שואל ומשיב/ד/א/נו

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן נו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להבחור החתן המופלג ושנון כמו"ה נ"י.

מה שהקשית בהא דאמרו בר"ה דף כ"ב אב ובנו שראו את החדש וכו' מעשה בטובי' הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וע"ז הקשית דלמה פסלו את עבדו המשוחרר והוא כישראל למצות וע"ז כתבת דמכאן ראיה למ"ש הט"ז סי' א' ביו"ד ס"ק ג' דגם עבד משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא. הנה באמת תשובתו בצדו דהרי הכהנים הוא דקבלו והב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו והרי חזינן דאף דרבנן דרשו עדות זו תהא מסורה לכם והיינו שאינו כשר בקרובים וקי"ל כן ואפ"ה קבלו אותו ועבדו וכן קיי"ל א"כ חזינן להיפך ואדרבא קשה להיפך על הט"ז דחזינן דגם בעדות החדש החמורה קבלו את העבד אף דמשפט כתיב ביה כד"נ ואפ"ה כשר. ומיהו יש לומר דכיון דהרמב"ם פסק דאם הזימו העדות אפ"ה כל שקדשו ב"ד החדש ע"פ כשר העדות ע"ש בפ"ב מקידוש החדש א"כ חזינן דאין מדקדקין בעדות החדש כ"כ וכבר כתבתי על הגליון דמקורו בירושלמי פ"ג דר"ה ע"ש והלח"מ לא ידע מקורו וא"כ ממילא יש לומר דגם עבד משוחרר כשר ועכ"פ להיפך ודאי ל"ק ובחידושי אמרתי ליישב הקושיא שהקשיתי בחידושי למשניות בר"ה דכיון דפסלו בנו א"כ אמאי הכשירו את עבדו והא הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ונצטרפו בראיה והגדה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי חזינן דכל שכבר קדשו החדש אף שנמצאו אין מדקדקין בעדות החדש מכ"ש בנמצא אחד מהם קאו"פ דעדותן באמת אמת רק שגזירת הכתוב שיפסל עדות כזה עכ"פ בעדות החדש בודאי כשר דעכ"פ אומדנא הוא דהדבר אמת ועיין בתומים סי' צ' מ"ש לענין עדות קרוב או פסול דעכ"פ אומדנא הוה ע"ש על דברת הרמ"ה לענין ראיה בלי ידיעה ע"ש (וניהו דנימא דלא הוה אומדנא גדולה כ"כ אבל עכ"פ בקה"ח שאנו סומכין על חשבון ועל עדים ועיין תוס' יו"ט פ"א דר"ה ודו"ק) וא"כ כאן דהוה אומדנא ומלתא דעבירא לגלויי פשיטא דכשר וז"ב ועיין שבועות דף מ"ז ע"ב דפריך לר"ח מהא דאחד אומר שתי מרדעות ואחד אומר שלש וכו' ומשני דמצטרפין לעדות אחרת היינו בקידוש החדש ומשמע דבזה מועיל אף שכבר נעשה קאו"פ דהרי אותו שכבר אמר נעשה פסול ומיהו יש לומר דמיירי דזה ראה בפ"ע וזה בפ"ע ולא הי' כאן ראיה אחת ולכך יכול להצטרף עם הראשון אף שכבר נפסל דמ"מ עמו לא נצטרף. אך אי קשיא הא קשיא דמה פריך לר"ח מהא דמצטרפין לעדות אחרת דהרי כבר כתבתי דכל שכבר קדשו החדש אף שהוזמו עדותן כשרה והיינו משום מלתא דעל"ג וכמ"ש המפרש והיינו דכיון דעדים זוממין חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו במקום שאין עביד לגלויי וא"כ יש לומר דבמקום דעביד לגלויי הראשונים נאמנים כל דלא הכחישו גוף הדבר וכשיטת הרמב"ם דהזמה לא מקרי רק כשהוא הזמה בלבד וא"כ יש לומר דגם לר"ח ע"כ לא אמר דהוו עדים פסולים רק בשאר דברים אבל בקידוש החדש מהמנינן לראשונים משום מלתא דעל"ג וא"כ הא דקתני מצטרפין היינו אותם הראשונים או האחרונים דעכ"פ עבידא לגלויי היא ולא משקרי ולכך ניהו דפסולי לאותו עדות אבל לעדות אחרת מהראוי להכשירם. אך באמת הדבר נכון דלר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי א"כ שניהם בחזקת פסולים וכיון דלדידי' מוציאין שתיהם מחזקת כשרות א"כ לא שייך מלתא דעל"ג דהא שתיהן מלתא דעבידא לגלויי ושתיהן משקרין וא"כ למה יכשר לעדות אחרת וז"ב:

אחר זמן רב בשנת תר"כ הגיע לידי ספר ערוך לנר על מס' מכות ובדף וא"ו מקשה ג"כ קושיא זו גבי טוביה הרופא הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ע"ש מ"ש בשם ספר המכריע סי' כ"ה וגם בשו"ת בית אפרים חלק אהע"ז הקשה זאת:

והנה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ב בשלמא שניה תתחייב דקא כפרה לראשונה אלא ראשונה אמאי תתחייב וכו' ומשני רבינא כגון שהיתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססות וכו' והדבר תמוה דא"כ הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ כיון דע"כ מיירי שראו כאחת הרי נצטרפו בשעת ראיה דאם לא ראו כאחת אולי שני הלואות הם וע"כ דהי' עדות אחת והרי נצטרפו בשעת ראיה וא"ל דבשעת ראיה הי' כשרים דהא אף בכה"ג נפסלו כל שנפסלו אח"כ וכבר נתקשה בזה בספר גאון צבי שנדפס מחדש סי' ל"ו ולפענ"ד נראה דמכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם דקרובי אישות אינו רק מדרבנן ובפסולי דרבנן דעת הב"י בתשובה דאינו פוסל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וא"ל דא"כ שוב מן התורה כשרים היו ואיך נתחייב קרבן שבועה דז"א דהרי התוס' בשבועות דף ל"א ד"ה ורבנן כתבו דבתר תרוייהו אזלינן לחיוב ק"ש ע"ש וא"כ כל שמדרבנן פסולים שוב חייבין ק"ש דהפסידו בכפירתם אבל לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול אינן מצטרפין אמנם עדיין קשה דכל הטעם דנמצא אחד מהם קרוב או פסול בדרבנן לא פסלו משום דמן התורה כשרים הם ואני מוסיף בטעמו דהרי באמת ר"י אומר דבד"מ כשר ומטעם שכתבו התוס' במכות דף וא"ו דכשר לשבועה עכ"פ אחד וטעמו של רבי דפוסל דמקיל לד"נ וכמ"ש הריטב"א דאינו קם אפילו לשבועה ע"ש ובאמת שדברי הריטב"א צריכין ביאור ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז שפירש דבריו עכ"פ זה אם אינו כשר רק אחד לשבועה א"כ אמרינן דעכ"פ אינו בגדר עדות לממון אבל כל שכשרים מה"ת שניהם והם עדות גמור פשיטא דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דגם בד"נ עכ"פ מה"ת כשרים וניהו דמדרבנן מפסלו מ"מ יש נ"מ בעדותם הרבה ובכה"ג אינו פוסל בד"מ ולפ"ז כאן ממנ"פ קשה דלא יתחייבו הראשונים דאם הם פסולים שוב הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ואם ניזל בתר דאורייתא שוב לא הפסידו בעדותם דהא מן התורה כשרים השנים האחרונים ואיך נתפוש החבל בשני ראשין והיא קושיא נפלאה אך בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דבאמת משכחת לה ששנים ראו מחלון זה ושנים ראו מחלון זה ולא ראו זא"ז דבכה"ג קי"ל דאף בד"נ הם כשתי עדות להזמה ובכה"ג ל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ וגדולה מזו דעת הראב"ד הובא בחידושי ריטב"א דבד"מ אף עדות מיוחדת לא שייך נמצא אחד מהם קאו"פ ואף שהשיג עליו דמי ממש לד"נ דפסיל עדות מיוחרת ובעי צירוף היינו בשני עדים אבל בשתי כתי עדים דאף בר"נ כשרים כל אחת בפ"ע וא"צ צירוף פשיטא דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובלא"ה יש לומר דבכה"ג שהשביע לראשונים הו"ל כייחד עדים דאלו יהי' לו עדים וא"כ לא נצטרפו אז השנים ואף דעכ"פ באו כאחת הא בשעת ראיה היו כשרים וא"כ אף שנפסלו אח"כ מחמת קורבה הא עכ"פ פשיטא דאנן סהדי דהמלוה היה דעתו מתחלה דרק הכשרים יעידו וא"כ כל שהי' כשרים בשעת הראיה ואח"כ משביע הראשונים הכשרים ואף לרבי בכה"ג שייחד להכשרים פשיטא דלא מפסלו בשביל צירוף שראו הכשרים ונפסלו אח"כ וז"ב לדעתי:

והנה דו"ז הגאון מוהר"ד שאול אבד"ק אמשטרדם אשר על שמו נקראתי הקשה בחיבורו בנין אריאל פרשה ראה בהא דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך והיאך יהיה מועיל עדים שמעידים על המסית הא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא גם הניסת מצטרף דאם אמר לשנים הן הן עדיו וא"כ נצטרף קרוב עמהם דהוה אחיו בן עמו ע"ש.

ולפענ"ד נראה כיון דהרמב"ם כתב בפ"ה מע"ז ה"ג דמכמינן לו דהיינו שמביא שנים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו ולא יראו אותן וכתב הכה"ג באו"ח בחידושיו על הרמב"ם דהיינו שהוא במקום אפל שאין רואין הניסת דאל"כ ל"צ להכמין שנים דכל שהניסת רואה אותו והוא רואה הניסת אף שאינו רק אחד מצטרף ולכך כתב הרמב"ם דמעמידן במקום אופל דהיינו באופן שהוא אינו רואה את העדים רק שהעדים רואין זא"ז ולפ"ז שוב הו"ל עדות מיוחדת דפסול בד"נ ושוב אין שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול כל דלא ראה הניסת להעדים וז"ב ודו"ק. הן אמת דגוף הדין דשנים שנסתין הן הן עדיו קשה דהא הוה שאאילה"ז דאם יוזמו יהי' הכחשה והזמה כיון שהם מעידין שהן הי' הנסתין וכבר כתב הרמב"ם פח"י מעדות דהכחשה והזמה ביחד ל"מ וכעין שהקשו בפלוני רבעני ולכאורה רציתי לומר כיון דאין המסית צריך התראה וא"כ שוב ל"צ דו"ח ושום דבר מגדר עדות שאילה"ז אך זה לא נזכר בדברי רבינו וכפי המבואר בש"ך סי' ל"ג עדות שאילה"ז ודו"ח אין תלוי זה בזה. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה טעמו של רבינו דכתב דהכחשה והזמה יחד אינו נקרא הזמה כ"כ בתשו' כמה ענינים בזה. אמנם הדבר פשוט כיון דהזמה חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ אין לך בו אלא חידוש דדוקא בהזמ' בלבד אבל בהכחש' והזמה לא דלענין מה שמכחישים זה את זה אינם נאמנים נגדם ולפ"ז צ"ל כיון דבתרי שהזימו לאחד אין כאן חידוש וכדאמרו בב"ק דף ע"ג כגון דאסהידו בי תרי בחד ועיין רש"י ותוס' שם ולפ"ז עכ"פ הוו בגדר עדות שאילה"ז דבשלמא בכל תרי ותרי אף שיזימו שנים לכל אחד בפני עצמו לא מהני וכמ"ש התוס' להקשות על רש"י דתרי כמאה וא"כ אם יזימו תרי לאחד ותרי לאחד לא יהיו נאמנים ואם לא יזימו רק לאחד שוב אינם נעשים זוממין עד שיזומו שניהם וא"כ לא הוה בגדר עדות שאילה"ז אבל בפלוני רבעני כל שיזימו לאותו שאומר פלוני דבעני פשיטא דתרי נאמנים עליו ואף שהכחש' והזמה ביחד דאין כאן חידוש ושוב כשיזימו את האחד אז היו נאמנים האחרונים טפי דהרי כל שהוזם אותו שאמר פלוני רבעני א"כ לא הי' המעשה אמת א"כ אף אם נאמר דהכחש' תחלת הזמה היא עכ"פ מהראוי להאמין להאחרונים טפי מהראשונים דנתברר ששקר הם דוברים ובשלמא בכל תרי ותרי א"כ כל שהוזם אחד לבד לא ניזם השניה לא נפסל כלל דאין העד מדקדק מי הי' עמו כמבואר בסי' ל"ה וא"כ אם היה הכחש' והזמה כאחד פשיטא דלא מהמני דלענין הכחש' יש שנים הראשונים שמעידין להיפך אבל כל שהי' בע"ד עצמו א"כ פשיטא דנאמנים האחרונים להזים אותו שהי' בע"ד דלא הוה חידוש כלל וכל שמזימין להאחד שוב נאמנים האחרונים לגביה דכבר הוכחש משעה שהזימו להראשון דכאן לא שייך לומר דלא דקדק עם מי הי' דהא כאן עיקר העדות תלוי בזה שרבע לפלוני וז"ב מאד ולפ"ז גם בניסתים שפיר הוה בגדר עדות שאילה"ז כיון דעיקר העדות הוא שהזימו לזה וגם במיפך והזמ' יש ליישב עד"ז ולא נפניתי כעת:

והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ם דבעדות החדש אין מדקדקין ואף שנמצאו זוממין החדש מקודש וכתבתי לעיל שכן מבואר בירושלמי וקשה לי טובא בהא דפריך הש"ס בכתובות דף כ"א דאמרו הנח לעדות החדש דאורייתא והיינו דלכך אין עד נעשה דיין ובמס' ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד רצו לומר דאף עד הרואה לא יהיה דיין דבזה מחלק הש"ס בין ד"נ לקידוש החדש אבל עד היודע ודאי דאינו נעשה דיין וקשה טובא לפמ"ש התוס' בכתובות שם בשם י"מ דהטעם הוא משום דלא רצו לקבל הזמה על עצמן אם יזימו אותן וקשה הא בעדות החדש לא בעי עדות שאילה"ז דאף אם הזימו אותן החדש כשר וא"כ מה"ת נחוש שמא יזומו אותן וא"ל דניהו דעדות החדש כשר מכל מקום העדים יפסלו וילקו משום עדות שקר דזה אינו דא"כ ארבעים בכתפי' וכשר וכדאמרו בסנהדרין דף כ"ה וע"כ דגם העדים אין עליהם דבר. הן אמת דגוף הדין תמוה דכל שהזימו אותם שלא היו במקום הזה א"כ גוף העדות שקר דהם אומרים דבמקום הזה ראו וא"כ אף שיכול להיות שראו במקום אחר מכל מקום הב"ד חשבו שבאותו מקום היה ראוי להיות נראה במעלה ההיא וא"כ אפשר דבמקום אחר לא היו ראוי שתראה. מיהו יש לומר כיון דעכ"פ אפשר שתתראה לא מדקדקין בעדות החדש וא"כ שוב יקשה היאך אין עד נעשה דיין הא לא שייך הזמה בזה. אמנם נראה דניהו דאם כבר קבלו העדות ונמצאו זוממין כבר נתקדש אבל לכתחלה ראוי לקבל באופן שיכשר להיות שיהיה שייך בהו תורת הזמה. ובגוף הדין דאין מדקדקין בעדות החדש נראה לפענ"ד משום דבקידוש החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ולפ"ז כיון דהזמה אינו על גוף העדות רק על העדים וא"כ כל שיכול להיות שהעדות עכ"פ אמת וראו במקום אחר וזה לעיקר הזמה לדידי' א"כ עכ"פ נתקיים בזה כזה ראה וקדש וגם כיון דבאמת חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ בשלמא בשאר עדות כיון דעכ"פ אותן העדים לא ראו אף שאפשר להיות כן מכל מקום אין כאן עדים אבל כאן דלא בעי עדים רק כזה ראה וקדש וא"כ עכ"פ זאת אין העדים מכחישים וא"כ שוב לא תהא שמיעה גדולה מראיה כיון שעכ"פ יכול להיות אמת גוף הראי' ואל"ה לא מקרי הזמה כלל לשיטת רבינו פח"י מעדות וא"כ כל דלא בעי עדות כאן רק ראיה ועל ראיה לא הכחישו והרי לא תהא שמיעה גדולה מראיה בעדות החדש כשר אף דבד"נ פסול מכאן הוה עכ"פ ראיה דע"ז לא הכחישו כלל ובשלמא בשאר עדיות כל שלא היו באותו מקום שוב אין כאן עכ"פ עדות על גוף הדבר וכל דמכחישו הבע"ד צריך סהדי ואין כאן עדות וכאן לא בעי עדות רק שתהיה ראיה וע"ז לא נתזמו כלל ואין נ"מ באיזה מקום ראו כנלפענ"ד ברור. שוב ראיתי ברש"י ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד בהא דפריך לא תהא שמיעה גדולה מראיה פירש"י דגבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש וע"ש בתוס' וברמב"ן פ"ב דכתובות ובטורי אבן ועכ"פ מבואר הסברא שכתבתי בטעמו של רבינו. ולפ"ז לפי מה דמסיק דמכל מקום בלילה אין עד נעשה דיין אף בקידוש החדש א"כ אף דלא שייך הזמה מכל מקום כל דבעי תורת עדות לענין זה שאין הראיה דומה לשמיעה שוב אין עד נעשה דיין אף דלא שייך הזמה דהא גוף הדין דלא שייך הזמה הוא רק משום דלא בעי עדות וכמ"ש כנלפענ"ד ראה זה חדש הוא ועיין בפ"י בר"ה שם שכפי הנראה דרך בעקבות הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות ועיין שיטה מקובצת שם וחכם אחד השיב לי דגם בעדות החדש כיון דעכ"פ כשהכחישו אותם בודאי עדותם מוכחשת וכל שהם עדים ודיינים לא ירצו לקבל הכחשה על עצמם. ולכאורה יפה השיב דודאי כשנמצאו מוכחשים ודאי העדות בטל רק דין הזמה לא שייך בעדות החדש וכן משמע מכמה מקומות בפ"ק ובפ"ב דר"ה אמנם באמת מ"מ יפה הקשיתי כאשר השבתי לו תיכף דכיון דאמרו בכתובות דף כ' דאין מזימין אלא בפניהם ומכחישין אפילו שלא בפניהם וא"כ בשלמא לענין הזמה שייך לומר דלא ירצו לקבל הזמה על עצמן וישמטו עצמם ולא יכלו להזימם שלא בפניהם אבל ההכחשה יכול להיות שלא בפניהם וא"כ מה בכך שלא ירצו ילכו העדים לב"ד אחר ויעידו ששקר דברו ותהיה עדות מוכחשת ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בר"ה דף כ"ז באחד אומר שלש מרדעות ואחד אומר חמש עדותן בטלה אבל מצטרפין לעדות אחרת הקשה בטורי אבן על פירש"י וכן הוא בשבועות דף מ"ח דמצטרף אחד מהם עם אחר בעדות ר"ח הא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא כבר נתבטל עדותו כשהעיד עם הפסול ואיך יצטרף אח"כ וע"ש שפלפל בכל תירוצי התוס' שבב"ב דף מ"א ופירש כיון דלא נודע מי הפסול לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובשעה שהעיד עם הפסול לא נודע מי הפסול ואף שכעת נודע מי הפסול לא אכפת לן או דמיירי שזה שמצטרף עמו מעיד באופן שאפשר לטעות עד"מ אחד אמר ג' ואחד אמר ה' וזה שמצטרף אמר ד' שאפשר לטעות בקומה אחת וא"כ לא נודע מי הפסול ויכול להצטרף ע"ש. ולפענ"ד לזה כוון רבינו במ"ש בפ"ב מקידוש החדש ה"ה ומצטרף אחד מהם עם ב' שיעידו כמהו או יהיה ביניהן קומה אחת ולאיזה צורך הוסיף כן וגם הא לא קיי"ל כר"ח כלל ועיין לח"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דהורה לנו דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ע"ש ודו"ק:

והנה בגוף דברי הש"ס דרבא משני כן ראיתי קושיא חמורה בהגהת הש"ס שנדפס בפראג בשם הגאון מוהר"ע איגר ז"ל במס' שבועות שם הקשה דלרבא לשיטתו דס"ל דבעי רשע דחמס וא"כ במה שהעיד על קידוש החדש בשקר לא הוה רשע דחמס ולמה יפסול לעדות אחרת אף בממון ולמה רבא משני בעדות אחרת דר"ח והוא תמיהא גדולה. ולכאורה הי' נראה לי דבר חדש דבעדות המכחישים זה לזה חיישינן שמא הוא בא בשכרו ומשום הנאת ממון הוא משקר והו"ל רשע דחמס ואף דעד זומם לא חשוב רע לבריות ולא חשדינן לזה שמא בא בשכרו וכדאמרו בסנהדרין דף כ"ז לרבא בהדיא ובתשובה הארכתי בפסול דעד זומם לרבא נראה לפענ"ד דבאמת לא ידענו כלל שהוא רשע דחמס וצריך שיעידו עדים בב"ד וא"כ בשלמא בעדים המכחישים זא"ז לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי א"כ נפסלו לדידיה לכל העדות ואף לעדות אחרת הוה כרשע דחמס ג"כ שהרי ע"כ אין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש שנים וע"כ שבשכרן באו ושפיר נפסלו דהו"ל רשע דחמס אבל בעד זומם דחידוש הוא דחידוש הוא שחדשה תורה ומה חזית דציית להני ציית להני ורק דגזירת הכתוב הוא שנפסל אבל מנין לנו להוסיף שנטל שכר כדי להעיד ואין לך בו אלא חידושו דהוא רע לשמים אבל אין להוסיף עוד שיהיה מקרי עי"ז רשע דחמס כן הי' נראה לפענ"ד אלא שזה חדש לא שערו הקדמונים. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך להבין למה ליה לרבא לדחוקי אליבא דר"ח הא הוא לא ס"ל כר"ח ועיין תוס' בשבועות שם ד"ה בהדי וע"כ נראה דבאמת קשיא ליה לרבא דמה קמ"ל הברייתא דמצטרפין לעדות אחרת ולמה לא האחר רע לשמים לבד ולכך חידש רבא דהכוונה לעדות אחרת דר"ח ובזה שפיר הא דיפסול דהא עכ"פ חשוד על אותו דבר ואין מעידו ולכך קמ"ל דיכול להצטרף והיינו כיון דיש עוד אחד עמו ממילא הוא אומר אמת ואינו חשוד לאותו דבר כלל ושפיר יכול להצטרף ובזה מיושב היטב קושית הט"א הנ"ל דשוב לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבאמת גם זה שאמר שקר לא היה פסול לרבא דהא בעי רשע דחמס ורק בשביל דהוה חשוד על הדבר וכל שנתברר שאמר אמת שוב לא שייך לפסול כלל. הן אמת דגוף דבריו לפענ"ד אינו נראה דבאמת קרוב או פסול דמבטל העדות של הכשרים זה גופא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דבזה העדות שנצטרפו בראיה והגדה נפסלו אבל אם מצטרף זה העד לעדות אחרת נפסלהו משום דכבר נצטרף בפסול זה לא שמענו הן אמת דקשה לי טובא אם נימא כשיטת הבעל עיטור דכל שהעיד בשעה שהיה קרוב לא יוכל אח"כ להעיד שנית דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא א"כ למה יוכל להצטרף אח"כ והא כבר העידו עביד לאחזוקי דיבורא ולפמ"ש לרבא לשיטתו נתגלה דעדותו למפרע כשר היה ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורא דכל דבשעת העדות הי' טוב מועיל ולא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא ועיין במפרשי הים דף קי"ב בב"ק שם מבואר הכלל הזה. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מכתובות דף כ"ו דמצטרפין עדותן ולא אמרינן דעביד לאחזוקי דיבורא אם נימא דצריך להעיד שנית ועיין רש"י ותוס' שם וע"כ דבשעה שהעיד העד מאמינים לו נגד הקול ושפיר מצטרף אח"כ וא"כ ה"ה כאן אמנם כ"ז לרבא לשיטתו אבל לדידן קשה לשיטת הבעל עיטור הנ"ל וצ"ע. אמנם אח"כ נתיישבתי בדבר בגוף קושית הגאון מוהר"ע איגר ז"ל ולפענ"ד דאין מקום לקושייתו כלל דבאמת צ"ב לרבא למה לא סגי ברע לשמים לבד דעכ"פ ניחוש מתוך שהוא רשע ישקר וצ"ל דלרבא אלים ליה כ"כ חזקת כשרות לעדות שכל שלא ראינו שאתרע כשרותן לענין עדות כזה לא חיישינן על שני עדים דמשקרי ואף עד זומם דכבר נתברר ששקר מ"מ אינו חשוד על דבר חמור ולכך הוזם בד"מ לא נפסל לד"נ כדאמרו בסנהדרין דף כ"ז ע"ש ולפ"ז זהו לדידן אבל ר"ח דס"ל דשני כתי עדים המכחישים זא"ז פסולים לכל עדות שבעולם ואמרינן דבהדי סהדי שקרי למה לי אף דלא נודע מי המשקר מכל מקום אינם נאמנים ומחזיקין אותם למשקרים מכ"ש דא"א לומר דרשע לשמים שנתברר רשעתו שלא נפסל והוא ודאי לא ס"ל כרבא ורבא באמת לא ס"ל כר"ח כמ"ש התוס' שם וא"כ עכ"פ על ר"ח שפיר קשה דכל שמכחישים זא"ז ניהו דאינם רק רע לשמים מכל מקום כל שמכחישים זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ח והוצרך רבא לשנויי אליבא דר"ח אף דלי' לא ס"ל כן והרי בלא"ה לא ס"ל לרבא כר"ח ורק אליבא דר"ח ל"ש שיטתו של רבא כלל וכמ"ש ודו"ק היטב כי לפענ"ד הדבר ברור כשמש ועפ"י בר"ה שם ובתומים [[תומים/חושן משפט/לא|סי' ל"א] שרצו לפרש דקושית הש"ס היא גם לר"ה ולפמ"ש אי אפשר לפרש כן דלר"ה ל"ק כלל לשיטתו של רבא. ובזה מיושב היטב קושית הט"א דלא שייך נמצא אחר מהם קרוב או פסול דאטו כאן הוא פסול הרי אליבא דרבא בעי רשע דחמס ורק דלר"ח עכ"פ כל שרשע לשמים חיישינן למשקרי וא"כ עכ"פ לא נפסל זה שחבירו מסייע לו והו"ל תרי נגד חד ודו"ק היטב. ודרך אגב ארשום במ"ש התוס' במכות דף וא"ו ד"ה שמואל להקשות דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו כשחותמין גם במעמד קרובים והי' לו לומר דעדות הכשרים בטל דהוה דומיא לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד והנה מזה מבואר דקידושין וגיטין דומין לד"נ ועיין באהע"ז סי' י"א וסי' י"ז וסי' מ"ב ותמצא בזה דעות הרבה (ומצאתי בפ"י שם שרמז לזה) ואולי לכך הוסיפו התוס' דשייך הטעם דד"נ וכוונו למ"ש בד"ה אמר דכל דבעי שני עדים אז בנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וה"ה בזה דהא בעי שנים ואין דבר שבערוה פחות משנים. והנה שאלני אחד מהתלמידים דלמה לא תירצו כדכתבו לעיל דשואלים להכשרים אם למחזי קאתו וזה טעות דדוקא שם בעת ראיית העדות א"צ לכוין לשם עדות רק למחזי אבל בגט דבעי שנים כשרים שיתכוונו להעיד וא"כ לא שייך למחזי דהכשרים ע"כ לעדות קאתו דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וז"ב ול"ש למחזי רק במי שראה מעצמו דבר אמרינן דלא נתכוין לשם עדות משא"כ כאן שבאין הכשרים לב"ד לשם עדות א"כ הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ועיין שו"ת פ"מ ח"ג סי' כ"ה שהתפלא על הש"ך מדברי התו"י בכריתות והיא תימה גדולה דהא כל הסוגיא אזלא כאן דהכשרים אומרים למחזי קאתו ואדרבא הי' לו לתמוה על התו"י מכאן וכבר הארכתי בדברי התו"י הנ"ל ואכ"מ. אחר זמן רב בשנת תרי"ב כ"ח אייר נתיישבתי בזה בעת למדי סי' ל"ו והנה באמת לפענ"ד תמיהת הפ"מ הנ"ל היא תימה גדולה דלכאורה ש"ס מפורש הוא דלא נתכוונתי להעיד ומזה נלמוד דכל דלא נתכוין להעיד לא מועיל וכמ"ש בתוס' ישנים וא"א לדחות ש"ס מפורש. אך נראה לפענ"ד עפמ"ש בשו"ת צ"צ ובק"א שם בענין כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' הוא מחלק באם לא נתכוין כלל אבל כל שנתכוין לאיזה דבר אף שלא נתכוין לאותו דבר ממש ל"ש בזה כל מלתא דלא רמיא עליו דאינש דהא מ"מ נתכוונו לאיזה דבר רק שלא נתכוונו לאותו דבר שצריכין עכשיו מ"מ מלתא דרמיא עליו הוא.

ולפ"ז הנה מקום אתי לחלק דעדים שלא רצו לראות כלל הענין ולא לדעת כלל מאותה מעשה שפיר אמרינן דכל שלא נתכוונו להעיד ל"מ עדותן דהוה בכלל מלתא דלא רמיא עליו דאינש אבל באם הי' בשעת מעשה וראו הדבר אף שלא נתכוונו לשם עדות אבל מ"מ נתכוונו לראות הדבר עד"מ קרובים העומדים במזמוטי חתן וכלה וכדומה שאר בני אדם באמת הם רוצים לדעת ענין הקידושין והחיתון רק לא לתורת עדות שפיר יכולים להעיד אף דלא כוונו לתורת עדות. וזה לדעתי הענין שאמרו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו והיינו דכל שבאו עכ"פ למחזי שוב הי' יכולין להעיד וע"כ דאומרים שלא נתכוונו להעיד באופן דלא אתי מפורש להעיד ונתכוונו רק למחזי אבל בסתם כל שבאו לראות אף שלא נתכוונו להעיד די. ומה מאד מדוקדק לשון התוס' ישנים שם מכאן למד רבי דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותם כלום אם באים אח"כ להעיד בפני ב"ד. ולכאור' תמוה מה הוסיפו על דברי הש"ס דאמר לא נתכוונתי להעיד וגם מה הלשון ולא הובאו שם לשום עדות וגם באים אח"כ להעיד הוא אינו בדקדוק ומה נ"מ אם אח"כ או תיכף ולפמ"ש אתי שפיר דכל הפסול הוא משום דמלתא דלא רמיא עליו דאינש ולפ"ז מהש"ס לא מוכח דדלמא אף שראו הענין במכוון כל שלא נתכוונו לשם עדות ל"מ וע"ז כתבו דמכאן למד דדוקא בלא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות והיינו שאירע מקרה ששמעו וראו הדברים אבל לא נתכוונו לזה כלל הוא דמפסל וז"ב לפענ"ד דכל דבאו לראות אם לא נתכוונו בפירוש רק לראות ולא להעיד יכולין להעיד. ובזה צדקו דברי הש"ך סי' ל"ו ס"ק ג' דלכלם שואלים אם למחזי או לאסהודי והיינו דגם הכשרים אם נתכוונו רק לראות פסולים אבל בסתם כשרים רק דשם גם הפסולים באו לראות וא"כ כל שלא נתכוונו להעיד מה אולמא האי מהאי דגם הפסולים יכולים להעיד כל שרצו לראות וע"כ משום דהכשרים נתכוונו בפירוש להעיד ודו"ק היטב ועיין בשערי משפט סי' צ"ב שתמה על דברת התוס' הנ"ל דמנ"ל דבר זה והרי עידי הזמה ודאי לא נתכוונו להעיד ואפ"ה כשרים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהי' שם ולא ראו העדים אף שלא נתכוונו להעיד מ"מ ראו שלא הי' שם לא שייך לא נתכוונתי להעיד דמ"מ ראו לענין דבר אחר וראו שלא הי' שם אבל כל שלא נתכוונו לראות כלל פסולין.

ובזה מיושב היטב קושית הבה"ז בשם הגאון מוה' ליב צונץ ז"ל דלפמ"ש התוס' דיכולים העדים לומר שכחנו העדות וא"כ אמאי לא קאמרו דיכולין לומר שכחנו ובאמת שבשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' י"ד הבין בדברי הש"ס דמ"ש לא נתכוונתי להעיד היינו שכחנו אבל זה דחוק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היא גופא תמוה שיהי' העדים יכולין להתנצל ששכחו והרשב"א כתב בהדיא דאם עבר על השבועה לא יוכל לומר שכחתי וע"כ צריך לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט ועיין תומים סי' צ"ב ס"ק א' ובקצה"ח סי' כ"ח.

וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת כוונת הש"ס דכל דלא נתכוונו להעיד שפיר יוכלו לטעון ששכחו והו"ל מלתא דלא רמיא עליו וע"כ דקדקו בתוס' וכתבו דא"י להעיד אחר זמן והיינו משום דכל דלא כוונו להעיד שוב הו"ל מלתא דלא רמיא עליה ויכולין להתנצל ששכחנו ודו"ק היטב כי לפענ"ד יש לו פנים בהלכה ובתשו' אחרת פלפלתי בדברי התוס' ישנים הנ"ל ולפמ"ש כעת יש ליישב ודו"ק היטב ועיין ירושלמי יבמות פרק נושאין על האנוס' ה"ה דאין מעידין עדות שיעלה לשניהם עדות אחת משום שאינו בהזמ' ע"ש וקשה דת"ל דכיון דאחד עבד הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ומזה ראיה למ"ש התומים ס"ס ל"ו דאשה שאינה בגדר עדות אינה מבטלת א"כ מכ"ש עבד דאינו בגדר עדות ואינו יכול להעיד ובזה מיושב גם בהך דר"פ דעבד אינו מבטל העדות.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף