שואל ומשיב/ו/נב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ו TriangleArrow-Left.png נב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן נב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

{מרכז|תשובה להרב החריף מוה' חיים צבי מיאנוב נ"י.}}

אשר הקשה בהא דפירש"י ביבמות דף ל"א גבי זמן דקידושין דאמרו הניחא למ"ד משום פירי ופירש"י דהיינו לידע מאימתי תגבה מבעלה פרי דקסבר משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירי וע"ז הקשה דבגיטין דף י"ז מבואר להיפך דר"י ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ור"ל ס"ל עד שעת חתימה ור"ש דמכשיר במוקדם ולית לי' טעמא דפירי ס"ל דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פרי. באמת שקושיא גדולה היא ולא ראיתי כעת מי שירגיש בזה. ולפי חומר הנושא נראה דבאמת לענין חשש דיהי' צריך לכתוב זמן גם להיפך יש חשש דאם נימא כר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות איכא חשש דהא כיון דנתן עיניו לגרשה אין לו פירות והיא לא תוכל לברר עד שעת חתימה דשמא לא יהי' עדים והש"ס לא קאמר רק דר"ש דס"ל מוקדם כשר משום דאין חשש שמא תגבה הפירות דשעת כתיבה דבאמת כדין גובית וכמ"ש רש"י בהדיא אבל מכל מקום חשש איכא בזה וצריך לכתוב זמן וצ"ל דר"ל ס"ל מצד הסברא דיש לבעל פירות עד שעת חתימה כמו דיש לה פרקונה דנתקן כנגד פרקונה ועיין ברי"ף שביאר בהדיא דפירי בפרקונה תלוי וא"כ ממילא יש לבעל פירות עד שעת שמגיע לה פרקון. והנה לכאורה צ"ב לפמ"ש הרשב"ם בעובדא דתותרנית בב"ב דף קמ"ו דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה ואם כן כיון דנפקע זכות שיש לו עלי' ממילא ה"ה להיפך י"ל דנפקע זכותה גם כן משעה שנתן עיניו לגרשה וגם על כל פנים פירות מהראוי שלא יגיע לו משעה שנתן עיניו לגרשה אבל באמת לא קי"ל כרשב"ם בזה ועיין בתוס' שם שחלקו עליו וכן קי"ל בסי' צ' באהע"ז וכן מבואר במרדכי פ"ב דגיטין דיש לבעל פירות עד שעת נתינה דלא כרשב"ם ועיין ג"פ סי' קכ"ז שהאריך גם כן דלא קי"ל כרשב"ם בזה ע"ש בסק"ב. ולפ"ז נ"ל ברור דעל כל פנים בארוסה דאין מגיע לה פרקון ותנאי כתובה מצד הדין אף שנתחייבה לו בחיוב פשיטא דכל שנתן עיניו לגרשה שוב אדעתא למשקל ולמיפק לא התחייבה לו וגם התוס' לא חלקו על רשב"ם שם רק כיון דנשואה היא והיינו שנתחייבה מצד מעשה ב"ד אבל בארוסה מודו כמו שנראה מלשון התוס' שם ולפ"ז שם דאמרו הניחא למ"ד משום פירי ארוסה לית לה פירי ואם כן להס"ד דגם ארוסה יש לה פירי שוב בארוסה אף דמשכחת לה פירי על כל פנים שייך החשש משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וגם ל"ש לומר דיש לה פירות עד החתימה כיון דארוסה היא וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה צריך להבין בהא דאמר הש"ס פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה א"ב והיינו דלא תוכל לטרוף רק מזמן החתימה ואילך וקשה אם נימא דגילוי מלתא בגיטא הוה מלתא ואם כן כיון שמוכר הפירות אחר הכתיבה אין לך גילוי מלתא יותר מזה ואם כן איך תוכל לגבות גם מזמן החתימה ועיין בתוס' דף ח"י ד"ה שמא דקודם החתימה ודאי יכול לבטל מיהו י"ל כיון שצוה לחתום אחר כך חזר מהביטול אבל לא נתקשה דהאיך תוכל לגבות דשמא העדים לא ידעו מזה ואם כן עד שעת נתינה מהראוי שיהי' לו פירות דכל דחיישינן שמא מכר הרי גילה דעתו בגיטא ואף לאחר החתימה יכול לבטל הגט כ"ז שלא נתן ועיין בטור וש"ע אהע"ז סי' קמ"א סעיף ס"ו ויכול לחזור ולגרש בו ע"ש. אך באמת ז"א דאנן קי"ל דגילוי דעתא מלתא בגיטא לאו כלום הוא כאביי ולפ"ז י"ל ע"ד הפלפול דביבמות דקאי אליבא דרבא ולדידי' גילוי מלתא בגיטא מלתא היא ואם כן יש לה פירי עד שעת נתינה וליכא חשש ולכך פירש"י דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ואם כן מה מועיל ביטול הגט כל שנתן הגט בידה לבסוף שוב אין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה אף שביטל באמצע כנלפע"ד ע"ד הפלפול. שוב ראיתי דיש לישב בפשיטות דלפי מה דמסיק הש"ס דאפכא והיינו איפך בתרייתא דר"ל ס"ל משעת כתיבה ואם כן היינו משעה שנתן עיניו לגרשה ואף דע"כ א"א לומר כן דאם כן מה חילוק בין רבנן לר"ש וע"כ פירי משעת כתיבה עד חתימה וע"כ דמשעת כתיבה דכל שעת חתימה קרי לי' שעת כתיבה וע' בחדושי רשב"א שם שביאר כן בהדיא אבל מצאתי לרשב"א שם בראש הסוגיא שכתב גם כן דלר"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירי וע"כ בשעת חתימה היינו נתן עיניו לגרשה וה"ה רש"י כוונתו לזה וז"ב ופשוט ודו"ק. והנה התוס' כתבו בגיטין דהא דתקנו זמן משום בת אחותו אף דבלא"ה מוקמינן לה בחזקת א"א משום דאיכא חזקת צדיקת וכשרות שלא נבעלה מקודם כשהיתה א"א. והנה לכאורה יש לי מקום עיון על כללות חזקת כשרות הלזו אמרינן תמיד דבאונס הי' דהרי כל אשה שנאנסה חייש לה אבוה דשמואל שמא נתרצית לבסוף ורבא אמר דיצרה אלבישה ומבואר בפ"י והפלאה דמשום חזקת היתר אמרינן דודאי אנוסה היתה ולפ"ז נ"ל לכאורה דבר חדש דזו החזקה מקרי חזקה עשוי' להשתנות דבאמת על כל פנים רוב תתרצה בסוף ביאה ומה"ט חייש אבוה דשמואל דרוב מתרצית לבסוף ועל כל פנים ל"ש חזקת היתר דאנוסה היא דהא סופה להתרצות וכל חזקה העשוי' להשתנות לא מקרי חזקה ואיך אלים חזקת היתר הלז וצ"ל כיון דאמרינן יצרה אלבשה אם כן גם מה שעושית לבסוף ברצון גם זה לאונס יחשב. ובזה נלפע"ד מ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ בד"ה ואב"ע וא"ת ונוקמא בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית להו והשתא דליכא קלא הו"ל רצון רובא ורובא וחזקה רובא עדיף והיינו דע"כ ל"ש חזקת היתר אלא היכא דהיתה אנוסה מתחלה ועד סופה אבל כיון דרובא ברצון לבעלה אם כן הוה חזקה עשוי' להשתנות ואף דגם זה מקרי אונס דהי' ע"י אונס שהי' בתחלה מ"מ החזקת היתר שבתחלה אתרע דרובא נתרצית לבסוף. ובזה ניחא מ"ש התוס' דרובא ברצון לא הוה רק מדרבנן דלס"ס מצרפינן דס"ל להתוס' דהאי חששא שמא לבסוף נתרצית אינו רק דרבנן ואם כן לכך מצרפינן לס"ס דרובא דברצון לבסוף אינו רק חשש דרבנן כמ"ש התוס' בכתובות דף נ"א ועיין בפ"י מה שהקשה שם בדברי התוס' בזה ולפמ"ש י"ל דזה כוונת התוס' דהתוס' ס"ל דהך דיצר אלבשה ל"ח אונס גמור רק לענין חשש דרבנן שמא נתרצית מועיל סברת יצר אלבשה ולכך לענין ספק אחד דשמא אונס לא מקרי ספק דל"ש חזקת היתר דרובא ברצון לבסוף ואונסא קלא אית לה ואף דל"ח מה"ת שמא נתרצית היינו כשלא ראינו ריעותא אבל כאן אונסא יש לה קול וזו שלא היתה לה קול ע"כ דלא נאנסה רק בתחלה ולבסוף נתרצית ולכך אין לה קול אבל לענין ס"ס שפיר מצרפינן ודו"ק. נחזור לענינינו דלכאורה חזקת כשרות של אונס היא חזקה העשוי' להשתנות והנה הרא"ה כתב בשם אחיו הרב מורנו פנחס ז"ל על מה שהקשה בתוס' דהכא אמרו דזנות ל"ש ובריש כתובות חיישינן שמא תזנה וכתב הוא דדוקא בארוסה חיישינן שמא תזנה תחתיו דבעלה הארוס אינו משמרה עדן מה שאין כן בנשואה יושבת תחת בעלה ל"ח לזה. והנה זה שייך לפע"ד רק על מה שלא חיישינן שמא תזנה ברצון דבעלה משמרה ואינה מניחה להיות לה מגע ומשא עם אחרים אבל לאנסה שפיר חיישינן רק דעל אנוסה ליכא למיחש דאנוסה ודאי לא שכיח ולפ"ז כיון דיש לחוש שמא לבסוף תתרצה שוב ל"ש חזקת היתר דעשוי' להשתנות וכמ"ש וצ"ל כאן דזנות לא שכיח א"כ כיון דל"ש כלל ענין זנות מכ"ש שלא שכיח שיאנסה ואנוסה יש לה קול ולכך ל"ח לזה. ובזה מיושב היטב קושית העולם דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין דף כ"ו לר"ל דהא ארוסה יש לחוש גם לר"ל לזנות דאף דסבירא לי' לר"ל דזנות ל"ש היינו זנות דנשואה דזנות דארוסה שכיח ולפמ"ש א"ש דאם נימא דר"ל ס"ל דטעם דזמן בארוסה משום זנות שוב יקשה קושית התוס' דנוקמא בחזקת אשת איש דל"ש לאוקמא בחזקת היתר וצדיקת דחיישינן שמא זינתה באונס ונתרצית לבסוף דבזה ל"ש חזקת צדיקת דאנוסה הי' ומ"מ נתרצית לבסוף ושוב אין לה חזקת כשרות דעשוי להשתנות וזנות דארוסה שכיח ושפיר פריך לר"ל למה תקנו בארוסה זמן וכן אמרו ביבמות כאן לענין קידושין ודו"ק היטב כי אף שלא נסדרו הדברים כהוגן המעיין ומשכיל על דבר ימצא טוב. ובזה יש לישב קושית התוס' בגיטין דף כ"ו דאמאי לא הקשה הש"ס מנכתב ביום ונחתם בלילה דלר"ל למה יפסל ולפמ"ש י"ל דשם בודאי יש לחוש שמא זנתה ותראה הגט מוקדם וזנות דארוסה שכיח וכאן ל"ש תירוץ התוס' דנוקמא בחזקת א"א דהרי יש לה גט מזמן מוקדם ולכך פריך מסתם זמן בגט ועיין בחידושי פ"י שם ודו"ק. והנה בהא דאמר גזיא לזמן ויהיבנה לה מאי ומשני דלרמאי ל"ח לכאורה קשה לי לפמ"ש הר"ן בשם רבינו האי גאון דאם בתחלה נתכוין לגזוז אח"כ הגט פסול דמחוסר גזיזה רק דכל שלא רצה לגזזו מתחלה כשר והביא ראי' מהך דגזיא לזמן לכאורה קשה דאם כן דניחוש שמא רצה לחפות ואם כן רצה לגזוז ואם כן יפסול הגט ולשטת הרמב"ם כשר בגזיזה וצ"ל דמספק ל"ח שמא הי' בדעתו לגזוז אך בגוף דברי הר"ן צ"ע לפע"ד דזה אינו מחוסר מעשה בגוף הגט דאדרבא בגוף הגט צריך שיהי' בו זמן רק שהוא רצה לגזוז הזמן אבל ל"ש מחוסר גזיזה וכעין זה כתב הר"ן בעצמו לענין מחוסר הקנאה כיון דאין החסרון בגוף הגט לא אכפת לן וצ"ע בזה כעת ויש לישב קושית התוס' מהא דאמר למחיקה ל"ח ועיין מהרש"א שם. והנה לכאורה רציתי לומר בישוב קושית התוס' דנוקי בחזקת א"א דהרי הפוסקים כתבו דטבל לא מקרי חזקה כ"כ דהרי בידו להסיר החזקה ולתרום ולפ"ז אשת איש דבידו להסיר החזקה ובידו לגרשה לא מקרי חזקה וא"ל דל"ד דשם ביד הבעלים להסיר החזקה מה שאין כן כאן אין ביד האשה להסיר החזקה דז"א דעכ"פ כיון דחיישינן לחיפוי בב"א שוב ל"ש חזקה והוה כמו שבידה דבודאי יעשה זאת כדי לחפות עלי' וא"ל דל"ד לטבל דבידו להסיר החזקה לגמרי שלא יטבל עוד וכל שנתרם שוב לא היתה בחזקת טבל מה שאין כן בגירושין דעל כל פנים עד הגירושין היתה בחזקת א"א דז"א דזה דוקא לאחר שנתקן זמן אבל כל שלא נתקן זמן שוב כל שגרשה בידו לעקור החזקת אשת איש לגמרי דיוכל לומר שגרשה בו ביום ואם כן שוב לא מקרי חזקת א"א כלל ושפיר יכול לחפות עלי'. אמנם לכאורה י"ל דל"ש דבידו לגרשה דהרי באמת אסור לגרש בזווג ראשון כ"א בערות דבר וב"ש וב"ה לא נחלקו רק בזווג שני כמבואר בטוש"ע סי' קנ"ט ועב"ש שם ואם כן שוב אין בידו להסיר החזקה דכ"ז שלא תזנה שוב אין בידו לגרשה כ"א מרצונה ומסתמא לא תתרצה ובפרט כיון דזנות ל"ש ומסתמא גם ר"י לא נחלק ע"ז דלא יחלוק על המציאות רק דסבירא לי' דגם על דבר דל"ש עשו תקנה כדי לתקן את המיעוט ועל כל פנים אינו בידו מקרי ושוב יש לה חזקת א"א גמורה דאין בידו להסיר החזקה וצ"ל כיון דחייש לחיפוי רצה לעשות תקנה בשביל מיעוט דמזנות שוב ממנ"פ לגבי שאינן מזנות א"צ זמן כלל והתקנה הי' רק בשביל אותן המיעוט דמזנות ולגבייהו שוב ל"ש חזקת א"א דבידו להסיר החזקה. והנה בהא דפריך הש"ס קפסיק ותני ל"ש מנשואין ול"ש מן האירוסין וכו' ולכאורה צ"ב דלמא לכך צריך להניח הזמן דאם לא כן יהי' מוקדם ומוקדם מהראוי לפסול דהרי באמת הפ"י הקשה דלמה לא צריך זמן משום דו"ח. וכבר קדמו הרשב"א הובא בב"י באהע"ז סי' י"א וכתב דכד"מ דמי דא"צ דו"ח ולפ"ז הא דין מרומה בעי דו"ח ולפ"ז בכתב זמן מוקדם דניכר הרמאות למה לא יפסול וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות וכמדומה שגם האחרונים העירו בזה. אמנם נראה דאם לא הי' הדין שיניח הסופר מלכתוב טופסי גיטין הזמן שוב לא הי' דין מרומה דאולי הסופר כתב הזמן ואחר כך לקחו הבעל לגרש ושפיר פריך הש"ס לר"ל למה צריך זמן. ובזה מיושב מה דהקשו בתוס' דלמה לא פריך מנכתב ביום ונחתם בלילה ולפמ"ש א"ש דשם הוה דין מרומה דלמה הקדימו הכתיבה להנתינה ודו"ק. אברא דהי' מקום לומר דבנכתב ביום ונחתם בלילה לא הוה כ"כ דין מרומה דהרי באמת זנות ל"ש ור"י ס"ל דתקנו אף משום דבר דל"ש והרי זנות בין יום ולילה לא שכיח כ"כ וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש דלכך ר"ש מכשיר ואם כן הוה כמו מיעוטא דמיעוטא ואם כן אף בנכתב ביום ונחתם בלילה בארוסה דל"ש משום פירי רק משום זנות על כל פנים ל"ש דין מרומה כ"כ ושפיר הי' מקום להקשות דלמה יפסול בארוסה דל"ש משום פירי ואולי מכאן ראי' למ"ש הרא"ה בשם ר"פ אחיו דבארוסה דאין בעלה משמרה זנות שכיח ואם כן בארוסה שוב שייך משום זנות דאף דבין יום ולילה ל"ש מ"מ ר"י ס"ל דגם משום ל"ש תקנו זמן ומיעוטא דמיעוטא לא הוה דהא בארוסה זנות שכיח. הן אמת דדברי הרא"ה תמוהים מסוגיא דכאן דאם כן דלמא בארוסה גם ר"ל מודה לר"י דהוא משום בת אחותו וכבר תמהו בזה רבים וכן שלימים והארכתי בזה למעניתי בכמה תשובות ועיין סוטה דף כ"ו דתלינן רוב בעילות אחר הבעל והקשו התוס' ביבמות דף ס"ט דלא תלינן רוב בעילות אחר הבעל גבי ארוסה ולפמ"ש הרא"ה שאני ארוסה דאין בעלה משמרה כ"כ מלזנות מה שאין כן בנשואה ויש ראי' לרא"ה בשם אחיו ועתו"ס שם ודו"ק. על כל פנים מיושב קושית התוס' בגיטין הנ"ל. ובזה ישבתי לנכון מ"ש הירושלמי ריש גיטין דהשליח צריך שיאמר בפ"נ היום בפני נחתם היום והקשה הפ"י דלמה צריך שיאמר זאת לשטת הפוסקים דאף מוקדם ממש שהקדימו הכתיבה להחתימה וכדומה גם כן מועיל על ידי שליח אם כן למה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ היום ולפמ"ש י"ל דבאמת כבר כתבתי דבמוקדם שייך לפסול משום דו"ח רק שכתבתי דבנשואה הוה מיעוטא דמיעוטא דזנות ל"ש ומכ"ש בין יום ולילה אך זה דוקא למ"ד משום זנות אבל למ"ד משום פירי ל"ש זאת דגם בין יום ולילה יוכל למכור הרבה שדות וכדומה ולפ"ז הירושלמי לשטתי' דעיקר החששא שלו משום פירי כמ"ש הרא"ש בסוגיא דזמן בגיטין דבירושלמי אינו מפרש כלל משום בת אחותו ע"ש ולפ"ז משום פירי שפיר מפסל אף על ידי שליח דל"ש הנהו קלא אית להו דמכל מקום צריך דו"ח ובזה ל"מ שנסמוך על הקול אבל למ"ד משום זנות שפיר סמכינן על הקול ודו"ק כי קצרתי. ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הירושלמי דכל הטעם דהנהו קלא אית להו היינו שכיון שרואין העדים שנחתם מאוחר לזמן הכתיבה יאמרו שאין זמן שוה ויזכרו יום הכתיבה ועיין ב"ש סי' קכ"ז ס"ק וא"ו ולפ"ז נ"ל ברור דלמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה אם כן חיישינן שמא אשכח מי ששמו כשמו וכדפירש"י על ורבנן הוא דאצריך ואם כן שוב לא יזכרו העדים שנתאחר' החתימה מהנתינה דהרי באמת נכתב קודם כדינו שסברו לגרש בו אשה אחרת ואחר כך נחתם לשם אשה זו וכדומה ואם כן לאותו אשה הי' הכתיבה והחתימה ביום אחד שכל שאין בקיאין לשמה נמסר הגט לשם אשה הלז ביום שלקחו מהראשון ובכה"ג שוב פסול משום מוקדם דל"ש הנהו קלא אית לי' דהא הקול ל"מ רק כל שנכתב לשם אשה זו ונחתם אחר כך זוכרין העדים השינוי אבל אם לא ידעו מלשמה שוב ל"ש למפסל משום מוקדם דלאות' אשה לא נקדם הזמן והעדים יזכרו יום המסירה ואם כן שוב נשאר החשש משום יום הכתיבה שהי' קודם יום הנתינה והחתימה וז"ב מאד. ובזה מדוקדק מ"ש בירושלמי שצ"ל בפ"נ היום ובפ"נ היום וגם צריך שיאמר בפ"נ לשמה והוא תמוה מה ענין זה לזה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל הפסול שבפ"נ היום הוא רק בשביל שאין בקיאין לשמה שאל"כ הי' מקום לתנו להשליח. ובזה מיושב היטב מה דאמר ריב"ל בירושלמי הטעם שצריך שיאמר בפ"נ בשביל שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ותמה הפ"י דבש"ס דילן לא חשו רק משום שלא לשמה וכמ"ש התוס' ושם משמע דמפסל משום דקדוקי גיטין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת החשש דלשמה הוא משום דאשכח מי ששמו כשמו וכבר הקשו בתוס' דאם הוחזקו שני יוב"ש אפילו נכתב לשמו פסול לגרש ולפמ"ש י"ל דבאמת הוא פסול אבל מכל מקום בני מדה"י לא בקיאין בדקדוקי גיטין דבעי שיהי' מוכח מתוכו כ"כ וזה מקרי דקדוקי גיטין דרק בגט פסול בזה כנלפע"ד ודו"ק. אמנם בגוף הדין אם יש להכשיר על ידי שליח גם מוקדם כה"ג שנכתב ביום ונחתם בלילה שנחלקו הפוסקים בזה כמבואר בטור וש"ע סי' קכ"ז שם לפע"ד הי' נראה דכיון דבעת החתימה הי' פסול שהי' מוקדם ואינו מבורר מתוך הגט מתי נכתב ורק על ידי השליח קלא אית לי' ויזכרו יום המסירה בכה"ג הוה על כל פנים אינו מבורר בשעת הכתיבה וחתימה ואנן בעינן ספר כריתות שהספר יכרות בשעת כתיבה וחתימה וכעין שפסל הרמב"ם תנאי קודם כתיבת התורף דאינו מבורר בשעת הכתיבה והחתימה ואף להחולקים על כל פנים מדרבנן פסול וה"ה בזה. ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרא"ש שכתב דגט מוקדם פסול מה"ת והב"י בסי' קכ"ז תמה בזה ולפמ"ש י"ל דפסול דבשעת כתיבה וחתימה אינו מבורר וכל דפסול מצד הכתיבה לא מקרי ספר כריתות ראה זה דבר חדש שלא עוררהו הפוסקים וצ"ע בזה. אבל על כל פנים לכתחלה ודאי נכון שלא לשלוח על ידי שליח ורק בנכתב ונחתם כדינו רק שהאשה אינה שם וצריך לשלוח לה מקרי ספר כריתות דבזה מבורר על כל פנים בשעת כתיבה וחתימה ודו"ק היטב. והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י הקשה בהא דאמרו בגיטין דף פ"ז ותו לר' יוחנן דאמר זמן לכל אחד זהו טופס מאי איריא משום טופס ות"ל דהו"ל נכתב ביום ונחתם בלילה וע"ז הקשה דהרי התוס' הקשו בכמה מקומות דלמה לא יהיו העדים פסולים כשחתמו על המוקדם וכתבו דלא בקיאי בקביעי דירחא וי"ל דטעו ולכך לא נפסלו ואם כן י"ל דמשו"ה הא דמפסלי העדים דהרי כאן מדחתמו על האחרון וידעו בקביעי דירחא אם כן אם ידעו שהיום עד"מ כך וכך ממילא ידעו עד"מ שהגט המוקדם הי' ביום הנ"ל ול"ש בקי בקביעי דירחא ואם כן ה"א שיהי' העדים נפסלים דע"כ בקיאי' בקביעי דירחא ולכך קמ"ל את שהעדים נקרים עמו כשר דאמרינן דלא חתמו רק ע"ז ולא על הראשונים ושוב כשר עכ"פ זה האחרון ובאופן דלא יהיו מוקדמים רק בימים ולא בחדשים דשם ראי' מהאחרון על הראשון ולפע"ד נראה דבאמת כל שמוקדם אינו רק פסול דרבנן אם כן העדים לא מפסלי רק מדרבנן ובדרבנן בעי הכרזה וכאן ודאי לא הוכרז פסולם שהרי י"ל דלא חתמו רק על האחרון ובלא"ה נראה דלר' יוחנן דס"ל דמשום בת אחותו תקנו זמן ואם כן גוף המוקדם אינו פסול בשביל חשש ממון ואם כן כיון דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק בשעת חתימה ולא מקודם אם כן בשעת החתימה הוא כשר וכמ"ש בקצה"ח סי' נ"ב באורך ואם כן מכ"ש בזה דל"ש רשע דחמס דבאמת זנות ל"ש רק דמכל מקום כל שתקנו זמן בגיטין פסול כשלא נכתב כדינו והקדימו אבל אינו בזה רשע דחמס כל שחתם למוקדם בשלמא למוקדם דשטרי י"ל דהעדים דכתבו מוקדם בכוונה וקנוניא עשו והוא רשע דחמס אבל אם אין חשש רק משום זמן שצריך לכתוב בשביל זנות אם כן שוב כיון דזנות ל"ש ובפרט בגט של איש פרטי ניהו דתקנה כוללת שייך אף על המיעוט מכל מקום כל שאירע שנכתב מוקדם וצ"ל דכאן הי' זנות זה ודאי ל"ש ורק דכל שתקנו חז"ל הוא פסול ובזה אינו רשע דחמס ובאינו חמס לא מפסלי רק לאחר חתימה ובשעת חתימתן כשר וז"ב. אברא די"ל דגט מוקדם פסול משום דבעי דו"ח דבאמת הפ"י הקשה דהא צריך זמן משום דו"ח וכבר קדמו הרשב"א והפוסקים הובאו בב"י אהע"ז סי' י"א וכתבו דהשתא מיהא לא אתי לידי נפשות ובטלוהו לד"מ לדו"ח (ובאמת צ"ב דלר"י דסבירא לי' משום בת אחותו וע"כ בזמן שהי' ד"נ בעולם דבזה) בלא"ה יש חשש משום הבנים רק דעיקר הזמן לא תקנו רק בשביל זנות ואם כן עיקר הזמן תקנו בשביל ד"נ ואם כן למה לא יצטרך דו"ח וצ"ל דבאמת זנות ל"ש רק שתקנו על המיעוט אבל על כל פנים ל"ש לומר דכדיני נפשות דמי דהא באמת על כל פנים הרוב לא יהי' בו ד"נ ולר"ל משום פירות שוב ד"מ יש לו וז"ב ופשוט. ולפ"ז במוקדם דהו"ל דין מסור שוב פסול משום דו"ח. אך באמת גם משום דו"ח עוד לא ניכר שהוי רשעים דחמס כיון דליכא חשש שהקדימו בכוונה רק משום זנות וזנות ל"ש ובפרט באיש פרטי בודאי לא חיישינן לזנות ושוב לא מפסלי רק משעת חתימה ואילך ודו"ק היטב. שוב עיינתי וראיתי דהתוס' כתבו בשם ריב"ם דהעדים לא מפסלי משום דלא הוה רשע דחמס והתוס' תמהו דהא קיי"ל כאביי דאף אם אינו רשע דחמס גם כן מפסלי ולפע"ד לולא דברי רבותינו הקדושים בעל התוס' הי' נראה דכל דיש לחוש לאיזה חשש ממון מקרי הפסול רשע דחמס שהרי עי"ז יצמח גזל והו"ל העדים רשע דחמס דעל ידי עדותן חומסין מה שאין כן היכא דליכא חשש רשע דחמס רק שרבנן גזרו שלא יהי' כן בזה לא מקרי רשע דחמס כנלפע"ד ובזה דברי מ"ש למעלה נכונים וצ"ע בזה.

והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בגיטין דף כ"ו קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ל"ש מן האירוסין בשלמא משום ב"א איכא אלא למ"ד משום פרי ארוסה מי אית לה פירי ולכאורה הי' נ"ל דבר חדש דהנה לכאורה בכל אשה שזינתה קשה אמאי תתחייב מיתה נימא דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דהכי לא קדשה דבשלמא מן הנשואין י"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודעתו לנשאה בכל ענין דלא תהי' בעילתו ב"ז אבל בקידושין גרידא פשיטא דאין לך מום גדול מזה והרי אף בהרתה אחותו לזנונים בשידוכין יכולין לחזר דאדעתא דהכי לא שדכה וכמבואר באהע"ז סי' נ' בט"ז וב"ש שם ואם כן גם בקידושין נימא דהוה כמו מום במקח וכמדומה שהמהרי"ט כתב כן באחת מתשובותיו דזינתה הוה כמו מום במקח דאדעתא דהכי לא קדשה אך צ"ל דהא תלוי בדעת שניהם וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז דכל דתלוי בדעת שניהם אין שייך אומדנא דהיא לא נתרצית רק אם תתקדשת תיכף ואם תזנה לא יתבטלו הקידושין. אברא דאכתי קשה דאם כן מה מועיל הזמן בגט הא אף שיכתוב הזמן יכול לחפות דיאמר שכן הי' התנאי ביניהם שאם תזנה יתבטלו הקידושין. אך ז"א דפשיטא דזנות ל"ש ול"ש לומר דאתני ע"ז אם לא בעדים ואומדנא ל"ש גם כן בזה דפשיטא דלא אסיק אדעתא שאם תזנה יתבטלו הקידושין עי"ז. ובזה יש לישב קושית העולם על הרא"ה בשם אחיו מהר"פ ז"ל דבארוסה זנות שכיח וע"ז הקשו דאם כן מה קאמר ארוסה מי אית לה פירי והא בארוסה זנות שכיח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכיון דזנות שכיח שוב לא הועיל בזמן דאכתי יכול לחפות ויאמר דאדעתא דהכי לא קדשה ול"ש לומר דתלוי בדעת שניהם דאדרבא הוא רוצה להציל ממיתה עי"ז ובודאי ניחא לה גם כן. וא"ל דלא אסיק אדעתא דהא זנות בארוסה שכיח ובשלמא לר"י דס"ל דאף בל"ש תקנו התקנה הוא יכול לסבור דלא שכיח זנות אף בארוסה ולא אסיק אדעתא מה שאין כן ר"ל דכיון דלדידי' ע"כ זנות בארוסה שכיח ושוב לא הועיל בזמן. ובזה יש לישב מה שהקשו האחרונים בהא דכתבו התוס' בגיטין דלכך תקנו שבתולה נשאת ליום הרביעי דזנות דלמפרע ל"ש אבל שמא תזנה חיישינן וביאר הרש"ל דהו"ל כמו שמא ימות דחיישינן והקשו דאם כן איך אמרו לענין זמן דקידושין דלר"ל ארוסה מי אית לה פרי והא גם לר"ל שמא תזנה חיישינן ובקידושין הוה שמא תזנה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל דשכיח שוב לא מועיל הזמן דנתבטלו הקידושין ואם כי הוא רק ע"ד פלפול ויש לפקפק הרבה מכל מקום לא מנעתי לכתבו וקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. אחר זמן רב מצאתי במהרי"ט חלק יו"ד סי' מ"ט שנראה שמדמה למום במקח ומן האמור יש לומר במה שהאריך בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ה אי שטר חליצה צריך זמן כמו גט והא יקשה דזנות ל"ש ביבמה ולפמ"ש כאן לכ"ע שייך חשש זנות דלא עדיפא מארוסה דכל דאין בעלה שומרה שייך חשש זנות וכאן ל"ש התירוצים שכתבתי למעלה לענין ארוסה ואדרבא משום חשש פירי ל"ש כ"כ לפמ"ש במק"א בתשובה לענין תקנות השוק שם הבאתי קושית הבית מאיר בסי' ע"ג למה יפסל מוקדם בגט הא אף אם תגבה תתחייב להחזיר מפני תקנת השוק והארכתי שם דכל דהנכסים בחזקתה ל"ש תק"ה והבאתי דברי הש"ך בסי' ש"ג ובסי' קכ"ו בשם מהר"ם אלשיך וא"כ כאן דאין הנכסים בחזקת היבם ל"ש כלל החשש משום פירי ודו"ק כי קצרתי כאן וסמכתי על מ"ש בתשובה שם באורך. אמנם מטעם אחר הי' נ"ל דשייך כאן זמן דהרי בלא"ה הקשה הפ"י דלמה לא ניבעי זמן משום דו"ח וכבר קדמו הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' י"א וכתב הרשב"א דכיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ולפ"ז אני אומר דזה שייך בגט דעל ידי הגט נוטלת הכתובה וכדומה כל החיובים אבל כאן על ידי שנחלצה נוטלת כל הדברים ורק שהב"ד נותנים לה כתב להיות לראי' שנחלצה והותרה לינשא לשוק וא"כ בזה אין בו רק משום לתא דאיסור לבד ולא משום לתא דממונא ול"ש בי' דבטלוהו לדו"ח וצריך זמן כנלפע"ד ברור. והנה שאל אותי המופלג מוה' מרדכי נ"י מקראקא בהא דשטר מכירה דעבד במוכר האדון לאחר דלמה לא יצטרך זמן דהא שייך חשש שמא האדון השני יהרוג אותו קודם שקנה אותו ויהי' שייך בו דין יום או יומים ויחפה האדון הראשון ויאמר שמכרוהו לו קודם ויפטר ממיתה. והשבתי דז"א דמלבד דהדבר ל"ש ואף ר"י דחשש לזנות דל"ש היינו כדי שלא יבא לידי זנות אבל כאן בלא"ה לא יהרוג עבד של אחרים ואם יקרה שיהרגו וישלם לרבו על חד תלת שיגיד שימכור לו מה בצע לו במה שיפטר ממיתה ועיין תוס' בסוגיא דב"א ובלא"ה בשעה שיבואו להתרות בו הא העדים יודעים שהוא מוחזק בעבדו של ראשון ויתרו בו למיתה והוא יצטרך להראות אז שטר מכירה וגם העבד בעצמו יצווח שהוא עבדו של הראשון ואין כאן שום חשש דאז לא יהי' לו עוד שטר מכירה ואם יתן לו אז שטר מכירה שוב קנהו וז"ב ופשוט. וע"ד הפלפול נראה דהנה קשה לי איך יהי' נהרג על עבדו הא הו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ דהעבד הוא פסול להעיד. וא"ל דהוא בע"ד דהא העבד אינו בע"ד כלל והוא בגדר שורו וחמורו של הבעלים וגם אינו נוגע לו אם יהי' נהרג זה או לא וצ"ל דאדרבא לגבי בעלים שוב אינו נחשב כלל גם לעד אינו נחשב והוא כשורו וחמורו ולפ"ז זהו לגבי הבעלים אבל לגבי אחרים בלא"ה לא יהי' נהרג דהרי הוא פסול ובע"ד אינו נחשב ודו"ק וצ"ע עדיין. והנה במ"ש הטור סי' קכ"ז דאם נכתב גט בלי זמן צריכה להביא ראי' ותמהו כלם דהא התוס' הקשו דנוקי בחזקת א"א וכתבו די"ל דהשתא הוא דנתגרשה ואם כן גם עכשיו שתקנו זמן למה לא תהי' נאמנת ובאמת שהדברים פשוטים דבשלמא כל שלא תקנו זמן אין ריעותא אם כן שפיר נאמנת ובפרט לענין להורגה ודאי תהי' יכולה לחפות אבל כל שנתקן זמן שוב תצטרך להביא ראי' וז"פ וברור. והנה במה שהקשו התוס' דהאיך תוכל לחפות הא אוקמא בחזקת א"א וכתבו די"ל דאגרשה דהרי היא גרושה לפנינו והפ"י האריך לתמוה דחזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו חזקה מקרי עד דאיכא תרתי לריעותא וכתב דלפמ"ש הרשב"א דכל שיצאתה מחזקתה ואין אפשרות לומר דעכשיו הי' ורואין אנו שהחזקנו בטעות א"כ מחזקינן למפרע וגם כאן כיון שכעת בודאי יצאת מחזקתה וא"א לומר שנתגרשה כעת ע"כ מחזקינן למפרע שנתגרשה מקודם ע"ש ולכאורה יש להשיב ע"ז דהרי הרשב"א בעצמו בבית שלישי שער ששי דף ק' כתב אחר שחידש סברא זו ומדמה לה לכתם ואע"ג דלגבי מומין אמרו דברשות הבעל נולדו והעמד האשה בחזקתה אף שהמומין האלו א"א לומר שעכשיו נולדו התם הוא משום דהוא ברשות הבעל כעת ואין לנו להחזיק מרשות לרשות ואמרינן כנכ"ה והמ"א האריך בזה בסי' תס"ז דמזמן לזמן מחזיקין איסור ומרשות לרשות לא מחזקינן ולפ"ז כאן שאנו מסופקים אימתי זינתה אם ברשות הבעל כשהיתה אשת איש או לאחר שנתגרשה והרי היא ברשות עצמה והרי כבר הי' לה חזקת אשת איש מהראוי לומר שזינתה באותה רשות שהיתה בה כבר ולא ברשות אחרת וא"ל דשאני התם דאדרבא אנו רוצים לומר להחזיק שהי' איסור מכבר ברשות אחרת הוא דלא מחזיקין אבל כאן אדרבא אנו מחזיקין לומר שבאותו רשות שאנו דנין שנולדה בה ריעותא בודאי גם מקודם היתה ברשות הזה וגם בפשיטות יש לחלק דכאן על הרשות גופא אנו דנין אם אותו הי' כבר או זה מימים לא כבירים אבל ז"א דמכל מקום כיון שכבר נתחזק הרשות של אשת איש למפרע וכעת נתחדש הרשות אחרת שנתגרשה ובמה שאנחנו יכולין למעט שלא נתחדש רשות אחרת אלא מזמן מועט נוכל למעט ונאמר דמעשה הזנות נולד ברשות שהיינו מוחזקין מכבר והמעיין בעומק הענין יראה שהיא סברא גדולה ועל כל פנים לא מקרי מזמן לזמן. אמנם נראה דלפי מה שנראה מהמ"א סי' תס"ז ס"ק ח"י דאף מזמן לזמן וכן להיפך מרשות לרשות כל שיש לתלות במצוי תלינן ודבר המצוי טובא לא הוה ספק כלל ולפ"ז זנות דל"ש והבאתי לעיל שטת הרא"ה דדוקא זנות דא"א ל"ש דבעלה משמרה אבל בארוסה דאין בעלה משמרה לא א"כ שוב מהראוי לתלות במצוי דאדרבא לאחר הגירושין היא דזינתה משום שיש לתלות במצוי. ובזה ממילא מיושב קושית העולם דאמאי לא קאמר גם לר"ל בארוסה שייך משום זנות ואף דזנות ל"ש הא בארוסה זנות שכיח ולפמ"ש א"ש דאם זנות שכיח שוב יקשה ל"ל זמן וא"ל דעכשיו זינתה דתולין במצוי דהא גם בארוסה זנות מצוי וכל דלא הוה מצוי ביותר לא תלינן במצוי ועיין מ"א שם וא"ל דיצאה מחזקתה דז"א דבארוסה על כל פנים היא ברשות הבעל קצת לכמה דברים ולאחר הגירושין יצאתה מרשותו לגמרי לרשות אחרת והוה מרשות לרשות ודו"ק היטב.

והנה בגוף סברת הרשב"א דכל שיצאת מחזקתה מחיים שוב ל"ש לאוקמא אחזקה קמייתא נלפע"ד דהסברא היא כך דהנה כבר נודע מ"ש התב"ש לענין מים בראש דלכך לא אמרינן נשחטה הותרה דהא אתרע מחיים ול"ד לגבינות דמוקמינן אחזקת כשרות דאתיא מכח רובא דהתם אמרינן השתא הוא דאתרע ובשעת עשיית הגבינות לא היה שום ריעותא אבל כאן דעכ"פ בעת שאתיליד הריעותא אתרע רובא אתרע נמי חזקתה ודוקא היכא דאיכא חזקה מבוררת כמו ספק דרוסה וכדומה דלזה הי' לה חזקה מבוררת משא"כ בזה דאין החזקה רק מכח רוב דכשרות וכאן מרוב בהמות אתרע דהרי הרוב בהמות אין להם ריעותא דמים בראש ודפח"ח. ולפ"ז כל דעכ"פ כעת יש לה ריעותא רק דמספקינן כעת שאתיליד ריעותא אם היה רק עכשיו או מקודם ואם כן כיון שאין החזקה מבורר כמ"ש התוס' דהוה חזקה שלא נתבררה רק דהו"ל חזקה מכח רובא דרוב בהמות כשרות וכיון דכאן ליכא רוב דהרי רוב בהמות כשרות אין להם ריעותא כלל אם כן ל"ש להעמידה בחזקת כשרות ובשלמא אם יש לומר דגם עכשיו אין כאן ריעותא דלאו מחיים הוה אם כן שוב יש לה רוב ורק לאחר שחיטה אתרע אבל כאן דע"כ מחיים הוה ריעותא ושוב יש להעמידה על רוב ול"ש חזקה דאתיא מכח רוב וזה ברור לפע"ד. ולפ"ז בחזקה מבוררת ל"ש זאת כלל ואין מקום לדברי הפ"י הנ"ל וכמ"ש התב"ש ומה שמדמה הרשב"א לכתם היינו דגם שם באשה ל"ש חזקת טהרה דיהי' חזקה מבוררת דהרי עלולה לראות ועיין תוס' ריש גיטין ורק חזקה דאתיא מכח רובא דרוב נשים טהורות בעת שאין להם הווסת וכל שראינו שנטמאת כעת על כל פנים שוב אתרע לה החזקה דאתיא מכח רובא ודוק. ועיין בפ"י שם בגיטין מה שמחלק בין חזקת כשרות דעדים לחזקת כשרות של האשה ולפמ"ש ימתקו הדברים דבשלמא בשני כתי עדים שפיר מוקמינן כל אחת בחזקת כשרות די"ל דלא אתרע כלל הרוב דכל חזקת כשרות הוא דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל כשרים ואם כן כל דיש לומר דגם כעת הוא כשר שפיר הוה חזקה מכח רובא אבל כל דזינתה כעת עכ"פ מרוב ישראל כשרים אזלת לה וכמ"ש הפ"י שוב לא הוה חזקה מבוררת ול"ש רובא דאתיליד ריעותא ודברי הפ"י על פי דברי המב"ש נכונים ואל"ה לא ידעתי לפרש כוונתו ועכ"פ יצא לנו דין חדש דאם הכתות העדים שנתכחשו כעת בודאי נפסלו שוב מהראוי שיפסלו למפרע דהלא כעת בודאי אזלא לה החזקה דתליא מכח רובא ואם כן שוב נפסלו למפרע וא"ל דיש לחלק דשאני הכא דיש לחוש דיצאתה מחזקתה מקודם אבל כאן העבירה שעשה אחר כך אינו שייך למפרע לומר כיון דכעת יצא מרוב ב"א כשרים גם למפרע יצא מחזקת כשרות דז"א דהבחירה ביד אדם ועד השתא היה לו כשרות ובפרט דהוה חזקה התליא בסברא דבודאי האדם שומר עצמו שלא יחטא. אך זה עכ"פ בהזמה ודאי מסתבר טעמי' דאביי דלמפרע הוא נפסל דכיון דעכ"פ כעת בודאי נודע דהם פסולים למפרע על זה העדות ואם כן יצאו למפרע מחזקת כשרותם ושוב יש למפסל למפרע כל העדות ורבא ס"ל כיון דגם עתה אינם בודאי פסולים רק דגזה"כ היא ל"ש בזה לומר דיצאו מחזקתם למפרע על שאר עדיות והבן בדברים ועיין בש"ש שמעתא ג' פ"ד ותמצא סיעתא לסברתי דבעבירה אחרת לא מחזקינן למפרע ודו"ק ועיין בשו"ת שארי הגאון בב"א בחיו"ד סי' ב' מ"ש בענין זה והנלפע"ד כתבתי. נחזור לענינינו דלפמ"ש בסברת הרשב"א דהוא משום דאין שייך חזקה מכח רובא כיון דכעת בודאי אתרע ולפ"ז נלפע"ד בזה לחלק בין הפרקים בין טריפות שנודע בודאי שלא הי' לה משנולדה כמו דרוסה וקוץ בושט בזה שייך חזקה מבוררת ול"מ מה שיצאת כעת מחזקתה אם כן לכך בהגליד פי המכה וכדומה דברים שבודאי לא היה משנולדה והו"ל חזקה מבוררת בזה ל"ש דברי הרשב"א ודוקא בסרכא דיש להסתפק שמא היה לה נקב משעה שנולדה בזה אנו מחמירין לחוש למפרע אם כן כל דברי הרשב"א נכונים. ובזה יש לישב דברי המשמרת בבית שלישי שער ששי הנ"ל ממה שתמה עליו הט"ז שהיא תמיהא קיימת על הרשב"א ולפמ"ש הדברים מבוארים שעל מ"ש הרא"ה לתמוה על הרשב"א דלמה לא נתלה גם בסרכא על זמן היותר מאוחר שאפשר לתלות ע"ז שפיר השיב הרשב"א דכל דיש לומר דנסתפק לאחר השחיטה ודאי מותרת גם בסרכא דאף דהוה רק חזקה מכח רוב כל דיש לומר דלא היה כאן ריעותא כלל מחיים בזה ודאי מותר ועיקר מה שהטריף בסרכא הוא דוקא בטריפות ממש דעכ"פ ודאי נסתפק מחיים רק שאנו מסופקים על הזמן אמנם זהו דוקא בחזקה שאינה מבוררת אבל בחזקה המבוררת ודאי דמוקמינן אחזקתה אף שיצאתה מחיים והיינו בטריפות דהוגלד פי המכה דאיירי בה הרשב"א וזה היה לה חזקה מבוררת מחיים וכמ"ש בזה אף שנולד ריעותא מחיים מתירין. ובזה יש לישב גם דברי הטור סי' פ"א דמ"ש בהוגלד פי המכה דיש לאסור הגבינות היינו רק שלשה ימים ובסרכא דאין לה חזקה מבוררת דשמא מעת הלידה היא נקובה שוב אף למפרע אסורות ועכ"פ יהיה איך שיהיה נלפע"ד דגוף הדברים יש להם פנים בהלכה. עוד הי' נלפע"ד טעם חדש בכוונת הרשב"א דהנה כבר נודע דכל דאיכא תרתי לריעותא והיינו שני חזקות לאיסור אזלינן בתר חזקה דהשתא ולפ"ז כיון דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת רק דנשחטה בחזקת היתר עומדת ולפ"ז כיון דעל כל פנים נטרפה מחיים ולא עמדה בחזקת היתר עכ"פ לגמרי דכל בהמות אם נשחטו כשרים לאכול לגמרי וכאן לא הוא כשר לאכול רק מידי נבלה יצאתה א"כ אהני חזקת טריפה דהשתא וחזקת איסור דמעיקרא והו"ל תרתי לריעותא וחיישינן ודו"ק היטב.

שוב אחר זמן רב ראיתי בפרמ"ג סי' פ"א סק"ג במשבצות שכתב גם כן לחלק דהרשב"א לא מיירי רק בחזקה שאינה מבוררת אבל לא מטעם שכתבתי ע"פ דברי התב"ש והוא הביא דברי התב"ש וחלק בין מים בראש ולא ידעתי אחרי שהיה לפניו דברי התב"ש למה לא כתב כמ"ש וראיתי בס' מקמ"ח שהשיג על פר"ח דאם כן מה מקשה הרשב"א ממומין דבמומין הוה חזקה מבוררת שלא הי' לה בשעה שנולדה ולק"מ לפמ"ש דגם בחזקה המבוררת כל שאנו חוששין שמא משנתארסה נולד לה למה לא נימא גם קודם שנתארסה ומה חילוק יש בין קודם שנתארסה לאח"כ קודם שנשאת דאין זמן מוגבל וע"ז הוצרך לחלק בין הרשותים ויש זמן מוגבל הרשות ודו"ק היטב ועיין נקה"כ סי' שצ"ז ודו"ק. ובמ"ש למעלה לחלק דבאדם ל"ש לומר להחזיקו למפרע שיצא מחזקתו מיושב קושית התומים סי' ל"ד סק"ח ות"ל גם אני הרגשתי בקושיתו ולפמ"ש א"ש ומ"ש התומים להסתייע מפר"ח באמת שגם בדברי הפר"ח יש לי פלפול ואכ"מ ועיין שערי משפט סי' ל"ד סקט"ז מה שתמה על זקני הב"ח ז"ל ולפמ"ש לק"מ דבאמת עד זומם למפרע הוא נפסל ומכ"ש בפסול הגוף דנפסל למפרע ואף ספק גזלן נפסל למפרע אבל בתרי ותרי דיש כאן ספק אם נפסל כלל דאולי האמת כדברי העדים דלא נפסל כלל ניהו דא"י לברר הספק אבל אימתי נולד לנו הספק בב"ד אבל מקודם פשיטא דהיה לזה חזקת כשרות ואם כן ניהו דלפי אותן עדים הפוסלים נפסל למפרע אבל הרי יש ספק אם נפסל כלל ורק ע"י העדים אנו פוסלים הרי יש לנו עדים כנגדו אך שאין אנו יכולין לברר הספק א"כ לא נפסל עכ"פ למפרע וז"ב כשמש לפע"ד. והנה בשו"ת ש"ב הגאון מוהר"ז ז"ל מבראד בחלק אהע"ז סי' קכ"ח הקשה בהא דאמר בשלמא לר"י משום ב"א שפיר ואמאי א"ש דהא באמת התוס' הקשו בגיטין ל"ג דאי קאמרו משום ב"א הא יכול לחפות כדין שיוכל לשלוח גט ולבטל וכתב הרשב"א בשם רשב"ם דאין לחוש לזה דחזקה דאאעב"ז דלפ"ז זהו שייך בנשואה ולא בארוסה. אמנם נראה דהרי באמת צ"ב דהא אכתי יש נ"מ כגון שהבעל והאשה הם שניהם בעיר אחת דא"י לגרש על ידי שליח כמבואר בש"ע אבהע"ז סימן קמ"א סנ"ה ואם כן שוב א"י לבטל. אמנם באמת התוס' שפיר הקשו דמה הועילו במה שכותבין זמן בגט הא יוכל להיות כשלא יהיו שניהם בעיר א' שמ"מ צריך זמן בגט משום אותן שיהיו שניהן בעיר. אברא דאכתי צ"ב האיך שייך דמשום אותו מיעוט שיהיו שניהם בעיר ע"ז יתקנו זמן. אמנם באמת הדבר נכון דהרי באמת ר"ל לא אמר כר"י משום דזנות ל"ש וצ"ל דר"י ס"ל דאף דל"ש מ"מ תקנו רבנן אף על המיעוט דפשיטא דגם משום מיעוט שיש בעיר חשו. ובזה מיושב היטב מה דהקשו כולם דגם לר"ל בארוסה דאין בעלה משמרה שייך ב"א ולפמ"ש א"ש דלר"ל שוב יקשה מה הועילו בתקנתם ומשום ל"ש לא תקנו לר"ל ודוק כי קצרתי וכעין זה כתב בישוי"ע ריש סי' קכ"ז ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף