שואל ומשיב/ו/נג

שואל ומשיב ‏ ו נג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן נג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה בענין העמדה והערכה כלי משקולת שקורין זייגיר בשבת.

הנה נשאלתי במעשה שהזייגר נערך מע"ש רק שנתמשך הדבר והזייגר נתאחר מהלכו לערך ד' שעות ויותר ועי"כ לא יוכלו לדעת כמה היא הלילה והוא לצורך שבת כדי שידעו זמן תפלה וק"ש וכדומה אם מותר להעביר הוויזר ממקום למקום עד שיגיע למקומו. והשבתי הנה ש"ע לפנינו בסי' רנ"ב דמותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגיר מערב שבת אעפ"י שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעין שדרכו להעמידו מאתמול ע"ש. וכן מבואר בסי' של"ח ס"ג וע"ש בט"ז סק"ה וכבר קדמו בד"מ סי' קנ"ב שם ע"ש. ומשם משמע דוקא בע"ש אבל לא בשבת. אמנם זה דוקא היכא שמשמיע קול אבל אם אינו משמיע קול כגון אם יעברו ההשמעת קול ע"י התחבולה שיש בהזייגיר ויעבירוהו ממקומו אשר עומד כעת על מקומו הראוי באופן דליכא השמעת קול לכאורה אין בזה חשש וכבר האריך בזה חכם אחד אחרון בעל הר הכרמל סי' א' להוכיח דל"ש בזה משום בונה ולא משום מכה בפטיש ולא משום השמעת קול ולא משום שביתת כלים ע"ש. והנה האריך שם באם כבר הוא מעורך ויש עדיין שעות להלך אף שמחמת עריכה של אתמול תפסוק מהלכה באמצע השבת מותר לערכו דלא מקרי משוי מנא כיון דכעת הוא מנא אף שאח"כ תפסוק הא עיקר אנו דנין על שעת העשיית מנא ואז בלא"ה הייתה מהלכת ואח"כ ממילא מהלכת. והנה באמת להמעיין שם יראה דראיותיו יש לדחות והעיקר לפע"ד דכל האיסור דמתקן בדרבנן הוא משום דדמי לתקנת מלאכה וגזור בדרבנן ועיין בביצה דף י"ח וא"כ זה כל שבעת עשיי' מתקנו א"כ מחזי כמי שעושה הכלי אבל כעת אינו עושה מלאכה דלא אהני ולא מידי כעת אם כן כעת לא מחזי כעושה כלי וכל שכעת לא מחזי מה אכפת לן בזה כיון שבאמת אין בו לא משום מכה בפטיש ולא משום בונה כמו שהאריך שם ול"ש בזה רק משום דמחזי כמתקן ובזה לא אכפת לן כעת דכל שרואה שהולך יאמר כי עושה דבר שלא לצורך כלל ולכאורה רציתי לומר בזה במ"ש המ"א לאסור להדיח בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בשבת כמ"ש בסי' שכ"א סק"ז ולכאורה אם מדיחו בעוד שיש שעות להדיחו כגון עד"מ דהג' ימים מעל"ע כלים סמוך לערב והוא מדיחו בשבת בבקר א"כ בכה"ג ל"ש משום מתקן דעדיין לא מחזי משום מתקן אבל ל"ד דשם אטו כעת אינו מתקן דבאמת הבשר נשתהא בלי מליחה רק שיש לו עדיין תיקון על ידי הדחה שמרכך הבשר וא"כ כל שמחוסר התיקון כל שעושה התיקון אף שהי' לו מקום עוד לעשות אבל הרי הוא מתקן האיסור וגם מרכך הבשר דאטו בפעם אחת מתקשה הוא מתקשה לאט לאט וא"כ שייך תיקון דמרככו אבל כאן התקון הוא במה שמשוהו למנא וכל שכעת הוא מנא אינו מתקן כעת כלל ובלא"ה נראה דאם מתקנו קודם הוה כמקלי קלי לאיסור דכל שנתקן קודם שנתקלקל הרי בשעת שהי' יכול לפסוק מהלכו מקלי קלי לאיסורא ובכה"ג לכ"ע שרי כמבואר בתה"ד סי' נ"ד הובא במג"א סי' שכ"ג סקי"ד ע"ש ועוד נראה דלפ"מ שנראה מדברי רבינו בפכ"ג משבת דמתקן הוה תולדה דמכה בפטיש ועיין כפות תמרים בסוכה דף ל"ג בענבי ההדס וא"כ לפמ"ש הגמ"יי בשם הרא"ם פ"י משבת דלא אמר רב במעייל שופיתא לחייב משום בונה אלא לאפוקי מדשמואל דאמר דחייב משום מכה בפטיש שאין חיוב מכה בפטיש אלא בדבר שהוא גמר מלאכה לפיכך אמר בונה כלומר עדיין חסר לכלי זו בנין ואין זה גמר כלי להתחייב משום מכה בפטיש ע"ש ולפ"ז הדבר ק"ו ומה התם דבאמת עושה תיקון רק שאינו גמר מלאכה ואם כן מכ"ש בזה דכעת אינו תקון כלי כלל דלא צריך לזה כעת ואינו מתקן רק שלאח"כ הי' נפסק ואם כן מה מכה בפטיש שייך כאן והא לא גמר כלי כלל ואם כן נראה ברור דבכה"ג ל"ש משום תיקון כלי ומ"ש שם דל"ש משום שבות דכלים בזה כיון דאין הכלי עושה מלאכה תמהני למה האריך בדבר דלא קי"ל כן דב"ש הוא דאסרי משום שביתת כלים ואנן לא קי"ל כן כמבואר בסי' רמ"ו אמנם מה שיש לעיין בזה דאכתי יש לגזור משום שמא יעשה כן בשבת כמ"ש התוס' בשבת דף י"ח ד"ה ולימא. אברא דאם כן גם ברחיים דהתירו כל שנותן בע"ש לגזור משום דלמא יעשה בשבת והמ"א סי' רנ"ב הוכיח מזה דאף אם נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת ודבריו תמוהים כמ"ש הא"ר והאבן העוזר וכל האחרונים וגם הפ"י בחידושיו שם דא"א לומר כן דאם כן מוגמר וגפרית נמי וע"כ צ"ל דלדידן לא גזרינן דלמא יעשה כן בשבת דמלאכה דאורייתא לא יעשה וגם אף בדרבנן ל"ח שמא יעשה בשבת ואליבא דב"ש רבה סבר כן ולא לדידן אך זה דוקא אם עושה מע"ש אבל כאן שעורך בשבת עצמו אפשר דיש לגזור דאם נתיר לו שיעשה כן באם כבר הוא מעורך יעשה כן גם באינו מעורך ואז אולי יש חשש דאורייתא ועיין בפרי מגדים שנסתפק אם יש בזה חשש תורה ולפע"ד לית בי' חשש תורה לא משום בונה ולא מכה בפטיש כמ"ש הה"כ שם אף שהפלפול שם יש לדחות אבל הדין ברור ואם כן לכך לא גזרינן אבל כ"ז באם יפסוק מהלכו אבל במקום שגם אם לא יערכנו ילך מע"ל ויותר רק להעביר הוויזרס ממקום למקום אשר יורה הציון כראוי באופן שמעכב ההשמעת קול נלפע"ד דל"ש שום חשש בזה וא"ל דהוה מוקצה דהא באמת הזייגיר חזי לטלטול דהוא כלי יפה וגם במוקצה מחמת איסור אם צריך לגופו שרי וכאן אין לך צריך לגופו יותר מזה וגם אין לאסור דשמא יתקלקל על ידי עריכה ויפסק חוט השלשלת ויבא לתקן דהא מתקן כלי שוב ל"ח בזה"ז כמבואר סי' של"ח וסי' של"ט מכ"ש בזה דצריך אומנות יפה ל"ח בזה ודו"ק ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ש"ח שהביא בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ב שמתיר לטלטל כלי שעות שקורין אוהר וגם להעמיד ולהמשיך השלשלת והביא דברי הפ"מ בסי' של"ח שחולק עליו וכתב הוא דכל שאין משמיע קול מותר וגם משום מכה בפטיש ל"ש דכבר נגמר הכלי ורק שממשיכו ולמחר יחזור לאחורו ובכה"ג ל"ש מכה בפטיש ע"ש ודבריו נכונים וא"כ כל שאינו משמיע קול יש להתיר לצורך מצוה קצת.

ודרך אגב ראיתי לבאר מה שראיתי באהע"ז סי' שכ"ח שם בהך דינא דחולק על המג"א לענין לטחון ברחים שכתב שם דיש איסור להעמיד עלוקה בשבת למצוץ דם דכמו בהעמיד בהמת חברו ע"ג קמת חברו דחייב דהוה כמזיק בידים מכ"ש בשבת ולפע"ד הדברים תמוהים דמ"ש דהוה מלאכה גמורה משום דעושה חבורה הא באמת המקלקל בחבורה פטור כל שא"צ לדם וכאן אינו צריך לדם עצמו רק שהקל מעליו אבל בדם א"צ והוה מקלקל בחבורה וא"צ לגופה דלכ"ע פטור ועיין שבת דף ק"ו ובתוס' דגם לר"ש כל שא"צ לגופה פטור וכאן בודאי א"צ לגופא ועיין תוס' שבת דף צ"ד לענין זב אף שצריך למנות ראיותיו מכל מקום חשוב אצל"ג ומכ"ש בזה דא"צ לגוף הדם רק להקל מעליו החלי ואם כן שוב כל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו פטור ומותר כדאמרו בשבת דף קנ"ג. הן אמת שבתשובה הארכתי בענין זה ובדברת המ"א סי' ש"ה אבל מכל מקום הדבר מוסכם דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה מותר וה"ה בזה וראיתי במ"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג שכתב בשם רש"י בעירובין דף ק"ג שכתב דאם להוציא דם הו"ל חובל והו"ל אב מלאכה ובאמת שכ"כ רש"י אבל צ"ע דהו"ל מקלקל בחבורה וחובל וא"צ לכלבו פטור אבל אסור ואולי שם מיירי בצריך להדם שיצבע את הבגד ולכך אסור והו"ל אב מלאכה ועיין רש"י בזבחים דף י"ט שכתב אם נתכוין לכך ואולי כוונתו דנתכוין להוציא דם שיצבע הבגד וכדומה היכא שצריך לדם. גם מ"ש בשם הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוה מפרק הנה נפלנו ברבוותא אם בהמה מקרי גדולי קרקע וה"ה אדם ועיין תוס' בשבת דף ע"ג דכל שאינו גדולי קרקע ל"ש מפרק וגם אף אם נימא דבהמה מקרי גדולי קרקע אבל על כל פנים צריך שיתכוין לצורך דם כמבואר ברמב"ם פ"ח משבת ה"ז ובהה"מ וגם לפ"ז בעלוקה דאינו גדולי קרקע כמו בחלזון דאמרו דאינו גדולי קרקע רק בהמה חי' ועוף ואם כן פשיטא דל"ש מפרק ואם כן אינו רק פטור אבל אסור ומותר בבהמה ובהג"מ פ"א עיינתי ולא מזכיר כלל שיהי' איסור תורה ואינו רק דרבנן ואם כן פשיטא דבבהמה שרי ובלא"ה נראה דלפמ"ש האחרונים דבשבת ל"ש ענין שליחות דעיקר הקפידה הי' שגופו ינוח בשבת אם כן אם הי' עושה שליח שיעשה זאת ל"ש ענין שליחות ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה בסי' ה' והארכתי בזה בכמה תשובות מכ"ש במה שעושה על ידי בע"ח ואם כן ניהו דלענין היזק כל שבא מכחו וגרמתו ומזיק בידי' חייב אם כן גם במעמיד בהמת חברו ע"ג קמת חברו דחייב דעל כל פנים הזיקו בידים אבל לענין שבת דבעי שגופו יעשה מלאכה ולא שייך בזה ענין שליחות מכ"ש מה שעושה על ידי בע"ח דלא נופל בו ענין שליחות ומכל מקום גופו נייח ומותר ואינו רק איסור דרבנן כמו שבות על ידי עכו"ם. ועיין בספר מגן אבות להגאון מוהר"ם בנעט גבי קוצר (מלאכת קוצר, ב: מדה"ס ד"ה ובתוס') שכתב דבאדם בודאי לא מקרי גדולי קרקע ואם כן ודאי קשה להאהע"ז הנ"ל.

והנה הרב בעל אהע"ז תמה על דברת המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שכתב ראי' דאף בנתן הישראל החטים לטחון בשבת עצמו ליכא חייב חטאת דאם לא כן יקשה לפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ח ד"ה ולימא דלב"ש לית לי' שביתת כלים כלל רק משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת ולפ"ז יקשה לימא דלכך אסור ברחיים משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת וע"כ דאפי' יעשה בשבת ליכא איסור תורה וע"ז תמה האהע"ז דא"א לומר כן דאם טעמא משום גזירה אם כן מוגמר וגפרית נמי וכדמקשה לר' יוסף שם ומשני בלא עביד מעשה אבל אם נימא משום גזירה יקשה מ"ט דמוגמר וגפרית ולכך איצטריך רבה לטעם דהשמעת קול דאינו רק ברחיים לבד ובאמת שהיא תימא רבה וכן תמה בא"ר ובפ"י בחידושיו לשבת שם וכל הבא בתוך הסוגיא יתמה כן ולפע"ד נראה דדברי המ"א נכונים דבאמת צריך להבין הא דקא מקשה ר"י ולימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ומאי קושיא דלמא ע"כ לא אסרה תורה שביתת כלים רק בעושה מלאכה בכלים בשבת עצמה אבל כאן דמיירי בע"ש והוא מניחן והולכין כל היום ל"ש שביתת כלים וא"ל דבשבת עצמו אסור בלא"ה משום דהוא עושה מלאכה בשבת ות"ל משום שביתת גופו דז"א די"ל דעושה כן בשבת על ידי עכו"ם דמשום מלאכת עצמו ליכא דאמירה לעכו"ם אינו רק שבות ובשביל שביתת כלים איכא ואם כן לכך ל"ש כאן משום שביתת כלים וכיוצא בזה מצינו גבי שביתת בהמתו שאסור להוציא משא עלי' אבל כל שכבר טעונה מבע"י בודאי אין איסור מן התורה להצריך לפרק מעלי' המשא ועיין ברמב"ם פ"כ משבת ה"א ובתשובה הארכתי לבאר דקדוק לשונו שבהיתה טעונה משא ליכא איסור וה"ה בזה. וצ"ל דלפמ"ש התוס' להקשות על ר"י לפי מסקנת ר"א דדוקא לב"ש אית לי' שביתת כלים אם כן יותר טוב לומר הטעם דהשמעת קול בזה אף לב"ה וכתבו דר"י לא ס"ל כלל הך דהשמעת קול ומסתבר טפי לאוקי משום השמעת קול אבל רבה לא ס"ל גם לב"ש משום שביתת כלים רק משום גזירה ע"ש ולפ"ז כיון דס"ל לרבה משום גזירה אם כן שוב שפיר מקשה לי' ר"י לימא מר משום שביתת כלים דיותר מסתבר לאוקי אליבא דב"ש משום שביתת כלים דלר"י ס"ל שביתת כלים דאורייתא על כל פנים לב"ש ולפ"ז שפיר יש לגזור אטו שביתת כלים אבל רבה ס"ל דגם לב"ש ל"ש שביתת כלים רק משום גזירה דשביתת כלים לאו דאורייתא לרבה. ומעתה שפיר כתב המג"א דהרי התוס' הקשו לרבה דאוסר שביתת כלים מקרא דוכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמאן תרמיי' וכתבו דרבה ס"ל דשביתת כלים דאורייתא בעביד בי' מעשה ומעתה שפיר מקשה המ"א דאכתי קשה על רבה למה לי' טעם דחוק דהשמעת קול והא יותר מסתבר הטעם דשביתת כלים ובעביד בי' מעשה שביתת כלים דאורייתא לב"ש ואם כן לימא משום שביתת כלים וברחיים ודאי דאורייתא וא"ל דל"ש שביתת כלים דהא הי' מע"ש דהא רבה ע"כ גזור שמא יעשה בשבת ובשבת יהי' שייך משום שביתת כלים וז"ש דמכל מקום קשה לימא גבי רחיים משום גזירה והיינו דבזה יהי' שייך שביתת כלים ומדוקדק לשון המ"א שכתב לימא גבי רחיים נמי משום גזירה והיינו דלכך יהי' שייך שביתת כלים משום דכיון דשייך גזירה שוב יהי' שייך משום שביתת כלים וכמ"ש וע"כ דגם אם יעשה בשבת לא יהי' איסור תורה ורבה לא גזר בזה וז"ב בכוונתו. ואני תמה דאמאי לא הקשו התוס' דאם לרבה בעביד מעשה מודה רבה דלב"ש אסור מה"ת אם כן למה לא אמר רבה ברחיים הטעם משום שביתת כלים ואליבא דב"ש ויותר טוב לאוקמא אליבא דב"ש מלחדש הטעם דהשמעת קול וכמו שהקשה רב יוסף לרבה וע"כ צ"ל דבע"ש ל"ש שביתת כלים לרבה ולפ"ז שפיר הקשה המ"א דלרבה שייך גזירה ואם כן שייך שביתת כלים. אברא דלפ"ז צריך להבין דאם כן לר"י דס"ל משום שביתת כלים והוא לא ס"ל דאסור משום גזירה האיך שייך שביתת כלים הא הי' בע"ש ואינו מחויב להקל המשא או שיסיר המלאכה שישנ' בכלים והנראה בזה דבאמת זה תלוי בזה דלרבה דלית לי' שביתת כלים אף לב"ש רק בעביד מעשה ואם כן כל שכבר שם בע"ש חטין על כל פנים מה שאינו מסיר החטים זה לא חשיב עביד מעשה דממילא הרחיים טוחן דמה שאינו מסיר זה אינו רק שלילה וב"ה ל"ש עביד מעשה ורק דלרבה שייך גזירה שמא יעשה בשבת ואז עביד הרחיים מעשה אף לר"י דס"ל דאף לב"ה שייך שביתת כלים ורק דבגפרית ומוגמר שרי משום דלא עבדי מעשה כלל אם כן שפיר ס"ל דברחיים דענין עביד מעשה בגופא אם כן אין נ"מ לדידי' בין אם הי' מע"ש או בשבת עצמו דסוף סוף עביד מעשה. ובזה מדוקדק היטב דברי רש"י שכתב בד"ה לא דלב"ש כיון דמונח בגווי' היינו מעשה דילי' ותמה המהרש"א דמאי דחקא לרש"י לימא דב"ש לכך אסרו משום גזירה שמא יעשה בשבת כמו לרבה ולפמ"ש א"ש דלר"י ע"כ ל"ש גזירה דאם שייך גזירה שוב גם במוגמר וגפרית שייך לגזור אליבא דב"ה גם כן דבשבת שייך שביתת כלים אליבא דר"י דסבירא לי' שביתת כלים דאורייתא אף לב"ה ולמה לא יגזרו ב"ה וא"ל דלא עביד מעשה דבשבת אם נניח מוגמר וגפרית אין לך מעשה גדול מזה וע"כ דלית לי' לר"י גזירה רק דשביתת כלים אסור מצד עצמו ואף בע"ש כל דעביד מעשה בעצמו הרי אינו שובת ולכך במוגמר וגפרית דאין הכלי עושה מעשה שמונח בארץ והכלי אינו עושה שום דבר אם כן לא מסתבר דיהי' צריך להסיר המוגמר וכדומה מן הכלי בשבת ול"ש שביתת כלים בזה אבל ברחיים דעל כל פנים אינו שובת והתורה הקפידה דגם כליו יהיו שובתים מעיבוד ולכך אסרו ולכך קשיא לי' לרש"י דאם כן למה יאסר לב"ש וע"ז הוכרח רש"י לחדש דמה שמונח בגווי' חשיב לב"ש ג"כ מעשה וס"ל לב"ש דמחויב להסיר מתוכו המלאכה שיש בה ובזה לא קי"ל כב"ש לר"י אבל במקום דעושה מעשה זה מסתבר לי' לר"י דאסור לב"ה אף בהי' מע"ש ודו"ק היטב כי נחמד הוא. ובזה נלפע"ד הא דתמה הרשב"א בחידושיו לשטת הפוסקים דס"ל דקי"ל כר"י דהרי בתוספתא מבואר דב"ש וב"ה לא פליגי בשביתת כלים כלל אלא כדרבה דהרי אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י וא"ל ב"ה אי אתם מודים שטוענין בקורת בית הבד וכו' אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן אלא שטעמא דב"ש ששת ימים תעשה מלאכתך מלאכתך גמורה מע"ש וב"ה ס"ל עשה אותה כל ששה הרי בהדיא שפליגי אי מותר לגמור המלאכות בשבת דהיינו שעושה מבע"י על שבת וכדרבה והיא תימא גדולה ולפמ"ש א"ש דצ"ב היכא שייך שביתת כלים כשעושה מבע"י וכתבתי דבאמת לב"ה ל"ש שביתת כלים כל דלא עביד מעשה ולב"ש ס"ל דאף בכה"ג שייך שביתת כלים ולא נודע טעמם של ב"ש ובאמת זה קשיא להתוספתא וע"כ פירשה דב"ש ס"ל דהתורה הקפידה שיגמור המלאכה מע"ש והיינו דעיקר הכוונה דהתורה לא רצתה שיטרד האדם בשבת בשום מלאכה וא"כ צריך שיהי' המלאכה נגמרה מע"ש ועיין בטור או"ח סי' רמ"ב וסי' ש"ו מ"ש בשם רבינו יונה שעונג שבת הוא שיחשוב האדם שכל מלאכתו כבר נעשו וא"צ לעשות כלום וא"כ גם בלא עביד מעשה כלל וגם כשהי' מבע"י אסור דעכ"פ טרוד בעבודתיו ולב"ה מותר בכה"ג דס"ל דעשה מלאכה כל ששה וא"כ כל שאינו עושה בשבת שוב ל"ש שביתת כלים וא"כ לכך אסרו ב"ש וב"ה מתירין וא"כ אדרבא מהתוספתא ראי' לשטת ר"י וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו השתא דאמרת שביתת כלים לב"ה דאורייתא מוגמר וגפרית מ"ט שרי ונתקשה הרשב"א בחידושיו דמנ"ל להש"ס דב"ה ס"ל שביתת כלים ודלמא ר"י מוקי הברייתא כב"ש דס"ל שביתת כלים וב"ש וב"ה באמת פליגי בזה ולפמ"ש א"ש דלהס"ד הוה ס"ל להש"ס דלכך שביתת כלים דאורייתא משום דס"ל כדרשא דב"ש בתוספתא דבעי שיהי' כל מלאכתו נגמרה מע"ש וא"כ גם לב"ה מהראוי לומר שהוא דאורייתא וע"ז הקשה הש"ס דא"כ במוגמר וגפרית נמי וע"ז חידש הש"ס דלב"ה במוגמר וגפרית לא עביד מעשה ולא אסור אף שאינו נגמר מע"ש וכמ"ש ולכך שפיר אמרו דלפ"ז יצדקו דברי ר"א דשביתת כלים ב"ש היא ולב"ש אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה והיינו משום דס"ל דבעינן שיגמר המלאכה מע"ש ולב"ה אף בעביד מעשה שרי כל שהוא מע"ש. ובזה מיושב היטב הך דאמרו ב"ש והשתא דאסרו ב"ה משום שביתת כלים וכו' והשתא דאמר רב אושיעא וכו' דאין מובן הלשונות ועיין ברא"ש שזה מדברי הש"ס ולא מדברי ר"י ור"ת מפרש דזה אמר ר"י גופא דעכ"פ לית לי' לר"א טעמא משום השמעת קול ולפמ"ש א"ש בלא"ה דהש"ס בא לפרש שביתת כלים האיך שייך מע"ש וע"ז פירש דלר"י גם לב"ה ס"ל דרשת ב"ש דבעינן שיגמר מבע"י רק דלא עביד מעשה שרי וע"ז חידש דלר"א באמת לב"ש ולב"ה אין נ"מ בין עביד מעשה דלב"ש בשניהם אסור ולב"ה בשניהם שרי ומשום דפליגי בפירוש הכתוב כמ"ש בתוספתא ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' דאמרו בדף י"ט דכל דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ב"ש משמע דטעמא משום גזירה ולא משום שביתת כלים ולפמ"ש י"ל דגם למ"ד משום שביתת כלים ס"ל להש"ס דמבע"י ל"ש שביתת כלים ורק משום דלמא אתי למעבד בשבת ולכך במקום דחייב חטאת גזרו לב"ש ולא בדבר שגם בשבת לא יהי' רק שבות ולפ"ז נ"ל דאדרבא לרבה דס"ל משום גזירה אז אף דלב"ה ל"ש שביתת כלים מ"מ משום גזירה שייך ושוב שייך שביתת כלים וכמ"ש. ובזה מיושב היטב דברי הרוקח שבסי' מ"א ובסי' ש"ז פסק כר"י דגם לב"ה שייך שביתת כלים ואלו בסי' מ"ב כתב דברחיים אסור משום השמעת קול והיינו כרבה דהא לר"י לית לי' השמעת קול וכבר תמה בזה הב"י סי' רמ"ו ובב"ח שם נדחק ועיין בקרבן נתנאל בשבת שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ס"ל החשש משום שביתת כלים רק בע"ש ל"ש שביתת כלים ובזה לא ס"ל להרוקח כשטת ר"י רק כהתוספתא דלב"ה בע"ש ל"ש שביתת כלים וע"כ חידש דשייך השמעת קול כרבה והיינו דלרבה ס"ל דגם לב"ש הי' משום גזירה ואם כן ניהו דבזה לא קי"ל כרבה ולב"ש הוה בודאי משום שביתת כלי' אבל כיון דלב"ה ע"כ צריך לחדש משום גזירה ושוב שייך משום שביתת כלים דבשבת שייך משום שביתת כלים וכמ"ש וז"ב ודוק בדברי הרוקח והם מעשה רוקח ממולח בסברת הש"ס טהור קדש.

שוב ראיתי בירושלמי דשבת הלכה ה' שהביא גם כן הפלוגתא דב"ש וב"ה בקרא ומפרש במה מקיימין ב"ה טעמא דב"ש ששת ימים תעשה מלאכתך בעובדא בידן ומה מקיימין ב"ש טעמא דב"ה ששת ימים תעשה מלאכתך וביום כהדא דתני פותקין אמת המים לגינה ובו' וקחשיב ואזיל הנך דברים דחשיב בש"ס דילן אבל אין טוחנין ברחיים ומפרש הש"ס בירושלמי משום השמעת קול הרי מבואר כרבה ולא כר"י והתימא על הרשב"א דלא הביא מהך דירושלמי דמבואר בהדיא כרבה דהוא חשיב השמעת קול ובתוספתא אינו מבואר טעמא דרבה ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דחידש משום השמעת קול ע"כ ס"ל לב"ש גם כן דליכא משום שביתת כלים דהרי התיר כל הנך וע"כ דל"ש שביתת כלים רק דשייך הגזירה ובלא עביד מעשה לא גזרו אף לב"ש משום שביתת כלים ואם כן מבואר דאדרבא בשביל הגזירה הי' שייך שביתת כלים. ובזה נלפע"ד להבין דברי חכמים וחידותם דבתוספתא מבואר הטעם דב"ה משום דעושה אותה כל ששה ובירושלמי אמרו דכתיב וביום וקאי אף למעלה וראיתי בתוספתא הנדפס מחדש בווילנא עם פירוש חכם אחד שהעיר בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת בירושלמי מבואר דגם ב"ש ס"ל הך דרשא דב"ה ובכה"ג דלא עביד מעשה ואם כן דהטעם דעושה כל ששה דאם כן לב"ש דשייך שביתת כלים ובעינן שיגמור המלאכה מבע"י א"כ אף בלא עביד מעשה מהראוי לאסור וכמ"ש ולכך הוצרך הירושלמי לומר כיון דכתיב וביום ואם כן משמע דגם מה שנגמר בשבת שרי כל שהתחיל מבע"י ולכך מוקמא לי' לב"ש בדבר שאינו עושה מלאכה בגופי' וכדמחלק ר"י אליבא דב"ה וז"ב כנלפע"ד ויש להאריך בסוגיא לישב הרבה קושיות ונלאיתי להאריך והמשכיל על דבר ימצא טוב. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דלרבה דס"ל דטעמא דרחיים משום השמעת קול הרי שמיעת קול חשוב מעשה כמו בחסמה בקול דחשיב מעשה וכדאמרו בב"מ דף צ"ו ובסנהדרין דף פ"ה ואף לפמ"ש התוס' דבעינן דוקא היכא דעל ידי הקול יהי' המעשה כגון דעל ידי הקול שמשמיע ברחיים הוא טוחן ודאי דמקרי מעשה ושוב אסור לרבה משום השמעת קול ושייך שביתת כלים לרבה דבעי לב"ש מעשה גמור וכמ"ש התוס' והא דפריך ר"י ולימא מר משום שביתת כלים היינו דלרבה לא הוה רק לב"ש דבעי מעשה ולר"י משמע לי' דלב"ה גם כן שייך שביתת כלים היכא דעל ידי דיבורו עביד מעשה. ובזה מיושב היטב הא דאמר בש"ס דהשתא דאמרת משום שביתת כלים לב"ה אסור מדאורייתא ותמה הרשב"א דמנ"ל זאת דלמא ר"י מוקי הברייתא כב"ש ולב"ה שרי ולפמ"ש א"ש דאם כן מה מקשה על רבה הא י"ל דגם רבה בעי השמעת קול כדי שיהי' מקרי מעשה לב"ש וע"כ דגם לב"ה בכה"ג הוי שביתת כלים מה"ת כל דהכלי עביד מעשה ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש במה שהקשיתי דאיך שייך שביתת כלים במה שעושה מבע"י ואטו מצווין אנו שלא להניח המלאכה בהכלי והנראה בזה דהנה כל ההיתר מה שעושה מבע"י היינו דחשבינן כאלו כל המלאכה נגמרה מבע"י וכעין שכתב הנמוק"י גבי אשו משום חציו דלכך מותר לשלשל הפסח ולהאחז את האור מבע"י אף דאשו משום חציו והוה כאלו הדליק בשבת משום דאנן חשבינן כאלו כל המלאכה נגמרה מזה וכמאן דאגמרי' מבע"י ע"ש וה"ה בזה ולפ"ז אם נימא דשביתת כלי אסור בשבת אם כן לענין הכלי א"א לומר דהוה כמאן דאגמרי' מבע"י דהכלי באמת עושה מלאכה בשבת א"כ ניהו דלענין האדם חשוב כמאן דאגמרי' מבע"י אבל על כל פנים הכלי אינו שובת ואטו אפשר להיות שובת ואינו שובת בהעלם אחד והרי סוף סוף הכלי עושה מלאכה ואנן נצטוינו שהכלי ישבות ואף דלא נצטוינו להסיר המלאכה אבל לענין הכלי הוה כמאן דמנח בשבת דהא א"א לגמור מבע"י כלו וז"ב נלפע"ד. ובזה נלפע"ד הא דמחלק ר"י בין עביד בה מעשה בגופא או לא לב"ה וקשה אי ס"ל שביתת כלי דאורייתא מה נ"מ וכמו דאמר ר"א באמת דאין נ"מ לא לב"ש ולא לב"ה דאו בתרוויהו אסור או בתרוויהו שרי ולפמ"ש אתי שפיר דסברת ר"י היא כך דבאמת כל שעושה מבע"י ל"ש שביתת כלים ורק דסוף סוף לענין הכלי הרי הכלי על כל פנים עושה מלאכה וא"א לחשוב כמאן דמלאכתו נגמרת דזה שייך לענין האדם ולא לענין הכלי ולפי זה כשהכלי עושית מלאכה אבל כשהכלי מתפעלת בהמלאכה הנעשה בה אם כן כל שאינה עושית שוב מבע"י חשוב כאלו נגמר והכלי אינה עושית מלאכה כלל בשבת וז"ב כשמש לפע"ד סברת ר"י. ובזה נלפע"ד להבין מחלוקת ר"י ור' אושיעא דבאמת לר"י דמביא הך דשביתת כלים מקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אם כן הצווי הי' על שביתת כלים ושוב ל"ש לחלק דלב"ה ל"ש שביתת כלים בעושה בע"ש ולכך פשיטא לי' להש"ס דל"ש לחלק וגם לב"ה אסור מה"ת אבל ר"א י"ל דבאמת לא סבירא לי' כלל הך דרשא דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וס"ל דאינו רק אסמכתא בעלמא ועיין רמב"ן בס' המצות במצות לא תעשה מצוה ג' ובמג"א שם ורק דלר"א סבירא לי' דכיון דמדרש התוספתא דפליגי בהנך קראי דב"ש סבירא לי' שבעי שיגמר המלאכה מבע"י ופרשתי דסבירא לי' לב"ש דשביתת כלים היא מה"ת דבעינן שלא יטרוד כלל בשום מלאכת מחשבת אף מה שנעשה בכלים ולכך סבירא לי' לב"ש דשביתת כלים שייך אף במה שאין הכלי עושה רק שמתפעלת ולב"ה אף אם הכלי עושה כל שהוא מבע"י שרי דעושה כל ששה ומותר שיגמור בשבת וחשוב כאלו נעשה מבע"י וז"ב ומיושב בזה קושית הרשב"א והרבה קושיות ונלאיתי להאריך. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שראיתי להמפרש בתוספתא שם שהעיר דלפי מ"ש בתוספתא ובירושלמי אם כן לב"ה מותר לעשות מלאכה מבע"י והיא נגמרה מאלי' והרי בירושלמי רפ"ב דשבת מפרש דאסור להדליק בשמן שריפה משום שהוא דליקה והולכת אף בשבת אף דהדליקו מבע"י ולפמ"ש א"ש דהנה בתשובה כתבתי בביאור דברי הירושלמי שם דאמר זאת אומרת שאסור להדליק את האור בע"ש והיא דליקה והולכת בשבת במדורת קדשים ופריך הש"ס והאנן תנן מאחזין את האור במדורת בהמ"ק ומשני בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאלי' ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים בשבת וביום טוב והוא משולל ביאור דסוף סוף הרי היא דליקה מאלי' ולמה יהי' אסור וכתבתי בתשובה דהכוונה היא דבאמת הקשה הנמוק"י האיך מותר להאחיז את האור והא אשו משום חציו והוה כאלו הדליק בשבת וכתב דהוה כאלו נעשית מלאכה כלה מע"ש ולפ"ז נ"ל דבר נכון דכבר נודע מ"ש רש"י בביצה דף כ"ז דלכך אין שורפין חלה ביום טוב ואף לתתו לכלבו אסור משום דהתורה אחשבי' לשריפתה ואף דאין בו מלאכה אסור דהתורה אחשבי' ולפ"ז אני אומר דבר ברור דכאן שעל כל פנים שורף והולך אף בשבת ורק דמחשב כאלו נגמר מבע"י ולפ"ז זהו לענין מלאכה אבל על כל פנים לא גרע מה שנדלק מאלו נותן לכלבו דאסור בשריפת קדשים אף דאינו מלאכה כלל ומכ"ש בזה דעל כל פנים נעשית מלאכה מאלי' ואם כן בשריפת קדשים אסור אף בזה והן הן דברי הירושלמי דאסור להדליק במדורת קדשים והיא דליקה והולכת והיינו משום דעל כל פנים נדלק מאלי' בשבת ולא גרע מנותנה לכלבו וע"ז פריך דהא מאחזין את האור בבית המוקד דע"כ דנחשב כאלו גמר מבע"י וע"ז משני דשאני התם דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאלי' והיינו דמלאכה לא חשיבא דכבר נגמרה אבל כאן דהתורה אמרה אין שורפין את הקדשים ואם כן אחשבי' לשריפתה ואף נשרפה מאלי' אסור והבאתי שם דברי הרשב"א בתשובה ואכ"מ. ומעתה א"ש קושיתו דכאן מלאכה באמת לא חשיב ומ"מ אסור להדליק וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק וחריף ת"ל. עוד פש גבן לבאר דאף אם נימא דשביתת כלים אסור מכל מקום י"ל דאינו רק למען ינוח האדם ולא יטרוד כלל אבל שליחות ל"ש בשבת וכמ"ש לעיל בשם הב"מ ועיקר הקפידא הוא למען ינוח. ומעתה נחזור לענינינו דעל כל פנים דברי המ"א מבוארים בסי' רכ"ב. ומעתה הבא נבא למ"ש האהע"ז שם דיש לאסור לתת חטים לרחים בשבת מה"ת דהו"ל על ידי מחשבתו כעושה בידים וחייב והנה כבר כתבתי מה שנלפע"ד בזה והנה כבר הקשיתי דהו"ל מלאכה שאצל"ג והקשיתי גם על המג"א שרוצה לאסור להעמיד עלוקה בשבת דהוה מלאכה שאצל"ג ומקלקל וכעת האיר ד' עיני ומצאתי במג"א סי' שט"ז ס"ק ט"ו וסי' שכ"א ס"ג דכתב דחובל לרפואה חייב לכ"ע וכוונתו דבזה לא מקרי מקלקל דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן וגם מקרי מלאכה הצריכה לגופה דצריך לחבלה כדי שיעשה הרפואה ואף דלפע"ד גם בזה יש לפקפק דלא הוה מקלקל ע"מ לתקן דמלבד שאין הרפואה בדוקה ולפעמים יתקלקל הרבה ממה שהי' על ידי הרפואה כנודע ורופאי אליל כלם אף גם דבעי שיבא התיקון תיכף בעת הקלקול כמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו וכאן אינו באמת כן וגם מלאכה שאצל"ג מקרי ותלוי במחלוקת רש"י ותוס' בשבת דף צ"ב בביאור ענין מלאכה שאצל"ג והמעיין ימצא דאפשר דלכ"ע מקרי מלאכה שאצל"ג דל"מ לרש"י ברצונו לא הי' רוצה כלל שיחלה ויצטרך להעמיד עלוקה וגם לתוס' על כל פנים המלאכה לא נעשית כמו שהי' במקדש מכל מקום מי יבא אחר המ"א שכ' כן ועל כל פנים המ"א לשטתי' שפיר אוסר להעמיד עלוקה אבל מה שהוסיף האהע"ז דמחשבתו משוה לה מלאכה בידים היא תימא כיון דגוף המלאכה הוא מקלקל ומלאכה שאצל"ג אם כן גם על ידי שליח אדם לא הי' אסור דמה שזה מחשב לרפואה בזה לא עשה השליח מלאכה וכבר אמרו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא קאמרינן ומכ"ש על ידי בע"ח דאינו איסור תורה כנלפע"ד ברור כשמש ודברי האהע"ז תמוהין לפע"ד.

ומן האמור נלפע"ד במה שבא מעשה לידי שיש בביתי כלי משקולת הנקרא זייגיר הנעשה בע"מ ווינא באומנות נפלאה ויש בו גם כן מלאכה נפלאה שכאשר יעלה ויבא לשיעור שעה הוא מנגן מאליו על ידי כלי הנגון שיש בו ונוסף ע"ז שנעשה במלאכה נפלאה שכל אימת שירצה יגע בטורים שבו העשוים במלאכת המוזיקא והוא משמיע קול בצלצלי שמע ונשאלתי אם יהי' מותר בשבת. והנה מה שמשמיע קול בעצמו בעת שמגיע להשעה הוא מגנן מאליו עפ"י מלאכת ההערכה בעצמותו לא קמבעיא לי דפשיטא דשרי דכיון דהכל יודעין שמעריכין מאתמול ועל ידי הערכתו משמיע קול הנגון פשיטא דלית בו משום השמעת קול וכמו שמותר להעמיד הזייגיר בשבת כמבואר סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה ומשום השמעת קול כלי שיר ליכא לאסור דמלבד דעכשיו ליכא משום מתקן כלי שיר כמבואר בסי' של"ט ס"ג בהג"ה אף דלגוף כלי שיר אסור אף בזה"ז ואין היתר מאחר דכבר נאסר במנין וע' מ"א סי' של"ח וע' בשו"ת שער אפרים סי' ל"ו ובהגהת בנו הרב ז"ל ובתשובה בארתי הדברים באורך לענין האורגאל שנתחדש בעוה"ר באשכנז בב"כ אבל על כל פנים כאן על ידי ההערכה מאתמול הוא נערך גם להשמיע קול כשיגיע לשעה פשיטא דשרי אבל מה שיש לעיין אם מותר לערוך הטורים שינגן מעצמו בלי הגעה לשעה אם מותר לעשות בשבת. והנה לפע"ד דבזה שייך משום מתקן כלי שיר וגם בזמנינו יוכל לתקן הזייגיר ואיכא חשש וגם איכא השמעת קול ואוושא מלתא ואסור ואף דנוכל לתלות במה שמנגן מפאת הגעת השעה אבל הב"ב יודעים ושייך אוושא מלתא וע"כ לפע"ד אין למצוא היתר אבל בחוה"מ נלפע"ד להקל ואף דהש"א אוסר בחה"מ הא באמת אין דבריו מוכרחין ועיין שו"ת שבות יעקב ח"א שחולק עליו ומכ"ש בזה של"ש בזה שמחה יתרה ומותר כנלפע"ד.

והנה בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דאמר בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאלי' ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת שמעתי מהחתן החריף ש"ב נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל ושמו כמר אברהם נ"י דהנה בגוף קושית הנמוק"י הנ"ל דאשו משום חציו לאסור להדליק הנר בע"ש ואמר הוא לישב דלפמ"ש בספר בית מאיר לישב קושית הפ"י דיהי' אסור שבות דעכו"ם מתורת שליחות וכתב דהתורה לא אסרה רק שלא יעשה הוא מלאכה לא האחר דהא על כל פנים גופו שובת ולא עשה מלאכה ולפ"ז הא לא גרע אשו משום חציו מאלו הוא צוה שידליק לו הנר בשבת דמותר וה"ה בזה דעל כל פנים גופו שובת ומעתה ז"ש לא תעשה כל מלאכה המלאכה נעשית מאלי' מה שאין כן בשורף קדשים דעכ"פ נתכלה הקדשים ומה נ"מ בין אם מעצמו נתכלה או שהוא מכלה אותם עכ"פ הוה אשו משום חציו ודו"ק היטב ואם כי דבר חכמה אמר אבל אחר העיון שפיר הקשה הנמוק"י דאם נימא דאשו משום חציו היינו כאלו בכל עת שולח חציו אם כן הוה כאלו עושה מעשה ומדליק בו נר השבת ואף שהוא נח מעשיו לא נחו ובאו מכחו ולדבריו יפטר כל שולח חץ בשבת שהרי ידו נח וע"כ דכל דחשבינן חציו כאלו עושה המעשה בעצמו שפיר חייב וכל מתחיל המלאכה והיא נגמרת מאלי' יפטור וע"כ דז"א וגם גוף דברי הב"מ בתשובה אחת בארתי דלא נראה כן וכעת נלפע"ד בכוונת הירושלמי דהנה ה"ה ביאר ריש הלכות יו"ט דיש מלאכת עבודה וסתם מלאכה ומלאכת אוכל נפש ולפ"ז נלפע"ד דהבערה שמותר ביו"ט אם כן בשבת דאסרה תורה עכ"פ אינו בכלל מלאכת עבודה רק שהוא בכלל מלאכה סתם והרי יש לומר דכל שהיא מעצמה נעשית לא אסרה תורה דכתיב לא תעשה כל מלאכה והרי היא נעשית מאלי' אבל שריפת קדשים שאין שורפין אף ביו"ט מכ"ש בשבת וכדאמר בירושלמי ועיקר ההיתר בהבערה הוא משום דמה שנעשית מאלי' לא עדיף שבת מיו"ט ויש להעמיק בזה דהנה שבת חלוק מיו"ט בהל"ת דביו"ט הל"ת אינו רק בלאו ולוקה ובשבת הלאו הוא במיתה אבל העשה דשבתון הוא שוה ביו"ט כמו בשבת ולפ"ז מה שהותר ביו"ט אף דתאמר מצד הל"ת הותר של"ת אינו חמור כ"כ מכל מקום מצד העשה שוה העשה כשבת וע"כ דעצם המלאכה קלה בעצמותה ולית בה משום עשה דשבתון רק הל"ת לבד דמ"מ שם מלאכה קצת עלי' אם כן כל שנעשית מאלי' פשיטא דמותר דהא חזינן דמלאכה קלה היא גם בשבת לגבי העשה דאם לא כן במה נדחה העשה דשבתון גבי יו"ט וממילא כל שנעשית מע"ש ונגמרת בשבת מאלי' מותר אבל מה דאין שורפין קדשים ביו"ט אם כן ק"ו בשבת דהרי עכ"פ מצד העשה שוה יו"ט לשבת ולכך נאסרה ביו"ט מכ"ש בשבת ודו"ק. ובזה נלפע"ד להבין מ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה הבערה דאם הי' רק לאו לא הי' נאסר ביו"ט דאין שם מלאכה עלי' והוא משולל ביאור דביו"ט כל המלאכות אינן רק בלאו ולפמ"ש יש לומר דכל המלאכות שהחמירה תורה בשבת בכרת ומיתה אסרה תורה ביו"ט בלאו אבל מה דאינו בשבת רק בלאו א"כ מחויב ביו"ט להיות קיל ואם כן כל של"ש לאו בהן שוב ממילא מותר ודו"ק. ודרך אגב אומר דהבינותי בדברי רבינו פ"א מיו"ט טעמה של התורה דקרי ליה"כ שבת שבתון והיינו כמו דשבת בראשית הי' אחר ששת ימות חול כמו כן מצינו ששה יום טוב שחשב הרמב"ם ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות ויום א' דשבועות וראשון של ר"ה ע"ז עשה היום השביעי יוה"כ ולכך נקרא שבת שבתון דהוא יום השבת מששת יו"ט ודו"ק. ובזה הבינותי מה דשאלו כלם מ"ט לא תקנו חז"ל גם יוה"כ שני ימים וע' מ"א סי' תרכ"ג ולפמ"ש עיקר מעלה היא בשביל דהוא בערך שבת שבתון נגד היום טוב ואף דחז"ל תקנו שני ימים מ"מ יוה"כ דאורייתא לא נעקר אבל עכ"פ היו"כ לא אפשר לעשות שני ימים דאין מעלת יוה"כ רק בשביל שהוא שביעי ודו"ק היטב. והנה גוף הירושלמי דאמר מהו להצית את האש במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור מאן דלא יליף לה מנותר מותר לכאורה צ"ב דגם אם יליף מנותר למה יאסר מעיו"ט ניהו דהתורה אצרכה שריפה כמו בנותר אבל מ"מ לא הוה קדשים וא"כ מ"ט יאסר דבשלמא שריפת קדשים אסרה התורה ביו"ט ובשבת ולכך אף שנעשית מאליו אסור מה שאין כן בחמץ דניהו דצריך שריפה כדי שלא יעבור עליו ב"י אבל מה ענינו לשריפת קדשים ותרומה דאסור מצד המצוה ולפע"ד נראה דהנה בשבת דף כ"ג אמרו ולא בשמן שריפה וכו' ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה וא"ל אביי אלא מעתה ביו"ט לשתרי גזירה יו"ט אטו שבת ר"ח אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולפ"ז נ"ל דגם הירושלמי ס"ל דיש לחוש לשמא יטה וא"כ כל שאסור לשרוף ביו"ט שוב גם בעיו"ט אסור שמא יטה אך זה אם מצוה לשרפו כמו נותר שייך לומר (דיטה) שמא יטה כדי שיתבער מהר אבל אם אינו מצוה בשריפה דלא יליף מנותר רק דשורפו כדי שלא יעבור עליו ב"י ל"ש שמא יטה דהרי הוא עצמו מחזר עליו לשרפו וכעין דאמרו בפסחים מ"א. ובזה מיושב מה דאמר שם בשם ר"ח דזאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מפני יו"ט שחל בע"ש והיא תימה דמה זאת אומרת ומהיכן מוכח והרי ר' חסדא אמר בעצמו שאסור להצית את האור במדורת קדשים ועיין בק"ע שם ולפמ"ש י"ל דר"א בשם ר"ח דייק מדמוקי ר"ח המשנה דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ומיירי ביו"ט שחל להיות ע"ש וא"כ ממילא מוכח דמותר להדליק במדורת קדשים דל"ש חשש שמא יטה ודוקא בי"ט אסור להדליק ולא בע"ש ועיו"ט דלשמא יטה לא חייש ר"ח וכמ"ש. ובזה נחלק ר"ח למעלה דלמעלה אוסר ר"ח להדליק דלמעלה ס"ל החשש שמא יטה מתוך שמצוה לשרפו וגם התורה אסרה להדליק בשמן שריפה ביו"ט ורצה שיתבער מע"ש או מעיו"ט ויבא להטות בה"ש ויסבור שמא עדיין יום הוא וכדי שיתבער מהר ואח"כ אמר דר"ח לא חש לשמא יטה. ובזה נלפע"ד להבין דברי הרשב"א בח"א סי' ע"א שכתב לענין שריפת חמץ ביו"ט דמותר אם מצאו ביו"ט והביא ראי' מהירושלמי דאמר מאן דלא יליף מנותר מותר וכתב דא"ל דמיירי מעיו"ט על יו"ט דז"א דאם הי' אסור ביו"ט גם בעיו"ט שתהי' דליקה ביו"ט הי' אסור והקשה אותי החריף הנ"ל נד"ז הגאון בעל ים התלמוד דהא בעיו"ט ליכא שום איסור כל שהוא משום מלאכה וכמו שאמר בירושלמי בהדיא תמן התורה אמרה לא תעשה כל מלאכה והכא המלאכה נעשית מאלי' ולפמ"ש א"ש דבאמת שייך חשש שמא יטה וע"כ דביו"ט מותר ג"כ ול"ש שמא יטה דאל"כ הי' אסור אף בעיו"ט דשמא יטה. אחר זמן רב שכתבתי זאת נתישבתי דיש לישב דברת הרשב"א באופן נאות דהנה כבר הבאתי דברי הנמוק"י דאיך מותר להדליק נר בע"ש הא אשו משום חציו והוה כמדליק בשבת וכתב דהוה כאלו נדלק כלו מע"ש וכבר הארכתי בזה בתשובה לענין הדלקת נר חנוכה בע"ש קודם שקיעת החמה ונכבו קודם לילה אם זקוק להדליקה שנית ודעת התה"ד דאינו חייב להדליקה והט"ז סי' תרע"ד האריך לתמוה עליו ואני כתבתי דע"כ חשבינן לי' לשבת שיהי' יוצא אז דאל"כ איך יכול להדליק ע"ש והא אשו משום חציו וא"ל דהוה כנדלק אז כלה דז"א דא"כ לא קיים המ"ע דחנוכה וע"כ דגם אז יצא ידי מצוה ואם נכבה אין זקוק לה והארכתי בזה וכעת אני מוסיף דעיקר החילוק הוא דבשלמא באיסור הדלקה או מלאכ' שאסור לעשות בע"ש עיקר האיסור במה שעושה המלאכה בשבת ואנו דנין על תחלת המלאכה וכל שהיתה נעשית מאלי' ל"ש מלאכה וכמו דאמר בירושלמי המלאכה נעשית מאלי' וא"כ אף דצריך שהמלאכה יהי' עושה כל יום השבת מ"מ אם נעשית מאלי' לא אכפת לן בהמלאכה רק שלעשות המלאכה אסרה תורה וכל שנעשית מאליו שרי א"כ שפיר עושין מע"ש על שבת אבל במצוה שהתורה חייבו שיעשה זאת וכל שהי' נכבה הי' צריך לעשותה בשבת א"כ א"א לומר דהמלאכה נעשית מאלי' דכל שאם כבתה זקוק לה שוב מה שמדליק מע"ש והוא דולק בשבת ע"כ שבא מכח חציו והרי הוא צריך לה לקיום המצוה ג"כ אף שנעשית מאלי' מ"מ כל שאינה מודלקת מאלי' רק ע"י מעשיו אם כן כל מה שנדלקת בשבת חשבינן לה כאלו מדליק בעצמו שהרי צריך לה וחשיבות המצוה נחשב כאלו עשה כן בשבת וכמ"ש לעיל בשם נד"ז החריף נ"י בביאור דברי הירושלמי הנ"ל לענין שריפת קדשים. ומעתה דברי הרשב"א מבוארים דלענין ביעור חמץ דמצוה לשורפן וכל שלא נשרפת כלו עובר על ב"י ואם הי' כבתה הי' זקוק לה לבערה א"כ כל שנדלקת מע"ש והוא צריך שתשרף כלו אם כן כל שאין שהות לשרוף כלו רק עד השבת א"כ א"א לומר דהוה כנדלקת מאלי' שהרי מתכוין הוא שתדלק בשבת ואסור ול"ד לכל נר שבת שאין החיוב רק ההדלקה ומשום שלום בית וכל שכבתה אין זקוק לה ואם כן שפיר מדליקין בע"ש דא"צ שתדלק בשבת ויוכל לאכול הסעודה מבע"י ורב צלי של שבת בע"ש ויקדש ויאכל ובאמת לשטת הפוסקים דצריך להיות הגמר סעודה בלילה ועט"ז סי' רצ"א ומ"א סי' רע"א וסי' רס"ח על כל פנים אם יכבה נרו ג"כ יכול לגמור הסעודה וא"צ להדליק שנית ושפיר יכול להדליק מע"ש אבל אם א"י לשרוף החמץ רק שתדלק בשבת והוא צריך לקיים המצוה אסור להדליקה בע"ש שתדלק על שבת כנלפע"ד וד' יודע שנלחצתי להבין כוונת הרשב"א ולא מצאתי רק באופן זה ודו"ק. שוב ראיתי בפר"ח או"ח סי' תמ"ו שהאריך בדברי הרשב"א ותמה עליהם כמו שתמה החריף הנ"ל אלא שלא ביאר הדברים ודו"ק.

והנה אמרתי להעתיק כאן מה שמצאתי נדפס בסידור ווארשא בשם ספר ארעא דרבנן זה לשונו ראיתי כתוב בפתקא אחת פה ירושלים תוב"ב כתוב בשם הריטב"א וז"ל וברם צריך את למנדע בכל מה דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מה"ת שא"כ נמצאת שבת כחול מה"ת שחנוית פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאות הגרוגרות והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכה ולשבות מכל שבות דרך כלל שלא כדרך שעושה בחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך הוה שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עיקר מה"ת ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם לדחות מצוה של תורה וזהו מרגליתא שבידינו מרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל עכ"ל הזהב והוא באמת מרגליות יקרה. וברמב"ן פ' אמור מבואר הדברים. והנה אף שהוא דבר חדש ומכמה מקומות לא משמע כן ולפע"ד צ"ע בהא דאמרו בעירובין דף ס"ו ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה ולדעת הבה"ג היינו חילוק בין שבות דאמירה לעכו"ם לשבות שישראל עושה ולרי"ף יש שטה אחרת ועיין ברשב"א בשבת דף קל"א וביד שאול סי' רס"ו ולדברי הרמב"ן הי' לו לחלק בפשיטות דבשלמא שבות של ישראל שעיקרו מה"ת ולכך החמירו בו משא"כ שבות דאמירה לעכו"ם זה אין לו עיקר בתורה דמה"ת לא נצטווינו על שביתת עכו"ם ואף דהב"י כתב בסי' רמ"ד באו"ח בשם הסמ"ג דשבות שעכו"ם עושה לישראל הוא מה"ת הא כל הפוסקים דחו לי' וע"כ צ"ע. והנה המ"א סי' ש"ה האריך לענין שביתת בהמתו אי בכרמלית דאדם פטור אבל אסור אי שייך שביתת בהמתו וכתב דאינו נוהג ולפ"ז בשביתת כלים דקיל משביתת בהמתו ודאי ל"ש במידי דאינו אסור רק מדרבנן ובתשובה אחרת הקשיתי ע"ז משבת דף ח"י שכתבו התוס' ד"ה ולימא דע"כ לא ס"ל להש"ס טעמא דשביתת כלים מדאמר לקמן הני דאי עביד בשבת לא חייב חטאת לא גזרו משמע דטעמא דב"ש משום גזרה ואם איתא הא כל דל"ח חטאת ל"ש שביתת בהמתו כלל ומכ"ש שביתת כלי ועיינתי בר"ן ומצאתי שנראה מדבריו דלכך ל"ש שביתת כלים בטוענין בית הבד משום דליכא חיוב חטאת משמע דס"ל כהמ"א אבל התוס' הקשו מטוענין קורת בית הבד דלמה לא יאסר משום שביתת כלים ולפמ"ש המ"א לא קשה.

והנה בשנת תרי"ג כאשר עברתי עם תלמידיי נ"י הלכות שבת ובסי' רנ"ב מצאתי בפ"י במקומו שהרגיש על התוס' כזאת אבל לא הביא דברי המ"א סי' ש"ה הנ"ל ובתוס' שבת סי' ש"ה הרגיש ג"כ מדברי התוס' הנ"ל אבל לא ביאר הדברים גם לא הרגיש בדברי הר"ן. אמנם תלמידיי הקשו דא"כ מה פריך הש"ס מגיגית נר וקדרה לב"ש הא בנר הדולק בכלי גם אם יכניס הנר לכלי בשבת לא יהי' חיוב חטאת ול"ש שביתת כלים ולכאורה תימא רבה היא. אך נראה הדבר נכון דבאמת לכאורה סברת המ"א נכונה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה מותר ומכ"ש בשביתת כלים אך נראה דזה דוקא לענין בהמתו דמרגיש בהמלאכה והצווי למען ינוח שלא לעשות לה צער שפיר אמרינן דכל שאינו מלאכה גמורה ל"ש כלל שם מלאכה אבל בשביתת כליו דלב"ש אף אם לא עביד מעשה שייך שביתת כלים א"כ מה בכך דאינו מלאכה גמורה הא לא מצד מלאכה אסרה התורה בשביתת כלים וב"ש אסרו אף במקום דלא עשה הכלי מלאכה וא"כ מה בכך דלא הוה מלאכה גמורה הא לא גרע מאלו לא עשתה המלאכה כלל ואפ"ה אסור לב"ש ושפיר פריך מנר וקדירה והר"ן שפיר כתב אליבא דרבה דס"ל לב"ש ג"כ רק משום שביתת כלי ובעביד מעשה וכמ"ש התוס' אליבא דרבה וא"כ כל שאינו מלאכה גמורה לא עדיף מן שביתת בהמה. ובגוף דברי המ"א סי' רנ"ב שכתב דלימא רבה הטעם ברחיים משום גזירה והיא תימא דהטעם משום גזירה הוא רק לרבה והך ברייתא ע"כ לב"ה דלא ס"ל להגזירה דאל"כ מוגמר וגפרית נמי כמ"ש האבן העוזר הנ"ל וכל האחרונים והארכתי למעלה בשנת תרי"ג אמרתי עפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ע"ב ד"ה מפני דכל שנראה אב מלאכה בבירור לא גזרו ב"ה מבע"י אטו שמא יעשה בשבת דכ"ע ידעו שהוא אסור אבל אם לא נראה לאנשים שהוא איסור כמו שמניח כלים תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי שפר גזרינן כיון דאיכא כיבוי שהוא אב מלאכה ע"ש ולפ"ז בשלמא מוגמר וגפרית נראה האיסור להדיא שמתעשן בשבת זה לא חיישי ב"ה שמא יעשה בשבת אבל במי שנותן חטים לרחיים שאינו עושה שום איסור כעת הוה כמו שמניח כלים תחת הניצוצות א"כ הי' חשש שמא יעשה כן בשבת וע"כ דליכא באמת איסור תורה ודו"ק היטב. ובזה יש לדחות ראית המ"א ממצודה וכדומה וז"ב וביד אפרים נדחק לישב ומסיק דמוגמר וגפרית (לב"ש) ליכא איסור תורה אף לב"ש וקושית המ"א דרבה לוקי כב"ש ע"ש וזה אינו דהא רבה רצה לאוקמי כב"ה כמ"ש התוס' ומ"ש נכון ת"ל. ודרך אגב ארשום מה שאמר החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י בשנת תרח"י אור ליום ב' בשלח במ"ש התוס' בשבת דף ע"ד ב' ד"ה חלתא שכתבו דבנין גמור בכלים דהיינו כשעושה כלי גמור חייב גם בכלים וע"ז הקשה ממנפח בכלי זכוכית דלמה לא חשיב משום בונה ג"כ ע"ש והניחו בקושיא והפ"י נדחק ואמר הוא דבאמת בירושלמי האריך איזה בנין הי' במשכן ע"ש וע"ז אמר דכיון דמצינו בשבת צ"ה דגודלת חייב משום בונה משום דכתיב ויבן את הצלע והכתוב קראו בנין לכך מסתבר להו להתוס' דאם עושה בנין גמור בכלי חייב ובזה אמר החריף הנ"ל דעל כל פנים חילוק מלאכות ל"ש בזה דהרי במכות כ"א ע"ב אמר דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ומטעם דוקא בדבר שחייב סקילה שייך חילוק מלאכות ולפ"ז כאן דבשבת לא הי' בנין בכלים רק ממה דמצינו שהכתוב קראו בנין עכ"פ חילוק מלאכות ל"ש בזה ולפ"ז שם במנפח דחייב משום מכה בפטיש ל"ש לחייב גם משום בונה דאין חילוק מלאכות בזה אבל משום בונה לבד ודאי חייב. ואף שדבר חכמה אמר אבל אין בו ממש דזה ודאי דעכ"פ בבונה כל שנחשב בנין דמשום זדונו כרת ושגגתו חטאת שוב שייך חילוק מלאכות ועיין רש"י במכות שם וגם אכתי קשה דהא איכא נ"מ אם התרו בו משום בונה לבד דמחייב כעין דאמרו בשבת קל"ח ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף