותן משלו ואין מתנין בפירוש על חמץ ובתוך המשך חל פסח מותר אף אם נודע לו שמאכילה חמץ (ס"ז וסקכ"ט ל' ל"א ל"ב) ואם א"א בענין אחר המנהג במדינתנו למכור הבהמה כדין ע"פ הקנינים המבוארים ביו"ד סי' ש"כ והבהמה תהי' אצל הגוי בפסח או יקנה לו הבהמה עם הרפת והגוי יאכילנה ולא יהי' לו שום עסק עמהם בפסח ובלבד שלא יאמר לו שיאכילנה חמץ, וכ"ז ביש לו לגוי מזונות משלו אבל אם אין לו מזונות והישראל מוכר לו ביחד עם בהמתו גם מזונותיה שהם חמץ יש מחמירין בזה דמחזי כהערמה רק ימכור המזונות לגוי אחר ומותר לסרסר לגוי הקונה בהמותיו שיכול לקנות מאל"ץ אצל גוי פלוני ולהגוי שיש לו החמץ יאמר שיוכל להקיף להשני כי איש מהימן הוא (סקל"ג ושה"צ). והמנהג במדינתנו שאפי' אם אין מאכילה חמץ גמור רק שרוצה ליתן לבהמתו תבואה בפסח שמוכרה ג"כ לגוי עם הרפת והגוי מאכילה שאם לא ימכרנה יצטרך ליתן לה מעט מעט ובמקום נגוב ויעמוד עלי' בשעה שאוכלת לבער המותר כדי שלא תחמיץ מהריר שלה כמבואר בסי' תס"ו דין י' (סקל"ג).

ג חלב של בהמה שאוכלת חמץ אפי' היא של גוי נחלקו אחרונים בזה, ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעל"ע שאכלה חמץ ויש מקילין אפי' בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים (סקל"ג).

ד חמץ של ישראל [אפי' פירורין פחות מכזית, חזו"א או"ח סי' קט"ז סקי"ח] שעבר עליו הפסח אסור בהנאה דקנסוהו רבנן הואיל ועבר בבל יראה ובל ימצא [ואסרו אע"פ שביטלו או הפקירו אם נמצא בבית ישראל] ואפי' הניחו שוגג שלא ידע מאותו חמץ או אנוס שלא יכול לבערו, וכמה אחרונים כתבו דאפי' בדק ג"כ כמנהגינו ונמצא חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ויש מקילין בבדק וביטל להתיר בהנאה ויש לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה וכן אם ביטל והי' אנוס מלבערו יש להתיר בהנאה במקום הפסד מרובה ודין ספק חמץ שעבר עליו הפסח יתבאר בסי' תמ"ט בס"ד (ס"ג ה' וסק"ז ח' ט' כ"ה ובה"ל ד"ה אפילו וד"ה שעבר) ודין תערובת חמץ שעבר עליו הפסח נתבאר בסי' תמ"ז מדין ס"ד עד סוף הסימן וע"ל סי' תס"ו דין ט' אם מותר להתרפאות בחמץ שעבר עליו הפסח וע"ע בסי' תל"ו דין ח' ובסי' תמ"ג דין ג' ח' ט'.

ה גזל חמץ ועבר עליו הפסח מצדד הנו"ב להתיר להנגזל אבל האחרונים חולקין עליו וכן עיקר (בה"ל ד"ה חמץ) וכ"ד החזו"א (או"ח סי' קי"ח סק"ד וע"ל סי' ת"מ דין א'), מיהו בגזל גוי חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח יש להקל (בה"ל שם).

ו אם מת בעל החמץ בפסח כיון שהי' שעה אחת בחיים והי' אצלו חמץ נאסר ואפי' מת בע"פ אחר חצות מצדד בחזו"א לאיסור בשביל היורשים ע"ש (חזו"א או"ח סי' קי"ח סק"ד, וכן משמע לקמן דין י"א וע"ל סי' תל"ה דין ה') וע"ל סי' תל"ד דין י"ב בדין חמץ של יתומים קטנים.

ז מי שהי' בספינה או בדרך ויש איתו חמץ ואין איתו גוי שיוכל למכור לו ועמד והפקירו בפני עדים מצדדים רוב האחרונים דאסור לו לזכות בו לאחר הפסח וליהנות ממנו ומ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ולהתיר שימכרנו לגוי או שיחליפנו עמו בדבר אחר, ואם הי' בדרך ונזכר שיש לו חמץ בביתו ולא הי' לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים החמץ שבביתו יוכל לסמוך בזה אדעת המקילין לחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות הימנו שכיון שלא הי' החמץ בידו וא"כ לא הי' יכול למכור ולא לבער כתיקון חז"ל הרי מחויב הי' להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור חמצו כשחוזר וזוכה בו (סקכ"ה).

ח ישראל שהי' לו קודם פסח בריחיים של גוי דגן לטחון ונתעכב הדגן בריחיים עד חוה"מ פסח וכשהגיע יום ז' של פסח הלך הגוי וטחן הדגן של ישראל ועשה מהקמח לחם ואפה הפת והביאו לישראל תיכף אחר הפסח התיר הבית הלל ליקח הדמים בעד הפת ההוא מהגוי והגוי ההוא יאכלנו או ימכרנו לגוי והח"י הסכים דמותר אף באכילה שמא החליף הגוי הדגן והוי רק ספק חמץ שעבר עליו הפסח וע"ל סי' תמ"ט ובבית מאיר מצדד להתיר מטעם אחר אף באכילה דאע"ג דאסרינן אפי' בשהה באונס לאו כל אונסין שוין ובאונס כזה שלא הי' יכול כלל לאסוקי אדעתי' שיאפה הגוי מקמחו חמץ בודאי לא קנסוהו חכמים ע"ש (סק"ט).

ט אם הניח ישראל חטים ברחיים ובא גוי ואמר לישראל שלתתו וטחנו יש כאן הרבה ספקות להקל מיהו היכא שדרך אנשי המקום ללתות החטים קודם הטחינה מפקפק הפמ"ג ומצדד שיחליפנו הגוי בחטים אחרים אך אם אין הגוי רוצה להחליף מותר הקמח גופו (סק"ט ושה"צ).

י אם גוים המשרתים לתתו בריחיים של ישראל חטים של בעל הריחיים ביו"ט אחרון בחו"ל כדי שיהיו מוכנים לטחינה למחרת הפסח והחטים לא נתבקעו התיר הרדב"ז לערבם עם חטים אחרים ולטחון הכל ויכול להשתמש מהן הוא עצמו או למוכרו לישראל (בה"ל ד"ה אפי').

יא חמץ של הפקר שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה ולכן גר שמת קודם פסח והניח חמץ כל הקודם וזוכה בו אחר הפסח מותר לו החמץ אף באכילה (סק"ב).

יב וכן חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה [כגון בצק או אפי' פת במקום שנוהגין היתר בפת של גוים] ואם הי' באחריות ישראל נתבאר דינו בסי' ת"מ דין ז' (ס"א וסק"א ובה"ל ד"ה חמץ), אבל אם לא הי' באחריות ישראל אפי' הי' בביתו של ישראל ועבר ולא עשה לפניו מחיצה לא נאסר החמץ אחר הפסח (חזו"א או"ח סי' קכ"ד בהערות לדף ב' א').

יג ישראל שיש לו שותפות עם הגוי בחמץ ועבר עליו הפסח וחלק עצמו עם הגוי אחר הפסח חלקו של גוי אחר פסח מותר בהנאה דבדרבנן אמרי' יש ברירה והוברר הדבר למפרע שהוא של גוי ובמקו"ח מצדד דדוקא כשהי' בבית גוי [ואז אפשר דאפי' באכילה מותר] אבל אם עמד בבית ישראל תליא בפלוגתא (דסי' ת"מ דין ז') ע"ש, וחלקו של ישראל אסור בהנאה ואם הי' רובו של גוי יש מצדדים דבטל ברוב ואין זה ברור (סק"ב ושה"צ, ומש"כ אין זה ברור לכאו' הוא דוקא בלח במין בשא"מ כנ"ל סי' תמ"ז דין ס"ז ס"ח וצ"ע, רצ"ג נ"י). יד וכן ישראלים שיש להם שותפות ומכר אחד מהן חלקו לגוי מותר החלק שנפל לאותו ישראל שמכר חלקו וחלק של ישראל אסור (סק"ב).

טו גוי שהביא לישראל דורון חמץ בפסח לא יקבלנו הישראל משום בל יראה ואפי' ביו"ט אחרון בחו"ל שהוא מדרבנן [ואם קיבלו אסור בהנאה לאחר הפסח] וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו כגון שיאמר לו הנח במקום צנוע פלוני בחצרי דאז חצרו קונה לו אבל אם אמר לו שיניחנו בבית גוי מותר, ואם לא אמר להגוי כלום אע"פ שהגוי השאירו בביתו מותר דאיסורא לא ניחא לי' וחצרו אין קונה לו בע"כ וטוב שיאמר לו בפירוש שאינו רוצה שיקנה לו רשותו ואז אפי' אם מראה לו מקום להניחו מותר, (וע"ל סי' ת"מ דין ד'), וצריך ליזהר לכפות עליו כלי עד הערב אם הוא שבת או יו"ט אפי' יו"ט האחרון אא"כ הביאו ביו"ט האחרון סמוך לחשכה שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו ואם הוא חוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י"ט כנ"ל סי' ת"מ דין ד' (ס"ב וסק"ג ד' ה' ו' ושה"צ).

טז (דיני מכירת חמץ:) אם מכר או נתן החמץ לגוי קודם הפסח ע"פ אופני הקנינים שיתבאר לקמן אע"פ שהישראל יודע שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד אחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה או ימכרנו לו מכירה גמורה [בלי שום תנאי] ואפי' בדבר מועט ואין לחוש לביטול מקח שהרי יודע בעצמו ששוה יותר ומתרצה להקנות לו כדי שלא ישאר ברשותו ויעבור על בל יראה וגם יאסר בהנאה, ואפי' אם הגוי הוא משרת לישראל ודר בביתו יכול להקנות לו אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו דלא יצא הדבר מרשותו בזה (ס"ג וסק"י י"ב י"ט ושה"צ).

יז וכתבו כמה אחרונים דלא סגי במה שהקנה לו בקנין אלא צריך שהגוי יוציא החמץ מבית ישראל דכיון שהגוי יודע שעיקר החמץ של ישראל ולא יגע בו אע"פ שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם הי' בביתו וגם יש לחוש שמא יבא לאכלו כיון שהי' שלו מעיקרא לא בדיל מינה ואפי' אם ייחד לו בביתו זוית בפ"ע או שעשה לו מחיצה עשרה לא מהני, מיהו כ"ז רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור כלל ואפי' לא ייחד לו מקום כל שהי' המכירה כדין (סקי"ב).

יח ואם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף לבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה כיון שכבר קנה החמץ עצמו בקנין גמור] (סקי"ב ושה"צ). ומהני המכירה אף שלא כתבו בטאב"ו ואפשר דצריך לפרש שיהא לגוי זכות של דיני ישראל, ובא"י אסור למכור לגוי קרקע לכתחלה (חזו"א חו"מ לקוטים סי' ט"ז סק"ח). ובחזו"א ב"ק ס"י סק"ט חזר מזה ופסק דכל שלא נכתב בטאב"ו הרי הוא של ישראל.

יט וצריך למסור לו המפתח מהחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הגוי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא הי' אלא הערמה בעלמא ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפי' בדיעבד אסור החמץ דלא סמכא דעתי' דגוי [אך הפמ"ג מצדד דכ"ז כשמוכר לו כל החמץ בדבר מועט אבל במכירות דידן (כדלקמן דין כ') שאנו עושין שטר כראוי כל מדה פלונית בסך כך וכך וזוקף עליו יתר המעות במלוה והחמץ הוא שלו מעתה והגוי אם רוצה פותח החותם ועושה מה שרוצה והחותם הוא רק עד למדידה בדיעבד בודאי מותר אם נתן חותם על החמץ ואפשר אף לכתחלה וכ"ש אם היהודי מכר לגוי בכפר היי"ש שיש לו בעיר ומונח שם עליהם חותם ולא ידע הגוי מזה בודאי מותר ואפי' ידע כה"ג דיעבד מותר אך כ"ז דווקא בנותן חותם על החמץ ולא על החדר] ואם בתחלה מכר כדין ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ אף שאסור לעשות כן מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה מיהו י"א שבמכירתנו שמוכרין במעט מעות והשאר זוקפין במלוה א"כ כשיתן חותם על החדר ולא יוכל הגוי ליכנס נפטר הגוי מהאחריות והרי הוא כבאחריות ישראל שעובר בב"י ונאסר ויש מקילין בזה (סקי"ב ובה"ל ד"ה ואם ושה"צ וע"ל סי' תל"ו דין י"א).

כ כהיום מנהג כל ישראל שאין מוכרין בדבר מועט אלא במקח הסמוך לשויו של חמץ ומקבלין מהגוי איזה זהובים לתחלת פרעון שקורין אוי"ף גא"ב והשאר זוקפין עליו במלוה וטוב ליזהר שלא להעלות על המקח הרבה יותר משויו בסך רב דהוי ביטול מקח ובדיעבד אין מעכב משום דבדיניהם אין יכול לחזור ואם מנהג אותו המקום לחזור משום ביטול מקח מעכב אף דיעבד וצ"ע, ולא מהני כשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אלא א"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה כל מדה בעד סך כך וכך דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין, וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר לך כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהי' דוקא קודם פסח אלא יכול להתנות עם הגוי שהמדידה או השומא יהי' אחר פסח ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ ועבר עליו הפסח מצדדים כמה אחרונים להקל בדיעבד, וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר (בה"ל ד"ה בדבר וע"ל סי' תנ"א דין א' שא"צ לכתוב בשטר המכירה כלים הבלועים בהם חמץ וע"ל סי' תמ"ג דין ד' זמן המכירה וסי' תל"ו דין י' י"א).

כא קנין מתנה הוא ע"י הגבהה או משיכה דבר שא"א להגביה ועי' של"ה, וקנין מכירה יש דעות בין הפוסקים י"א בכסף דוקא וי"א דוקא במשיכה לרשותו דבר שא"א להגבי' או בהגבהה דבר שאפשר להגבי' וי"א דגם שאר קנינים נוהגים בגוי כגון קניית מטלטלין אגב קרקע וקנין חצר וקנין חליפין דהיינו קנין סודר [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של הגוי ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכי' שמזכין להמקנה וגבי גוי אין דין זכי'] ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל ולכן לכתחלה צריך להקנות בקנין מוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה יחד מאחר שנוגע באיסור דאורייתא של בל יראה ועכ"פ במשיכה לבד דמהני לרוב הפוסקים אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף לבד או שמכר בא' משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח מותר וכן אם נזכר לאחר שהגיע שעה ששית שאז אין יכול להקנותו לגוי א"צ לפדותו מהגוי ולבערו מהעולם (סקט"ו י"ז ושה"צ) וקנין שהוא בדיניהם יש דעות אם מהני בחמץ (בה"ל ד"ה בדבר).

כב ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה שא"א למשוך כולו או שהוא בדרך או בעיר אחרת יש לו להקנותו לגוי בשארי קנינים כגון ע"י רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהי' לו סימן ידוע ועי"ז קנוי לו הדבר או ע"י תקיעת כף שקורין צו שלא"ג דהיינו שמכין כפיהן זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח [ואין זה בכלל קנין כסף כיון שאינו בתורת תחלת פרעון רק בתורת השתעבדות] או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום] וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ דין תורה ויכול להקנות החמץ בקנין כזה, אך לכתחלה יש לצרף לאלו עוד איזה קנין (סקי"ז י"ט ובה"ל ד"ה בדבר ושה"צ).

כג או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לגוי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא והקרקע נקנית לגוי בכסף עם שטר [אבל לא מהני להתנות שיקנה בכסף לחוד] ובשכירות די בכסף לבד ואפי' אם אין הגוי נותן לו כל הכסף רק איזה זהובים שקורין אוי"ף גא"ב סגי ויתנה עמו הישראל שיקנה בזה האוי"ף גא"ב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה [וכן מהני אם החזיק הגוי בקרקע בא' מדרכי קניית קרקע דהיינו בחדר שיש לו מנעול ונכנס בתוכו ע"ד להחזיק בו], אך אם הבית שהחמץ בו אינה שלו רק שכורה בידו לא יועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכיר לגוי אותו החדר וישכיר לו סתם להחזיק בו כליו ומטלטלין [דאילו להשכיר לו לדור אין לו רשות אם היא שכורה לו מישראל וגם לא יאמר לו בהדיא שמשכירו להניח בו חמץ כדלקמן סי' ת"נ דין ח'], וי"א דהא דמהני קנין אגב הוא דוקא במכר החמץ ונטל כל הדמים אבל בנטל מקצת והשאר זקף עליו במלוה לא מהני שהרי אם יאבד החמץ לא ירצה הגוי לשלם לו המגיע ממנו והוי כבאחריות ישראל אא"כ החמץ הוא במקום הקרקע וכשמקנה לו הקרקע הוי החמץ כבביתו של גוי ויוצאין עכ"פ לדעת הפוסקים דחמץ של ישראל בביתו של גוי אינו עובר עליו אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז דבשביל זה שלא ירצה הגוי לשלם לו המגיע ממנו לא הוי כבאחריותו של ישראל, ולכתחלה יש לצרף לקנין אגב עוד איזה קנין כגון סיטומתא (הוא מנהג הסוחרים הנזכר בדין כ"ב) או קנין סודר וכמו שנוהגין כהיום לכפול כמה קנינים (סקי"ט ובה"ל ד"ה בדבר ושה"צ).

כד והיכא שעושה כמה קנינים מהנכון שיאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו אפי' באחד מהקנינים ואף כי בכולם וטוב שיפקיר ג"כ לפני ב"ד (בה"ל ד"ה בדבר).

כה יכול להקנות לגוי אפי' ע"י שלוחו או אשתו אבל לא ע"י שליח גוי דאין שליחות לגוי וכן אין יכול להקנות לשלוחו של גוי בין אם הי' השליח גוי בין ישראל וכתב במטה יהודא שאם הובא כבר החמץ לבית הגוי המשלח בודאי המכירה קיימת שהרי מדעת המוכר הובא החמץ לבית הגוי הלוקח והגוי מדעתו קיבלה בביתו ומעשה השליח לא מגרע בין שהי' השליח גוי בין ישראל מיהו זה רק אם הוליך לבית הלוקח ממש אבל לפי מנהגנו שמזכים את החמץ ביחד עם הבית לגוי לא שייך זה. ודעת המחנה אפרים שאם הקנין הוא בכסף לא משגחינן כלל בשליח דדל שליח מהכא הכסף בעצמו קונה ולפ"ז למאי דסמכינן בדיעבד אדעת איזה פוסקים דכסף בעצמו קונה (דין כ"א) אפשר להקנות לגוי ע"י שלוחו אם שלח הגוי הכסף ויש חולקים עליו (סקי"ד ובה"ל ד"ה ובלבד).

כו אם ישראל מניח חמצו בחדר של חברו המוכר את חמצו צריך להודיע לישראל המוכר ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסור לאחר הפסח מאחר שהישראל לא ידע להקנות והגוי לא ידע לקנות (סקי"ח).

כז כתב הפמ"ג אחד שמכר חמץ ויי"ש כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד הגוי הרבה מהיי"ש אם יקח הגוי אוהבו של ישראל המפתח מיד הגוי אין בזה חשש ואפשר דרשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד הגוי שלא יפסיד לגמרי כי הגוי עני וכן בח"א מצדד להקל בזה אבל אם יקח הישראל בעצמו המפתח מיד הגוי י"ל דמעתה יהי' האחריות על הישראל ואסור לאחר הפסח וכן הגר"ז מחמיר באופן זה (בה"ל ד"ה ואם וע"ל דין י"ט).

כח אם יודע שיביאו לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגלה וכה"ג ימכור לגוי בכסף ושארי קנינים כנ"ל וכשיביאו אח"כ בפסח יקח הגוי הכל אצלו ברשותו והוא ישלם ג"כ המכס ושכר עגלה ואחר המכירה יאמר שאם הגוי אינו קונה באלו הקנינים עכ"פ יהי' הפקר גמור (בה"ל ד"ה בדבר).

כט רשאי הישראל לומר לגוי בשעה ה' או קודם עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח ואתן לך ריוח על כל הסך ואפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח מותר (ס"ד וסקכ"ב כ"ג).

ל אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן אם הי' התנאי בלשון אם דהיינו אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח החמץ נתון לך או מכור לך אין נקנה החמץ לגוי עד שיקיים התנאי ועובר הישראל בבל יראה וכן אפי' אם התנה שיקנה מעכשיו רק שהתנאי הי' שאימתי שיביא מעות יחזירם לו עובר בב"י שבתנאי זה לא חל המכירה והמתנה כלל כיון שכל שעה הרשות בידו לפדותו כמבואר בחו"מ סי' ר"ז ס"ו אבל אם אמר לו הריני נותן לך מעכשיו ע"מ שתעשה דבר פלוני שייך החמץ להגוי תיכף אם יתקיים התנאי לבסוף ואין הישראל עובר בב"י ומ"מ גם זה אסור משום חומרא דחמץ ועוד שמא לא יתקיים התנאי (ס"ד וסקט"ז כ"ד).

לא וכן אסור למכור או ליתן לו ע"מ להחזיר לאחר הפסח דמשום חומרא דחמץ הצריכו כאן מתנה גמורה [ועוד שמא לא יקיים התנאי ונמצא עובר על ב"י אך אפשר דע"ז מהני שיאמר אח"כ הריני כאילו התקבלתי והוי כאילו נתקיים התנאי] ובדיעבד אם נתקיים התנאי שהחזירו יש דעות בזה באחרונים ואם לא החזירו עובר בבל יראה, ואם אמר לו הריני נותן לך ותחזירנה לי י"א דזה מותר לכו"ע בדיעבד וי"א דזה לא הוי מתנה כלל ואפי' אמר בפירוש ותחזירהו לי לאחר פסח (ס"ג וסק"כ כ"א ובה"ל ד"ה מתנה וד"ה לא ושה"צ).

לב וכן אסור לומר לגוי אני מוכר לך החמץ ע"מ שתחזיקנו לעצמך ולא תמכור לאדם אחר חוץ ממני דכיון דבלשון תנאי הוא חיישינן שמא יעבור הגוי וימכור לאדם אחר ותבטל המכירה למפרע ונמצא שעבר על בל יראה אבל אם א"ל הריני מוכר לך מכירה גמורה לחלוטין וזכות זה שיירתי לי בו שאם תרצה למוכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני י"א דזה מותר אפי' לכתחלה דאפי' אם יעבור הגוי וימכור לא תבטל המכירה בשביל זה כיון שלא אמר בלשון תנאי רק שמכירת הגוי תהי' בטלה ומ"מ ג"ז אין ברור להיתר מאחר ששייר לעצמו זכות בגוף החמץ (סקכ"ד ושה"צ).

לג אחד שמכר חמצו לגוי ע"מ שישלם לו מעות אחר י' ימים אע"פ שלא הי' תנאי קודם למעשה ושאר משפטי התנאים כיון שיש לישראל זכות בחמץ בדיניהם הוי תנאי קיים ועובר בב"י אם לא נתקיים התנאי (חזו"א או"ח סי' קכ"ג סק"ג, ועי' בבה"ל סוף סי' תמ"א ואולי יש לחלק).

לד אם הגוי שמכרו לו החמץ אין רוצה להחזיר החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכוף אותו בשאר כפיות ואם נתן לו רק מקצת דמים והשאר זקף עליו במלוה ואינו רוצה לשלם לו המותר מותר לתבוע אותו בדיניהם שישלם לו המגיע או שיתן לו החמץ בתורת תשלומין על חובו (סקי"ג).

לה אסור לישראל אחר לקנות החמץ מהגוי אחר הפסח ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים ואם שילם לגוי יותר מהראוי לתת באופן כזה א"צ להחזיר לו אלא בשיעור שראוי לתת (סקי"ג).

לו אחר הפסח כשהגוי מחזיר החמץ לישראל צריך הישראל לקנות בא' מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם מיהו די שיקנה מהגוי החמץ והחדרים בכסף לחוד והגוי יחזיר השטר מכירה שקיבל (בה"ל ד"ה מכירה).

לז מותר לאדם לומר לגוי הילך חמץ זה ותתן לי לאחר הפסח חמץ אחר (סקי"ח).

לח אסור למכור החמץ לישראל מומר וכן לבן מומרת אפי' אביו גוי דולדה כמוה [ועי' פמ"ג] דדינו כישראל לכל דבר ועובר עוד משום לפני עור והחמץ אסור לאחר הפסח בהנאה ובדיעבד אם מכר למומר בדבר מועט מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזיר לאחר הפסח מאחר שטעה וסבר דמומר דינו כגוי יש להתיר לו במקום הפסד מרובה לומר למומר שיחליף החמץ עם גוי על חמץ אחר או שימכרנו ויהי' אותם החליפין או הדמים מותרים כמו שנתבאר בסי' תמ"ג דין ח' (סקי"א ושה"צ).

לט ישראל שקנה חמץ מהגוי ונתן כסף ולא משך עדיין אע"ג דלכתחלה בודאי יש לו למכור קודם הפסח שהרי לפי דעת כמה פוסקים כסף קונה בין ישראל לגוי מ"מ אם לא מכר ועבר עליו הפסח מותר דהא לרוב הפוסקים אינו קונה אלא במשיכה [ואם לפי מנהג הסוחרים לקנות בכסף מצדד הפמ"ג להחמיר ועי' בשע"ת] אבל כשמשך אפי' לא נתן כסף ועבר עליו הפסח יש לאסור (סקי"ט וע"ל סי' ת"נ דין ט"ז).

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף