משנה למלך/גירושין/י

משנה למלך ‏ גירושין י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכותבין לה גט אחר כשר וכו'. (א"ה נראין הדברים דאין לנו לכוף לבעל הראשון לגרשה בגט אחר שנשאת לשני וכן נראה מדברי מרן בתשובה דף ע"ט ובהכי ניחא מה שתמה הרמ"ז בס' גט פשוט סימן קכ"ט ס"ק נ"ב יע"ש. וראיתי להרב בני יעקב דף קמ"ח ע"ג שתמה על הטור דבסי' ק"נ הביא דברי הרמב"ם אלו דכותבין לה גט והיא תחת בעלה ואילו בסי' מ"ו גבי יצא עליה קול שנתקדשה ונשאת לשני כתב דלא מפקינן לה דאם אתה מצריכה גט נמצא אוסרה על השני והן הן דברי רש"י בס"פ המגרש והשיב דלא אמרה רש"י ז"ל אלא דוקא גבי קול אבל בפיסולין דרבנן דמדאורייתא מגורשת גמורה בכה"ג נותן לה גט והיא תחת בעלה יע"ש באורך. וקשיא לי מתשובת רש"י שהביא מרן הב"י סי' קכ"ט דהתם איירי בשינה שם האב דאינו אלא פסול מדרבנן ועפ"ז כתב דאם נשאת אין להצריכה גט מראשון יע"ש. כתב מרן הב"י סי' ק"נ דכ"מ שאמרו אם נשאת לא תצא היינו אע"פ שלא נבעלה. והרמ"ז סי' קכ"א ס"ק ו' כתב דמסתברא דבנתארסה לחוד אע"ג דלא נכנסה לחופה לא תצא כיון שכבר נתקדשה. וצ"ע בתשובת מרן (דף ע"ט) ואיהו ז"ל הביא דבריו בסי' קכ"ט ס"ק מ"ט ונ"ב וע"ש. ועיין מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות אישות דין י"ג ובדברי הרב המחבר פי"ח מהלכות איסורי ביאה דין כ"ב. כתב בתשובת מיימוני בשם מהר"ם דלא אמרי' אם נשאת לא תצא אלא דוקא בנשאת ע"פ חכם שטעה אבל אם מעצמה אזלה ונשאת תצא והביא דבריו הרב מוצל מאש סי' כ"ד ואין נראה כן מתשובת הריב"ש סי' ר"ה שהביא מרן הב"י סי' קל"ט יע"ש):

ד

כל מי שנשאת בגט בטל כו'. בר"פ האשה רבה גרסינן האשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ע"כ. ובגמרא בשלמא מראשון תיבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא א"ר הונא גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט. והנראה דמאי דאמרינן תצא מזה ומזה ניחא ליה לתלמודא דטעמא הוא משום דאסורה לבועל ולבעל. אלא דהוקשה לו דנהי דבעיא גט מראשון לאינסובי לעלמא אבל משני אמאי בעיא גט דהא זנות בעלמא הוא ותירצו כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט. ומדברי רבינו הללו נראה דנתן טעם לאיסורא על שניהם כדי שלא יאמרו החזיר זה את גרושתו. וקשה דהתינח לאוסרה על הראשון שייך טעם זה דכיון דמשני צריכה גט כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט אסורה לראשון כדי שלא יאמרו החזיר גרושתו וכדאמרי' בעלמא אבל לא יגרש שני וישא ראשון אלא לשני אמאי אסורה וכ"ת משום דנבעלה ולא חשיבא שוגגת משום דהוה לה למידק הא ליתא שהרי רבינו כתב שהיא שוגגת. ועוד אי לא חשיבא שוגגת ומטעם זה אסרינן לה לשני א"כ מטעם זה אסורה לראשון דהא קי"ל אסורה לבעל ולבועל. והנראה בכוונת רבינו ז"ל הוא דודאי הכא שוגגת היא ומן הדין מותרת לבעלה ולבועל אלא דחכמים קנסו דלא תנשא לבועל משום דעבדא איסורא. אלא דהוקשה לרבינו דהתינח דקנסו לשני אלא לראשון דלא עבד איסורא אמאי קנסוה. ותירץ דכיון דע"כ צריכה גט משני כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט מש"ה אסורה לראשון שלא יאמרו החזיר גרושתו. אך קשה לזה סוגית הגמרא דקאמר בשלמא מראשון כו' ולפי הס"ד דלא הוה ידע טעם זה דאשת איש יוצאה בלא גט אמאי לא הקשה נמי במאי דתנן ברישא תצא מזה ומזה דבשלמא משני ניחא אלא מראשון אמאי. ונראה דס"ל לרבינו דכי הקשה התלמוד אלא משני אמאי הכונה היא דאינה צריכה גט משני וכיון דאינה צריכה אם מותרת לראשון בחלוקה דתצא מזה ומזה לא היה יכול להקשות אמאי תצא משום דהתשובה בצדה משום דצריכה גט משני ומש"ה פריך בחלוקה דצריכה גט משני ובמה שתירצו לזה איתרץ נמי אמאי אינה מותרת לראשון. עוד אפשר לומר דהתלמוד קאי בחלוקה דמתני' דמיירי בנשאת בעד אחד דלאו אנוסה היא ומשום הכי הוה ניחא ליה מאי דאמרינן תצא מזה ומזה כדין כל אשת איש שזינתה דקי"ל אסורה לבעל ולבועל ומשום הכי לא הקשה אלא דאמאי צריכה גט משני. ותירצו כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ומשום קנסא. ולפ"ז לדידן דקי"ל דאפי' נשאת בעדים כל הדרכים האלו בא ע"כ טעמא הוא דאסורה לשני משום קנסא דוקא וצריכה גט משום קנס אלא שטעם זה דקנס לא שייך גבי ראשון ומש"ה אמר דטעמא דאסורה לראשון הוא משום שלא יאמרו החזיר זה גרושתו משנשאת:
אך מסתמיות דברי הראשונים ז"ל נראה דסבירא להו ז"ל דטעמא דאסורה לראשון הוא משום קנס דקנסוה רבנן לדידה שלא תנשא לא לראשון ולא לשני משום קנס אע"פ שהיא שוגגת. וכן נ"ל מהירושלמי שהביא הרב הנמוקי עלה דהך דאמרינן דקנסוה רבנן דתיבעי גט משני שכתב דהקנס הוא כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט א"נ כדפירשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון כלומר שעושין קיום לקדושי שני כדי לאוסרה על הראשון כו' יע"ש. הרי לך מבואר שאיסורה על הראשון הוא מקודם שנתגרשה ועשו קיום לאיסור זה להצריכה גט משני ובזה נאסרה עליו משום מחזיר גרושתו:
ויש לחקור אי איכא נפקותא בין אם נאמר דאסרוה על הראשון משום קנס או אם נאמר דטעם האיסור הוא משום דבעיא גט וכיון דצריכה גט אסורה עליו אף לאחר גירושין מטעם מחזיר גרושתו. ולכאורה היה נראה לומר דנפקא מינה היכא דמת שני קודם שיגרש דאי אמרת דמה שאסרוה לראשון הוא משום קנס הכא נמי אסורה לראשון אך אליבא דרבינו ז"ל היכא דמת שני קודם גירושין אינה נאסרת לראשון דכיון דרבנן אצרכוה גט משני משום דהעולם סוברים כשיש נשואין וגירש זה ונשא זה א"כ מטעם זה יש לאוסרה על הראשון אפי' שמת קודם גירושין דהא העולם יסברו דגירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין. הן אמת דגבי קדושי ספק ובא אחר וקדשה וקי"ל מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו התם מודינא דאם מת שני מותרת לראשון ממה נפשך דאם מקודשת לראשון אין כאן זיקה לשני ואם אינה מקודשת לראשון מותרת היא לו ולא גזרו חכמים אלא היכא דהשני קיים ואצרכוה רבנן גט והעולם שרואים גט יאמרו גירש זה ונמצא מחזיר גרושתו אבל בלא גט פשיטא דשריא. אבל הכא טעות העולם אינו משום ראיית הגט אלא כיון שרואים שנשאת אומרים גירש זה ונשא זה וא"כ מטעם זה יש לאוסרה על הראשון אף שמת קודם אירוסין. ואע"ג דעיקרא דמילתא חששא זו שאנו חוששין שהעולם יאמרו גירש זה ונשא זה משום קנסא הוא מדלא חיישינן לה בנתקדשה וכדאיתא בגמ' ולפי זה אפשר לומר דדוקא כשהשני קיים חששו חכמים לגזירה זו משום קנסא וכיון דחששו ואצרכוה גט ממילא נאסרה על הראשון משום ראיית הגט אבל היכא דמת השני קודם גירושין מעולם לא חששו חכמים שיאמרו גירש זה ונשא זה דהא לא שייך הכא קנס וא"כ תהיה מותרת לראשון. הא ליתא דכיון דחכמים חששו בכל אשה שנשאת שיאמרו העולם גירש זה ונשא זה בכל גוונא חששו לזה שאין לעשות גזרות חכמים לחצאין. ועוד דהרואה יראה דרבינו ס"ל דטעמא דאצרכוה גט בנשאת ולא בנתקדשה לאו מטעם קנס דעבדה איסורא הוא אלא מן הדין הגמור משום דאין תנאי בנשואין אבל בקדושין יש תנאי וכבר יישב הרב בעל לח"מ מה שקשה לזה מסוגית הגמרא יע"ש. וא"כ כיון שמן הדין חששו חכמים שהעולם יאמרו גירש זה ונשא זה משום דאין תנאי בנשואין א"כ אף שמת שני קודם גירושין אסורה לראשון משום דהעולם סוברים גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו. ומיהו נראה דנפקא מינה להיכא דזנתה דסברה שמת בעלה דבזנות פשיטא דלא בעיא גט וא"כ אליבא דרבינו אף דאסורה לשני לראשון מיהא שריא דהא ליכא שום חששא:
ודע דלקמן פי"א מהלכות אלו דין ט"ו הביא ה"ה ירושלמי אחר אגב גררא וז"ל אשתו של פקח שאמרו לה מת בעלה ונשאת לחרש ובא פקח הוינן סברין מימר יוציא חרש ויקיים פקח ואמרו עוד היא באילין קנסיא ע"כ. וכתב שם דמשמע שהיו סוברים שהטעם הוא מפני שיאמרו גירש זה ונשא זה הלכך כשהבעל הראשון הוא פקח אין לחוש שאפי' יאמרו מותרת לחזור לו ואח"כ העלו דכיון דקנסא הוא בכל גוונא קנסינן ע"כ. ומפשט דבריו שכתב שהיו סוברים שהטעם הוא כו' נראה דלקושטא דמלתא לא הוי טעמא מפני שיאמרו וזה אינו לדברי רבינו וכמו שכתבנו:
אשר על כן נראה דהכונה הוא שהיו סוברים דכיון דהטעם היא מפני שיאמרו א"כ באשתו של פקח שנשאת לחרש דלא שייך האי טעמא א"כ יוציא חרש ויקיים פקח. והעלו דבכל גוונא קנסינן. ואפשר שהטעם הוא משום דמיחלפא באשת פקח שנשאת לפקח. וכבר מצינו גזירה זו בשומרת יבם ובקטנה נמי וכמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק ב"ש יע"ש. ולפי סברת הראשונים ז"ל דטעמא הוא משום קנסא הוא דאסרוה גם לראשון כמו שאסרו לשני ולא נתנו לה דין ארוסה. נראה דכונת הירושלמי הוא דבתחלה היו סבורים לומר שטעם איסורה לראשון הוא מפני שלא יאמרו ומש"ה היו רוצים להתיר באשת פקח שנשאת לחרש שיוציא חרש ויקיים פקח. והעלו דעיקר הטעם הוא משום קנס וא"כ גם הכא שייך קנס:
ומ"מ אני תמיה בסברת רבינו הלזו ממ"ש רבינו ז"ל בפרקין וז"ל וכן הדין באשה שבאו עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש בין שנשאת לחרש ע"כ. והנה רבינו ז"ל לעיל בפ"ד מהלכות אישות דין ט' כתבו ז"ל חרש שנשא פקחת ובא פקח וקידש אשת חרש הפקחת כו' נותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ. וכתב שם ה"ה ז"ל דהטעם שלא חששו כאן חכמים לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה משום דאפי' יאמרו שגירש ואח"כ החזירה אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם. ואי אמרת דהכא טעמא דאסורה לראשון הוא משום שלא יאמרו, באשת חרש שנשאת לפקח אמאי לא אמרינן שיוציא פקח ויקיים חרש. וכ"ת משום דמיחלפא וקנסו בכל גוונא. הא ליתא שהרי מדברי הירושלמי שהביא ה"ה ז"ל מוכח בהדיא דלא נסתפקו אלא באשת פקח שנשאת לחרש ומטעמא דלא שייך כאן גזרה דשמא יאמרו, אבל באשת חרש פשיטא להו דתצא מזה ומזה. ולפי מ"ש רבינו בהל' אישות היה להסתפק שיוציא פקח ויקיים חרש. ואי לאו דברי ה"ה דבהל' אישות הוה ניחא לי דברי רבינו משום דה"א דטעמא דלא חשש רבינו התם לשמא יאמרו משום דכיון דהוא חרש אף שרואים שהפקח גירש לא יאמרו שגירש החרש אלא יתלו גירושי הפקח משום הדין דקדושי חרש הם קדושין דרבנן וקדושי פקח תפסי בהו ואזורו מוכיח עליו שהוא חרש ולא אתו למטעי ומש"ה אמרי' דיוציא פקח ויקיים חרש. אבל הכא דנשאת והעולם כשרואים נשואין ובעלה קיים אומרים גירש זה ונשא זה א"כ פשיטא דאף באשת חרש שנשאת לפקח שייכא גזירה זו. אך כפי דברי ה"ה ז"ל דכתב דטעמו דרבינו הוא משום דאיסורו מדרבנן ואין לנו להוסיף בגזרות הדבר תמוה אצלי וצ"ע. (א"ה עיין מהרש"ך ח"א סי' ל' מהרימ"ט):

ה

וכן הדין באשה שבאו עדים כו'. (א"ה עיין לעיל בפירקין דין ד'):

ט

אבל אם הלכה אשתו הנשואה כו'. בפרק האשה רבה עלה צ"ד תנן מי שהלכה אשתו למדה"י ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באה אשתו מותרת לחזור לו ע"כ. ובגמ' ואע"ג דאזול אשתו וגיסו למדה"י דאהני הני נשואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסורה אשתו שריא ולא אמרי' מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו לימא מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע הויא לה אחות גרושתו דתניא כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה וכיון דאמר ר"ע בעיא גט ממילא איתסרא עליה דהויא ליה אחות גרושתו ע"כ. והכונה דהתלמוד הוה ס"ל דמתני' איירי אע"ג דאזלו אשתו וגיסו למדה"י מדקאמר עליה ר' יוסי כל שפוסל על ידי אחרים כו' משמע דת"ק איירי בפוסל ע"י אחרים וכמו שכתבו התוס' ואע"ג דאהני הני נשואין דקמיתסרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסירא דקנסינן ככולהו קנסי דמתני' אבל גט לא בעיא דלא שייך כאן לומר שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכיון דאשתו קיימא לא שייך בה קדושין וידעי דע"י שמועת טעות נשאת לו ומשום הכי אשתו שריא. וא"כ מתני' דלא כר"ע דלר"ע כיון דקאמר דבעיא גט פשיטא דאשתו אסורא משום דהויא אחות גרושתו ור"ע נמי לא קאמר דבעיא גט אלא באזול אשתו וגיסו אבל בפנויה אף ר"ע מודה דלא בעיא גט אבל בנשואה כיון דאהני הני נשואין דקמיתסרא אשת גיסו אגיסו קניס ר"ע ומצריכה גט כדי שתיאסר אשתו עליו:
ודע דלפי אוקימתא זו דאוקימנא למתני' דמיירי באזול אשתו וגיסו קשה סיפא דקתני מתה ראשונה מותר בשניה דכיון דאסירא אגיסו לדידיה נמי תיתסר והתוס' כתבו דע"כ סיפא בפנויה איירי אבל בנשואה פשיטא דאסורה דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל. ועיין בפסקים וכתבים סי' כ"ט שנסתפק בבא על אחות אשתו הנשואה ומתה אשתו אי אמרינן בכי האי דאסורה לבועל וע"ש. ובגמ' תירצו דלעולם מתני' ר"ע היא ומאי דקאמר ר"ע דאחות אשתו בעיא גט היינו כגון שקידש אשה והלכה למדה"י ושמע שמתה עמד ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי ה"ל בקדושיה והא שפיר נסיב אלא נשואין מי איכא למימר תנאי הוה ליה בנשואיה ע"כ. והנה כפי אוקימתא זו אין חילוק בין אזול אשת גיסו וגיסו לפנויה אלא הכל תלוי בראשונה דאם היתה נשואה אף דאזול אשת גיסו וגיסו אפ"ה אשת גיסו אסירא ואשתו שריא משום דלא בעיא גט דליכא למימר שיאמרו גירש זה כיון שאשתו קיימת ונשואי טעות נמי ליכא למימר משום דלא שכיח תנאי בנשואין אך אם הראשונה היא ארוסה אז אפילו אם השניה היא פנויה בעיא גט משום שיאמרו הך קמייתא תנאי הוה ליה בקדושיה וכיון דבעיא גט נאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו:
תו תנן התם רב יוסי אומר כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכל שאין פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ע"כ. ובגמ' (דף צ"ה:) מאי קאמר ר' יוסי אילימא דקאמר ת"ק דאזלי אשתו וגיסו למדה"י אשת גיסו אסירא ואשתו שריא וקא"ל ר' יוסי כי היכי דאשתו שריא אשת גיסו נמי שריא אי הכי כל שאין פוסל ע"י אחרים אין פוסל ע"י עצמו כל שאין פוסל ע"י עצמו אין פוסל ע"י אחרים מיבעי ליה ע"כ. והנה טעמא דס"ד דס"ל לרבי יוסי דאשת גיסו שריא לגיסו הוא משום דשאני סתם א"א שנשאת דאסורה לבעלה משום דיאמרו גירש זה ונשא זה ומשום האי טעמא בעיא גט משני וכיון שכן אסורה לראשון שמא יאמרו מחזיר גרושתו אבל הכא ליכא למיחש שמא יאמרו גרש זה דהא אחותה קיימת ואף אם גירשה גיסו אין קדושין תופסין בה ומש"ה לא בעי גט וכיון שכן שריא לגיסו דהא ליכא למימר שמא יאמרו החזיר גרושתו. ואלא כי היכי דאשת גיסו אסירא אשתו נמי אסירא התינח כל שפוסל כל שאינו פוסל מאי עבידתיה א"ר אמי ארישא ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן יפה כחו של ב"ד שפטרה מהקרבן וקאמר ת"ק לא שנא ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ולא שנא ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסירא וקאמר ליה רבי יוסי ע"פ ב"ד דפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו ע"פ עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו. והכונה דת"ק ס"ל בעלמא דכל א"א הנשאת ע"פ עדים מותרת לחזור לו דלא קנסו רבנן אלא בנשאת ע"פ עד אחד ור' יוסי נמי מודה בזה והיכא דאזול אשתו וגיסו ס"ל לת"ק דאם נשאת בין בשני עדים דאשת גיסו שריא בין בעד אחד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וקא"ל ר' יוסי בנשאת ע"פ עדים מודינא לך דאשתו שריא דכיון דלא אסורה אשת גיסו אגיסו אשתו נמי שריא דכל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו אבל בנשאת ע"פ ב"ד פליגנא עלך דכיון דאסירא אשת גיסו אגיסו אשתו נמי אסירא דכל הפוסל ע"י אחרים פוסל נמי ע"י עצמו:
רבי יצחק בר נפחא אמר הא דאזלי ארוסתו וגיסו הא דאזלי אשתו וגיסו וקאמר ת"ק ל"ש אשתו וגיסו ול"ש ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסירא אשתו שריא וקאמר ליה ר"י אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין דאינו פוסל ע"י אחר אינו פוסל ע"י עצמו ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין ופוסל ע"י אחרים אף פוסל ע"י עצמו ע"כ. והכוונה דת"ק ס"ל דמאי דקי"ל דכל שנשאת בעד אחד דאסורה לחזור לראשון לא משום שיאמרו גירש זה ונשא זה אלא קנס קנסוה חכמים משום דהוה לה למידק ולא דייקא ודוקא מאי דמצרכינן גט משני הוא משום טעמא דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט אבל לאוסרה לבעלה לא אצטריך להך טעמא אלא דכיון דלא דייקא קנסוה רבנן ודנוה כמזידה ומש"ה ס"ל דאף דאזלי אשתו וגיסו דליכא למימר שמא יאמרו אפ"ה אשת גיסו לגיסו כדין כל אשת איש המזנה דאסורה לבעלה אך גט לא בעיא דלא שייך הכא לומר שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט דכיון דאחותה קיימת לא יטעו העולם בזה ומש"ה אשתו שריא ואפילו בארוסתו נמי שריא ליה דלא חייש לומר שמא יאמרו תנאי היה בקדושין ור' יוסי ס"ל דטעמא דקי"ל דהיכא דנשאת בעד אחד דאסורה לבעלה הוא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו אבל כל היכא דליכא למיחש להאי טעמא מותרת לבעלה ומש"ה ס"ל דהיכא דאזול אשתו וגיסו דשריא אשת גיסו לגיסו דליכא למיחש שמא יאמרו גירש זה וכיון שכן לא בעיא גט ומש"ה אשתו שריא אבל היכא דאזול ארוסתו וגיסו דאסירא אשת גיסו לגיסו משום דיאמרו העולם תנאי הוה בקדושי הראשונה וגירש זה ונשא זה וא"כ בעי גט ומש"ה אשתו אסורה משום דהוי אחות גרושתו. ולפי זה פליגי ת"ק ור' יוסי בתרתי חדא היכא דאזול אשתו וגיסו דלת"ק אסירא אשת גיסו לגיסו אע"ג דליכא למימר שמא יאמרו גירש זה ולרבי יוסי שריא אשת גיסו לגיסו ופליגי נמי היכא דאזיל ארוסתו וגיסו דלת"ק אשתו שריא ולר' יוסי אשתו אסורה משום דאשת גיסו בעיא גט וכיון דבעיא גט הויא אשתו אחות גרושתו. וא"ת מנא ליה לר' יוסי דלת"ק אף היכא דלא בעיא גט דליכא למימר גירש זה ס"ל דאסירא אשת גיסו לגיסו אימא דס"ל דאף היכא דאזול ארוסתו וגיסו ס"ל לת"ק דשריא אשת גיסו לגיסו כיון דלא בעיא גט ומש"ה אשתו מותרת. כבר הקשו זה בתוס' ותירצו דמדאיירי ת"ק בשריותא דאשתו ובאשת גיסו לא איירי ש"מ דאשת גיסו אסורה לגיסו אע"ג דלא בעיא גט וליכא למימר דתנאה ה"ל וגירש זה ונשא זה דבכל ענין קנסו רבנן אבל ר' יוסי ודאי לא קניס לחזור לגיסו אלא היכא דבעיא גט דדמיא למחזיר גרושתו כמו בארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה ה"ל בקדושין. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ב מהלכות א"ב דין י"א):

יח

נתייחד עמה בפני עדים וכו' אם היתה מגורשת מן הנשואין וכו'. ראיתי בתשובת מהרדב"ז כ"י שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דסתמא לא עבר על איסור כרת ואפילו ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לבעילת זנות ע"כ. ודבריו נכונים הם ונראה לפרש דבריו דאפילו לא ידעינן אם ידע שהיתה נדה אין חוששין לה אפילו ראוה שנבעלה דמסתמא הודיעה לו ולא חשש ועוד דחזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות על שניהם נאמרו. (א"ה גם מהר"ח אלפאנדרי נר"ו בס' בני חיי סי' ל"ח וכן לקט קמח (דף צ':) תפסו בפשיטות כסברת הרב המחבר דחזקה זו שייכא גם באשה והשיגו על הר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ב יע"ש. אך בס' לקט הקמח (דף קפ"ט) חזר בו והוכיח מדברי מהרדב"ז דדוקא באיש שייך חזקה זו ולא באשה הנבעלת יע"ש) ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכיון שהיא לא חששא על איסור כרת לא חששה נמי על בעילת זנות ודוק. ולא דמי למ"ש רבינו פ"ב מהל' תמורה דאם היו שלש בהמות קדשי מזבח לפניו ואחת מהם בעלת מום שעומדת לפדיון ושלש בהמות חולין ואמר הרי אלו תחת אלו שאינו לוקה אלא שתים והבהמה השלישית בעלת מום תלינן דלשם חלול קאמר ולא לשם תמורה דכיון שיש לפניו דרך ההיתר והוא החלול ודרך האיסור והוא התמורה חזקה שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור ע"כ. ואע"פ שעל כל פנים זה לא נשמר מאיסור תמורה שהרי ע"כ בשתי הבהמות לשם תמורה הוו ולוקה עליהם אפ"ה כל מאי דאפשר לתלות דעבד שני איסורין ולא שלשה תלינן והכא נמי נימא אע"פ שעבר על איסור כרת נימא דלא עשה בעילתו בעילת זנות ונתלה דלא עביד איסור מוסיף לא דמי דהתם משום שעשה שני איסורים לא נימא שעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהוא בעילת זנות וק"ל:
כתוב בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ט' על מי שעשה שליח לגרש את אשתו ולא רצה ליתן לה הגט אא"כ תתן לו כך מעות א"ל אחד מן הזקנים אתה עושה כן כדי שלא תנשא בלא דעתך תמסור לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך וכן עשה לאחר זמן בא הבעל ועדיין היה הגט ביד הזקן וביטל הגט ונתייחד עמה. והשיב וז"ל ומה שנתייחדו האיש והאשה מתוך לשון השאלה מוכיח שבנקיות כפים היה שהיו סוברים שהגט לא היה גט ובטלו שלא יוציא דבה עליהם א"כ מוכח שלא בא עליה לשם קדושין ואפילו לב"ה דאמרי הן הן עדי יחוד וכו' יע"ש. ויש לגמגם קצת שנראה שהרב הפריז על המדה בענין יחוד זה דע"כ בנתייחד בפני עדים הוי דאי לא [לא] חיישינן לקדושין דהמקדש שלא בפני עדים לאו כלום הוא א"כ בשעת היחוד הוא דקאמרי ב"ה הן הן עדי יחוד וכו' וחיישינן דלשם קדושין בעל ומה לנו בביטולו שלאחר מכאן דמורה שהוא סבור שלא היה גט. דכי היכי דאם אמר אח"כ שלא בעל או שלא היו לשם קדושין לא מהימנינן ליה הוכחתו נמי לא מהניא והדבר צריך תלמוד ודוק. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ט הלכות אישות דין כ"ח ודוק):

יט

הורו מקצת הגאונים וכו'. הריב"ש בתשו' סי' ו' האריך בענין זה וכתב בתוך התשובה וז"ל ואם יאמר האומר אפי' הר"ם לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה דכיון שלא פירש אמרינן דלא נתכוון לשם קדושין וכו' יש להשיב וכו' דאדרבא איפכא מסתברא וכו'. ואיכא למידק דלמה לא אתי הרב מכח הקדושין הפוסלים שנעשו בחקי העכו"ם לומר שע"ד אותם הקדושין בעל וכמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ה'. ולא קשיא כלל משום דדוקא בסבלונות אמרינן ע"ד קדושין הראשונים שלח אבל בביאה אמרינן אדם יודע וכו'. ומ"ש הרב טעם זה בסימן ה' אף בביאה כבר ביאר הרב הטעם דהיינו משום שהיה דבר ראוי לקדושין גמורין אלא שלא פירש ודוק:

כא

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. (א"ה עיין לקמן פכ"א מהא"ב דין כ"ח): ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו וכו'. משמע דדוקא כשהיא משמשתו הוא דשייך איסורא אבל בשאינה משמשתו לא אסר וכן הוא בגמ' בשילהי פרק המגרש. אבל הטור (א"ה סי' קי"ט) כתב וכן היושב עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משמע דאף כשאינה משמשתו שייך איסורא דאל תחרוש ולא ידעתי מנ"ל כיון דבגמ' איתא ומשמשתו. (א"ה עיין פר"ח וב"ש): ולא יגרש אדם את אשתו ראשונה וכו'. בשלהי פרק המגרש פלוגתא דתנאי ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו ר"ע אמר אפי' מצא אחרת נאה הימנה. וכתב מהרשד"ם בתשו' חאה"ע סי' ס' דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה עליה דר"ע אלא בנשואה אבל בארוסה כ"ע מודו דאפי' מצא אחרת נאה הימנה. ולכאורה היה נראה דאף בארוסה לא שריא לגרשה אלא משום דמצא אחרת נאה הימנה אבל אי לא מצא אינו יכול לגרשה. וקשה דא"כ אמאי מוקמינן בגמ' כי שנא שלח ר' יהודה אומר אם שנאתה שלח ור"י שנוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני לימא כולהו בזוג ראשון ור' יהודה דקאמר אם שנאתה שלח דאפילו מצא אחרת נאה הימנה כמו שפירש"י ז"ל הוי בארוסה ור"י מיירי בנשואה. אשר ע"כ נראה לומר דלמהרשד"ם בארוסה אף אם לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. ומש"ה לא אוקמוה לההיא דר' יהודה בארוסה משום דאי בארוסה אף שלא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. ומ"מ דברי מהרשד"ם קשים הם בעיני דלפי הסברא אין לחלק בין ארוסה לנשואה. והראיה שהביא דקרא דכי מצא בה ערות דבר בנשואה מיירי מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, לא ידעתי מנא ליה דקרא דכי יקח דמיירי בנשואה. שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בתשו' ע"ב סי' א' שנשאל על ארוס אחד שרצה לגרש לארוסתו ואייתי עלה פלוגתא דב"ש וב"ה ומסיק לאיסורא יע"ש. משמע דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוי אף בארוסה. (א"ה וכן הוא דעת מהרימ"ט חה"מ סי' ק' (דף קי"א) . ועיין מ"ש הרמ"ז בס' גט פשוט סי' קי"ט. ובעיקר דין זה דלא יגרש אדם את אשתו וכו' מצאתי להרב כנה"ג י"ד סי' רל"ט שכתב דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאפילו לב"ש דאמרי לא יגרש וכו' עצה טובה קמ"ל ולא שהוא מוזהר על זה דלא מצינו בשום מקום שיהא מוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפי' מדרבנן וראיה לדבר מדהוצרך רגמ"ה לתקן שלא לגרש אשה שלא מרצונה ועוד ראיה ממה שאנו נוהגין להתיר למגרש אם נשבע לגרש. זהו ת"ד ז"ל יע"ש באורך. וכ"כ בתשובת הרב מאיר עיני חכמים (דף פ"א:) ועיין מ"ץ ח"א (דף ר"נ) . מהרח"ש בשאלה סימן ג' מהר"א ששון סימן ס"ד פ"מ ח"ג סימן ג' ופני יהושע דמשמע מדבריהם דקיימי בשיטתו של הרב כנה"ג דאין כאן אלא עצה טובה. ודבר תימה הוא לומר כן דהדבר ברור דאיכא איסורא מדאורייתא מדגרסינן שלהי המגרש א"ל רב פפא לאביי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וכו' וכמו שהביא מהרימ"ט שם. ועוד ראיה ממ"ש התוס' ריש פ"ק דסוטה דאמרינן בירושלמי דלב"ש חובה הוא לקנאה משום דלגרשה אינו יכול וכיון דמדאורייתא חייב לקנאה משום דאינו יכול לגרשה אלמא דמן התורה אסור לגרשה בע"כ. וכן מבואר מתשובת הר"ן סי' י"ז במי שנשבע שלא לגרש הביאה מרן הב"י י"ד סי' רכ"ח. גם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח כתב דלא תיקנו ברכה על הגט משום דיש מקצת גירושין שהן בעבירה כגון דלא מצא בה ערות דבר ומגרשה. גם הריב"ש סי' קכ"ז כתב דאם א"ל אביו שיגרש אשתו אינו חייב לקיים מצות אביו בזה שהרי אם יאמר לו עבור על דברי תורה וכו'. מכל הני רבוותא מוכח דס"ל דאיכא איסורא דאורייתא. ועוד ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב"א בשלהי גיטין דפריך לב"ש ל"ל קרא דלא יוכל בעלה וכו' תיפוק לי דאסור להחזיר סוטתו וכו'. אלמא דלב"ש אינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ומינה נשמע לב"ה דאיסור נמי איכא לגרשה על לא חמס. והראיה דמייתי הרב ז"ל מחרם רגמ"ה ומהשבועה יש ליישבם בנקל כמו שיראה המעיין. איברא דלכאורה היה מקום לומר דלא אסירא אלא מדרבנן מדאמרינן בסנהדדרין (דף כ"ג) בוא וראה כמה קשים גירושין שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש ואי אמרת דגירושין אסירי מן התורה היכי מוכח דקשים גירושין והלא איסור יחוד אינו אלא מדרבנן ודוד וב"ד גזרו על יחוד דפנויה. ויש ליישב וק"ל. גם מהרימ"ט בתשובה הנזכרת והרמ"ז במקום הנזכר פשיטא להו דאיכא איסורא יע"ש ובס' פר"ח ועיין מ"ש מהר"ש יפה בב"ר פי"ח סי' ט'):
גרסינן בירושלמי בשלהי גיטין והדוה בנדתה והזב את זובו וכו' ואתיא דזקנים כב"ש ודר"ע כב"ה. וקשה דאמאי אוקמוה לדזקנים כב"ש לחוד הוה להו לאוקומי אף כב"ה דהא טעמא דר"ע דפליג אדזקנים הוא משום דסבירא ליה דאף משום נוי יכול לגרשה ומשום הכי קאמר דמציא להתקשט בימי נדתה שאם תאסור לה תתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. ונראה דהירושלמי ס"ל דאף לסברת ב"ה דאינו יכול לגרשה משום נוי מ"מ פליג אזקנים וטעמא כיון דיכול לגרשה משום דהקדיחה תבשילו ואפשר שאם לא היתה מתגנה עליו לא היה מגרשה משום דהקדיחה תבשילו דלאו כ"ע קפדי בכה"ג אבל כשהיא מתגנה בעיניו תואנה הוא מבקש לגרשה ובעילה כל דהו שמוצא בה מגרשה. ובזה ניחא מ"ש הטור י"ד סי' קצ"ה שהתיר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה אף דפסקינן הלכתא כב"ה. אלא שסמך על הירושלמי דקאמר דזקנים לא אתו אלא כב"ש. דמשמע דאף ב"ה פליג אדזקנים. וכ"ת התינח בזוג שני דמצי לגרשה משום שהקדיחה תבשילו אבל בזוג ראשון דאמרינן שנאוי הוא המשלח ולא מצי לגרשה אלא משום ערוה ליתסר להתקשט דהא ליכא למיחש למידי. י"ל דכיון דאף בזוג ראשון לא כייפינן ליה שלא לגרשה אלא שהוא שנאוי לפני המקום משום הכי חששו שלא תתגנה. אבל לב"ש דכופין שלא לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ליכא למיחש למידי דאף אם הוא ירצה לגרשה ב"ד כופין אותו שלא לגרשה. ובזה הוה אפשר ליישב מה דאמרו בירושלמי ור"ע כב"ה והקשה הרשב"א ז"ל בחדושיו דלמה הוצרכו לומר דר"ע כב"ה הלא כדברי עצמו קאמר דאפי' מצא אחרת נאה. ועם מה שכתבנו ניחא דלחדושא נקטיה דר"ע דפליג אזקנים אתי אף כב"ה דסבירא ליה שאינו יכול לגרשה משום נוי וכ"ש לסברתו שיכול לגרשה משום נוי. א"כ אפשר לומר דהא דקאמר ור"ע כב"ה הוי בדרשא דדבר דלב"ה הוי או ערוה או דבר ור"ע נמי הכי ס"ל וכמ"ש התוס' בד"ה וב"ה בשם ה"ר אלחנן יע"ש (א"ה עיין פר"ח בביאורו להל' גיטין סימן קי"ט ס"ק ב'. ואפשר עוד לפרש הירושלמי בדרך אחרת והוא דהוקשה להירושלמי בדברי ר"ע דקאמר אף היא תתגנה על בעלה ויבא לגרשה דכיון דחיישת לשמא תתגנה עליו טעם זה בלחוד יספיק להתיר שתכחול אפילו תימא דלא מצי לגרשה והרי בפ"ב דקדושין אמרו אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ולא הוצרכו לחוש עוד שמא יבא לגרשה. ומדאצטריך ר"ע לומר ויבא לגרשה ס"ל להירושלמי דמשום דר"ע שמע להו לזקנים בעלמא דהוו דרשי כב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אגב אורחיה פליג נמי עלייהו בהא וקאמר להו דקושטא דמלתא דמצי לגרשה אף שלא מצא בה ערות דבר. אבל לעולם דטעם ההיתר לשום שלא תתגנה בלחוד הוא ובהכי ניחא מ"ש הטי"ד סי' קצ"ה וזהו שדייקו הפוסקים שם לומר בקושי התירו לכחול וכו' כדי שלא תתגנה ולא סיימו לומר ויבא לגרשה כלישנא דר"ע כנ"ל): אבל שניה אם שנאה ישלחנה. שם בגמ' כי שנא שלח ר"י אומר אם שנאתה שלח ר' יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני. ופירש"י אם שנאתה שלח כר"ע אם שנואה היא לפני המקום שלח כב"ש, ואית דגרסי שנאוי המשלח וזו שמעתי שנאוי המשלח לפני המקום ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מי שנאוי הוא ע"כ. והקשה מהריב"ל ז"ל בחדושיו במאי דכתב רש"י אם שנאתה שלח כר"ע וכו' דאם כדברי רש"י היכי קאמר ולא פליגי הרי פליגי דמר אמר כב"ש ומר אמר כר"ע. ונראה דלא קשיא דאה"נ ר' יהודה דפסק כר"ע בזווג שני ס"ל דהלכתא כב"ש בזווג ראשון ור' יוחנן דפסק כב"ש בזווג ראשון ס"ל דהלכתא כר"ע בזווג שני ומש"ה קאמר בגמ' ולא פליגי אלא דר' יוחנן דפסק כב"ש מיירי בזווג ראשון ור"י דפסק כר"ע מיירי בזווג שני. עוד הקשה הרב ז"ל דכשם דכתב רש"י דלההוא גירסא דגרסי שנאוי הוא המשלח קאמר אף לב"ה ה"נ מצינן למימר לההיא גירסא דגרסי אם שנואה היא לפני המקום וקרא ה"ק אם שנואה היא לפני המקום דין הוא שתשלח אבל כיון שאינה שנואה באשת נעוריך אל יבגוד. ונראה דאה"נ דלפי גירסת אם שנואה וכו' דמצי אתיא אפי' לב"ה אלא שבתחלה כתב אם שנואה כב"ש ואית דגרסי שנאוי המשלח ולפי זו הגירסא אתיא כב"ש והרב הסכים לזו הגירסא ואח"כ חזר ואמר דמצינן לאוקמי אף כב"ה ואה"נ דלגירסת אם שנואה מצי לאוקמה כב"ה אלא שהרב ז"ל הסכים לגירסת שנאוי הוא וכו' ולפיכך שקיל וטרי אליביה ומה שהוצרך רש"י לומר דאתיא אף כב"ה הוא משום דקשיא ליה דאם איתא דר"י לא אתיא אלא כב"ש א"כ נמצא דבפלוגתא דאיפליגו במתני' ב"ש וב"ה ור"ע לא פסקינן כב"ה דאי מיירי מתני' בזווג ראשון הלכתא כב"ש ואי מיירי בזווג שני הלכתא כר"ע ואי מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני פסקינן בחדא כב"ש ובחדא כר"ע וזה הפך הכלל המסור בידינו דלעולם הלכה כב"ה. תו קשה ליה דלעיל איבעיא להו בגמ' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגירשה מהו וכו' ואם איתא דר"י לא אתי אלא כב"ש רב פפא במאי קא מיירי אי בזווג ראשון אפילו מצא בה דבר אינו יכול לגרשה ואי בזווג שני אפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. מש"ה הוצרך רש"י לומר דר"י אתי אף כב"ה דאף דלא כייפינן ליה שלא להוציאה מ"מ שנאוי הוא לפני המקום המגרש את אשתו משום שהקדיחה תבשילו ובזה פסקינן הלכתא כב"ה ומתני' איירי בזווג ראשון וב"ה כי פליגי אב"ש לא פליגי אלא דלב"ש אם לא מצא בה ערוה כופין אותו שלא להוציאה ועל זה קאמרי ב"ה דאף אם הקדיחה תבשילו אין כופין שלא לגרשה. אבל אה"נ דשנוי הוא ור"פ נמי מיירי בזווג ראשון. וכל זה הוא לפי פירש"י שפירש אם שנאתה שלח כר"ע. אבל אם נפרש אם שנאתה שלח כב"ה שהוא אם הקדיחה תבשילו שלח אי ר' יוחנן אתי כב"ש מתני' מיירי בזווג שני ור"פ נמי מיירי בזווג שני ואי ר' יוחנן אתי כב"ה מתני' מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני ור"פ נמי מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני:
כתב מרן הב"י סי' קי"ט והרי"ף והרא"ש לא פסקו הלכה כדברי מי. ונ"ל שהטעם לפי שסמכו על המעיין דממילא משמע דהלכה כב"ה לגבי ב"ש וגם לגבי ר"ע. והרי"ף נראה דפסק כב"ה דהביא ההיא בעיא דר"פ לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגירשה מהו וזו אתיא כב"ה ודוק. עוד כתב מרן על דברי רבינו וז"ל ומ"מ נראה מדבריו דהלכה כב"ה מדכתב אבל שניה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה כב"ש וגם שנאה משמע ע"י דבר שעשתה דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאתה ע"כ. ולא משמע מלשון רבינו שפסק כב"ה ממ"ש אם שנאה ישלחנה דהרי רש"י פירש לה כר"ע דהיינו מצא אחרת נאה הימנה ודוק. (א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט ח"מ סי' ק' ועיין במ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דין י"ט דנראה דפסק כר"ע יע"ש ודוק. ודע דהפר"ח השיג על מרן מדאמרינן בתמורה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו. ועיין בתוס' פ"ק דתעניות (דף ד') . יע"ש ודוק). עוד כתב מרן שם וז"ל כתוב בתשובת הרשב"א שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכו' וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בס"ס קי"ז ע"כ. ולא דמי לההיא דהרא"ש וצ"ע (א"ה עיין בס' צ"צ סי' ס"ז, ועיין בני יעקב סימן ח' ובמ"ש הרמ"ז בפרק גט פשוט סימן קי"ט ס"ק י"ח):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף