שומר ציון הנאמן/לא
וממני הצעיר שמואל בלא"א כ"ה יוסף ענאך נ"י המוציאו לאור.
להרב מ"ה יעקב עטטלינגער נ"י אב"ד דק"ק אַלטאָנאַ יע"א
___
*) העתקתי המכתב מבלי השמט דברי עניוות הגאון זצ"ל כי מקום ענותו שם תמצא גדולתו. י"ע.
תרוממנה קרנות וכו' הרב וכו' מ"ה יעקב עטטלינגער נ"י אב"ד דק"ק אַלטאָנאַ והמדינה יע"א.
תשאות חן חן לכבודו דמר על אשר יקר בעיני נתכבדתי ממנו לשלוח לי ספרו הנחמד מכונה בכורי יעקב שהגיעני בין יוה"כ לסוכות העבר, ועם רב טרדות וחלשות כחי בעו"ה לרב חביבותי' דמר בלבי שמתי עיני קצת בספרו בכדי לסלסל עמו בדבריו ויהי מה.
סי' תרכ"ו ס"ק ג'. אם מותר לבטל קודם י"ט אתרוג האסור באכילה פסק הפרי מגדים כיון שס"ס אסור באכילה לא מקרי לכם. לענ"ד כיון דאחר הבטול מותר לאחרים בזה מקרי לכם כמש"כ רש"י ותוספות דישראל יוצא בתרומה טהורה כיון דחזי לכהנים והכי משמע מדברי הגהת ש"ע (סי' תרמ"ט ס"ב) המודר הנאה וכו' משמע דבמודר מאכילה יוצא כיון דיכול להאכילה לאחרים. אך משמע מדברי המג"א (שם ס"ק כ') גבי אתרוג של ערלה דיכול להאכילה לאחרים וכמו שראיתי אח"כ בספרו דמר שכוון לזה בסי' הנ"ל ס"ק ט"ז. והפרי מגדים הנ"ל לשיטתי' אזיל דכתב בסי' תרמ"ט דאתרוג דאסר באכילה עליו אינו יוצא דהיתר אכילה לדידי' בעינן. אכן לפי מה שהשיג עליו מעכ"ת נ"י לנכון גם כאן נדחו דברי הפרי מגדים הנ"ל. ובאמת אף לשיטת הר"ן דבעינן היתר אכילה לדידי' וישראל אינו יוצא בתרומה מכל מקום י"ל דהכא יהיה היתר אכילה גם לדידי' כיון דברשות רז"ל קעביד בהיתר לבטל לכתחלה משום שצורך מצוה לא שייך בי' קנסא:
שם ס"ק ו'. ואח"כ נשרש ביום טוב: לענ"ד בזה יש לדון דאף בחזר והניחו לשם צל מכ"מ הוי נראה ונדחה דהוא אבעיא דלא אפשטא בסוכה (דף ל"ג) אם יש דיחוי אצל מצות או לא וכמש"כ הפרי חדש והתבואת שור ביורה דעה (סי' כ"ח) דבכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות דמכסה בלא ברכה מספיקא דדיחוי אצל מצות והכי נמי בזה דאף משום איסור י"ט דרבע עלי' למקצצי' מקרי אינו בידו כמבואר בסוגיא הנ"ל דבאשחור בי"ט הוי ספק אם יש דיחוי ובארו בתוספתא ובריטב"א (ד' ל"ד ע"ב) דלא מקרי בידו כיון דאסור ללקטן בי"ט [ובאמת ק' לי מסוגיא דסוכה בפסקא דאם מעטן כשר דמעטנהו אימת אי לבתר דאגדן תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, והא בעי"ט דבידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי דאפילו בקדשים לא הוי דיחוי] וה"נ כיון דאסור לקצץ בי"ט מקרי לאו בידו ואף דמסתימת הפוסקים משמע דקי"ל דגם באשחור בי"ט ומיעטן כשר היינו כמו שכתבתי בגליון השו"ע די"ל דמדאורייתא בודאי לא הוי דיחוי דהא מדאורייתא הוי בידו לגמרי ומותר למעטו כמש"כ התוספות יומא (דף ל"ד ע"ב ד"ה הני מילי בסוף הדבור) אלא דמדרבנן הוי דיחוי והוי ספק דרבנן אם יש דיחוי אצל מצות מה שא"כ הכא דמדאורייתא אסור לקצוץ הוי ספק בדאורייתא אם יש דיחוי אצל מצות. ואפשר דכוונתו דמר בקצצו בחול המועד אבל לא הבנתי למאי דקדק ידידי נ"י למינקט בנשרש ביום טוב דוקא ולא בנשרש בערב יום טוב וקצצו בערב יום טוב וחזר והניחו סתם:
שם ס"ק ח'. אכן כשקבע וכו' כתב הרשב"א בתשובה וכו' ומשמע אף שיש יותר מג"ט ביניהם: בזכרוני שהרהרתי על דברי המג"א כזה, דנראה דמש"כ הרשב"א דנעשו כלם כנסר אחד היינו דאף דכל א' אינו רחב ד' מכ"מ כיון דקבע כלם במסמרות מקרי בכלל נסרים שיש בהם ד' ואסורים הלטין שלהם מכלל איסור נסר ד' והיינו במקום הלטין עצמם אבל לא שהאויר ביניהם פסול ואם סיכך את האויר והריוח אין כמותם הוי כמו סיכך בשפודין אבל ביש ריוח ביניהם כמותם כשר:
שם ס"ק י"א. שהרי הרמ"א סי' רע"ו היקל: לענ"ד הא מכ"מ מפורש בשו"ע (סי' תקפ"ה) דדוקא באמירה לנכרי לעלות באילן להביא שופר מותר דהוי שבות דשבות במקום מצוה וכן בסי' זה שלא לומר לעכו"ם לעשות הסכין ובמג"א שם כתב ועיין סי' רע"ו וכו' ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בענין אחר ע"ש משמע דרק במילה כיון דיש פוסקים דמותר בשבות ע"י ישראל כיון דגוף המצוה דחי שבת כמש"כ התוס' גיטין (דף ח') אבל בעלמא בשופר וכה"ג אסור באמירה לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא. ומש"כ ידידי נ"י שם לסכך ע"י נכרי דודאי לא מקרי בנין ממש שיהא מלאכה דאורייתא, הפרי מגדים כתב שם לומר לעכו"ם להניח הסכך אי הוי איסור תורה או דרבנן אוהל עראי צ"ע:
סי' תרכ"ז ס"ק ב'. וזה לענ"ד תמוה: בודאי הפשוט בכוונת הרא"ש כמו שכתב מעכ"ת נ"י אבל הא הטור כתב והרי"ץ גיאות שזהו רבינו יצחק ב"ר יהודה גיאות ומאן לימא לן דהרי"ז גיאות הוא הרי"ץ גיאות וא"כ י"ל דהטור מצא במקום אחר דעת הרי"ץ גיאות בזה או באמת כמו שראיתי בס' קרבן נתנאל שכתב עלה דהרא"ש הנ"ל וז"ל וצ"ל וכתב הרי"ץ ולא ביאר כוונתו ובודאי דעתו הגדולה ליישב בזה דברי הטור שאין הגירסא וכן כתב אלא וכתב וגם במקום הרי"ז גיאות צ"ל הרי"ץ גיאות וזה נראה יותר:
שם ס"ק ג': תהו הייתי בר מזלי' וכוונתי לדעתו הגדולה בכוונת האגודה ואעתיק לכבודו אשר כתבתי בגליון המג"א שלי וז"ל לענ"ד כוונת האגודה במה שכתב והסדינים מגיעים היינו דשפוע מגיע עד לארץ דאלו מגיעים רק עד טפח מוגבה מהארץ אמרינן על האי טפח לבוד והוי כאלו טפח מהסדין בשו' ולא בשפוע ושם מחיצה על טפח זו וכל שאר הכילה הוי גג לטפח זה ולא מקרי שפוע אוהלים עכ"ל.
לא ישתררני[1] הזמן לכתוב עוד ואי"ה בהמשך הימים אשים עיני בספרו היקר בל"נ*) ידידו דשה"ק עקיבא בהרב מו"ה משה גינז ז"ל.
___
*) לא זכיתי לקבל מהגה"ק זצ"ל יותר מזה כי טרם כלות שנה תמימה נלקחה ארון אלקים. י"ע.
הנה ב' נטיות שונות ומתנגדות נטע ד' בקרב לב כל אדם, האחת, טובה ומסבבת בעליה לבחור תמיד בטוב לאהוב ולרדוף הצדק והיושר בכל פעולותיו ולהפך למאוס ברע ולשנוא הרשע, והשני' הנראית בהשקפה ראשונה רעה והיא הנוטה אל התאוות החמריות לבקש תמיד רק תענוגים גופניים והנאות גשמיות, אבל באמת גם היא הכרחית לקיום האדם וכל עניני העולם החמרי הזה וכל עוד תשאר בגדר השיווי לבלתי עבור חוק ופרוץ הגבול המוסרי גם היא טובה תקרא (כי מאתו ית' לא תצא רעה מוחלטת), כי באמת תכלית ותעודת שניהן גם יחד לשחר עפ"י ד' טוב ואושר האדם הגופני והמוסרי בעודנו מתהלך עלי ארץ ולהנחילו אחרית טובה בעולם הרוחני והנצחי, ושתי אלה הנטיות עם הכר הרוחני והשפע האלקי ממעל השליט ופועל בה להטותן אל הימין או אל השמאל, כנו חז"ל בשם יצר טוב ויצר רע, וסמכו זאת בברכות (דף ס"א א') אקרא "וייצר ד' אלקים את האדם" הנכתב בשני יודין, להורות כי ההכנה לשתי אלה כבר נטבעו בקרבו מתחילת יצירתו, אפס יען כי התאוה החומרית והנטיה אל תענוגים גשמיים תראה יותר בכל אדם מראשית הולדו, ומיום גוחו מבטן אמו, וכמעט מאז והלאה כל תנועות איבריו ופעולותיו מסובבות ממנה וכולן מקשיבות למצותה להשקיף רק אל השגת ההנאות הגופניות, תחת כי הנטי' אל הטוב תתאחר להראות באדם רק בהתחזק שכלו בהיותו כבר לאיש בן י"ג שנה, ומישרת אז את השומע בקולה ללכת בדרך ישרה, ואך מעט המה הישרים בלבותם אשר יטו תמיד אוזן לדבריה. רק אחז"ל במדרש (ילקוט קהלת ד') כי היצר הטוב נקרא בעבור זה "ילד" דהוא מזדווג לבר נש מתליסר שנין ולעיל, "מסכן" דלית כל עמא שמעין לי' (כחכמת המסכן שהיא בזויה) "וחכם" דהוא מכין לברייתא לאורחא טבא, ויצה"ר יקרא "מלך" דכל איברים שמעין לי' "זקן" דהוא מזדווג לי' לבר נש מטליותא עד סיבותא. דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו, "וכסיל" דהוא מכין לברייתא לאורחא בישא, ולהורות על יתרון היצר הטוב על הרע אמר הכתוב שם טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד ר"ל מעצת השכל והתבונה התורה והמצוה. והנה לו ישמרו בני אדם יצורי עליון חקי אלקים ותורותיו תמיד ינצורו, והיו משתמשים בשתי נטיות אלה תמיד רק על הדרך הנרצה בעיני אלקים, היו שומרים משמרת תעודתם ופקודתם עלי ארץ, וחפץ ה' בהטביעו בקרבם את יצרם הרע בידם השלימו לשחר גם על ידו רק את הטוב ואת התושי'. אפס אחרי שבכל יום ויום משתמשים בנטיתם זאת אל החומר, לרוע, לפרוץ גדר וגבול השיווי, הנה מחטיאים בזה את מטרת תעודתם ועושים נגד רצון בוראם למרות עיני כבודו. וכמו שמדרך פועל בן אדם בראותו כי לא השיג חפצו ותכליתו אשר שם לו בפעולתו כי ינחם ויתחרט על מה שעשה, כן נאמר ד"מ במקראי קודש להורות על ההתנגדות הזאת אשר בין פעולת האדם הנברא ובין רצון בוראו לשון נחמה וחרטה אצל הי"ת כמו "נחמתי כי עשיתם וינחם ד' וכו'" להורות בזה, רק, כי מין האדם לא השלים בתחילת היותו עלי ארץ רצון בוראו ית' כי הלך עקלקלות ועות נתיבות ארחו המוסרי להחטיא בזה מטרת תעודתו אשר בעבורה נוצר, לא להורות על נחמה וחרטה אמיתית, אשר רק בחיק אנוש קצר הידיעה בתחילת פעולתו מה שיהי' לאחרונה, תנוח.
- ↑ נדצ"ל: ישחררני.