שומר ציון הנאמן/לב
וממני הצעיר שמואל בלא"א כ"ה יוסף ענאך נ"י המוציאו לאור.
ומעתה הבין בעצמך קורא נחמד דברי חז"ל שהקדמנו, כי הכשדים והישמעאלים ושאר האומות אשר בתוכם הגלה ה' את אבותינו נועדו מאתו ית' לייסר אותם רק במשפט להרע למו רק כפי גמולם ורוע מעשיהם כמאמר הכתוב (ישעי' י') הוי אשור שבט אפי וכו' ולולי עברו חוק וגבול בזה ולא הפליגו להרע להם יותר מהראוי עפ"י משפט צדק, והיו מוסכים תמיד בכוס התרעלה אשר השקום איזה נטפי רחמים וחמלה על חלושי המזג ורכי הטבע כזקנים ועוללים אשר לא יוכלו סבול עולם הקשה. היו משלימים בזה רצון וחפץ הי"ת אשר נתנם למטה זעמו לייסר במשפט כל המכעיסים אותו אפס בהפליגם להרע עמהם לשחת רחמם גם עם זקן ועולל כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ז) מיושבי בבל וכשדים ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאוד, ואמר (זכרי' א') אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, הנה בזה עשו נגד רצון בוראם ולא השלימו משמרת פקודתם אשר הושמה להם כמאמר הכתוב (שם) וקצף גדל אני קוצף וכו', כי בעברם על מצותו העירו חמתו עליהם, וכן היצה"ר בלב כל אדם אשר תעודתו רק כפי מה שאמרנו להרהיב עוז בנפשם להשתדל ולבקש למלאות רק מחסוריהם הגופניים ההכרחיים, ולעשות כל המצטרך לתקון וקיום העולם. אחרי כי בכל יום יעברו רוב בני אדם החוק הזה, בתת יד ליצרם זה לפרוץ גדר ולסור אחרי המותרות אשר אך להרע ולמחסור תהיינה, יתנגדו בזה לרצון בוראם. ולהורות על כל זה אחז"ל ד"מ ארבעה הקב"ה מתתרט עליהם בכל יום כשדים וישמעאלים גלות ויצה"ר. ומליצתם זאת דומה בענינה למליצת המשנה בחגיגה (ריש פ"ב) וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא נברא.
אפס מאמרם זה נאמר רק דרך העברה והשקפה ראשונה אל בחינת עושי רשעה אלו הפרטית, כי בבחינת עצמותם הפרטית (אין זוביעקטיפער הינזיכט) נראית היותם עלי ארץ ללא הועיל אשר ע"ז יורה ג"כ המאמר "הקב"ה מתחרט עליהם שבראם" אבל בבחינה כללית האמיתית ותכלית הבריאה כולה, יסבב הי"ת בחכמתו הנשגבה מעין כל חי קצר ראות שתהיינה ג"כ כל פעולותיהם הרעות מגיעות לאחרונה לתכלית ואחרית טובה כמאה"כ (משלי ט"ז) כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה, כמו שביארתי כבר במקום אחר, כי להורות לנו העיקר היקר והנכבד הזה, כי אף שרק בעבור הישרים והתמימים אשר יצאו מחלצי האדם עד סוף כל הדורות היתה עיקר כונת הי"ת לברוא את התבל, ורק עליהם כונן בכל מפעליו מבלי השקיף על הרשעים אשר גם המה יהיו בתוכם, בכל זאת גם המה יוכרחו עפ"י הי"ת לשחר גם ברשעתם הפרטית את הטוב הכללי ככל אשר יסדה חכמתו העליונה, אמרו דרך משל ומליצה כפי דרכם בבראשית רבה (פ"ז) "בשעה שבא לברוא את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת ואמר להם נעשה אדם וכו' אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להם צדיקים עומדי ממנו, הה"ד כי יודע ד' דרך צדיקים, כי הודיע ד' דרך צדיקים למלאכי השרת, ודרך רשעים תאבד אבדה מהם, גלה להם שהצדיקים עומדים הימנו, שאלו גלה להם שהרשעים עומדים הימנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא עכ"ל. הורו בזה כי אף שרק הישרים והתמימים שבכל דור ודור היו עיקר ותכלית הבריאה בראשונה בכל זאת גם פעולות הרשעים תסובינה תחת מסיבות מתהפכות בפעלו ית' לטוב ואושר הכללי על שרשעתם הפרטית תאבד ברוב הטוב הכללי, ותכין גם היא באחריתה לבצע מחשבת הי"ת הטובה ולהוציאה אל הפועל כפי משפט והנהגת חכמתו העליונה, כי גם את הרע לעומת הטוב עשה אלקים, ורק מחיבור שתי אלה ימלא ויושלם חפצו ורצונו ית', וסמכו זאת אקרא כי יודע דרך צדיקים (עשו מלת יודע שהוא בינוני מהקל לפעל יוצא, כמו הודיע, כעין מה שפי' הראב"ע (בראשי' כ"ב י"ב) כי ידעת "כמו הודעת") ודרך רשעים תאבד ר"ל ברבות הימים תלך פעולת רשעתם לאבדון, מבלי השאיר אחרי' רושם נזק והפסד לכלל המציאות.
ועתה קורא נעים, הנה הואלתי לבאר פה ובעלים הקודמים קצת מאחז"ל הנראים בהשקפה ראשונה בלתי מובנים וסותרים משפט השכל, אשר רק בשאט בנפש יעבור מבלי עין חודרת על דבריהם היקרים ז"ל, והראיתיך בזה איך במשכיות אמריהם צפונים ונסתרים רעיונים יקרים אמיתיים ונשגבים, וכי מרוח אלקים המרחפת במקראי קודש רוח חכמה ותבונה אמיתית הנוססה בקרבם נאצל גם על דברי חז"ל, אשר ממקורם שאבו וממימיהם יצאו, לא כדעת המכחישים והמתעקשים הרוצים להבדיל בינותם, כי רק מהעדר השגתם אופן מליצת חז"ל ונועם חין ערך משלם להלביש רעיונים יקרים במעטה סיפורים מליצים כמשפט כל בני קדם אשר אחריהם נמשכו לפעמים גם קצת מחכמי כל דור ודור כמעט בכל העמים והלשונות. ישימו המה הפונים עורף, ומבזים ליקהת אמותם, תפלה בדברי התלמוד והמדרש כאלה, תחת כי כל משכיל אמיתי רק אל תוך מליצתם ישקוף, ומעטהו החיצוני רק לקליפת הפרי ידמהו, אשר רק לשמרו נועדה. אך אין כל חדש תתת השמש, וגם זה היה כבר לעולמים, כאשר כתוב בספר החיים מהרה"ג מו"ה חיים ברבי בצלאל שחי זה יותר ממאתים שנה וז"ל (ח"א פ"ב): כבר שמעתי מזקני ארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי בני עמנו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זה (ר"ל התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש מפני לעג הדברים התמוהים שנמצאו בו לפי מיעוט שכלם, וכמעט שגמרו מזימתם הרעה. עד שהעיר ד' רוח חכם נוצרי אחד (רייכלינוס) שעמד בפני העמים והשרים, ולמד זכות על הספר הקדוש הזה. ועוד שם, וז"ל: "המלעיגים מצאו להם מקום להלעיג על הספר הקדוש הזה בשביל האגדות התמוהות הנמצאות בו, שלכאורה נראה שלא די שלא יועילו רק יזיקו, אבל כבר המשילו חז"ל בשבת (דף ל"א) הדבר הזה לאדם שצוה לשלוחו לערב חומטין בכור חיטין ע"ש וחומטין הוא עפר מקולל ואפ"ה אין החטים נשמרים אלא על ידו ה"נ תבואתה של תורה אינה נשמרת רק ע"י אותן האגדות התמוהות שעל ידי כן הסתירו בהן את חכמתם. שאלמלא כן כבר שלח האויב ידו ולשונו בדחז"ל להפוך דבריהם למינות וכו' עכ"ל. וכעין זה דבר גם החכם הנוצרי בוקסטארף טובה עליהם באמרו בלשון רומי אצל הסכלים הן מהיהודים בזמנינו אלה, הן מהנוצרים אשר לא ידעו דרך החכמים הקדמונים בחקירותיהם האלקיות והתפלספם, יהפכו דבריהם אשר לא יבינו ללעג ולדברי שוא ולשטי כזב, ותחת כי ישתדלו לעיין בם היטב, ולקראותם בבחינת השכל ומשפט התבונה יעזבום ויבזום מבלי דעת והשכל עכ"ל ואחריו מלא החכם דרעזדע בספרו שנת יהודים אשר חבר בלשון רומי וז"ל: אם ישאל איש איזה התועלת היוצא מלימוד התלמוד ללומדיו (אשר לא מישראל המה)? אשיב לו, כי ע"י הלימוד הזה יגיע לשלימות ידיעת לשון עברית בהבנתה ושימושה גם יוכל לשאוב ידיעת קדמוניות היהודים ממקורם הראשון. ויבין יותר היטב פסוקי וסיפורי מקראי קודש על אמתתן ותיקונן, גם יתפלא על דקדוקיהם בשמירתם מעשות הרע ובחרם בטוב לעשותו (ולפעמים יעור רוחו להדמות להם בזה להזהר מאוד ג"כ בפעולותיו בעשיית הטוב והרחקת הרע) גם יועיל מאוד הלימוד הזה לחדד השכל ולשונו בכל אופני השימוש, עכ"ל וכמוהם חשבו גם הרבה משאר חכמיהם. ועתה ראה מה בין חכמי עמים אלה, לקצת מבני עמנו עתה החכמים בעיניהם, החושבים להתכבד ולהתנשאות בעיני ההמון בבזותם ד' חז"ל ובשומם קיקלון על כבודם. אך ת"ל כבר נפקחו עיני העם לבלתי התפתות עוד לדבריהם אחרי הודעם, כי עירומים הם מדעת ויראה אמיתית ורק להתפאר כל מגמתם.
בא לידי דף כ"ג ממכתב שומר ציון הנאמן ובתוכו אמרותיו הטהורים והנכוחם משמחים אלקים ואנשים, אך חלקי אמרה נפשי לערוך לפני אדמ"ו מה שנראה לענ"ד בזה.
הנה אדמ"ו נסתפק כמה יאכל מן הדם ויהא חייב, כי לכאורה משמע בכ"מ דשיעורא בכזית, אכן ביבמות קי"ד משמע דשיעורא ברביעית[1]. זה תוכן חקירתו: ואני דעתי השפלה אציעה לפניו ואם שגיתי אתי תלין משוגתי:
זה ודאי דמוכח מכל הפוסקים דשיעור אכילת דם בכזית והיינו משום דכתיב לא יאכל וסתם אכילה בכזית כמבואר בכמה דוכתא ולולי דברי מהרש"א גם סוגיא דיבמות אפשר ליישבה בדוחק דלאו דווקא רביעית דאף אי נאמר דשיעורא בכזית עכ"ז חלוק משקצים דשיעורן במשהו. אכן לדברי מהרש"א וודאי מוכח דבצלול שיעורא ברביעית מטעם שבטבע מעורבים חלקי הדם המים וכשהוא נקרש נפרדים חלקי המים כפי סברת אדמ"ו הברורה. אכן מה שכתב שאינו נראה לו מדלא חלקו הפוסקים בין קרוש לצלול, תמיה לי דהר"ן פרק גיד הנשה בדין ירק שנתבשל בו גיד הנשה בד"ה אמר רבי חנינא באמת חילק כן בשם רא"ה אכן לא נראה לו לדינא לחלק בין עב לצלול, ולעונש באמת אפשר שנאמר כן. וגם מה שהשיג על דברי עצמו מסוגיא (חולין פ"ז) לא נראה לענ"ד להסיר מזה חילוק זה הברור כשמש דמשם נראה דבקרוש בעי כזית והא קמ"ל דאעפ"י דנקרש ונפרש המים מן הדם עכ"ז בעינן כזית, וכ"ה בתוספות, ואם נקרש המים והדם סגי בכזית והיינו משום דדיינינן ליה כאכילה ובצלול אפשר לומר דבעינן רביעית משום שאם יקרש יעמוד על כזית ואף אם בטומאה אינה כן הא כדינה והא כדינה. ולפי זה הסברא במקומה עומדת דבצלול משערין ברביעית ובקרוש עם המים סגי בכזית. והיינו משום שבתורה נאמר לא יאכל ומשערין בכ"מ שיעור אכילה דהיינו כזית. וכעין זו מצאתי ברמב"ם הלכות נזירות (פרק ה' הלכה ד') וז"ל וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש ה"ז לוקה והוא מנזיר פרק ג' מינין דאקשינן לפי משנה אחרונה שתייה לאכילה.
ימחול אדמו"ר לכתוב לי דעתו הרחבה בזה.
א[עריכה]
א שאלת ע"פ מה שראית כמה פעמים אין דברי הברייתות והאמוראים נכללו ונרמזו במשנה במלות קצרות, ובקשת לידע איה יש רמז במשנה להא דתני לודא (בשבת דף קל"ז א') שאחר שנתרפא התינוק מחליו עדיין אין מלין אותו עד יעברו עליו עוד זי"ן ימים?
תשובה: דין זה רמז רבנו הקדוש במשנה בשנותו תיבה אחת מלשון הנהוג במשניות, והוא: מדשני בלשונו הטהור לומר קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ולא נקט עד שיתרפא כבאידך משנה (דף קי"א א') ואם נתרפא נתרפא, בזה הורה לן שאחר שנתרפא צריך לשהות עוד עד שנדע בבירור שהוא כשאר הבריאים, והנה רמז לדין זה בקצור ומה דשייר במתניתין (שעור דזי"ן ימים) נתפרש בברייתא.
וכן ימצא המעיין לבקש אמתת תורתנו הקדושה פלאות איך למדנו רבנו הקדוש במשניות דינים הרבה הן מצד לשונו הצח הן מצד סדור המשניות זו לזו והן מצד סדור הדינים הפרטיים אלו לאלו. וכבר כתב הרב בס' פאת השלחן בהקדמתו איך שידע הגאון רא"ו כל התוספתות איה מרומזים במשניות ושבאר דיני המשנה איה טמונים בכתוב.
ומדי דברי בזה אעירך על מ"ש רמב"ם (פ"ז מה' ס"ת) ומגיהין אותו מספר העזרה, והכסף משנה שם לא הראה מקור דין זה אלא שבפ"ג מה' מלכים כ' שמצאו בירושלמי (וכן איתא בתוספתא דסנהדרין פ"ד). ודין זה מרומז בפסוק (דברים י"ז) מלפני הכהנים וכו' וכבר טרח בגן נעול להבין תיבת מלפני ולדין הנ"ל מובן כפשוטו דהיינו שצריך שיגיה הספר שכותב מאותו הספר שלפני הכהנים וכו' דהיינו מספר העזרה:
ב[עריכה]
ב עוד שאלת על הא דירושלמי דסוטה (פ"ד ה"ג) לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא עליו הכתוב אומר (משלי כג י) אל תשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ובשדי יתומים אל תבוא, איך יש סמך מפסוק זה לדין מנומ"ח ואם מצד השגת גבול שנזכר בפסוק למה לא הביא מקרא שבחומש (דברים יט יד) לא תשיג[3] וכו'.
תשובה: דברי רז"ל גם במקום הזה מדוקדקים היטב כאשר המה בכל מקום. וענין הסמך הוא: שדה מצינו בלשון רבים על שני אופנים דהיינו שדות ושדי כמו (נחמי' י"ב כ"ט). והנה בפסוק זה (במשלי כ"ג) איתא שדי, ומצינו שדרשו ז"ל שי"ן שמאלית כמו ימינית כבפסוק כי תשטה אשתו (במדבר ה יט) עיין בהבנת המקרא (שם) טעם נכון לזה על פי מוסדות לשון הקודש ומדנקיט קרא הכא לשון שדי ולא שדות נקטו חז"ל סמך למנומ"ח דאזהר לן קרא לבל נקח המזון והמחיה מפי עוללים ויונקים ולא נחסירם ברכות שדים של אמותיהם והיינו כאלו כתוב אל תשיג גבול עולים (מלשון עוללים) ובשדי יתומים דהיינו בשׁדים המיוחדים ליתומים אל תבוא. (ועיין בפלוגתת הר"ש הזקן לענין גרושה, ולהאוסרים גם בה, מדוקדק עוד הכפל לשון):
ג[עריכה]
ג עוד שאלת על דינא דשו"ע יורה דעה (סי' פ"ד סעי' א') שתולעים שבשאר משקים אחר שפירשו אסורים אבל קודם שפירשו לא ותמהת שבתוספתא דתרומות (פ' זי"ן) איתא להדיא יבחושין שביין ושבחומץ הרי אלו אסורין רי"א וכו'.
תשובה: גם הגאון רא"ו בפירושו ליו"ד שם הניח זה בצ"ע אמנם לפי שעה אשתמטתיה דברי הרוקח (בסי' תס"א) שגרם להדיא בתוספתא זו מותרין ואין ספק שכך היתה גרסת שארי הפוסקים ולכך התירום קודם שפירשו. ושוב מצאתי בס' אחד הוא פירוש על התוספתא דזרעים כתב שם בשם הגהות כ"י על התוספתא (שכ' עליהם בהקדמתו ששמע שהמה מהגרא"ו) שהוגה ג"כ מותרין אלא שלא הביא שכבר איתא כן ברוקח. ודברי רבותינו הפוסקים רו"א אמתיים כראי מוצקים:
ד[עריכה]
ד על מה שכתוב בשמי בשומר ציון הנאמן שלשיטת הגרא"ו דכל ששותה מים שלא לצמאו אין מברכין עליו, גם על שתיית מים לרפואה (מינעראלוואססער) אין לברך אם אינו צמא כששותה אותם, פלפלו בחכמה הרבנים נ"י אב"ד דק"ק אלטאנא והרב אב"ד דק"ק אורמין, ולענ"ד פשוט דגם מרמב"ם בפי' המשניות ס"פ כיצד מברכין מוכח שס"ל כשיטת הגרא"ו דחנקתיה אומצא לאו דוקא שהרי כתב או להטעים מה שיש בפיו וכו' ויותר מזה הראה לי א' מן התלמידים נ"י שגם בחיבורו כ' רמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) דהשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה וזה ממש כדעת הגרא"ו. ומדהשמיט רמב"ם הא דחנקתיה אומצא וסתם דכל שלא לצמאו ל"ב ברכה נראה להדיא דכללא כייל בין אם המה טובים לחיך או לא בין אם שותה לרפואה או לא כל שאינו צמא להם לא בעי ברכה. ואקוה שמהרבנים המופלגים הנ"ל ומני הצעיר תסתיים שמעתתא ונבא עתה להסכמה אחת שלא לברך או חכמי הדור זולתם נ"י יריקו מברכת תורתם עלי ויורוני דעתם הרחבה, כי לענ"ד לכל הפחות מספק ברכה לבטלה לא יצאנו. ומה שכתב הרב אבדק"ק אורמין נ"' לברך עליהם ברכה שהוזכרה בירושלמי צ"ע לפענ"ד הואיל שלא הוזכרה ברכה זו בש"ס דילן, ולא מצאתיה כעת באחד מהפוסקים זולת ברוקח (סי' שמ"א):
ה[עריכה]
ה עוד ראיתי להעיר על מה שכתב הרב אב"ד דק"ק אלטאנא נ"י בספרו בכורי יעקב (סי' תרמ"ה ס"ק ט"ז) ואם נחלק העלה האמצעי למעלה במיעוטו באופן שאינו פסול מטעם נחלק התיומת ואח"כ נקטם ראש העלה האחד מהם כתב בשו"ת בית דוד דכשר עכ"ל שאולי לא סיימו קמי' שבספר זכור לאברהם ח"א כתב שהבית דוד כתב מתחלה להכשיר ושוב כ' דיש לדחות וכו' יע"ש. גם מה שכתב הרב נ"י (שם ס"ק י"ד) ועיין בב"י בשם הראב"ד דביבשה התיומת העליונה לבד ג"כ פסול אבל לא משמע כן דעת שאר הפוסקים עכ"ל ולענ"ד מוזכר זה בירושלמי פ' לולב הגזול יע"ש:
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
אשובה אביעה דעתי הקצרה כפי אשר חפצו ממני רעי נ"י.
א תלמידי מ"ה עזריאל נ"י תפס בענין חקירתי על שיעור הדם בהחילוק אשר הערתי עליו לחלק בין דם צלול לקרוש ועל שתמהתי שלא חלקו הפוסקים בכך, תימה שכן מצא בר"ן בשם הרא"ה? אך לא כן בני, אגב ריהטא לא עיינית שפיר דהרא"ה והר"ן לא דברו כלל מאכילת דם דז"ל הרא"ה והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל וע"ז כתב הר"ן דנראה לו שיצא לו כן ממה דאמרינן כן בשבת לענין טומאת דם הואיל ואם יקרוש יעמוד על כזית אבל השיב דלא נראה לו כן דמשערין ברוטב סתמא קתני ולא מחלק אם הוא עב או דק ע"ש הרי לבד לענין רוטב איירי הרא"ה והר"ן אבל מדם לא הזכירו ואדרבא משם ראי' להיפך דאי ס"ל להראשונים מכח סתירת הגמרא לחלק לענין אכילת דם בין צלול לקרוש לא היה להר"ן לחלוק מדסתמא קתני דמשערין ברוטב בששים כיון דגם בדם סתמא קתני בכזית ואעפ"כ מחלקינן בין צלול לקרוש. גם לא ידעתי מה השבת על ראיתי מסוגיא דחולין דלענ"ד ברור משם דבצלול אין השיעור ברביעית דאל"כ למה הוצרך לפרוט והוא דאיכא כזית כיון דאפילו במעורב לא מחייב עד דאיכא רביעית ובתוך רביעית פשיטא להגמרא דאיכא כזית דם גמור מדמטמא לבית הלל. גם מהרמב"ם דה' נזירות אשר הבאת יש ראי' להיפך דהוא הדבר אשר דברתי דה"ל להפוסקים לחלק בדם בין צלול לקרוש וכש"כ דה"ל להרמב"ם לחלק בכך כמו דחילק בפי' לגבי נזיר ולא זו בלבד אלא דכתב כלל בהל' מאכלות אסורות (פ' י"ד) כל איסור מאכלות שבתורה שיעורן בכזית ע"ש ועוד נלענ"ד דרק לגבי נזיר דכתיב לא ישתה וכתיב ג"כ לא יאכל בזה מחלקינן בין קרוש לצלול דסתם שתיי' ברביעית דילפינן שכר שכר ממקדש כמש"כ רש"י והתוספות בנזיר (דף ל"ח ע"ב) וסתם אכילה בכזית אבל בדם דכתיב רק לשון אכילה שיעורו לעולם בכזית אף דצלול הוא ואכלו דרך שתייה וכן נראה ממש"כ הרשב"א בחולין (דף ק"ך) אמה דאמרינן שם הקפהו לדם ואכלו חייב כיון דאקפי' אחשובי' אחשבי' וז"ל ודם דאמרינן הקפה את הדם ואכלו היינו טעמא משום דדרכו לאכול דרך שתיה וזה שהקפה אותו ואכלו אי לאו דאחשבי' הא לא"ה ה"א דוקא כשאכלו כברייתו דהיינו מחוי הא בשהקפהו וגמעו פטור שלא חייבה תורה אלא בדרך ברייתן עכ"ל הרי שפשיטא לו דלאו דלא תאכל עיקרו רק על דם צלול קאי והרי בכ"מ סתם אכילה בכזית ואפילו במה שדרך אכילתו לאכלו יבש והמחהו כגון חמץ חייב בכזית כמש"כ הרמב"ם (ריש הל' חמץ ומצה) כיון דכתיב הלאו בלשון אכילה כש"כ בדם שדרך אכילתו לאכלו צלול ועוד נלענ"ד להוכיח דליכא שיעורא ברביעית גבי דם ממה דאמרינן בנזיר (דף ל"ח ע"א) א"ר אלעזר עשר רביעיות הן ונקט רב כהנא בידי' חמש סומקא וחמש חיוריתא ע"ש ואי ס"ד דשיעור אכילת דם צלול ברביעית ליחשוב שש סומקתא כמו דפריך באחריני שם ומתרץ בפלוגתא לא קמיירי וזה לא שייך גבי רביעית דם דבזה ליכא פלוגתא הן אמת דבשיטה מקובצת שם הביא הקושיא בשם תוספי הרא"ש למה לא קחשיב רביעית דם נבלות שמטמא לב"ה וליכא למימר דבפלוגתא לא קמיירי דהא בסומקתא ע"כ איירי בפלוגתא דהא חשיב רביעית דם ממת דג"כ היא בפלוגתא אי משני מתים ג"כ או ממת א' דוקא ותירץ שמא אותן רביעיות לא הי' תופס אמת עכ"ל ולא זכיתי להבין איך שייך שהאמורא רבי אלעזר לא יתפוס
- ↑ כך בנוסח הדפוס שם, אבל בכתה"י כזית.
- ↑ ותשובת רבי יעקב עטטלינגער גליון זה, חלק "שאלות ותשובות".
- ↑ לא תסיג.