שואל ומשיב/ו/נא

שואל ומשיב ‏ ו נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן נא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין מכירת יי"ש בכליהם.

מה שהגדת בשם הרב הגאון הצדיק מוה' אשר זללה"ה אבד"ק פרעמיסלא שצוה בכלי יי"ש ושכר שמכרו לעכו"ם בפסח או בע"ש לנכרי שאחר הפסח או השבת צריך לטבול הכלים כמבואר ביו"ד סי' ר"כ סי"א לפע"ד אין לחוש בזה דיכול למכור מן היי"ש ושכר בעצמו ולא הכלי והכלי יהי' שאול או שכור לו ושאלה ושכירות לא מקרי מכירה רק לענין אונאה כמ"ש סי' שי"ג בחו"מ ועש"ך שם וגם כליו של מוכר ברשות לוקח ל"ש דהא הם שאולים ללוקח או שכורין וא"ל דצריך למכור גם הכלים בעצמם אחר שעמד בהם יי"ש דהוא חריף ובלע ובפרט בכ"ח כמבואר סי' תנ"ח ס"א בכ"ח וכן בבית שאור שחמוצו קשה ע"ש. דז"א דכל הטעם הוא דשמא יבא להשתמש בו וכאן לא יבא להשתמש בהם דכאן הם עם יי"ש ושכר דכבר מכר לעכו"ם ושאל או שכר לעכו"ם ולא יוכל להשתמש בו וגם מבדיל בדיל מני' וגוף טעם הכלי לא אכפת לן ולא עבר בב"י ומותר לאחר פסח כמבואר שם בס"א ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור מה שאירע לי כאשר עשיתי סעודה לחינוך הבית שלחתי לחנות יהודי מוכר זכוכית להשאיל לי כלים לצורך סעודה ונפל מלתא בדעתי מה אעשה בטבילה אם אטביל אותם על כל פנים בלא ברכה ואחר כך אחזירם לחנות יש לחוש שימכרם לישראל ויטבילנו שנית בברכה ונזכרתי שכבר הזכיר הדין בט"ז סי' ק"כ סק"י דיש לטובלו בלי ברכה אלא דיש להודיע להקונה שיטבלנו בלא ברכה ע"ש ובאמת שקשה הדבר להקונה באמרו שכבר נשתמש בהם וגם איך יכיר החנוני אותן הכלים שכבר נשתמש בהם ואמרתי אני בלבי דכיון דהוה ספק דרבנן למ"ד טבילת כלי אינו רק דרבנן אין לחוש בזה דשמא לא יבא כלל להישראל אותן כלים דשמא יקנם גוי ממנו ול"ש כאן דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה דהא יש להסתפק שמא לא יבא כלל ליד ישראל ומצאתי בירושלמי פ"ג דדמאי הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזור עד שיעשר וכו' הי' עומד ולוקח ורואה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר כן הוא במשנה שם משנה ב' וע"ז פריך בירושלמי והובא בר"ש שם ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו והיינו שיסברו שהוא דמאי ויפרישו זאת הפטורה על החיוב ומשני לפי גרסת הר"ש דעושה אותן צבור לפניו ויקבעם בתוך פירותיו והיינו באופן שיודיע להקונה ותו בירושלמי ולא כן תני קובע אדם מעשרותיו של חברו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו והניח בקושיא אבל בירושלמי שלפנינו מבואר תקנו בלוקח ולא תקנו במחזיר ועיין בתוס' חדשים מ"ש בזה ועל כל פנים חזינן דבל שאינו לוקח רק מחזיר לא תקנו שיהי' צבור לפניו וע"כ הטעם דל"ח לזה משום דהוה רק ספק דרבנן דפירות דמאי אינו רק דרבנן ול"ח שמא יפריש מדמאי על הודאי דאין מפרישין מדמאי על הודאי וה"ה כאן כיון דאינו רק מדרבנן ל"ח לזה ולכאורה רציתי לומר דכיון דבאמת מסתמא יש רוב נגד אלו הפירות וא"כ שוב בטל ברוב ונתחייבו במעשר דהיתר נהפך לאיסור בפרט בדבר בלול ול"ש כאן לומר דהוה דשיל"מ דז"א דכאן הוא להיפך לענין שיתחייב להפריש ל"ש דשיל"מ שיכול להפריש דאנן דנין שמא כבר נפטר ולפ"ז ה"ה כאן הכלים כשיערבם אחר כך א"כ ממנ"פ אם יכירם יודיע להקונה ואם לא יכירם שוב מסתמא בטלים ברוב וא"ל דכלים בכלים ל"ש ביטול וכמבואר ביו"ד סי' ק"ב דז"א דלענין זה לא הוה דשיל"מ דאנחנו דנים דאדרבא כבר נפטרו מטבילה וז"ב מאד. והנה בגוף הדין שחידש הגאון הצדיק מוה' אשר זצ"ל הי' נלפע"ד דכיון דאינו מוכרו רק שלא יעבור עליו בב"י לא הוה מכירה גמורה ובאמת אינו רק הערמה והערמה בדרבנן שרי כמ"ש התב"ש בבכור שור בפסחים דף כ"א ועל כל פנים הערמה מקרי ולא הוה מכירה גמורה ולא עדיף ממשכנתא דאף דחזי בעכו"ם דדעתו לשקועי דאין צריך טבילה כדאמרו בע"ז דף ע"ו.

והנה דרך אגב אמרתי לבאר איזה גרגרים בסוגיא זו מה שראיתי בחתם סופר סי' קי"ד שהאריך בסוגיא זו. והנה ראיתי שהביא הערה נכונה בשם הרב אבד"ק יערגין דלפמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות מאכלות אסורות הכ"ב דבהקדש משקים היוצאים מהן אין כמותם ואינו לוקה ועכ"מ דאינו רק מדרבנן א"כ שוב כל פליטה מהקדשים אינו רק איסור דרבנן ואינו נאסר ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד נראה בראשית ההשקפה דהנה בחולין דף ק"נ אמרו מה לתרומה שכן חייב מיתה וחומש וכתבו התוס' שם דלרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה שוב יש למילף קדשים מתרומה ע"ש ולפ"ז לענין נותר מהכלים שהן בכרת שוב איכא למילף מתרומה והוה משקין היוצאין מהם כמותם. ובזה נלפע"ד כוון אמת במ"ש רש"י ד"ה גבי ונותר איסור כרת הוא ותמה שם בחתם סופר דמה רצה רש"י בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק. עוד הי' נ"ל דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש רבינו הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ו הכ"ח ובטומאת מת פ"ט דכל הספיקות אינן אלא מד"ס והביא הכ"מ נוסחא ישנה וכן הוא לפנינו דכתב הרמב"ם דבדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי וא"כ לכך כתב רש"י דנותר הוא בכרת דהיינו שאף שאינו רק ספק אם לא יצא לגמרי בהגעלה וצריך לבון דהרי חזינן דבאמת אינו רק טעם קלוש דהא בהיתרא סגי בהגעלה לפי המסקנא אלמא דאינו דבר ברור אם לא יצא בהגעלה לגמרי או אולי נשאר טעם קלוש וא"כ שוב הו"ל ספק ורק מדרבנן לחומרא ואולי בקדשים לא גזרו ולכך כתב רש"י דנותר כרת הוא ומה"ת ספיקו להחמיר. הן אמת שמהרי"ט בחלק יו"ד סי' א' פקפק בדברי הכ"מ אלו דל"מ חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת ולפע"ד הי' נראה בסברת רבינו דבשלמא כל הספיקות י"ל דמה"ת לקולא דהתורה לא רצתה להעמיד על האדם שיהי' עליו חיוב בספק איסור דהא יכול להיות דלא עבר כלל ואיך יענשו מספק או שיהי' על כל פנים בחשש איסור תורה ויפסל מספק מחזקת כשרותו והא יוכל להיות שלא עבר כלל אבל בכרת דאין עליו עונש רק בידי שמים אם כן אדרבא זו טובתו דצותה התורה להביא אשם תלוי למי שלבו נוקפו אולי עבר עבירה וקמי שמיא גליא ואולי עשה באמת עבירה ומתחייב כרת ח"ו וע"כ חפשה התורה חפש מחופש שיביא אשם תלוי להגן עליו מן היסורים והיינו בדבר שהעונש קמי שמיא גליא אבל בדבר שהעונש הוא בידי אדם אם כן הקילה התורה בספיקות דדלמא לא עשה עברה כלל ואף אם אולי עשה עברה הא כל שהתורה ויתרה בספק שוב מותר הוא מצד הספק אבל בכרת אולי עשה עברה וקמי שמיא גליא ול"ש ספקא קמי שמיא ואם כן לכך מביא אשם תלוי להגן עליו וז"ב לפע"ד. ויש להמתיק הדברים דאם הי' התורה מחייבי' מספק איזה עונש אולי הי' פטור וזה נענש בחנם ומה יעשה הב"ד והרי הם בני אדם ולא להם לדעת תוכן הדבר ע"כ הקילה התירה בזה אבל בכרת אדרבא אולי באמת נתחייב ויהי' נכרת ואם לא נכרת ישא עונו ולא יהא לו כפרה ע"כ אמרה התורה שיביא אשם תלוי בעוד לא נודע וז"ב לפע"ד. אמנם כ"ז הוא לדעת כל הקדמונים והאחרונים שהבינו כן בדברי רבינו אבל לפע"ד הי' נראה דבר חדש דגם הרמב"ם סבירא לי' דכל הספיקות הן מן התורה ואין ביניהם אלא שינוי השם דכבר נודע מה שהשריש רבינו הגדול דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא אצלו דברי סופרים אף שבאמת דינו כד"ת לכל דבר וכמ"ש בשרשיו שורש ב' ובזהר הרקיע ומגלת אסתר ביארו הדבר וכ"כ הה"מ פרק א' מאישות דהרמב"ם קורא קידושי כסף מד"ס אף שדינו כדין תורה לפי שלא מבואר בפירוש בתורה עיין שם ועיין מה שכתבתי בגליון ראיות הרבה לדברי רבינו ובתשובות רבות מפוזרות בארתי דברי רבינו בזה ולפי זה גם כאן ניהו דספיקו מן התורה לחומרא אבל אינו מבואר בתורה על כל פנים דניזל לחומרא מן התורה ועל כן כתב רבינו דאינו אלא מד"ס שזה נקרא אצלו מד"ס ולפי זה שפיר כתב רבינו בפח"י מא"ב הלכה ט"ז ובכלאים ובט"מ הנ"ל דאינן אלא מד"ס היינו לענין שם אינו נקרא אלא מד"ס אבל הדין דין תורה לכל דבריו ומעתה מבואר היטב הנוסחא זו שכבר השריש רבינו בשרשיו שם דכל שמצינו שחז"ל קראוהו דברי תורה נקרא דברי תורה אף שלא מבואר במקרא אם כן מכל שכן בדבר שחייב אשם תלוי שמצינו בהדיא בקרא שחייבו התורה אשם תלוי אם כן שוב דין תורה נקרא גם כן והוה לי' דבר תורה ממש וזה ברור ואם כן איפוא נסתרו כל הבנינים והקושיות והסתירות שהקשו לרבינו מכמה מקומות ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ודוק היטב כי היא הערה חדשה.

והנה ראיתי בחתם סופר שם קושיא בשם הגאון בעל מחצית השקל בהא דאמרו שם ולמאן דאמר נטל"פ מותר געולי נכרים דאסרן רחמנא האיך משכחת לה ומשני דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ועל זה הקשה דאם כן ל"ל מיעוטא דלא לבעי הזאה שלישי ושביעי ת"ל דאם כן יקשה ל"ל הגעלה הא הוה נטל"פ. הנה ת"ל גם אנכי הרגשתי במ"ש רש"י בפ' מטות אך את הזהב דלפי פשוטו היינו שממועטין אתם להשתמש בה עד שיזו עליהם ובזו יהי' נטל"פ וכבר הארכתי בזה בתשובה. אמנם נראה דהנה בשו"ת הרשב"א סי' תצ"ז הביא בשם רבותינו בעלי התוס' דכתב דחשש התורה בגיעולי מדין הי' שמא בשלו בו דבר חריף ומחליא לשבח והנה מלבד דהרשב"א דחה דבריהם תמהתי דגם הדין מצד עצמו ליתא דהרי מבואר סי' קכ"ב ביו"ד דאף שישנו בקדירה דבר חריף ונשתהה אחר כך מעת לעת דאינו אוסר ולא מהני מה שנשתמש בו כבר דבר חריף והארכתי בזה בתשובה לבאר הדברים אך כעת נראה דיש לישב דברי הרשב"א בפשיטות דהנה הרשב"א שם הביא עוד בשם בעלי התוס' דפירשו דהא דאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא היינו שלא בשלו בו יותר מיום אחד אבל כל שבשלו בה יותר מיומא חד אף שבשלו בה בן יומא מותר והרשב"א דחה דבריהם בזה. ובאמת שבריטב"א בע"ז שם מוזכר סברא זו של התוס' בשם הרמ"ה עיין שם וגם הריטב"א דחה דבריו וכמו שכתב הרשב"א על כל פנים בעלי התוספות לשיטתם שפיר כתבו דיש לחוש שמא בשלו דבר חריף דבזה על כל פנים כל שהוא בן יומא בודאי אוסר ביומו מה שבשלו בו דעדיין חריפותו קיים כל שהוא כעת בן יומו אף שכבר בשלו בו ולפי זה נראה לפי עניות דעתי דמיושב היטב הקושיא דעל כל פנים צריך קרא דאם לא כן ל"ש לומר דנעשה נטל"פ דבאמת י"ל דבדבר חריף משוה לשבח אף כשאינו בן יומו דלא כמ"ש האו"ה והש"ע ביו"ד סי' קכ"ב וחיישינן שמא נשתמשו בו דבר חריף וגם הכו"פ סי' צ"ה הקשה דניחוש שמא ישתמש בו הישראל דבר חריף וע"כ צריך קרא ודוק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הרשב"א והכו"פ דשמא שמשו דבר חריף או שהישראל ישתמש דבר חריף ואם כן משכחת לה גיעולי נכרים דאסור דהנה כבר נודע מה שכתב הרמב"ן דהא דצוה גיעולי מדין ולא בסיחון ועוג משום דבשבע שכבשו ושבע שחלקו אף קדלי דחזירי מותר ולפי זה הא כבר נודע מה דאמרו בחולין דף י"ז דדוקא קדלי דחזירי דידהו ולא קדלי דחזירי דידן ולפי זה ל"מ דלא ניחוש דשמא ישתמש בו הישראל דבר חריף ומחליא לשבח דאם כן יקשה למה לא הזהירה בסיחון ועוג וא"ל דקדלי דחזירי מותר דז"א דזה הוה כמו קדלי דחזירי דידן דאנו עושין ומחליא לשבח וגם אם שמש הנכרי דבר חריף אפשר דמקרי מחליא לי' לשבח כל ששימש בו באותו היום לפי מה דפרשתי כוונת הרשב"א בשם בעלי התוספות ודוק היטב. והנה לכאורה קשה בהא דאמרו מתוך שנאמר במי נדה יכול יהי' צריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך ולמה לא יהי' צריך הזאה שלישי ושביעי והא ל"מ אם הכלים נגעו במת דחרב הרי הוא כחלל בכלי מתכות ושם הי' זהב וכסף ונחשת והיינו כלי מתכות אלא אף אם הכלים לא נגעו במת מכל מקום האדם שנוגע במת אם נשתמש בהם הרי האדם מטמא הכלים ולמה לא מצריך הזאה שלישי ושביעי ובאמת שרש"י כתב בהדיא אך את הזהב דאך ממעט שממועטין הם מלהשתמש בהם אפילו לאחר טהרתן מטומאת מת עד שיטהרו מבליעת איסור ומפשטת דבריו משמע דבאמת גם הכלים אסור להשתמש עד שיטהרו מטומאת מת וצ"ל דהש"ס דממעט מהזאה שלישי ושביעי היינו באם לא נגע במת או באדם שנטמא למת רק שצריך טבילה כל שיצא לקדושת ישראל בזה אמרה תורה דאין צריך הזאה אבל שם הי' צריך הזאה דהרי הי' על כל פנים ספק טומאה הבאה על ידי נגיעה. אך לפע"ד הוא דחוק דפשטת הש"ס משמע דקאי אך בהאי ענינא דמיירי בכלי מדין ושם נטמאו הכלים וע"כ נראה דהנה הרמב"ן הקשה בפ' מטות במה שהקפידה התורה במדין ואתם חנו מחוץ למחנה ולא הקפידה בסיחון ועוג ועל זה כתב כי מלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור והנה אף שטומאה הותרה בציבור היינו לענין קדשים ובקרבנות וכבר שאלני על זה הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י מראווא והראיתי לו שהרגיש בזה בשו"ת רדב"ז חלק חמישי סי' שני אלפים ר"ב. וכשאני לעצמי פרשתי דבמדבר לא הותר להם בשר תאוה רק קדשים וטומאה הותרה בציבור ואף לר"ע כבר הוכיח המלמ"ל פ"ג מאבל שכל דיני טומאה שיצטוו לא הי' רק לקדשים ע"ש ולק"מ על הרמב"ן ולפי זה נ"ל ברור דכיון דכל משך שחנו חוץ למחנה לא היו משתמשין בכלי כמ"ש רש"י שממועטין הם להשתמש בהם עד שיגעילו אותם ואימת היו משתמשים בהם לאחר שבאו לביתם ואז היה טומאה הותרה בציבור דבשלמא במלחמה לא הי' רק י"ב אלף אבל בביתם הי' ציבור והותר ומעתה זה שדרשו אך דממועטין היו להשתמש בהם עד שבאו לביתם ואז ל"צ הזאה שלישי ושביעי דמלבד שלא הי' מקום להכלים לטמא דלא היו נוגעים במתים או באדם דהא לא נשתמשו בם אלא אף אם הי' ספק שמא נגעו בהם הא השימוש הי' לאחר שבאו לביתם ואז טומאה הותרה בציבור והנה במה דדרשי לכם הובא בחתם סופר דלכך צריך למעט הזאה שלישי ושביעי אף דשוב הי' נטלפ"ג מכל מקום לא היו יכולין לטבול והו"ל כטובל ושרץ בידו דהבלוע בעצמו לא נפגם עיין שם ולפע"ד הי' נראה דאם היו משתמשים בהם שוב לא היו יכולים לטבול דהי' צריך הזאה שלישי ושביעי וכמ"ש. והנה הכו"פ הקשה בסי' ק"ג דהאיך אפשר דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הא ע"כ נשתהו במלחמה יותר מיום אחד ואם כן עבר עליהם יום אחד ולמה לי הגעלה עיין שם ולפע"ד נראה דכיון דהי' שם שבוים ואותן שבוים שלא נכנסו עדן בברית לא היו צריכים טבילה שלא נטמאו והם היו משתמשים בכלים נבלות וטריפות ואם כן היתה קדירה בת יומא בשביל השבוים שאכלו בהם. ובזה יש לומר דלכך בסיחון ועוג לא נצטוו על הגעלה דאם נימא דסיחון ועוג היו בכלל שבעה עממים אם כן שוב הי' אסור להחיות כל נשמה ול"ש הגעלה וצ"ע בזה. והנה ק"ל לשטת רש"י דרק בקדשים אף משהו אסור ועיין חולין דף צ"ח ובתוס' שם והרי כאן הי' לענין קדשים כמ"ש בשם הרמב"ן דטומאה הותרה בציבור והיינו דהי' לענין קדשים ולפ"ז הא בקדשים הוא במשהו וכל דמשהו אסור אף נטל"פ אסור כמ"ש התוס' בע"ז דף ס' ואם כן משכחת לה גיעולי נכרים בכהאי גוונא. אך לפ"ז יקשה דאם כן אמאי בסיחון ועוג לא נצטוו על גיעולי עכו"ם וא"ל דקדלי דחזירי הותר כמ"ש הרמב"ן דז"א דניהו דהותר להם קדלי דחזירי היינו לאכול כחולין אבל לענין קדשים דאוסר במשהו וגם בלא"ה הא קודש הוא ופשיטא דלא הותר קדלי דחזירי לקודש ואם כן שוב אסור וצ"ע. והנה לכאורה צ"ב הא דכתבו הרשב"א בת"ה דהא דנטל"פ מותר אף דעדן חזי לגר הוא משום דעל כל פנים בודאי יש רוב נגדו רק מבשא"מ בששים ולפ"ז כל שנטלפ"ג אינו חמור מבשא"מ ממב"מ וסגי ברוב עיין שם וקשה הא הר"ן ביאר בנדרים דף י"ב טעמי' דר"י ורבנן דר"י סבירא לי' דיליף מדם הפר ודם שעיר ורבנן סבירא להו דלא דמי דשם הוה היתר בהיתר אבל איסור בהיתר אינם מין אחד שזה איסור וזה היתר ע"ש ולפ"ז כאן יקשה דממה נפשך אם תחשבהו כמב"מ מהראוי שלא יתבטל דכל אחד מחזק חברו ועל כל פנים מבשא"מ חשוב משום שזה אסור וזה מותר א"כ איך שייך שנטל"פ והא מכל מקום ראוי לגר וא"ל דבטל ברוב דהו"ל כמב"מ והא שוב הי' ראוי שלא יתבטל כלל והנראה בזה דכל טעמו של הר"ן דמב"מ לא בטל הוא משום דאחד מחזק חברו ולפ"ז זה כשהטעמים שווים אבל כאן שעל כל פנים הוה נטלפ"ג א"כ ניהו דעדן לא נעשה לגמרי לפגם אבל עכ"פ כל שזה פגם פורתא על כל פנים וזה שבח לגמרי שוב לא מקרי מב"מ וז"ב ולפ"ז נלפע"ד ברור דזה דוקא במקום דרק במב"מ במשהו והיינו כר' יהודה דמב"מ במשהו וא"כ כל שנטלפ"ג לא מקרי מב"מ אבל במקום שאסור אף בשא"מ משום חומר האיסור כמו חמץ בפסח (חשוב) ל"ש נטלפ"ג דהא באמת אינו נו"ט לפגם לגמרי רק דבטל ברוב כמו מב"מ והרי כל שהוא במשהו ל"ש לומר עכ"פ דמב"מ בטל וא"ל דלא מקרי מב"מ דמה בכך דלא מקרי מב"מ הא בשא"מ ודאי לא בטל ברוב וז"ב כשמש. ובזה ממילא יש לישב סברת התוס' בע"ז דף ס"ו דכ"מ דמשהו אסור אף נטלפ"ג אסור והיינו כמ"ש דכל דמשהו אסור ולא משום מב"מ במשהו א"כ אף נטלפ"ג אסור ויש להאריך בזה בפסחים דף ל' ואכ"מ ודו"ק היטב. אברא דלפ"ז צ"ב הא דכתבו התוס' בחולין דף ק"י בד"ה הלכתא דהא דאמרו דכל יום נעשה גיעול לחברו אף דממעיט באכילה דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה הוא משום דמב"מ בטל ברוב מה"ת ובמקדש אוקמא אדינא וקשה הא באמת מב"מ אדרבא המועט מחזיק המרובה ורק דזה היתר וזה איסור ולא נקרא מב"מ ולפ"ז כאן דבעת שנתבטל בשלמים עדן היתר בהיתר הוא קודם שנעשה נותר ושוב הוה מב"מ ממש ולמה יתבטל הא אדרבא מב"מ גמור אינו בטל והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמ"מ בעת שנעשה נותר אז נתבטל דאז הוה מבשא"מ וז"ב. ובזה אמרתי במ"ש הרשב"א הובא בטיו"ד סי' צ"ב דאם בשל ירקות בקדירה שבשלו בה חלב דהירקות הוה גיעול למה שבישל בה חלב והביא ראי' מהא דאמרו כל יום נעשה גיעול לחברו ומחליש כח הבלע וכתב הב"י דלפמ"ש התוס' אין ראי' דשם מטעם מב"מ בטל ברוב קאתינן עלה כמ"ש התוס' בחולין וע"ז תמה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קט"ז ובנקה"כ שם דגם הרשב"א מודו לדברי התוס' דע"כ לא כתבו התוס' דמשום מב"מ הוא רק על מה שמבשל שלמים בכלי שבשלו בו חטאת ואז לא הי' הגעלה עדן ע"ז כתבו דבטל ברוב והיינו בעודו היתר אבל מה שמבשלים אח"כ בו בפעם השלישי בעת שכבר נעשה נותר ואז ל"ש לומר דבטל ברוב דדוקא כ"ז שהוא היתר בהיתר שייך לומר דבטל ברוב לא אחר כך כשכבר נעשה נותר ולכך צריך למ"ש הרשב"א דמחליש כח הבלע ע"ש שהאריכו ובמ"ש נכונים דברי הב"י דאם נימא דעיקר הביטול בעת שהי' היתר אז ל"ש ביטול דהוה מב"מ ממש דהיתר בהיתר הוא וגם רבנן מודים לר"י דלא בטל מב"מ וע"כ דעיקר הביטול בעת שנעשה נותר ואז הוה כמבשא"מ שזה היתר וזה איסור וגם לפמ"ש למעלה כל שנטלפ"ג ל"ש מב"מ וא"כ שוב אין ראי' דמחליש כח הבלע די"ל דההיתר הוא משום דמבמ"ב בטל ברוב וזה נחשב מב"מ מצד שהוא בעצם מב"מ ובטל ברוב ובאמת שלפע"ד א"א לומר דבטל בעודו היתר דהא שיטת פוסקים רבים דהיתר בהיתר ל"ש ביטול וגם קשה לשיטת הרשב"א ל"צ כלל דלבטל ברוב ולאוקמא אדינא הא ת"ל דמחליש כח הבלע בעודו היתר וע"כ דמשום בטול קאתי עלה וגם נלפע"ד בכוונת הב"י דלפמ"ש הר"ן הא דמב"מ לא בטל הוא משום דהמועט שוה כמו המרובה ואחד מחזיק את חברו ועיין פ"י בביצה דף ל"ח אם כן איך אפשר לומר דמחליש כח הבלע הא כיון דיש לו דין מב"מ אם כן אינו מחליש את חבירו אלא מחזקו ואף דלענין הדין נקרא מבשא"מ בזה היתר וזה איסור אבל מכל מקום ל"ש לומר דלכך מתבטל בשביל דהוה מב"מ והא ניהו דמועיל הביטול בהא מ"מ ל"ש דמחליש כח הבלע וכמ"ש וע"כ דאחר שנעשה נותר אז מבטל לי' ולא דמחליש כח הבלע וכמ"ש ודוק היטב.

אברא דלפ"ז צריך ביאור איך מועיל הביטול הא כיון דבהיותו היתר בהיתר ל"ש ביטול דהוה מב"מ ממש ורק אחר שנעשה נותר ואז הוה כאלו בא לעולם בתערובות ול"מ ביטול כמ"ש המרדכי לענין דם ורוק דכיון שבאו לעולם בתערובות לא שייך ביטול. אמנם נראה דלפמ"ש הכו"פ וכל האחרונים דדוקא היכא שלא ניכר המבטל בפ"ע אז סבירא לי' למרדכי דלא בטל מה שאין כן כשניכר המבטל בפ"ע אם כן הרי המבטל דהיינו השלמים שמבשל כעת ניכר והחטאת לא נשאר רק הבלע ושפיר בטל וז"ב ודוק. ובזה מיושב היטב מה דהקשתי זה רבות בשנים בהא דכלי חרש אשר תבושל בו ישבר והא לשיטת כל הפוסקים לבד הראב"ד מותר לבטל איסור מן התורה וא"כ למה לא יערב הכלי לבין הכלים אשר יבושלו בו שאר הקדשים או בכלים אשר לא נתבשל עדן ובפרט לשטת הרמב"ם פ"ח ממעה"ק דרק חטאת טעון שבירה לא שאר קדשים וא"כ למה ישבר יתבטל ברוב וכמדומה שראיתי קושיא זו בספר גנת וורדים להפרמ"ג ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאיסור שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וכאן הבלע שיש בתוכו בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול וא"ל דהמבטל ניכר דז"א דהא אינו ניכר כלל דהא כל הכלים נתבשלו בהן רק דבזה נתבשל חטאת ובזה שאר קדשים אבל במה נכרים הזה או הזה ול"ש ביטול בזה. ובזה מיושב לנכון קושית הבה"ז על הרמב"ם מהא דאמרו התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מדי דופיו מדהצריכה שבירה בכ"ח ואיך נלמד מזה והא חזינן דגזה"כ היא דוקא חטאת שנתבשלה בה ולא שאר קדשים ולפי מה שכתבתי א"ש דאם נימא דיוצא מידי דופיו רק דגזה"כ שוב יקשה יגעילנו ויבטלנו ברוב וא"ל דבא לעולם בתערובות דהא כל שלא נאסר מחמת הבלע שיש בו ונותר בו רק בשביל שנתבשל בו חטאת שוב ל"ש דבא לעולם בתערובות דהא אף הכלי הי' היתר בפ"ע וניכר ההיתר כמו שאר הכלים דבשלמא כל שאיסורו משום בלע הרי בא בתערובות דהרי נבלע האיסור בו ובא בתערובות מה שאין כן כשיצא מידי דופיו רק דגזה"כ שפיר בטל ברוב ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. הן אמת דבלא"ה נלפע"ד דל"ש ביטול ברוב דהא כל שאפשר להפריד איסור ל"ש ביטול ברוב וכאן באמת יוצא מידי דופיו ורק שנשאר בו משהו דהרי שאר קדשים א"צ שבירה ושוב ל"ש ביטול. ובזה מיושב הקושיא הנ"ל דאדרבא מדהתירה התורה שאר קדשים ע"כ מוכח שא"י מידי דופיו והיינו שנשאר בו משהו דאל"כ יקשה למה צריך שבירה הא בטל ברוב דא"ל דאפשר להפריד האיסור דאם נימא דבכל הקדשים צריך שבירה ע"כ דא"י מידי דופיו לגמרי ונשאר בו טעם ממש ושוב א"א להפריד איסור וקשה יבטל ברוב וע"כ דלא נשאר רק טעם קלוש ול"ש ביטול ודו"ק כי קצרתי. והנה בגוף דברי הרשב"א תמוה לי דלשטתו דס"ל דמה דאמרו כל יום נעשה גיעול לחברו הוא משום דמחליש כח הבלע ודוקא בהיתרא בלע ולא באיסורא בלע דלפ"ז יקשה דרבא דלא ס"ל לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע והקשה סוף סוף כי קא פליט באיסורא קא פליט האיך משני דכל יום נעשה גיעול לחברו והאיך מועיל דלא מחליש כח הבלע ועוד קשה קושית הש"ס א"ה לא לבעי הגעלה ונשאר בקושיא וא"כ ע"כ דלרבא באמת לא מטעם החלש' כח הבלע קאתינן עלה רק מטעם ביטול ברוב וא"כ אין ראי' לומר דמחליש כח הבלע וצ"ל דהרשב"א באמת מודה דלרבא מכח מב"מ קאתינן עלה רק דכתב דבריו לפי המסקנא דמחלק ר"א בין היתרא בלע לאיסורא קא בלע ודקא קשיא בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעדנא דקא פליט לא איתא לאיסורא בעיני' ופירש רש"י דלא ניכר איסורו שבלוע בדופני הכלי ולא מסתבר לי' לרשב"א דלכך יתבטל ולכך ס"ל לרשב"א דהיינו כיון שהוא בלע בדופני הכלי לכך יכול הגיעול להחליש הבלע. אך באמת זה דחוק וגם קשה לשטתו גם כן אם כן למה לי הגעלה ועיין בחידושי הריטב"א בע"ז שם וצע"ג. והנה לכאורה קשה לי בהא דהתחיל הש"ס להקשות דאמאי סגי בקדשים בהגעלה ובאיסור צריך ליבון ומאי קושיא הא באמת הוה נ"ט בר נ"ט דהקדשים נתנו טעם בשפוד והשפוד במה שצולה אח"כ ועדין היתר בהיתר הוא והו"ל נ"ט בר נ"ט להיתרא ולשטת הפוסקים דסגי בנ"ט בר נ"ט ולא בעי שלשה נ"ט א"כ הוה נ"ט בר נ"ט ולפ"ז הא נ"ט בר נ"ט בהיתרא מותר ובאיסורא אסור וכמ"ש בר"ן וכן קי"ל ביו"ד סי' צ"ד דבב"ח מותר נ"ט בר נ"ט משא"כ באיסורין וא"כ לכך באיסורא אסור ובקדשים מותר. ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש בגנת וורדים להסתפק בכלל ס"ה בהא דנ"ט בר נ"ט אם סופו להיות אסור כמו חמץ קודם פסח דסופו לאסור בפסח אם בזה נ"ט בר נ"ט אסור ע"ש ולפ"ז יש לומר דכאן לאחר שנעשה נותר יהי' אסור ויהי' הנ"ט השני איסור וא"כ ל"ש נ"ט בר נ"ט וזהו דקפריך רבא סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט וא"כ ל"ש נ"ט בר נ"ט. ובזה יש לישב מה שהקשיתי על הרשב"א דהכי משני רבא כיון דכל יום נעשה גיעול לחברו והי' ממש מחליש כח הבלע קודם שנעשה נותר אם כן ל"ש נ"ט בר נ"ט דהא כל הטעם דבב"ח מותר נ"ט בר נ"ט משום דנקלש הטעם קודם שנעשה איסור מה שאין כן באיסור דניהו דנקלש אבל נאסר כבר בעוד שהי' בו טעם גמור וא"כ מה בכך דסופו להיות אסור סוף סוף כבר נחלק ונקלש הטעם דקודש שיהי' אסור ודוק היטב כי הוא ענין נכבד והמעיין ברשב"א בת"ה סוף בית רביעי ימצא שהרשב"א בעצמו מדמהו לנ"ט בר נ"ט דהיתרא ומ"מ לפע"ד דבריו צריכין ביאור דלא הרגיש כלל דרבא לא ס"ל לחלק בין איסורא בלע להיתרא בלע והרי מקשה בעצמו סוף סוף כי קא פליט באיסורא קא פליט ור"א הוא דמסיק להלן בין איסורא להיתרא ומטעמא אסור ולא מן איסורו ניכר וע"כ דברי הרשב"א צע"ג לפע"ד. ובזה מיושב מה דפירש"י דהקושיא היא דכי מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגוי' טעמא ולמה לא פירש סתם דהא יש בשפוד טעם ניתר והתורה צותה מריקה ושטיפה טרם שיעשה נותר או עכ"פ בשעה שנעשה נותר ולפמ"ש א"ש דבאמת ידע הש"ס החילוק בין איסורא בלע להיתרא בלע וא"כ לענין השפוד בעצמו הו"ל היתרא בלע וכל שמגעיל הרי הוקלש הטעם וסגי כל שהיתרא בלע אבל לס"ד דעכ"פ כי פליט איסורא קא פליט כקושית רבא וזה שדייק רש"י דכי פליט ביום המחרת איסור נותר פליט בגוי' וז"ב. והנה בהא דאמר רבא קדשים היינו טעמא כדאמר ר"נ כל יום ויום נעשה גיעול לחברו קשה טובא לפע"ד דהא זה משני ר"נ אליבא דר"ט בזבחים דף צ' והרי חכמים פליגי עליו במשנה וס"ל דנמתין עד זמן אכילה ועביד לה מריקה ושטיפה וא"כ סיפא דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין אהיכא קאי דלרבנן ל"מ דלא ס"ל דנעשה גיעול לחברו וע"כ דקאי לר"ט וא"כ לזה בשפוד ואסכלא מגעילן בחמין אסיפא קאי ע"כ בסוף הרגל או בשאר ימות השנה ויהי' רישא וסיפא בשני ענינים וזה לא מצינו גם מה שרצה לפרש דהגעלה היינו מריקה ושטיפה ג"כ תמוה דהרי ברישא תנא מריקה ושטיפה ואחר כך שינה התנא לשונו ונקט בלשון הגעלה וע"כ נלפע"ד לולי דמיסתפינא לחדש דבר הייתי אומר דבאמת תמי' טובא על רבא דא"ה הגעלה נמי לא לבעי וכדמקשה רש"מ ומסיק בקשיא. אמנם מאחר דהרשנו הרשב"ם בב"ב דף נ"ב דקשיא נוכל לישב הנה יש לומר דבאמת כבר כתבתי בשם עבוה"ג ונקה"כ דבאמת הא דנעשה גיעול לחברו הוא משום דמב"מ בטל ברוב והיינו קודם שנעשה נותר אבל אח"כ כשמבשל בו ע"כ משום דהגיעול מחליש כח הבלע ולזה ס"ל לרבא דאף דמחליש כח הבלע עכ"פ מריקה ושטיפה בצונן מיהא בעי דכל שנחלש כ"כ כח הבלע סגי לי' במריקה ושטיפה בצונן וע"כ בתחלה מה דרבא מפרש דהגעלה הוה מריקה ושטיפה גם כן כיון למ"ש אחר כך רק דאביי לא שבקה למגמר למלתא והבין דהיינו בסתם מריקה ושטיפה וע"כ פריך מי דמי מריקה ושטיפה בצונן להגעלה בחמין ופירש בע"א ורבא דחי לי' ולכך סיים רבא למלתא ואמר אלא אמר רבא וגם בכה"ג שייך לשון אלא כיון דחידש בה דברים ואמר דמשום דאינו טעמא דכל יום נעשה גיעול לחברו וא"כ שוב סגי במריקה ושטיפה בלבד וע"ז פריך הש"ס א"ה הגעלה נמי לא לבעי דהיינו אף מריקה ושטיפה לא לצרוך כיון דנעשה גיעול לחברו וכמ"ש למעלה דלרשב"א דמחליש כח הבלע א"צ שוב דבר וע"ז מסיק בקשיא אבל רבא שפיר מוקי לה על כל פנים כרבנן דר"ט ורק מה דסגי במריקה ושטיפה היינו כיון דנעשה גיעול לחברו ודו"ק היטב. ובזה יתישב הרבה קושיות והמשכיל יבין ועיין כו"פ סי' קס"א שהי' לו גרסא אחרת בש"ס כאן והקשה קושיא ולפמ"ש לפנינו בש"ס ל"ק כלל ע"ש וצ"ע.

והנה בשנת תרכ"ג ג' לך הגיעני מכתב מקליין וורדיין במדינת הגר שכתב לי אחד ושמו ר' אברהם ברודא והקשה על מה דפסק בסי' ק"כ ס"ה דהשוכר כלי מעכו"ם א"צ טבילה ולמה לא יצריך טבילה עכ"פ בלי ברכה דהרי דעת הב"ח דשכירות קניא מדרבנן ובמ"א סי' רמ"ו כתב דקונה לחומרא ובש"ך סי' שי"ג מבואר דלהרמב"ם קונה שכירות אף שהוא השיג ע"ז אבל האחרונים כתבו דשכירות קונה והאריך בזה ולפע"ד הדבר נכון דכל שסופו לחזור אחר כך אף דנימא דשכירות קניא מכל מקום לא יצא לגמרי מרשות העכו"ם ולכך א"צ טבילה דהרי עכ"פ העכו"ם יש לו רשות למכור ולעשות כל מה שירצה אף בתוך זמן השכירות כלאחר זמן השכירות ואם כן שפיר א"צ טבילה וז"ב ופשוט.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף