שואל ומשיב/ד/א/נה

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן נה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין שלא כדרך אכילתו ביוה"כ.

הנה הגאון שאגת ארי' חידש בסי' ע"י דביוה"כ חייב אף שלא כדרך אכילתו דלא כתיב ביה לשון אכילה ע"ש ולדבריו צ"ל דהא דפטר במשנה אוכלים שאינם ראויין היינו שאינן ראויין מצד עצמן אבל אם הם ראויים רק שאכלם שלא כד"א כגון שאכל חלב חי חייב. ובאמת שמצד הסברא לא משמע לחלק דמה חילוק יש בין אוכלים שא"ר ובין שלא כד"א. ולפענ"ד ראיה ברורה שלא כדבריו מהא דאמרו בכריתות דף י"ד ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים וכתבו התוס' ישנים דהיינו כדרך אכילה וכוונתם לתרץ דבעלמא אמרינן דבית הבליעה מחזיק כביצה וע"ז כתבו דזה כדרך אכילה מחזיק יותר משני זיתים ושם בעינן כדרך אכילה דאל"כ פטור משום יוה"כ וכ"כ הגאון בעל נוב"י בסי' ל"ח בהדיא ע"ש בחלק או"ח במהד"ק (וצ"ע בתוס' ישנים יומא דף פ' בד"ה שאין בית הבליעה ע"ש) ולפ"ז כיון דעכ"פ שלא כדרך אכילה מחזיק יותר א"כ לתחייב ביוה"כ דלא כתיב ביה אכילה וא"ל דזה מזיק לו והתורה פטרה מזיק ביוה"כ כדאמרו ביומא דף פ' דזה אינו דע"כ לא מקרי מזיק דא"כ גם בט"א דכתיב בי' לשון אכילה אמרינן דמקרי אכילה בכביצה משום ע"י הדחק וביוה"כ פטור כל דהוה דחק הרי דבעינן כדרך אכילה ממש ביוה"כ כנלפענ"ד:

ובאמת גוף דברי הגאון שכתב דמשום דלא כתיב אכילה בגופי' לכך חייב אף שלא כד"א הוא תמוה דע"כ לא אמרינן הכי בפ"ב דבפסחים דף כ"ד רק במקום דהיה יכול לכתוב לשון אכילה ומדלא כתיב אכילה ע"כ דאף שלא כד"א חייב אבל כאן ביוה"כ דלא יכול למכתב לשון אכילה דא"כ הי' בכזית ויוה"כ הוא בככותבת וכדאמרו ביומא דף פ"א וא"כ אין ראיה מדלא כתיב לשון אכילה ושפיר יש לומר דכל שלא כד"א לא שמיה אכילה ומקרי מתענה:

והנה בהא דאמר ר"ל בדף פ' ע"ב דאם אכל אכילה גסה ביוה"כ פטור דאשר לא תעונה כתיב פרט למזיק ודקדק השאג"א דדוקא באם מזיק הוא דפטור אבל לא באם אכל שלא כדר"א. לפענ"ד נראה לי להיפך דבאמת כל שאכל שלא כד"א ודאי פטור דהרי לא אכל כדאכלי אינשי ובעינן שיהנה מאכילה אבל באכילה גסה דבאמת אכלו כדרך שאוכלין אותו א"כ מצד האכילה בעצמה הוא טוב רק שהוא קץ במאכלו ה"א דחייב סוף סוף לא מתענה עכ"פ ולזה חידש כיון דמקרי מזיק לא מקרי מבטל העינוי כמ"ש רש"י. ותדע דאל"כ יקשה על ר"ל בעצמו דאמר בדף פ"א דל"מ למכתב לא יאכל דאכילה בכזית ות"ל דא"כ היכא נדע שלא כד"א וכבר נתקשה בזה הש"א ונדחק וגם היאך נמעט אכילה גסה (מיהו זה יש למעט כמו דממעט באכילת תרומה אכילה גסה משום דל"ש אכילה אבל קושית הש"א קשה) וע"כ דשלכד"א פשיטא דפטור. וראיה ברורה לזה דהרי רבא אמר בדף פ"א ע"ב כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ופירש"י אין זה ישוב הדעת שאין זה כדרך אכילתו וקשה למה לא מסיים דכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק וא"ל דבכלל אוכלין שא"ר הן דזה אינו דמלבד דיקשה א"כ מה קמ"ל מתניתין היא אף גם דלא מקרי אוכלין שא"ר רק מה שאינו ראוי בעצם לאכילה וכאן ראוי למתק האכילה רק שהוא כסס אות' והו"ל שלכד"א וע"כ דגם שלא כד"א פטור ביוה"כ ולזה א"צ קרא דאשר לא תעונה כיון דאכל שלא כד"א וז"ב ודו"ק:

אחר כמה שנים ער"ה של שנת תר"י עיינתי בזה ובינותי בספרים ומצאתי את שאהבה נפשי במלמ"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ח שנסתפק באוכל אכילה גסה דבר איסור אם חייב ובתחלה רצה לומר דחייב דלא מקרי שלא כדרך אכילתו דהא באמת המאכל עצמו מצד עצמו הוה כדרך אכילתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל ושאני יוה"כ דקרא כתב לא תעונה וביתובי דעתא תלוי מלתא והרגיש בקושית שאג"א דא"כ למה לא אמר ר"ל דלכך לא כתיב בלשון אכילה משום דאז לא היה ממועט אכילה גסה ע"ש אח"כ מסיק דגם אכילה גסה לא שמיה אכילה והביא כמה ראיות ומסיק דבבשר בחלב וכה"כ דחייב אף שלא כדרך הנאתו חייב אף שאכל אכילה גסה דלא כתיב בהו לשון אכיל' ולפ"ז לתנהו לדברי השג"א דכיון דביוה"כ פטור אכילה גסה מכ"ש דפטור אם אכל שלא כד"א דהרי זה גרע משלא כד"א וכמ"ש המלמ"ל שם והשג"א כתב שם דכיון דנתמעט מאשר לא תעונה פרט למזיק א"כ דוקא אכילה גסה דמזיק משא"כ שלא כד"א ולפמ"ש המלמ"ל נהפוך הוא דשלא כד"א גרע טפי:

והנה מה שהבאתי לעיל ראיה מהא דאמרו בכתובות דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ופירש"י דהו"ל שלא כד"א והיינו ביוה"כ הנה באמת יש לדחות דאף דהנוב"י פירש כן אבל יכול להיות הפירוש דלא יתחייב משום חלב דהו"ל שלא כד"א. אמנם אחר העיון נרא' דהדבר מוכרח דהרי אמרו שם דבזית אחד מיירי בשני זיתים לא מיירי ופריך הש"ס והקתני יוה"כ דהיא בככותבת ומשני דאכל כוליא בחלבא או כגון דמליא בתמרי ולפ"ז מצד החלב והדם הוה אכילה טובה רק דהיו לו שלשה כזיתים בשביל היוה"כ דהיו אוכל בתמרי וא"כ שוב ע"כ דביוה"כ פטור על שלא כד"א דאל"כ עכ"פ אותן שני זיתים שאכל הי' אכילה טובה אך יש לדחות כיון דאי אפשר שלא ירבה אחד על חבירו כדאמר ר"ל בזבחים דף ע"ח א"כ שוב יוכל להיות דהתמרי קדם וא"א לחייבו על החלב או על הדם. אמנם אחר העיון יש לומר לפמ"ש הפוסקים גבי גה"נ של עולה דמיגו דחשיב אכילה לענין גיד אף שאין בגידין בנו"ט ממילא חשיב אכילה שיתחייב משום עולה א"כ ה"ה כאן כיון דחייב ביוה"כ אף שלא כד"א ממילא חייב גם על חלב ודם דהתורה אחשבה לאכילה מיהו יש לחלק דשם הוה אכילה משא"כ כאן דביוה"כ לא כתיב אכילה וחייב אף שאכל שלא כד"א אבל על חלב ודם לא חייב. ובאמת גוף דברי התוס' לפענ"ד אלולי דבריהם הקדושים היה נראה לפענ"ד בפשיטות לפי מה דאמרו בזבחים דף ע"ח דהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו א"כ לכך לא מצי לאוקמא בשלשה זיתים דאז לא היה חייב על חלב ולא על פיגול ודם דאחד ואחד נתבטל בשני זיתים ודו"ק ועיין ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ובפי"ד ממ"א ותמצא דלא הוציא מכלל האסורים דחייב אף שלא כד"א רק בב"ח וכה"כ ולא שאר דבר וע"כ דגם יוה"כ פטור שלכד"א ועיין בירושלמי בפ"ח דתרומות דאמר הלועס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוה"כ כן ופירש המפרש דהיינו שאף שלועס בלבד ולא בלע חייב ע"ש והרי עכ"פ לעסה בלא בלוע הוה שלכד"א דמה"ט ס"ד דיפטור וא"כ למה חשיב אף יוה"כ כן והא יוה"כ הוא כ"ש דחייב אף שלא כד"א ומכ"ש כאן דהיה ראוי להיות חייב וע"כ דיוה"כ אינו חייב וא"כ אדרבא סד"א דיוה"כ כיון דבעינן יתובי דעתא בהכי לא מייתבא דעתי' עד דבלע וע"כ דגם בזה חייב:

והנה לכאורה רציתי להביא ראיה ברורה דפטור ביוה"כ בשלא כד"א דהא אכל אוכלים שאינן ראוין לאכילה דפטור ומה נ"מ בין האוכלין שאינן ראויין לאכילה לאוכל שלא כד"א וא"ל דל"ד דשם אינו ראוי לאכילה וכאן ראוי לאכילה רק שהוא אכל שלא כד"א דזה אינו דסוף סוף צריך ענין אכילה והרי לא אכל ומצאתי ברמב"ם פ"ב משביתת עשור ה"ז דהרמב"ם מדמה אכילה גסה לאוכלין שאינן ראויין וכתב שאף שלערב ראויין הן כיון שזה שבע הו"ל אוכלין שאינן ראויין ע"ש. הנה מזה מבואר כמ"ש. ומזה סתירה גלויה למ"ש השג"א דאכילה גסה נתמעט משום שמזיק והרי הרמב"ם מדמה לאוכלין שאינן ראויין אף שאינם מזיקין ודו"ק:

והנה בספר ישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' תרי"ב האריך שם דלר"ש דחייב כ"ש למלקות מכל מקום ביוה"כ ודאי פטור מטעם דהרי בשוגג כתב הריטב"א דלכך פטור דלא אחשביה ודוקא במזיד אחשוב לכ"ש ג"כ ולפ"ז ביוה"כ דבעי ככותבת משום דמיתבא דעתי' וא"כ מה בכך שמחשיבו לאכילה מכל מקום הרי לא עדיף מאילו אכל אכילה בכזית ואפ"ה פטור ע"ש ולפענ"ד הדבר ברור להיפך דהנה הרא"ם דעתו דאכילה בכ"ש רק דהל"מ הי' בכזית והמלמ"ל פ"א מחמץ ופ"ד משבועות האריך לחלוק עליו דאדרבא שיעור אכילה בכזית ע"ש. ובאמת שהדבר מבואר בכמה מקומות וגם ביומא דף פ"א אמר ר"ל דלכך לא נכתב אזהרה לעינוי דאם היו כתוב אכילה הו"א אכילה בכזית הרי דאכילה בכזית ולפ"ז ניהו דחיוב אינו רק בככותבת מ"מ לענין איסור כיון דכתיב ועניתם ולא כתיב אכילה א"כ אף כ"ש אסור ובזה בודאי צדקו דברי הרא"ם דכ"ש בכלל איסור ול"צ לטעם אחשבי' כלל רק שעינוי הוא אף בכ"ש ואף דלא מייתבא דעתיה היינו לענין חיוב כרת ומלקות אבל לענין איסור גם כ"ש בכלל. איברא דלפ"ז גם לר"ל דמתיר חצי שיעור מהראוי הי' שביוה"כ יאסור והרי ביומא דף פ"ג ע"ב מבואר בהדיא דלר"ל אינו אסור. הן אמת דבירושלמי תרומות מבואר דמודה ר"ל ביוה"כ אבל ש"ס דילן לא סובר כן. והנרא' בזה דהנה ר"ל דביאר טעמו ביומא דף ע"ז דאכילה אמר רחמנא וליכא והיינו דאכילה בכזית כדאמר ר"ל בדף פ"א ולפ"ז מכ"ש ביוה"כ דהשיעור בככותבת ולכך לא כתיב אכילה דה"א בכזית ולכך לא כתיב בלשון אכילה כדי שלא יתחייב רק בככותבת דביתובי דעתא תליא מלתא וא"כ מכ"ש דפטור בפחות מכזית או אף ביותר מכזית פחות מככותבת דעדיין מענה נפש שעדיין לא מתיישב דעתו ומצד ח"ש לא חייב לדעתו אבל לר"ש דבכ"ש חייב בכל איסורים וא"כ ניהו דביוה"כ לא שייך אחשביה דמכל מקום אינו מתיישב דעתו מכל מקום עכ"פ מצד ח"ש שייך בזה וכמו בכל איסורים דהתורה אמרה אכילה דוקא בכזית ואפ"ה אסור לר"י וכן לר"ש חייב מלקות בכ"ש ואף דכאן בעי ככותבת הא ניהו דלא מיתבא דעתיה מ"מ לא גרע מכל ח"ש דעלמא דאינו שיעור אכילה ואפ"ה חייב לר"ש מכ"ש בזה וז"ב ודו"ק:

עוד נראה לפענ"ד דבר ברור דשייך לאסור ביוה"כ בחצי שיעור דהרי באמת הא דהתור' אמרה בככותבת משום דבעי ליתובי דעתא אטו אפשר לומר דכ"ז שאכל עד תשלום הגרגיר האחרון המשלים לככותבת לא מתייתב דעתו ובתשלום הגרגיר כבר נתיישב דעתו וזה אינו בחוש השכל ולא בחוש המורגש ואדרבא הישוב דעת מתחיל מעט מעט עד כלותו שיעור הכותבת נתיישב דעתו לגמרי ותדע שהרי חייב בכדא"פ בככותבת א"כ ע"כ שמתחיל הישוב דעתו מעט מעט דאל"כ איך יצטרך בכדא"פ וכיון שכן שוב למ"ד חצי שיעור אסור אף במקום דצריך שיעור כזית ומטעם דחזי לאצטרופי וכדומה א"כ ה"ה לענין שיעור ככותבת דניהו דלא נשלם הישוב דעת לגמרי אבל מכל מקום כבר התחיל להתיישב דעתו רק שלא נגמר א"כ שוב גם ביוה"כ חייב לר"ש בכ"ש ולר"י אסור בכ"ש. ובזה מיושב מה דכפל הש"ס בדף פ"ח ביומא לומר הניחא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה אלא למ"ד דמותר דאתמר ח"ש וכו' ודקדק המהרמב"ח דלמה לא אמר הניחא לר"י אבל לר"ל מא"ל ולפמ"ש י"ל דבאמת ביוה"כ יש מקום לומר דגם ר"י מודה דמותר דהרי לא נתיישב דעתו וכן להיפך ר"ל מודה דאסור כדאמר בירושלמי וע"ז מביא הפלוגתא דר"י מפרש טעמו משום חזי לאצטרופי ור"ל משום דבעי אכילה וא"כ ממילא ביוה"כ לר"י שייך חזי לאצטרופי ולר"ל פטור משום דאינו כשיעור והנה במ"ש למעלה לתמוה על המזרחי שכתב דאכילה בכ"ש מהא דאמר ר"ל ביומא דף פ"א דאכילה בכזית ראיתי שבמלמ"ל עצמו מרגיש בזה וכתב דר"ל ס"ל כן דאכילה בכזית וס"ל דסתם אכילה היא בכזית ור"י לא ס"ל כן ובאמת שהדבר אי אפשר לאמרו דהרי בברכות מ"ט ופסחים מ"ט אמרו דאכילה בכזית וכן אמרו בחולין דף צ"ו אכילה כתיב ביה וכן במעילה דף ט"ז דאכילה כתיב ואכילה בכזית ושם פריך מר"י דס"ל בכעדשה ולהמ"ל תמוה דהרי ר"י ס"ל אכילה בכ"ש וע"כ דברי המזרחי והמל"מ תמוהים לפענ"ד:

אמנם לפענ"ד נראה לקיים דברי המזרחי דמ"ש דאכיל' בכ"ש לא דאכילה משמע כ"ש והרי בכמה מקומות משמע דסתם אכילה בכזית אך נראה כיון דהתור' אמרה סתם לא תאכלו א"כ יש לך לתפוס שיעור מרובה ושיעור מועט וכבר אמרו חז"ל דתפשת מרובה לא תפשת ותפשת מועט תפשת ועיין בסוכה דף ה' ע"ב ובתוס' שם ד"ה תפשת ולכל הפירושים כיון דיש לך מקום להרבות ולמעט ע"כ אומרים דאכיל' בכ"ש. אך באמת כיון דהל"מ הי' בכזית א"כ שוב לא שייך לומר דתפשת מרובה לא תפשת דהא באמת יש לה סוף דכל הטעם דתפשת מרובה לא תפשת שאין לו גבול או שאין דרך המקראות לסתום ולר"ע הטעם דאם תתפוש המועט המרובה בכלל משא"כ אם תופש המרוב' יכול להוציאו מידו דדלמא המועט היא וכאן כיון דחזינן שהתור' שיערה בכזית א"כ שוב סתם אכילה בכזית דיש לו סוף וא"כ לר"נ ולריב"ב בודאי יש לך לומר דאכיל' בכזית אבל לר"ע יש לומר דלכך הכריע ר"י דלאיסור בכ"ש דא"א לך לתפוש המרוב' אבל למלקות וקרבן הוה האכיל' בכזית וז"ב מאד:

ובזה יש לי לומר דבזה נחלקו ר"י ור"ל דר"י ס"ל כיון דיש לך לקיים המועט כמו מרובה ולחלק בין איסור למלקות וקרבן ומה גם שיש עוד סברא דחזי לאצטרופי בודאי אמרינן דלענין איסור תפשת מועט תפשת וכר"ע משא"כ ר"ל ס"ל דכל שיש סוף וקץ שוב יש לנו לתפוש המרוב' ואכילה משמע בכזית ובזה א"צ לומר דהל"מ עוקר הקרא רק דממילא שוב יש לך לומר דאכיל' בכזית ולא שייך תפשת מרובה בזה. ויש לי לומר עוד פרפרת נאה דהנה בתוס' יומא דף ע"ב ד"ה נעביד כתבו דהיכא דיש חומרא אם נתפוש המועט אז אף שיש קצבה מ"מ תפשינן המועט וע"ז הקשו מהענק' דאמרינן תפשת מרובה לא תפשת אף דיש לו קצבה וכתבו דמספיקא לא מפקינן ממון ולפ"ז זהו שמחלק ר"י דלאיסור אף בכ"ש דלחומרא אמרינן תפשת מרובה לא תפשת אף שיש קצבה בכזית אבל ללקות ולקרבן לא שייך לומר לחומרא דמספק אי אפשר להלקות ולחייב קרבן וספק נפשות או לחייב קרבן מספק לא מפקינן וז"ב כשמש ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בכ"מ דאכיל' בכזית דבאמת בלא תאכלו יש ספק אם במרוב' או במיעוט ולכך לענין מלקות וקרבן יש לדבר קצבה כיון דהל"מ הי' בכזית אבל לענין איסור אסור בכ"ש מכח חומרא ודו"ק היטב:

ובזה מיושב קושית המלמ"ל שהקש' דא"כ לר"ל מנ"ל דאכיל' בכזית דלמא באמת בכ"ש רק דהלכתא מפקא לקרא. ולפמ"ש באמת זה לא מסתבר דאם הקרא משמע בכ"ש איך אפשר שהל"מ יפקיע להקרא להקל רק דאכיל' לא מבואר בכמה וא"כ לר"י מחמרינן דלמא בכ"ש ולר"ל כל שיש לדבר סוף בכזית לא מחמרינן ואמרינן דאכיל' הכוונ' בכזית וכמ"ש. ובזה מיושב הקושיא השני' דא"כ איך אמרו ביומא דא"א למכתב אכילה דא"כ הי' בכזית דממנ"פ אם תענו משמע כ"ש ורק דהלכתא מפקיע לככותבת א"כ היה יכול למכתב אכילה ואי דמשמע בכזית והלכתא יפקיע על ככותבת. ולפמ"ש אתי שפיר דבין לר"ל ובין לר"י עיקר הטעם דהלכתא מפקיע היא לא דמפקיע רק דאמרינן דאכילה באמת בכזית ותפשת מרובה כיון דיש לו קצבה ולפ"ז זהו בכל איסורים דשיעורים בהל"מ בכזית אבל ביוה"כ דנשתנ' שיעורו בככותבות א"כ ע"ז ההפרש בין כזית לככותבת לא שייך לומר דיש לדבר סוף דהא לא נודע הגבול אם בכזית כמו כל האיסורים או בככותבת ולכך לא כתיב אכיל' וממילא תענו משמע לר"י בכ"ש ולר"ל משמע בככותבת דתענו הוא ג"כ ספק אם במיעוט או במרובה ויש לו סוף בככותבת ואף דבכל מקום הוא בכזית זהו בלשון אכיל' אבל תענו הוא בככותבת לר"ל וז"ב כשמש. ובזה מיושב גם קושייתו השלישית דבמ"ע דמשמע בכ"ש איך יבא ההלכ' ויפקיע מכל וכל להקרא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם בל"ת אינו עוקר הקרא רק דלא נוכל להלקות מספק כל שיש לו גבול ולענין איסור מחמרינן וא"כ לענין מ"ע מחמרינן מספק דדלמא תפשת מרובה ומספק נוכל להחמיר ודו"ק. ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ד משבועות ה"א דלהמזרחי למה לא יתחייב בכ"ש בנשבע שלא יאכל כיון דאכיל' בכ"ש ולפמ"ש א"ש דגם להמזרחי בכלל אכיל' הוא מועט ומרובה וגם בלשון בני אדם הוא כן וא"כ לענין איסור תפשינן המועט ולענין מלקות תפשינן המרוב' ואי אפשר לחייב מספק וז"ב ולפ"ז לר"ש ע"כ דאכיל' בכ"ש משמע דהרי הוא מחייב למלקות בכ"ש וע"כ דמשמע כ"ש ולא משום ספק שמא כולל אף כ"ש אך לר"ע דס"ל דלכך תפשת מועט לא תפשת משום שאין לדבר סוף רק משום דהמרוב' בכלל המועט א"כ אף שיש לדבר סוף מ"מ תפשת מועט תפשת יש לומר דר"ש ג"כ כר"ע ס"ל ולכך מחייב מלקות אף בכ"ש. ועכ"פ יש ליישב בזה קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל מהלברשטאט בהא דפריך בשבועות דף כ"א לר"ע למה לי צירוף והקשו לרבינו יקיר דבח"ש פוטר ר"ש א"כ כאן ששרה פתו ביין א"כ הוה ע"י תערובות ולפמ"ש י"ל דרבינו יקיר לא כתב רק אם נימא דלר"ש אכיל' בכ"ש משמע וא"כ יש לומר דוקא בעיניה אבל לא ע"י תערובות אבל אם נימא כדס"ל לר"ע א"כ גם ח"ש וזהו דפריך לר"ע למה לי צירוף כזית הא לדידי' אף ע"י תערובות חייב דתפשת מועט תפשת ודו"ק היטב. ובזה יש לומר בטעם של הירושלמי דאמר בפ"ו דתרומות דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסור מן התורה וש"ס דילן לא ס"ל כן ולפמ"ש א"ש טעמו של ר"ל דדוקא אכילה היא בכזית משום דיש לדבר סוף אבל ביוה"כ דאין לדבר סוף דהא היא בככותבת וגם תענו משמע בכ"ש שפיר גם לר"ל חייב בכ"ש ודו"ק היטב. ובזה יש לי לומר דמה שחידש השאגת ארי' דביוה"כ חייב אף שלא כד"א משום דלא כתיב ביה אכילה ובאמת זה דוקא בכה"כ וכדומה דמצי למכתב לא תאכלו ומדלא כתיב ש"מ אף שלא כד"א אבל ביוה"כ דאי אפשר למכתב אכילה משום דהוא בכזית כדאמר ר"ל א"כ שוב אין ראיה לענין שלא כדרך אכילתו ואדרבא יש לומר דבשלא כד"א לא מייתבא דעתי' ודו"ק היטב:

והנה בהא דכתב הטור סי' תרי"ב דאיסורא איכא אפילו בכ"ש ובדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו איסורא ליכא ופירש הב"י דהיינו בח"ש והטעם נראה לי דבאמת כל הטעם דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי ולפ"ז זהו בדבר הראוי לאכיל' שייך צירוף אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה מה צירוף יש כאן מה התחברות יש לזה עם זה וכיוצא בזה כתבתי בספר יד שאול סי' רל"ח אך לפענ"ד לכאורה היה נראה לי לפי מה דאמרו בשבועות כ"ב ע"ב בשבועה שלא אוכל עפר כיון דלאו בר אכילה הוא בכ"ש ע"ש וא"כ אדרבא באינו ראוי לאכילה מהראוי להיות בכ"ש דדוקא באכילה בעי ככותבת ואולי כיון דלא כתיב בלשון אכילה רק תענו ותלוי ביתובי דעתא א"כ באינו ראוי לאכילה לא שייך יתובי דעתא וגם לא נזכר ענין אכילה ובודאי פטור ובזה ממילא יש לומר דמכ"ש באוכל שלא כד"א דלא שייך יתובי דעתא דודאי פטור ודו"ק היטב.

והנה הטור כתב דבשתה משקין שאינן ראויין כגון ציר או מורייס דפטור אבל אסור והב"י נדחק דמ"ש מאוכלין שאינו ראויין וכתב דבמשקה מיירי בכשיעור ובאוכלין שאינן ראויין מיירי בפחות מכשיעור ועוד תירץ דמשקין מיירי שראויין עכ"פ ע"י טיבול ומאכל אינו ראוי כלל ע"ש והם דחוקים כמ"ש בשו"ת שאגת ארי' סי' ע"ד והנני יוסיף דאם א"ר כלל מה נ"מ בין כשיעור הא אף השיעור הוה כח"ש. אמנם נראה דבר חדש דבמשקין שהן ראוין ע"י טיבול א"כ בשתה אף בלא טיבול מכל מקום כיון דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ אף זה מקרי ראוי דעכ"פ חצי לאצטרופי ע"י טיבול וא"כ אף בח"ש חייב דהרי חזי לאצטרופי שיהיה ראוי ואז אף שאם ע"י צירוף לא יהיה כשיעור מכל מקום יהיה ח"ש דאסור משא"כ באכילה ולכך מחלק הטור בין אכילה לשתייה ומיושב הרבה קושיות של השאגת ארי' שם ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר נכון לחלק בין אכילה לשתייה דהנה באמת באוכלין שאינן ראויין מהראוי לפטור וצ"ל דכיון שאכלו אחשבן ולפ"ז ביוה"כ דלא שייך אחשביה דבעי מיתבא דעתי' ולכך פוטר ראבי' ואף איסור ליכא אבל בשתייה דבאמת בדידיה משערינן כדאמרו ביומא דף פ' דבאכילה משער לכ"ע בככותבת דבהכי מיתבא דעתי' משא"כ בשתיה דבדידי' מיתבא דעתי' בדחברי' לא מיתבא דעתי' א"כ שפיר שייך לומר דבשתה אסור אף שא"ר לשתיה דמדשתה אחשביה וא"ל דמ"מ לא מייתבא דעתי' דז"א דבשלמא באכילה דצריך שיעור דכ"ע מיתבא דעתי' א"כ כל שא"ר לאכילה אף דזה אחשביה כל שאכל מ"מ מה בכך הא כ"ע לא מייתבי דעתייהו ובטל דעתו אבל בשתיה דמשער כ"א בדידיה א"כ עכ"פ הוא מייתבא דעתי' מדשתה ולכך אסור ודו"ק היטב ובגוף הסברא דלר"ש לא שייך כ"ש ביוה"כ דל"מ אחשבי' והארכתי בזה בתשובה לעיל באיסור חל על איסור יעו"ש. והנה בהא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוה"כ דפטור ראיתי בריטב"א בקידושין דף ע"ז שכתב שיש שפירשו משום דנבלה קדים דהוא בכזית ויוה"כ בככותבת והוא כתב דאיסור יוה"כ חייל על ככותבת בבת אחת עם האיסור נבלה ואין אנו דנין על האוכל רק על החתיכה ובתשובת הארכתי בזה. אך מה שאני תמה הוא דהא לר"ש קיימינן ור"ש אית לי' כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין יוה"כ ולפ"ז גם ככותבת הוא רק לענין קרבן וא"כ במזיד דאינו נ"מ לקרבן א"כ מה נ"מ בין נבלה ליוה"כ וגם יוה"כ בכ"ש חייב ואף דכרת לא יתחייב רק בככותבת מ"מ עכ"פ לענין איסור חייל בכ"ש מיהו זה אינו דעכ"פ מצד נבלה חל חיוב מלקות קודם בכ"ש ואילו מחמת יוה"כ אינו חל רק בככותבת. אך לפענ"ד צ"ע דמה שייך דמייתבא דעתי' דהא באכל דבר איסור קי"ל נפשו של אדם חותה מן האיסור וא"כ שוב לא מייתבא דעתי' ואך דאנן לא דנין אם בזה מתייתב דעתי' רק צריך שיעור שמתייתב דעתו וא"כ כל שיש שיעור שמתיתב דעתו חייב. אך לכאורה יש לומר כמו דאוכל גה"נ של נבילה דחייב שתים וביארו הה"מ בשם הרשב"א דאף דאין בגידין בנו"ט מיגו דחשיב לה לענין נבלה חשיב נמי לענין גיד ה"ה בזה דניהו דיוה"כ בעי ככותבת מ"מ כיון דנבלה חשיב בכזית מיגו דהוה שיעור לענין נבלה עובר ג"כ על יוה"כ וכעין שכתב הריטב"א דבסוכה מיגו דיוצא בכזית לענין יו"ט יוצא ג"כ מתורת סוכה אף דבעי כביצה ע"ש וה"ה בזה. אך אם נימא דביוה"כ לא מועיל אחשביה דמ"מ לא מייתבא דעתי' ה"ה בזה. ובזה יש ליישב קושית דו"ז בישועת יעקב על מ"ש התוספתא פ"ז דתרומות באכל שוגג תרומה ביוה"כ דחייב וכתב הכ"מ דאתיא דלא כרבנה"ק והקשה דגם כרבנה"ק אתי רק דבתרומה חייב בכזית וביוה"כ חייב בככותבת ולפמ"ש יש לתרץ דשייך אחשביה אך זה אינו כיון דשגג בתרומה א"כ לא אחשביה דבשוגג לא אחשבי' ומכ"ש ביוה"כ דבעי מייתבא דעתא ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לאביי דגם מיתה פוטר מתשלומין לרנבה"ק א"כ למה נקט התוספתא זר שאכל תרומה ביוה"כ ולאשמועינן דלא כרנבה"ק והלא באכל תרומה ג"כ שמעינן דלא כרנבה"ק וצע"ג וצ"ל דס"ל להתוספתא דבשוגג לא פטר מתשלומין וא"כ אתיא כרנבה"ק אבל ביוה"כ קמ"ל דחייב מצד דבעי ככותבת וצ"ע:

עוד יש לי לומר דהנה כבר הארכתי בזה בחבורי כת"י על יו"ד סי' ש"י בשם אבי מורי הרב הגאון נ"י שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבה"ג מחייב באוכל תרומה בשוגג ביוה"כ והרי בהלכה י"א בנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש מטעם שאין כאן שתי' כיון דהוא נזיר ואף אם הי' חולין לאו שתיה נינהו דנפשו חותה מן האיסור ובאמת שהתוספתא בעצמה תמוה דלפי גירסת הרמב"ם הרי בתוספתא מבואר כן. אך נראה דכל הטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולפ"ז אם חזינן דעשה איסור אחד במזיד לא שייך שנפשו חותה מן האיסור וכעין שכתב הרדב"ז הובא במלמ"ל פ"י מגירושין הלכה ח"י דאם פרסה נדה לא שייך חזקה דאאעבב"ז כיון דחזינן דלא חש על נדה ע"ש ולפ"ז בשלמא בנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דהן שני איסורים מחולקים וגם איסור תרומה חמיר דהוא במיתה ונזיר קיל דישנו בשאלה ואינו רק בלאו שפיר אמרינן דנפשו חותה מן האיסור אבל בשגג בתרומה ביוה"כ דיוה"כ ודאי חמור דכרת חמור ממיתה ביד"ש ועיין כ"מ ומלמ"ל פ"ד מביאת מקדש ואם אכל במזיד ביוה"כ ולא חש על איסור יוה"כ מכ"ש דלא שייך נפשו חותה מן האיסור מחמת התרומה כיון דחמור ומעתה זה שנקט תרומה ביוה"כ דמצד התרומה בלבד הוה אמרינן דנפשו חותה מן האיסור ודו"ק. אך מה דהקשה בפירוש התוספתא הנדפס מחדש בווילנא דהרי בפסחים דף ל"ב מוקי כרנבה"ק ומיירי בשגג בשניהם ואפ"ה לא אמרינן דנפשו חותה מן האיסור זהו קושיא גדולה. אמנם נראה דבר חדש דהנה מהרלנ"ח הובא במלמ"ל פ"א מחמץ כתב דח"ש כל שהי' לו שעת הכושר מותר לכך צריך בחמץ טעם בשביל דאסור בהנאה ואף חצי שיעור אסור ולפ"ז נ"ל דבר חדש דבאמת בתרומה חייב בין באכילה בין בשתיה בכזית כמ"ש הרמב"ם רמב"ם/תרומות/י#גפ"י מתרומות ה"ג ונזיר צריך שישתה רביעית וא"כ הוא יותר מכזית ואף דבקרוש הוה כזית כמו רביעית כמ"ש הלבוש וט"ז בא"ח סי' ק"ץ וכן מצאתי ברמב"ם פ"ה מנזירות ה"ב מ"מ כל שהוא צלול היא רביעית ולפ"ז נראה לי דבר חדש דלכך באכל תרומה ביוה"כ כיון דתרומה היה לו שעת הכושר אף דיוה"כ אין לו שעת הכושר דלכך אסור ח"ש ביוה"כ דאותו היום אין לו שעת הכושר מ"מ מצד הנזיר שהיה שוגג היה לו שעת הכושר וא"כ עד כזית היה נהנה בהיתר וא"כ מה בכך דהשלמת הגרגיר האחרון לא נהנה דעשה האיסור מ"מ אכל כזית ואף דבאכל פחות פטור מחומש כמ"ש הרמב"ם פ"י מתרומות הי"א מ"מ הרי אכל באמת כזית רק שההנאה הגיע לו מכזית פחות כ"ש וע"ז שפיר חייב חומש אבל נזיר ששגג ושתה יין של תרומה דמצד נזיר בעי רביעית וא"כ מכזית עד שהגיע לרביעית הרי חתה מן האיסור דאלו הי' חולין ג"כ אסור לו וא"כ הרי חסר לו משיעור רביעית הרבה ולכך אינו משלם חומש ולכך נקט ששתה דשתיה היא ברביעית וז"ב כשמש. ומעתה בתרומת חמץ דשניהם בכזית ועד כזית הי' מותר דהי' לו שעת הכושר ואף דחמץ אסור בהנאה הא שם מוקמינן כריה"ג דחמץ בפסח בר דמים הוא וא"כ שוב ל"ש שחותה מן האיסור דעד השלמת הגרגיר האחרון היה נהנה מן האיסור וע"ז חייבה התורה ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש וחריף ועמוק ת"ל והיום הוא מעלי יומא דכיפורי שנת תרי"ד ע"כ דברי מעטים:

עוד נראה לי דהנה באמת הקשו האחרונים למה יתחייב במועל בהקדש הא נפשו של אדם חותה מן האיסור וכבר כתבתי בזה בתשובה באורך אך כעת נראה דענין נפשו של אדם חותה מן האיסור הוא כעין מ"ש התוס' בחולין דף קל"א דיכול לומר הייתי מתענה ובשו"ת מהרי"ט ואחריו הקצה"ח סי' רמ"ו ביארו דזה דוקא בממון שאין לו תובעין רק דיכול לומר דמשתרשי דאם לא אכל זאת הייתי צריך לדברים אחרים שייך משתרשי אבל כיון שיכול לומר הייתי מתענה לא משתרש לי' ולפ"ז בשלמא במוכר לו דברים האסורים דהוה כממון שאין לו תובעין דאין דמים להם רק שמשתרש עכ"פ שבמקום הבשר האסור היה צריך לבשר כשר א"כ ע"ז שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור אבל בקדשים דמעל דאכל מן ההקדש מה מועיל מה דנפשו חותה מן האיסור והרי מכל מקום נהנה מן ההקדש ומעל וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב דברי התוספתא והרמב"ם הנ"ל דאם אכל תרומה ביוה"כ לא שייך נפשו חותה מן האיסור דכיון דידע שהוא יוה"כ ורצה לאכול ולעבור על יוה"כ וא"כ אלולי התרומה היה צריך לאכול חולין ושייך משתרשי ושוב חייב קרן וחומש אבל נזיר ששתה יין דלא שייך משתרשי דהרי הזיר עצמו מן היין ולא רצה לשתות יין וא"כ לא משתרשי כלל ואם היה נזכר שהוא נזיר לא היה שותה יין כלל שפיר פטור מחומש ובזה מיושב מתרומת חמץ דשם עכ"פ משתרשי שהיו צריכים לאכול מצה וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:

והנה בירושלמי אמרו פ"ו דתרומות מודה ר"ל בא"ה ומודה ר"ל ביוה"כ ומודה בעתיד להשלים וכתב המפרש דביוה"כ דהרי לא כתיב אכילה רק עינוי ובח"ש מייתבא דעתיה והיא תימה דהרי אדרבא ביוה"כ השיעור גדול מכזית והוא ככותבת מתחייב משום דעד ככותבת לא מיתבא דעתי' וא"כ למה יהיה אסור בח"ש הא בודאי לא עדיף מח"ש בכל איסורים דלא בעי יתובי דעתא ואפ"ה מותר לר"ל מכ"ש ביוה"כ. אמנם לפענ"ד נראה הכוונה דאזלינן בתר טעמא כיון דהתורה רצתה שיענה בצום נפשו וא"כ אם נתיר לו פחות מכשיעור א"כ יוכל לאכול פחות פחות מכשיעור בכל פעם וא"כ ניהו דלא מתיתבא דעתי' אבל מכל מקום לא יהיה מעונה דמכל מקום כשיאכל כל היום פחות פחות מכשיעור לא תענה בצום נפשו והתורה רצתה שיענה נפשו וא"כ ע"כ דגם חצי שיעור אסור מן התורה ובזה נראה לפענ"ד דלא פליג הירושלמי על ש"ס דילן דאף דבש"ס דילן אמרו ריש פרק יוה"כ דלר"ל מותר ח"ש אף ביוה"כ היינו שאין בו איסור לאו כי בזה שוה לשאר איסורים לר"ל וכל מה שאסור הוא רק שאל"כ יתבטל מצות הצום אבל אם באמת לא אכל רק ח"ש ובפרט בשוגג בזה לא שייך איסור בחצי שיעור לר"ל כנלפענ"ד:

ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הכו"פ בבית הספק להוכיח דספיקות אינו אסור מן התורה כמ"ש הרמב"ם דאל"כ למה אמרו בירושלמי פ"ק דחלה דלכך לא עשו שני ימים יוה"כ משום סכנה וקשה לר"ל היה להם לעשות שני ימים ולהתיר לאכול פחות מכשיעור ולא היה סכנה ומכל מקום קיים המצוה וע"כ דספיקות מותר מן התורה ובלא"ה מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ מדרבנן שוב אסור גם לר"ל ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ז:

והנה ראיתי בספר מי באר סי' קי"ט שכתב שלא ראה הכו"פ דמודה ר"ל ביוה"כ אך באמת עדיין יפה הקשה הכו"פ דאכתי קשה לש"ס דילן למה לא תקנו שני ימים יוה"כ לר"ל וע"כ כטעמו של הירושלמי. אך לפענ"ד ל"ד כיון דבאמת מבטל מצות הצום כיון דאוכל פחות פחות מכשיעור. ובלא"ה צ"ע דברי הכו"פ דנראה דספק איזה יום יוה"כ הוה איקבע איסורא ועיין מ"א סי' שד"מ ובתשובה אחרת הארכתי בזה וצ"ע.

והנה ביום ח' תשרי שנת תרט"ז למדתי ביומא ר"פ יוה"כ ולפענ"ד נראה דבר חדש דהא אמרו בירושלמי דמודה ר"ל ביוה"כ היינו כשאכל שיעור כזית רק דביוה"כ הוה עדיין ח"ש דביוה"כ שיעורו בככותבת וא"כ לכך מודה ר"ל דבאמת טעמו דר"ל משום דכתיב אכילה וליכא שיעור ולפ"ז כל שיש כזית ובעלמא חייב עכ"פ ביוה"כ אסור מתורת חצי שיעור אבל חצי זית באמת פטור לר"ל אף ביוה"כ. ובזה מיושב דלא פליג הש"ס דילן דבש"ס דילן קאי לענין שאסור לאכול והרי סתמא אמרו ולר"י באמת אסור אף בכ"ש ובזה פליג ר"ל דעכ"פ בעי כזית ועד ככותבת הוא דמחייב ר"ל. ובזה מובן מה שחזר לומר הניחא לר"י אבל לר"ל מא"ל והיינו דר"י ור"ל פליגי בחצי שיעור של כזית וא"כ בזה גם ביוה"כ מותר. ובזה מיושב גם דברי הכו"פ והנוב"י דשפיר קשה לר"ל היו להם לאכול פחות מזית ומותר מן התורה לגמרי ועיין בשלום ירושלים ביומא שם מ"ש בשם דו"ז יעב"ץ ז"ל ולפמ"ש כאן אתי שפיר דבריו וכדומה שכבר כתבתי בזה במק"א ולא ידעתי מקומו כעת:

והנה מ"ש בשאגת ארי' שם דבמעילה ג"כ חייב שלא כד"א דלא כתיב ביה אכילה הנה מלבד דדברי התוס' בפסחים דף כ"ו הם נגדו כמ"ש בעצמו אבל אני תמה דא"כ למה לא פריך בפסחים דף ל"ג מה למעילה שחייב אף שלא כד"א וע"כ דלא נשתנה מעילה משאר איסורים ודו"ק היטב:

והנה במה דאמרו במנחות דף צ"ט ע"ב דשעיר נאכל לערב והבעלים אוכלין אותו כשהוא חי וקשה כיון דבשר שהוא חי אינו ראוי לאכילה והרי הבאתי לעיל דברי הרמב"ם פ"ב משביתת עשור דאכילה גסה הו"ל כאוכלין שאינן ראויין ולפי"ז אם נימא דשלא כד"א מותר ביוה"כ וא"כ יקשה למה לא אכלו בע"ש דהיינו ביוה"כ ול"מ לדעת ראבי' דס"ל דאוכלין שאינם ראוין מותר לגמרי דודאי בשר חי מקרי אינו ראוי לאכילה כמבואר בפסחים דף כ"ד וא"כ למה לא אכלו ביוה"כ עצמו ואפילו לדידן דקיי"ל דאסור מכל מקום אינו רק איסור דרבנן ולא גזרו במקדש ובפרט שמצוה לאכול מקודם וע"כ דגם שלא כד"א אסור. אך נראה דלכך סיימו במשנה מפני שדעתם יפה וקשה לאיזה צורך כתבו כן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון שדעתם יפה שוב הו"ל ראוי לאכילה שאצטומכתם חזק ולכך לא אכלו רק בלילה ודו"ק ולשון חכמים מרפא ועמ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו וצ"ע דלמה לא אמרו באנשים שדעתם יפה ולפמ"ש הט"ז סי' תרי"ב ס"ק וא"ו לק"מ ודו"ק. והנה לפענ"ד ראיה דביוה"כ פטור על שא"ר לאכילה דהרי סיכה שהיא כשתייה אינו רק מדרבנן ועיין תוס' יומא דף ע"ז ד"ה דתנן מ"ש לבסוף דלא אסרו ביוה"כ רק משום שהוא תענוג וע"כ דכיון דאין דרך שתי' ביוה"כ לכך לא אסור רק מדרבנן דאל"כ עכ"פ לא גרע מאינו דרך שתיה דחייב ומכ"ש בסיכה דהוא תענוג וכתיב ותבא כמים בקרבו וע"כ דפטור וזה לפענ"ד ראיה ברורה:

והנה במה שסיימו התוס' בסוכה דף ה' ע"ב ד"ה תפשת והכא גבי תשלומין צריכין כלן לטעמי' דר"ע אין לו ביאור כלל וביומא דף ע"ב כתבו דלחומרא אמרינן תפשת מרובה לא תפשת יעו"ש ומיושב הך דתשלומין. אמנם מה דיקשה מסוכה גבי פני לא מתיישב בזה וע"כ כתבו התוס' דהכא ע"כ צריכין לטעמיה דר"ע וממילא גבי תשלומין ניחא וצ"ל דהכא וגבי תשלומין צריכין לטעמי' דר"ע ונבאר המחלוקת שבין ר"ע וריב"ב ור"נ דלר"ע הכלל הוא דהמועט בכלל המרובה וא"כ אם נתפוש המועט לא משתבש בשום אופן דעכ"פ מועיל בודאי כוונת התורה וריב"ב אומר משום דאם נתפוש המרובה אין לדבר סוף ור"נ אמר משום דהדבר סתום ולא נודע הגבול משא"כ כשנתפיס המועט הוא פתוח ולא סתום. ולפ"ז בדבר שיש לי סוף כמו כאן בפני דיש לו סוף במה שיכנס למקדש וכן בתשלומין דעכ"פ יש לו גבול יותר משמנה לא א"כ לא שייך הטעם של ריב"ב ולא טעם דר"נ דזה ג"כ פתוח כל דיש לו סוף א"כ ע"כ מטעם דר"ע דהמיעוט בכלל המרובה וז"ש התוס' דכאן ע"כ צריך לטעם דר"ע וכן בתשלומין ובזה יש לומר הטעם דר"ש דס"ל בכ"ש אף ללקות אף דיש לו סוף בכזית כמו דהוא הל"מ רק משום דר"נ שייך בזה דעכ"פ פתוח אינו דלולא הל"מ בתורה סתום השיעור וזה לא נקרא פתוח ולכך סובר דהוא בכ"ש. ובזה יש לומר דלכך שיטת רבינו יקיר דתערובות אף ר"ש מודה דבאמת יש לו סוף רק דמצד התורה היא סתום ולא ביארה התורה השיעור ואין דרכה של תורה ולפ"ז זהו דוקא למה דמיירי התורה בישנו בעין אבל בתערובות דלא מיירי התורה שפיר יש לומר דלא חייב רק בכזית כמו שהוא הל"מ אבל לר"ע דהמועט בכלל המרובה א"כ שוב אף בתערובות ג"כ חייב בכ"ש. ובזה מיושב היטב דברי הש"ס ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף והיינו דלר"ע דהטעם דהמועט בכלל המרובה הרי הוא ס"ל אף בתערובות ג"כ חייב בכ"ש. ובזה מיושב היטב דברי הש"ס ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף והיינו דלר"ע דהטעם דהמועט בכלל המרובה הרי הוא ס"ל אף בתערובות עכ"פ יש המועט בכלל המרובה ויתחייב ושפיר מקשה ומיושב היטב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל שכתבתי לעיל ודו"ק:

ובזה יש לי לומר מה דהאריכו המפרשים אם במ"ע יוצאין בפחות מכשיעור ולפמ"ש כיון דאכילה בתורה לא נתבאר רק דהמועט בכלל המרובה א"כ זה שייך בל"ת דכל שאינו אוכל אף כ"ש עכ"פ לא משתבש דאף המועט בכלל המרובה אבל במ"ע אי אמרינן דמ"ע לאכול כשיעור הרי בפחות משיעור לא יצא י"ח ומזה ראיה לכאורה דאכילה בכ"ש כמשמעותא ולא מטעם ספק. ובזה י"ל דשוב אף שלא כד"א יוצא דלא כמלמ"ל דהרי זה נודע דשלא כד"א וח"ש שוים כמ"ש המהרש"ל ומהרש"א בשבועות דף כ"ג דלר"ש כ"ש אסור ואף שלא כד"א וא"כ ה"ה במ"ע יוצא אף בשלא כד"א דעכ"פ משהו מיהא איכא ודו"ק כי נתברר יסוד גדול בתורה ועיין רש"י בסוכה כאן ע"א ובחגיגה י"ז ובתו' ובמהרש"א שם וי"ל סתירות הרבה מזה אל זה אבל רש"י תפס דברי ר"ע.

ובמ"ש למעלה דר' יוחנן סבר דמספק אסור כ"ש אבל לחייב מלקות לא מלקין מספק בזה מיושב מה שהקשה הרשב"א על התוס' שבועות שכתבו דשבועה חל על חצי שיעור כיון דאינו רק איסור והרי ביומא דף ע"ג מקשה על ר"ל דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן א"ה לא לחייב ק"ש ומכ"ש לר"י דמה"ת אסור למה יחול שבועה ע"ז וכ"כ בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאינו רק לחומרא א"כ בנשבע ע"ז יבא קולא עי"ז דעי"ז לא ילקה על השבועה ושפיר מצי לחול אבל לר"ל דאינו רק מדרבנן ולא משום ספק שפיר מקשה להס"ד דגם בדרבנן מקרי מושבע ועומד ואין מקום לחול השבועה כמ"ש הא"מ דזה ההבדל בין מושבע ועומד ובין אין איסור חל על איסור וא"כ שפיר פריך א"ה לא ליחול שבועה. ובזה מיושב מה דקשיא לי טובא בהא דפריך א"ה לא ליחול שבועה והרי הר"ן פ"ב דפסחים כתב דמקרי דבר שיל"מ אף דרבנן אסרו לאח"פ לא משום חומרא זו ניקל עי"ז ומכ"ש כאן דשבועה מצי לחול אף דרבנן החמירו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ מושבע ועומד ואין מקום חלות להשבועה כלל ודו"ק:

ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י בד"ה או בסתם מצית לאוקמא ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והקשו אותי זה שנים רבות דלאיזה צורך פירש"י דכשאכל לא אכל אלא ח"ש הא עיקר תלוי בלשון השבועה אבל יכול להיות דאכל השיעור שלם וכבר כתבתי בתשובה באורך. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כ"כ שהתוס' הקשו דהו"ל מושבע ועומד בחצי שיעור לר"י מה"ת וכתבו דמצי לחול שבועה על חצי שיעור וכתבתי הטעם כיון דעי"ז ילקה וח"ש דאסור אינו רק מספק לחומרא וכל דיבא מזה קולא אמרינן דח"ש מותר ולפ"ז זהו כשלא אכל רק ח"ש אבל אם יאכל שיעור שלם וילקה בשביל נבילה שוב מאי נ"מ בהשבועה הא בלא"ה ילקה משום נבלה ושוב הוה מושבע ועומד ודו"ק היטב כי עמוק וחריף הוא ועכ"פ לר"ש ודאי אף ביוה"כ אסור ולוקה בכ"ש דלא כשאגת שהרי כתיב תענו ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף