שערי תשובה/אורח חיים/תמח

שערי תשובה אורח חיים תמח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) עכו"ם. עבה"ט ומ"ש בשם הח"י בישראל ועכו"ם שותפים ע' בתשובת שאגת אריה סי' פ"ט וסי' צ' שכתב ואם חלקו אחר הפסח אע"פ שלא מכר לעכו"ם קודם הפסח מ"מ גם חלק הישראל מותר וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ו מ"ש בענין זה וע' בשאגת אריה סי' צ"א בשני ישראלים שותפים והאחד מכר חמצו לנכרי קודם פסח בכל מקום שהוא לנכרי והשני לא מכר וחלקו אחר הפסח חלקו של זה שמכר מותר ושל זה שלא מכר אסור ע"ש:

(ב) עכו"ם עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ד באחד שהיה לו מאלץ מונח בוויין הוי"ז של עכו"ם לעשות יי"ש והעכו"ם אמר לו שיעשה ממנו יי"ש בפסח ובע"פ מכר המאלץ כדינו והוויי"ן היז"ר הטיל המאלץ לתוך המים רותחים לעשות ממנו יי"ש ויש מפקפקים לומר שלפי שלא הודיע להקונה שהוויין הייז"יר יטיל התבואה לתוך המים הו"ל מקח טעות. והעליתי שאין לבטל המקח בשביל זה וע"ש העתיק מכת"י הגאון בעל פ"י ז"ל שדעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ושם מבואר שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם כדרך שנתבאר סי' תמ"ב הוה נוקשה ולכן יש להתיר בענין זה ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב מאלץ שלא עה"פ ע"ש ואדמ"ו הגאון מוה' סענדיר ז"ל כתב בתשובת כת"י במאלץ ששכחו למכור קודם הפסח ונודע בפסח ולא בא לשאול עד אחר הפסח והורה שהוא אסור בהנאה ע"ש כך הועתק לי משמו וגוף התשובה לא ראיתי ואפשר דמיירי בענין שהמאלץ היה עדיין ראוי לאכילה דאל"כ הו"ל נוקשה דקי"ל בס"ס תמ"ז דשרי וע"ש ס"ק מ"ז:

(ג) שמחוץ. עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ז אחד שמכר חמצו והמשרת הלך בפסח למרתף של היי"ש ולקח מהי"ש שבתוך החביות לתוך כלי והעמיד בזויות במקום מוצנע שיהיה לו לשתות ממנו אחר הפסח ושוב אחר שחזר הישראל וקנה מהנכרי מצא כלי זו עם היי"ש ונתוודע שנעשה כן ע"י המשרת ומבואר כמה צדדי היתר שאין לאסרו בהנאה לפי שהיה חייב לבער דמדאגבי' קני' ונתחייב באחריותו ויש להתיר בהנאה ולרווחא דמלתא יש לערבו חד בתרי ע"ש וע' בסי' ל"ח בנכרי שגנב חמץ מישראל ובתוך הפסח השליכו לפני בית הישראל וצועק פלוני צא וטול את שלך ולא רצה לקחתו לתוך ביתו ולקחן למבצר ואחר הפסח רוצים ליתן החמץ לישראל ויש צדדים להתיר בכה"ג ע"ש וע' בשבות יעקב ח"ב ס"ס ט"ו שצריך להזהיר את העם שבשעת מכירה יאמר הריני מוכר לך החדר עם כל מה שבתוכו ואם אין אותו חדר של ישראל רק שכורה לו צריך לו' אני משכיר לך החדר כל ימי הפסח עם כל מה שבתוכו כי שכירות ליומא ממכר הוא ע"ש. וע' בשו"ת הר הכרמל סי' י"ג במי שהחדר שבו החמץ שמוכר לנכרי הוא בשכירות אצלו מ"מ הוא יכול להשכירו לעכו"ם ולהקנות לו אג"ק וגם מה שנוטל שכירות בעד החדר שהחמץ בו אין זה כמשתכר באה"נ שהרי יכול לקחתו לביתו ואעפ"כ מחייב לשלם לו כפי הזמן כו' ע"ש וגם כ' דאפי' מוכר או משכיר חדר התיכון שאין הנכרי יכול לבא שמה אלא דרך בית ישראל לית לן בה (ונוהגים לכתוב שנותן לו דריסת הרגל דרך ביתו) וע"ש ואם משכיר לו חדר במנעול ומפתח ומסר לו המפתח אם ירצה ישאיר לעצמו זויות בזה החדר או ישכור ממנו זויות ויניח שם חפיציו קודם פסח ואז יכול הישראל לעשו' לו מסגרת לשמור חפציו ויהיה המפתח תחת ידו ומפתח הנכרי ת"י ואף שעי"ז איננו יכול לבוא לשם בכל שעה שהוא רוצה שרי כיון שבע"כ צריך הישראל לפתוח לו בעת שיצטרך לילך שם ע"ש. ופעם א' אירע שנכרי הקונה מרתף משקים הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף והיה שותה ושכור והמשקים היו יקרים שהיה עולה להפסד גדול וגם מדאגה בדבר שלא ירבה ריעים שישתו וישכרו עמו והנכרי עני ודאגה בלב איש ישיחנה ויעצתי לו שבעת שהנכרי נופל ומשתקע בשינה יקח המשרת שלו המפתח מכיסו והוא ידמה בנפשו שנאבד ממנו וכולי האי לא עביד שיעשה לו מפתח אחר וכן עשה ועלה כהוגן ונראה לי דה"ה שמותר לומר להמשרת שישאל המפתח מהנכרי שצריך לאיזו חפיצים שלו ואח"כ ישמיט עצמו או שיאמר שאבדו ונראה שאין בזה איסור. ושמעתי שגדול א' נשאל לפניו כזאת ולא השיב לשואל דבר רק כשהלך מאתו שלח אחר הנכרי ואמר לו שצריך בשליחות אגרת על כמה פרסאות וקצץ לו שכר ובשהות ההליכה וחזרה עברו ימי הפסח וקראתי עליו מים עמוקים עצה בלב איש וכתבתי זה ע"ד שאמרו בכתובות ולשון חכמים מרפא. ובענין הקנינים כתב בדגול מרבבה שהיה נראה שקנין המובחר שיקנה החמץ לנכרי בק"ס דהוי קנין חליפין. מה אעשה והש"ך בח"מ סי' קנ"ג קיהה בדבר עכ"ל, ועיין בקצוה"ח האריך בענין הקנין לחמץ וע' בספר מקור חיים הרחיב בזה ואי"ה בקונטרס ספר המקנה אשר יעדתי לחברו ב"נ על דינים אלו אבאר בעזה"י. וע' בפמ"א ח"א סי' מ"ו בא' שהיה לו חתיכת פשתן ובע"פ אחר חצות השוה עצמו עם נכרי שיתן לו עבורו ששה זהו' ומדה יי"ש ושכח שהוא ע"פ ומשך העכו"ם הפשתן לביתו ושוב נזכר שהוא ע"פ ושאל אם מותר להמתין עד אחר הפסח ויקבל ממנו או אסור להמתין וצריך לקבל ממנו מיד ולשפכו. והעלה שרשות לו' לנכרי כי המקח היה בטעות שנזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר בי או תן לי הפשתן או דמים ששוה היי"ש ואם אין רוצה מגזל גזליה ואין הישראל עובר עליו כלל ע"ש. ולענ"ד באם היי"ש אינו בעין ביד הנכרי בשעת החליפין או אפילו אם היה בעין אלא שלא הראה לו על יי"ש זה לא שייך מ"ש הפמ"א דכשמשך הפשתן נקנה היי"ש בכל מקום שהוא כיון שאין היי"ש מסויים בפ"ע ואם היה המדה יי"ש בבית הנכרי בעין מסוים לעצמו גם כן אין מקום שיקנה הישראל אותה אם לא כשאמר לו שמחליף על מדה של יי"ש שיש לו בביתו שאז נופל עליו דין קנין חליפין. ואם נשפך אח"כ ההפסד של ישראל משא"כ כשאינו מראה לו עליו רק הוא התחייב א"ע מדה יי"ש סתם פשיטא דלא נקנה כלל. רק חיוב' עלי' דנכרי רמי ואם כן אין איסור לקבלו אחר הפסח וע' בש"ות ש"י ח"ב סי' ט"ו בישראל שלקח מנכרי יי"ש זמן מה קודם הפסח וצוה לו להביאו תוך איזה שבועות ונתן לו הכסף מיד והנכרי הביאו תוך הפסח והישראל קודם פסח שכח מהמקח הנ"ל ולא מכרו קודם פסח אסור כיון שכבר נתן המעות ומכרו הנכרי כדינו ודאי נקנה מיד לישראל מחוק ודין המלכות וק"ו מהיכא דעכו"ם אלם ויכפחו לשלם כו' ודלא כהפמ"א סי' צ"ו שמצדד להיתר ע"ש ונראה שאם לא היה בעין היי"ש בשעה שמסר הכסף לנכרי יש לצדד קצת כיון שלא היה בשעת נתינת הכסף לא קני ליה. ועתה שהביאו אינו רוצה לקבל ממנו ולא קניה ליה וקודם שהביאו איסורא לא ניחא ליה דליקני ואפילו אם היה היי"ש מן המוכן ביד הנכרי קודם הפסח מ"מ נראה דכל כמה שלא מסרו ליד הישראל או שהישראל היה אצלו ויחד לעצמו יי"ש זה ומכ"ש אם חתם בחותמו אם כן אין כאן קנין על יי"ש זה לישראל זה דהא אי בעי ימכור או יתן יי"ש זה לאחר ואין ראיה מאחריות דאלם ששם בא החמץ בפקדון ביד הישראל וע"י אחריות שקיבל מצוי בידך קרינן ביה משא"כ כאן הוא ינהגנו אלמות שלא להחזיר הדמים אין זה רק דמגזל גזל ליה ומ"מ היי"ש לאו ברשותיה קאי וכמ"ש הפמ"א אלא שהפמ"א נראה שכ"כ גם בענין שהיה הי"ש בעין ברשות הנכרי ודעתו שיכול לבטל המקח משום מקח טעות וכמש"ל ע"ז חולק הש"י וכן משמע מלשון השאלה בש"י שהיה בעין אלא שצוה לו להביאו אח"כ ע"ש:
ומ"מ צ"ע היכא שהביאו בפסח והוא אינו רוצה לקבלו אף שי"ל דלא קני ליה מ"מ שוב אחריותו עליו מההיא שעת' בדיניהם עכ"פ ומכ"ש שבודאי אלם הוא שלא להחזיר המעות אלא שי"ל כיון שהנכרי חוזר ולוקחו לביתו שוב הו"ל מקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי. ואם הנכרי מעמיד הי"ש בביתו של ישראל בע"כ של הישראל יראה הישראל לחזור אחר נכרי אחר שיעמידנו אצלו על אחריותו ואף שיבטיח דבר קצוב להנכרי הנפקד בשביל זה לית לן בה ויפרט לו שהחמץ אינו שלו רק של נכרי שהעמידו אצלו שלא מדעתו וע' לעיל סי' ת"מ סק"ב בשם השאגת אריה בקיבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קע"א שרי בהנאה אחר הפסח ע"ש. וע' בשו"ת כתר כהונה סי' ח' באחד שעשה מעמד עם אדון אחד לקבל ממנו עבור חוב ה' חביתין י"ש ועשו קאנטראקט שהאדון יעמיד היי"ש לעיר שהישראל דר שם ואחר המדידה יוחשב כ"כ בעד כל מדה וחתמו שניהם ע"ז ובגמר המקח צוה האדון להישראל לחתום החביתין בחותמו ונשארו כך עד אחר הפסח והישראל שכח למכור והעלה להתיר ע"פ מ"ש המ"י סי' ל"ח דאף להרמב"ם דבמלוה קנה דוקא בישראל מישראל ואף שהיה בחתימת הישראל על החביתין דלכאורה לא גרע מרושם (אפשר לו' דאין זה דומה לרושם שנוהגין לקנות על ידו משא"כ זה אינו נעשה לקנין רק מחשש אחלופי) י"ל דאינו רק דרבנן ובהא לא קניס ר"ש. ואף להר"ן ז"ל י"ל דדוקא אם החמץ שלו אלא שלא עבר ב"י מדאורייתא ס"ל דקניס משא"כ היכא שאין החמץ שלו מדאורייתא וגם לא אזלינן בהא בתר דיניהם ואף להמ"ב לא אזלינן לחומרא וגם השאגת אריה סי' ע"ט כתב דלא אזלינן בתר דיניהם וגם י"ל דלמא הלכה כמ"ד דבעי משיכה וחמץ שעבר עה"פ דרבנן יש להקל וגם דמסתמא היה מבטל ואף להמ"ב דביטול לא מהני היינו שהוא בביתו אבל כאן שהוא בבית האדון מהני מכ"ש בזה שי"ל דחשש הערמה היינו שבידו לבער משא"כ בזה שהיי"ש רחוק ממנו כמה פרסאות כו' (ולפענ"ד אין מחוור שאעפ"כ היה יכול למוכרו ולהקנותו בכל מקום שהוא וזה ביעורו) וגם כיון שהיה מחויב להעמידו ליד הישראל נמצא שהיה באחריות של האדון ויש לצרף דעת המקילין בכה"ג כשעבר עה"פ ובצירוף היתר בעל שו"ת פ"י דיי"ש חמץ דרבנן ולכן יש להתיר היי"ש אף בשתי' ע"ש. וכתב דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל בתשובה כת"י באחר שמכר חמצו בע"פ וקיבל אדרוף בזמן המותר והישראל אמר להקונה בשעת קבלת הכסף הרי מעתה הכל שלך וכן הקונה חיזק דבריו ואמר מעתה הכל שלי וטרם שקיבל השטר לידו עבר חצות היום וקיבלו אז. והעלה דאף שנתפוס חומרת ה"ה ודאי דמודה הרב לדעת הרמב"ם דעכ"פ אחר שהגיע השטר ליד הקונה קנה למפרע ולכן בהפסד יש להקל עכ"ד. וכתב עוד בענין פקיד מומר שהיה ממנה על אוראנדא שלו יהודי לנאמן ומכר הנאמן בע"פ החמץ לנכרי שהיה גם כן נאמן של הפקיד וכתב דלכאורה אין לסמוך על מכירת הנאמן דאף לפי מ"ש אא"ז בבכ"ש דמכירת חמץ לא מיקרי הערמה דמסתמא גמר בלבו שלא יעבור בב"י מ"מ בזה בעל החמץ פשיטא דאינו חושש לב"י והנאמן אף שהוא באחריותו אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו. ומ"מ מסיק שי"ל כיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר החמץ למכרו לישראל אחר הפסח וא"כ איכא אומדנא דברשות קעביד למכור וגם לפי מ"ש השואל היה לו כו"ה למכור הכל כו' ומ"מ צריך שהריווח וההפסד יחשב על הקונה שאם יחשב על המוכר איגלאי מלתא למפרע שלא היה מכירה ובעל נפש יחיש לעצמו עכ"ל:
וכתב בשו"ת ארבעה טורי אבן ס' מהגאון מו' משה ז"ל באחד שהיה לו מאלץ ושכח למכור וצידד להתיר מחמת שהיה חייב מעות לאדון א' תקיף ואין לו לשלם לא מעות ולא קרקע רק זה המאלץ ותמיד עיני השר ע"ז המאלץ והו"ל כאפותיקי ואף דחמץ מפקיע מידי שעבוד י"ל דרבא לטעמיה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כו' ע"ש. ונראה שלא אמר לעשות מעשה רק כתב לעצמו לחפש איזה זכות שיש בו מועיל כשיהיו צדדי היתר כראי מוצק חזי לאצטרופי גם האי אבל פשיטא שאין לסמוך ע"ז כלל אף שנאמר שודאי יגבה מזה מ"מ קי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומה שעיני האדון עליו אין זה מציל שהרי הרשות בידו למכרו לכל אדם שירצה וליקח מעות ולסלקו לאדון בזוזי ואטו חמץ שהוא עומד לימכר לאחר אינו עובר עליו פשיטא דכ"ז שלא מכרו או שלא גבאו זה בחובו שע"ע ואף שאין לו לשלם לבע"ח כדמוכח כולה סוגיא דפסחים ובאמת גם האפותיקי לא מהני רק מעכשיו בעינן ומ"ש דרבא לטעמיה כו' דברים תמוהים הם וקצרתי:
וכתב בפמ"א ח"ב סי' מ"ג במי שהיה לו מקח עם נכרי לשלוח להנכרי בכל פעם יי"ש המדה בכך וכך ושלח לו ע"פ ג"כ והוא מהלך יום אחד על ידי עגלן נכרי נמצא שהגיע ללוקח בשעה שהוא אסור בהנאה וכתב שם צד היתר לפי שדרך כותי עגלן מושך לביתו בשביל הלוקח וכיון דלמפר' ניחא ליה בשליח כו' אלא שי"ל כמ"ש המג"א דאין נכרי עושה שליח לנכרי וגם יש לצדד בשביל שהיה עמו שטר קישור ודחה גם זה לפי שהיה יכול לימכר זה לאחרים או לשתותו ולקנות לנכרי יי"ש אחר אך יש לצדד לפי שנתן לו בהקפה והנכרי עשה כו' וסיים שימתין הישראל מלקבל המעות עד אחר שימכור הנכרי ויכלה מן העולם ואז יקבל ממנו המעות:
וכתב בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ד באחד שהיה לו י"ש ומי דבש אשר החמיץ במי שכר במרתף וחזר אחר נכרי למכור לו ולא עלתה בידו וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר וכתב שלפי מה שהוגד לי שהופקר בפה מלא והיה עמו אורח יהודי ואשתו ובניו יש להתיר בשביל שסגר המפתח לא נתבטל ההפקר וליתר שאת זרק המפתח והמאלצין שמכר ולא קיבל אדרוף רק עשה האנד שלאג ושם במדינה ההיא המנהג שהאנד שלאג הוא קנין וכן המי דבש מותרים והיי"ש יש לו לעשות חליפין כמ"ש הט"ז במוכר למומר ע"ש:
וכתב בשו"ת נ"ב ח"א סי' י"ח בעושה שליח למכור חמצו ומכר ולא מסר להנכרי המפתח מן התיבה שבו החמץ סגור רק המפתח מן התיבה והעלה להקל שמותר אחר הפסח ע"ש ושם בסי' י"ט כתב במחזיק כפר שהיה לו חמץ אצל הווערסט הייזיר שלו וסמכו כ"א על חברו ובין כך ובין כך לא נמכר בע"ש י"ג ניסן וביום השבת שהוא ע"פ אחר מנחה נודע להמחזיק שלא נמכר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח אע"פ שביטל ע"ש. ושם בסי' ך' כתב בישראל שעבר ולא ביער חמצו וגם לא ביטל ומת תוך הפסח מותר להבנים אחר הפסח ואפילו מת ע"פ אחר חצות יש לסמוך להתיר באכילה ובהנאה ע"ש. וע' בנ"ב מ"ת סי' ס"ב בענין זה. ושם בסי' ס"ג כ' במי ששכח ולא נזכר עד אחר חצות ומכר לנכרי והנכרי משך החמץ לביתו בע"פ יש מקום להתיר דהוי כזוכה מהפקר ואם כן שוב אינו של ישראל אף לעבור בב"י ע"ש. וע' בתפארת צבי סי' ט"ז באחד שנסע וצוה לבדוק ולבטל ובדרך נזכר שיש לו במקום אחר י"ש ונחפז לביתו ולמוכרו בע"פ ולא יכול לבא ואמר בע"פ קודם זמן איסורו לפני ג' שמפקירו הפקר גמור וכאשר בא אחר זמן איסורו אמרו לו חכמים שיניח המרתף פתוח בימות הפסח וכן עשה ואחר הפסח שאל השואל מה דינו והוא הפ"מ והורה כבוד דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל לסמוך על תשובת פ"י שמתיר בהנאה ע"י שיערב ברוב. ובעהמ"ח הסכים עמו בזה ע"ש. וע"ש בסי' י"ז בא' שהניח יי"ש בבית חבירו ולא מכרו גם כן רק שמ"מ היה היי"ש מונח בחדר שנמכר לנכרי ובעל היי"ש אומר שביטל בע"פ כדינו יש לצדד להתיר ע"י שיערב ברוב וכמ"ש בשו"ת פ"י בצירוף שי"ל כיון שהוא יי"ש שאינו מזוקק ויש בו תערובות מים הו"ל כמוסיף ע"ש. וע' לקמן בבאר היטב ס"ק יו"ד בשם שו"ת חינוך ב"י שכתב לאסור בכה"ג שהניח בחדר חברו בלי ידיעתו ע"ש ואפשר דשאני הכא שהיה סבור שחבירו ימכרנו אין לקונסו כולי האי וכמ"ש בסוף דבריו די"ל דהוי כמו אנוס שהיה סבור שהנפקד ימכרנו כו' משא"כ בעובדא דחינוך ב"י שהערים והניח בחדר חבירו בלי ידיעתו לא שייך זה. וע' בשו"ת פ"י סי' י"ד בענין מי שסמך על בעלת הבית שלו שתמכור ולא מכרה ואחר זמן איסורו מכר הוא וסיים בה גם כן להתיר משום דיי"ש הוא חמץ נוקשה וביחוד שבטלו ע"ש וע' מ"ש לק' בשם שו"ת פ"י סי' י"ג ומה שכתבתי בזה לעיל סי' תמ"ב ס"ק ג' ע"ש. וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"ח באחד שמכר חמצו ולקח מעות לאדרוף ונתן שטר ואחר חצות בא הנכרי וחזר מהמקח והחזיר השטר והיהודי החזיר לו האדרוף ושוב חזרו ונתרצו ולקח השטר ונתן האדרוף ועתה עבר הפסח. והורה הגאון ז"ל להיתר דודאי אם היתה החזרה מועלת לא היה המכירה השניה מועלת כמו שאין מועיל ביטול לאחר זמן איסורו. אבל באמת אין החזרה מועלת דחזרת השטר אין מבטל הקנין כמבואר בח"מ סי' ס"ו וסי' קפ"ט וגם חזרת האדרוף אינה בתורת קנין כסף רק בתורת חזרה וכן חזרת המפתח אף שנא' דמסירת המפתח הוי קנין מ"מ לא נתכוונת לקנין חדש ולכן מותר אף באכילה אך בתורת גדר שלא להקל בפני ע"ה יש להחמיר שלא יזדקק בו ישראל רק הנכרי ימכרנו להנכרי אחר והדמים מותרים לישראל: וכתב עוד בסי' נ"ט באחד שקנה מן העצה חזקת יי"ש שלא יביאו אחר מחוץ לעיר ובע"פ מכר חמצו עם החזק' ההוא ובימי הפסח בא השופט אליו ואמר לו שנכרי אחד הביא איזה מדות יי"ש מחוץ לעיר והשיב לו עכשיו אין לי עסק בזה ועשה כמשפט העובר ובאחרון של פסח סמוך לחשיכה בא לשאול אם מותר לקבל היי"ש מן השופט וכתב דנהי המכירה לא מהני דהוי דשלב"ל מ"מ גם הישראל לא זכה מטעם זה (וצ"ע שבתחלת דבריו שם כ' דאפשר דמצד מנהג המדינה הוי דינא דמלכותא וזכה ומ"מ אינו יכול השכיר לאחר ע"ש) ואף לפי מ"ש המג"א סי' ת"נ במדות הרחיים מ"מ כאן לא הופרש בשביל ישראל לבד שצריך לדון עליו בשביל קנס שמגיע להעצ' [וגם כזה צ"ע דמ"מ עיקר לקיחת היי"ש הוא בשביל הישראל השוכר ודין הקנס הוא ענין לעצמו והיי"ש גופיה הוא בשביל הישראל ומ"מ אפשר דשייך בזה איסורא לא ניחא ליה דליקני ובפרט שהוא הוציא החזקה מת"י והשכירה לאחר ועדיף מביטול דכאן י"ל דהוי לענין זה כסילק דמהני בדשלב"ל וצ"ע] אך שזה לא טוב עשה ששתק כל הפסח ולא בא לשאול אם צריך לבערו כו' וטוב עשה המורה לקנסו איזה קנס לעניים ע"ש:
וכתב בשו"ת פ"י באחד ששכח למכור יי"ש ועבר עה"פ והוא הפסד גדול וכתב שאין לסמוך להתיר מחמת הביטול רק שיש לצדד ההיתר לפי מ"ש בתשובה דיי"ש אינו רק חמץ מדרבנן וכיון ששכח הו"ל כאנוס וגם יש לסמוך על רבינו יונה בשעת הדחק לערבו ביי"ש אחר ומכל מקום יש לקונסו להשליך לאיבוד השליש או חציה שלא יוסיף לעשות עוד כן וכן עשיתי מעשה בעירי ע"ש. ועיין בשו"ת משאת בנימין סי' מ"ג ונ"ח ונ"ט וצ"ז מדינים אלו:
וכתב בשו"ת כתר כהונה סי' ך' בא' שמת והניח עזבון אוראנדע והניח יתומים קטנים והאלמנה היא העוסקת בזה וצוות' להריש דוכנא אשר אתה בבית למכור היי"ש והמאלצין ולא מכר עד אחר חצות היום והם סברו שהוא מכירה גמורה ואחר שעה"פ נודע לנו והוא הפסד גדול יש להתיר היי"ש בהנאה למכור רק לנכרים והמאלצין יערבו ברוב מאלצין של היתר ע"ש ובסי' ך"ה כ' במחזיק כפר שלא היה יכול למכור היי"ש שלו במקומו ושלח בנו לכפר אחר למכור שם ובנו לא עשה כן וביקש ממחזיק אחר כשימכור שלו ימכור גם של אביו והמחזיק ההוא שכח ונודע בפסח וזה איש ישר ורוצה לשופכו ולא הניחוהו שכיניו באמרם שאין לאסור לעצמו בלא שאלת חכם והאריך והביא שם מהחו"י סי' מ"ח דאם מסופק לא הוי כאומר מותר וכאן אף שכיניו היו אומרים לו שמספק אין להורות איסור כו' והאריך בענין אונס אם יש לסמוך על הביטול ולבסוף העלה דמ"מ המורה להתיר ע"י שיערב היי"ש ברוב היתר יש לו על מה שיסמוך ע"ש. וכתב בספר רב משולם דף ט"ו בא' ששכח למכור מאלצין ואחר חצות נזכר ומכר לנכרי וזקף עליו המעות במלוה מותר ליקח הדמים מן הנכרי הקונה ע"ש. ועיין בשו"ת גבעת שאול בכה"ג דלמיחש מיבעיא שמא יחזור וימכרנו לישראל ע"ש מ"ש בזה ועיין לעיל סי' תמ"ג:
וכתב במקום שמואל סי' ע"ו במי ששכח למכור שני חביות יי"ש ונתוודע לו בע"פ אין לו לסמוך על אמירת כל חמירא וצריך לשפוך קודם פסח ואפי' הפקיר בפני עדים אינו מועיל והביא שם ממ"ב סי' נ"ח ושער אפרים סי' ד' ובאלי' זוטא סי' תמ"ח ובתשוב' בק"א שבשער אפרים ועה"ג סי' קה ובתורת השלמים שבסוף המנחת יעקב ע"ש והנה בעל היי"ש לא שמע להמורה להחמיר והטה אוזן לקצת לומדים שהקילו לו שלא לשפכו ועה"פ והחליפו ע"ש סי' ט"ז שהורה להתירו אפי' למחליף עצמו ע"ש ובענין אם שהה חמץ בפסח ע"פ הוראה בטעות אם מיקרי אנוס יש ללמוד ממ"ש באה"ע סוף סי' י"ז בשם מהרי"ק ועיין בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע:
וכתב בשבות יעקב ח"א סי' ך' במי שהיה נשוי נכרית שלא כדת ונמצא אתה חמץ שעה"פ אם נימא מה שקנתה אשה כו' וכתב דמותר מטעם שביטל והפקיר אמרי' איסורא לא ניחא ליה דליקני וכמ"ש הרא"ש בעכו"ם שמביא דורון כו' וע"ש דמייתו משו"ת שער אפרים שהביא בבה"ט כאן במי שמכר לשפחה כו' ע"ש. וכתב בדברי יוסף סי' י"א ראובן היה בידו מעות שמעון תושב עיר אחרת לח' חדשים קודם פסח קנה חמץ ושלח לשמעון והספינה לא הגיעה עד אחר הפסח החמץ מותר באכילה כיון שלא היה ידוע לו כלל. ובשו"ת חיים שאל כתב שאחד קדוש הסכים עמו וכתב שדבריו טובים ונכוחים ע"ש ונראה מזה להורות היתר ג"כ בעובדא שאירע ששלחו יי"ש ממקום אחד בתוך כלי פוזדרע בקיתוניות של זכוכית מגופות וסתומות שקנו בשביל ראובן ממעותיו ובהגיע הספן לנמל מסרו לאיש אחד אחובו של זה שיהא אצלו עד שישלח בעליו אחריו וכאשר בא שליח ראובן פתח קיתון אחר לטועמו והיה מים ודימה בנפשו שכמות זה גם שאר הקיתוניות נתרוקנו ומלאים מים כמו שרגילות לפעמים שהספנים מריקים כלים של יי"ש וממלאים מים וחזר לביתו ואמר שלא רצה להטריח לקחתו ריקם מאחר שהוא ריק אין בו יי"ש וזה היה זמן מה קודם פסח ועמד כך בבית הנפקד עד עבור הפסח ואחר זמן מצאו ששאר הכלים היו מלאים יי"ש ורק כלי זו הורק והיו למים ונראה דשרי מטעמא שכתוב בתשובה הנ"ל דכל שלא הודע אליו ליכא למיקנסיה ואע"ג דכאן י"ל דכיון שידע ששולחין יי"ש שפיר שייך קנסא דר"ש ז"א לפענ"ד דכל כה"ג לא הו"ל למידע ולאסוקי אדעתא כלל כיון דשכיח ומתרמי הכי לפעמים דעבדי דלא מעלי ומכניסין מים תחת יין ומכ"ש כאן כיון דהשליח חזר ואמר לו בסתם שהכלי ריקם כלי יי"ש היה סבור שכדבריו מסתמא כן הוא ואין זה דין אנוס שכתב הרמב"ם והש"ע דידע שיש חמץ אלא שהיה אנוס מלבערו, ואף בזה דעת התשב"ץ להתיר כמ"ש לקמן ואף שאין לסמוך בזה נגד דעת הרמב"ם מ"מ כאנוס כה"ג אין כאן חשש הערמה כלל ובכה"ג נראה דשפיר דמי לסמוך על הביטול וצ"ע ומ"מ הוריתי במקום הפסד לערבו חד בתרי ועיין מ"ש בשאלות תשובות בית אפרים:
וכתב במאיר נתיבים סי' נ"א בא' שלקח כתב שעבוד מנכרי על יי"ש שלו העומד במרתף הנכרי שאם לא יסלק לו אחר ד' שבועות יקח לו היי"ש כפי המקח ששוה בשוק והישראל קיבל עליו אחריות על היי"ש בד' שבועות אלו ועה"פ והורה היתר לישראל לקבל היי"ש כיון שלא אמר לו מעכשיו וגם אין משכונו בידו ומצד אחריות גם כן לית לן בה כיון דמקבל חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם ולכן היי"ש מותר לכל ישראל אפי' בשתי' ע"ש:
וכתב בשו"ת חוות יאיר סי' מו בא' ששכח למכור חמצו ואחר הפסח החליף עם הנכרים על סוס והמור' שלח אליו שלא ישתמש בו עד שיעיין בדינו והלך ומכרו וע"ש שהאריך בדין חליפי חמץ והגאון בעהמ"ח עה"ג השיב לו שדעתו להתיר אף אם לא מכר הסוס כיון שביטל חמצו כדת אף שהחמץ עצמו יש לאסור אף שביטל מ"מ יש להתיר החליפין אך יש לקונסו כפי ראות עיני המורה. ועיין בש"ע ס"ג שוגג או אנוס ועיין בשו"ת תשב"ץ סי' קצ"ט כתב דהניח באונס רחמנא פטרי' ע"ש ובקונטרס טוב עין שבסוף ספר ועד לחכמים כתב שדבריו קשים כי מה ראה לחלוק על הרמב"ם ועיין בתורת השלמים שבסוף ס' מנ"י סי' ו' במי שהיה חבוש בבית הסוהר וצוה שתמכור היי"ש שבמרתף והאשה שלחה שליח אחר וסוף נודע שלא נמכר והעל' להתיר ויש אחרונים חולקים עיין בשער אפרים ואלי' זוטא ומ"ש לעיל בשם המקום שמואל ובכתר כהונה סי' י"א וסי' ך' בענין זה:
וכ' בשו"ת גבעת שאול סי' לה בא' שנתן לנכרי המאלציר לעשות מאלץ ונגמר ב' ימים קודם פסח ולא לקחו לביתו ושכח למכרו בע"פ והוא הפסד גדול והאיש עני יש לצדד להתיר בהנאה למוכרו לעכו"ם אך בכדי שלא יחזור וימכרנו לישראל יש לו לעשו' יי"ש והיי"ש יש לו תקנ' לפי דברי האיש הזה שיכול למכרו לעיר שאין ישראלים דרים שם כלל והמוזגים נכרים וקונים מכמה ב"א ומתערב אצלם ויתבטל אצלם מעט בהרבה ואף אם מיעוטא דמיעוטא שישתה ישראל שם כבר נתבטל ע"ש וע"ש עוד בסי' ק"ד בא' שלא בא בע"פ הנכרי שהיה רגיל לקנות אצלו והי' סבור שרשאי למכור כל היום ושלח אחר נכרי אחר ושוב נתוודע לו שאין מועיל מכירה אחר חצות ולא מכר ועה"פ והוא הפסד גדול וגם הוא בע"ח להשר ויצטרך לעקור מן הגליל וכתב לצדד דמותר בהנאה באופן שימכור לבני כפרים הקרובים אליו לכ"א מעט ויזהירם שלא ימכרו לישראל וכן מהמאלץ יעשה יי"ש וימכור באופן זה ע"ש:

(ד) ויתננו לו. עבה"ט מה שהביא בשם שו"ת בני יעקב ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"א בקנה חמץ מעכו"ם אחר חצות וחזר ומכר ג"כ אחר חצות והבאתי שם לבסוף משו"ת בני יעקב אלו ושם כתבתי בשם החכם מהר"י בן פירנא שכ' עוד טעמא לפי שבדינא דמלכותא יכול לכופו לקבל החמץ כדידיה דמי וע"ש:

(ה) מכירה. עבה"ט וכתב דודי מ"ר הגאון מהר"ס ז"ל בתשוב' כת"י בענין שהרבה אנשים לקחו אחר הפסח ממומר אחד מחזיק השענק שמרים שעה"פ וחמצו בהם עיסות הרבה לצורך שבת וגם האופים לכל מעשה אופה והי' הפסד גדול והאריך ומסיק שאם יש ספק דשמא השמרים אלו משבר שלקח מברייא הויז של השר אחר הפסח ואולי הם הרוב נגד מה שהיה לו מכבר שעה"פ ואם ידוע שהרוב משמרים הוא מן קודם הפסח ובפסח אין להקל דקי"ל כל דפריש כו' והשמרים אחר מכירת השכר שלו הם ממש והו"ל חמץ של ישראל שעה"פ עכ"ד ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' ל"ב ובשו"ת יריעות האוהל סי' י' וי"א שכתבו שם בזה הנידון עצמו ע"ש:
וכ' עוד במי שלא מכר מי דבש ועה"פ ונודע לו שקודם פסח החמיצוהו בשמרי שכר וכתב שיש להתיר ע"י השלכת הנאה לים המלח אע"ג דלא סבירא ליה כהח"י ולא מהני השלכת איסור מ"מ בזה שלדעת ד"ז הגאון בתורת חיים בע"ז דף ל"ד ס"ל דלא הוי מעמיד משום דהוי זוז"ג וכדאי הוא לסמוך עליו ויש להקל כמ"ש עכ"ד ועיין בשו"ת שבסוף חידושי מהרי"ש לפסחים סי' י"ז:
וכ' בשו"ת פ"י כת"י סי' י"ב בדבר שמרים שעה"פ ונתנום לתוך חביות של שכר והשואל רצה לאסור משום דהו"ל מעמיד והגאון ז"ל כ' כמה טעמים להיתר חדא דכאן י"ל דקיל דחמץ שעה"פ אינו אלא משום קנסא ועוד לפי מ"ש בהג"א דע"ז דשמרי' של שכר מותר לשתותן בפסח אי לית בהו צחצוחי שכר וכיון שידוע שהשכר אינו מעמיד השכר החדש כ"א השמרים וא"כ יש להתיר דהשכר נתבטל והשמרים שמעמידים אין בהם איסור (ולענ"ד צ"ע מ"ש בשם הג"א בהיתר שמרי חמץ בפסח שהם מתמצית דבר חמץ ואינן דומה לשמרי יין של יי"נ ואפשר דס"ל שאין בהם מטעם החמץ אלא קיוהא כעלמא) אבל בחימץ עיסה בשמרי שכר אפשר דאסור דגם שכר אפשר דמחמיץ לחוד כיון שיש בו מים וטעם שכר שהוא מי פירות אבל אם נאמר דשכר לבד אין מחמיץ כלל אין נראה לאסור דבלא"ה יש לפקפק דהכא האיסור אינו אלא משום קנס וגם נראה שאין דומה לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתו ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה ודוקא באיסור ניכר קניס ר"ש דהא מתיר אפילו ליכא ס' בתערובות אע"ג דאיכא טעמא וע"כ דטעם לא חשיב בעין אא"כ ניכר במראה כמו בגבינה שניכר הקיפוי ומ"ש התו' בע"ז במשקה מע"ד שמטילין בו שמרי יין להעמיד כו' רצה לו' שמעמידין השכר על טעמו ומ"מ אין ההעמדה ניכר ולכן העלה הגאון ז"ל שהשכר מותר בלי ספק ושוב כתב שמצא בראב"ן שכתב דדבש שהחמיצו בשמרי שכר הוא מעמיד (ועיין לעיל סי' תמ"ב במג"א הביא דברי ראב"ן אלו) וכתב דאפשר שבאשכנז מחמיצין הדבש בשמרים וכמ"ש כמה פעמים בלשון הראב"ן ולכן אפשר שנותנים בהם בשעת בשול וכיון דלטעמא עבידי הו"ל מעמיד וכמו שהביא ראיה משאור ותבלין דלטעמא עבידי אבל בארצנו לפי דעתי ידוע שאין משימין אותם כי אם להיות תוסס ואין נותנים אותם לטעמא כלל וכן מוכח ממה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד דדוקא כשאין במשקה ס' נגד השמרים ואי הוי דבר המעמיד מה מועיל ס' כו' עכ"ד ולפי שהספר הוא אצלי כת"י ראיתי להעתיק תמצית דבריו ז"ל דטובא איכא למשמע מיניה ועיין בח"י סי' תס"ב ס"ק ה' ומ"ש בה"ט בשם הט"ז עיין במקום שמואל סי' י"ז שחולק על הט"ז ודעתו דמומר שקנה חמץ מותר לחזור ולקנות ממנו ולאכלו בעצמו דלענין זה לא אמרינן אע"פ שחטא כו' ע"ש ואין לסמוך כלל ע"ז וראיותיו דחוים לענ"ד והעיקר כפוסקים ראשונים ואחרונים דהוי כישראל לכל מילי ואין לזוז מהוראת הט"ז ז"ל ועיין במשבצות זהב לענין למכור לנכרית אשת מומר ונראה שהכל לפי הענין אם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור. וקצרתי. וע"ש עוד כמה דינים בזה וכתב באשל אברהם שם דלכתחלה אין לעשות מומר לשליח למכור החמץ שלו ובדיעבד שרי ע"ש ועיין מ"ש לעיל משו"ת שב"י ח"א סי' ך':

(ו) שביטלו. עבה"ט ועיין בשער אפרים סי' ד' באחד שלא מכר יי"ש שלו בע"פ והורה לו המורה שצריך לשפכן קודם הלילה והוא לא עשה כן אלא קודם הלילה נתן לישמעאל אחד במתנה ושוב אחר הפסח החזיר לו הישמעאל והוא הפ"מ ודעתו לאסור ושם בהגהת בן המחבר צידד להלכה בק"א שם כתב מה שהשיב לו בעל א"ר וגם בן המחבר הודה לו שיש להחמיר למעשה ועיין לעיל ס"ק ח' שכתבתי בענין זה מתשובה שבסוף תורת השלמים ועוד כמה תשובות שהבאתי שם מענין זה ועיין בספר באר יעקב סי' תמ"ז בתשובה שכתב שם מענין היי"ש שנשתהה עד אחר הפסח ועיין בעה"ג סי' ק"ה במי שיש לו חמץ בבית שע"הפ והוא ידוע שבא לב"ד לשאול אע"פ שיש לו עדים שהפקירו אסור אבל הוא לעצמו שיודע בעצמו האמת שהפקירו הפקר גמור והוציאו מלבו לגמרי ודעתו שאחר הפסח יחזור ויזכה בו מ"מ יכול הוא לזכות בו ע"ש ועיין בשו"ת פ"י שבדפוס סי' י"ג במ"ש זה עשר שנים כו' ובשו"ת פ"י כת"י סי' ה' האריך בראיות לסייע להרמב"ם דחמץ הידוע לא מהני ביטול ועיין בפר"ח ושאגת אריה ושאר אחרונים שכיוונו לקצת ראיות להגאון ז"ל וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' ד' באחד שמכר חמצו לגוי קטן אז אם הנכרי קנה החמץ ע"ד הנהוג בזמנינו לצאת כל הדיעות ליטול כסף ולהשכיר או למכור לו מקום שעומד בו החמץ תליא בפלוגת' הרמב"ם והראב"ד אם קטן קונה בשכירת מקום ודברי התוס' והרא"ש נראה שסוברים כהרמב"ם דקנה ואם כן יש לסמוך ע"ז דיעבד בפרט באיסור חמץ שע"הפ דרבנן ע"ש. וכתב בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח בשם ספר דרך המלך שמי שבידו חמץ שע"הפ ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו אם הוא חמץ שע"הפ דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם א' חולק ע"ז והסכים עמו בעהמ"ח שחייב להודיע והביא ראיה ממרדכי פרק קמא דיבמות ועיין ביו"ד סי' קי"ט:

(ז) יודע. עבה"ט וע"ש בשו"ת פמ"א שמותר לעשות כן אף שהנכרי מאכיל לבהמתו חמץ בפסח דלהנאת עצמו עושה שאם לא היה נותן חמץ היה חיוב עליו לזונה בדבר אחר וכן אם משכיר בהמתו בחול המועד פסח ומתנה שמזונות יהיה מוטל על השוכר מותר אף שיודע שיתן חמץ ומכל מקום אין להתיר לומר לנכרי בפסח קח בהמתי ותן לה מזונות ואני אשלם לך כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ נמצא מאכילה בשליחותו אבל בכי האי גוונא שיתחייב זמן רב קודם פסח לזון בהמותיו ולחלק בוולדות וניחא ליה דליקני מזונות דהיתרא ולא דאיסורא ע"ש ולעניות דעתי צריך עיון בזה דנהי שהיה יכול ליתן מזונות אחרים השתא מיהת הנאת ישראל הוא בפסח מה שבהמתו אוכלת חמץ (ואפילו מחמץ של נכרי אסור ליהנות בפסח כמבואר לעיל סי' תמ"ו) והנכרי נותן המזונות של חמץ עבור הישראל שזיכה לו חלק בוולדות וכיון שנותן בשביל ישראל מזונות של חמץ האי שעתא שבהמה אוכלת כאלו הישראל נותן ולא שייך איסור אלא ניחא ליה דליקני כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ וע"ש בפמ"א דאם ישראל ונכרי קנו בהמה בשותפות אם התנו מתחלה קודם לקיחה שהוא יתן מזונות קודם פסח והנכרי יתן כל ימי הפסח מותר ועיין לעיל סי' רמ"ו בלא התנו בשעת קנין דעת הריטב"א לאסור ע"ש ועיין מ"ש אא"ז בבכ"ש בפסחים דף ך"א כמה טעמים שאסור למכור קודם פסח לעכו"ם בהמות שלו והחמץ שדרכה לאכול בכדי שיאכלו הבהמות החמץ כל ימות הפסח ושוב חוזר ולוקח אותה מהעכו"ם משום דמוכחא מלתא דהערמה טפי ולא גמר ומקנה ע"ש והנה ראיתי בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שכתב שהראנדאריס ששורפים תבואה ומפטמים בהמות מפסולת ישכיר זכותו לנכרי והנכרי יעשה מה שירצה ואין להישראל עסק בזה כל ימי הפסח והיורות והכלים שהם של ישראל ממש וכן התבואה והבהמות ימכור לחלוטין ולאחר הפסח יכול לחזור ולקנותן ממנו כו' ונראה ששם לא היה מנהג מקדם לאיסור פשיטא שמודה הגאון ז"ל שאין להתיר וכן כתב בתפארת צבי סי' ך' ושם מבואר דבמקום שאין מנהג להתיר אסור לעשות כן ועיין בשאלות ותשובת בית אפרים סי' ל"ג שכתבתי לישב מה שהקשו על מה שכתב אא"ז בהא דגיטין דף ס"ה מערימין על מעשר שני דהתם בדרבנן הוא והוקשו עליו מדברי הרמב"ם וישבתי בטוב טעם עיין שם:
וגם דודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל נכדו ז"ל מילא דברי זקנו בעל ת"ש בתשובה כת"י והסכים לאסור ולמכור הבהמות קודם הפסח להאכילה חמץ בפסח וכן למכור הוויין הוז עם הבהמות לעכו"ם ובשו"ת פרי תבואה סי' ח' כתב ג"כ לאיסור ואפילו החלב שיחלוב הנכרי בימי הפסח אין היתר שנא' שמה שהוא מאכיל חמץ אדעתא דנפשיה עביד ועיין במק"ח שכתב ג"כ שבדרך מכירת חמץ יש לאסור אבל אותן ששוכרים רפת כו' ע"ש:
וכתב דודי מ"ו הגאון ז"ל בתשובת כת"י שבהמה האוכלת חמץ בפסח מותר לשוחטה בימי הפסח עיין שם ונראה שיש ליזהר אם האכילוה שעורים חמוצים וכיוצא בו יש להשליך הפסולת שבבטן המלאה מיד לאחר פתיחת הבטן למקום הפקר שאולי יש שם עדיין שעורים חמוצים בעינם ואין לסמוך ולו' שודאי נתעכלו ועיין לקמן סי' תס"ו ס"ק מ"ד וכאן יש להחמיר יותר כיון שהשעורים היו חמוצים בשעת אכילה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל"ה כתבתי שאם היא חולבת מותר לאכול החלב שחולבין ממנה בימי הפסח דלא דמי לנתפטם באיסור הנאה כיון שהחמץ של נכרי מותר לו והוא מאכילה בהיתר ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף