שו"ת חתם סופר/א/קפה
|
< הקודם · הבא > |
השם חכמה בטוחות ישיגהו שובע שמחות ואור צח וצחצחות וינהלו על מי מנוחות לה"ה אהובי כנפשי מחותני הרב הגאון המופלא ומופלג כש"ת מו"ה בונם גינס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:
יקרת מכתבו הגיעני יום אתמול ביום התענית ולהיות אמרותיו חביבים עלי אמרתי להשתעשע בהם היום יום שמחתינו ותהיה לי למשיבת נפש וע"ד אשר שדר לן חורפא ואיהו חוליא[1] מתקו לחכי דברי תורתו ואשר נתקשה להסוברים דאף הן היו באותו הנס סברא דאורייתא היא לחייב נשים במצות עשה שהזמן גרמא[2] הא אבוהון דכולהון תפילין דילפינן (קידושין לד.) כל התורה מהם לפטור מצוות עשה שהזמן גרמן ותפילין גופייהו כתיב בהו סוף פרשת בא (שמות יג ט) כי ביד חזקה וגו' והרי נשים היו באותו הנס ואפילו הכי פטורים מתפילין ואם כן הוא הדין כל מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שהיו באותו הנס יפטרו אלו דברי פר"מ והוא הדין דקשה נמי למה לי זכור ושמור בדבור אחד לחייב נשים (שבועות כ:; ברכות כ:) תיפוק ליה דבדברות שניות תלה שבת ביציאת מצרים (דברים ה טו) ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז:) דצריך לומר בקידוש היום זכר ליציאת מצרים וכתבו תוס' שם (ד"ה למען) דפר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם בגמטריה ט"ל מלאכות שנאמרו בשבת זכר ליציאת מצרים ע"ש[3] ואם כן פשיטא דנשים חייבות שאף הן היו באותו הנס ולמה לי היקשא דזכור ושמור וכן יש להקשות בפרק התכלת (מנחות מג.) דאמר רב יהודה רמא חוטי אפרזומא דאינשי ביתיה ומקשה הש"ס מדרמי שמע מינה סבירא ליה לילה זמן ציצית אם כן אמאי מברך בכל צפרא ע"ש ומאי קושיא דלמא לעולם סבירא ליה לילה לאו זמן ציצית והא דחייבות נשים בציצית משום שהן היו בנס יציאת מצרים וכתיב בציצית יציאת מצרים (במדבר טו מא) וכתב בית יוסף (או"ח סי' ח בשם הרוקח הל' ציצית סי' שסא) בשם המדרש[4] דבקריעת ים סוף הכריז גבריאל שיקרעו המים שלפניהם בזכות ציצית שלפניהם ושלאחריהם בזכות ציצית שלאחריהם[5] ואם כן כיון שהנשים היו באותו הנס יתחייבו בציצית אף על גב דלילה פטור מציצית:
אבל האמת יורה דרכו דתפילין אינם מטעם יציאת מצרים לחוד כי הוא מחק אהבת אוהבים לישא כל אחד חותם אהבת חברו על עצמו וכדכתיב (שיר השירים ח ו) שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכן כתב החסיד בעל חובת הלבבות (פתיחה לשער הייחוד) ולכן אמרו חז"ל (ברכות ו.) הקדוש ברוך הוא מניח תפילין ותפילין דמרי עלמא מאי כתיב בהו אהבת ה' את ישראל והני דידן מאי כתיב בהו אהבתינו את ה' וקבלת עול מלכותו ויחודו וכדכתיב בפרשת שמע (דברים ו ד) ובפרשת והיה (דברים יא יג) ושם לא נזכר יציאת מצרים כלל אך הואיל וגם זה מעורר האהבה לזכור חסדו אשר עשה עמנו בצאתנו ממצרים על כן לסניף בעלמא אמר בשעה שנכתוב אהבת ה' לנו על חותם לבנו נזכיר גם את זה ואיננו אלא סניף והפטור מעיקר החותם לא נתחייב בסעיף מסעיפי המצוה שהוא יציאת מצרים אף על פי שהיה באותו הנס ולא שייך לחייב נשים שאף הם היו באותו הנס אלא בפסח חנוכה ופורים וגם בסוכה לולי האזרח משום שכל עיקר המצוה לא נתקן אלא בשביל זה אבל לא בתפילין וכן בציצית שעיקר המצוה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועל דרך אגב נזכיר גם יציאת מצרים וקריעת ים סוף כנ"ל על פי המדרש וכן שמירת שבת עיקרו זכרון למעשי בראשית וסעיף סעיפיה הם זכר ליציאת מצרים ואלו היו נשים פטורות מן העיקר לא יתחייבו משום שהיו בני יציאת מצרים וזה פשוט:
ומידי עברי בעיוני בספר שער המלך (חמץ ומצה פ"ו ה"א ד"ה אך) בענין זה ראיתי דברים שראויים לעורר עליהם והנה בהלכות חמץ ומצה מייתי קושיית מהר"ח אלפאנדרי בספר עץ חיים שהקשה מאי מקשה ש"ס בסוכה (סוכה כח.)[6] למה לי אזרח להוציא נשים תיפוק ליה מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ומאי קושיא דלמא הוה אמינא לחייבינהו משום שהיו באותו הנס דענני כבוד ופר"מ הביאו בדבריו ועל זה תירץ שער המלך דלא הוה מצי לשנויי הכי משום תינח למאן דאמר ענני כבוד (סוכה יא.) אבל למאן דאמר סוכות ממש (שם) מה איכא למימר ולכאורה דבריו תמוהים מה בכך יהיו סוכות ממש או ענני כבוד בין כך ובין כך היו גם נשים באותו הנס ולא מצאתי פתר אלא על פי מה שכתב הרוקח (הל' סוכה סי' ריט) הובא בספר אליה רבה (ריש סימן תרכ"ה סק"א) שבמלחמות סיחון ועוג ושארי מלחמות ישבו בסוכות ר"ל חוץ לאהליהם כסוכת הלוחמים ביום קרב יעויין שם ואם כן לא שייכי בנשים דלאו בני כיבוש נינהו ואתי שפיר להך מאן דאמר דסוכות ממש הוה:
ובתירוצו השני כתב בשם מהר"ח אלפאנדרי הנ"ל דבירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) איתא שהם היו באותו סכנה[7] משמע דוקא במקום סכנה ולא משום נס דענני כבוד דלא הוה סכנה[8] וצ"ע קצת כיון דסברא דאורייתא מנא לן לחלק בין סכנה לנס ולכאורה היא גופא נפקא לן ממצה וסוכה מדמחייבינהו רחמנא במצה ופטרינהו מסוכה ש"מ לחלק בין סכנה לנס ואין הכי נמי כדפריך למה לי אזרח להוציא נשים הוה מצי לשנויי דהוה אמינא לחייבינהו משום שהיו באותו הנס דענני כבוד ולא הוה ידעינן לחלק בין נס לסכנה אלא משום דהך שהן היו באותו הנס ממצה נפקא לן ע"כ עדיפא מיניה קאמר דה"ל סד"א למילף גזירה שוה ט"ו ט"ו ממצות:
ולפי זה תינח למאן דאמר ענני כבוד היו אם כן שפיר מוכח מדחייבינהו במצה ופטרינהו מסוכה שמע מינה לחלק בין סכנה לנס ומשום הכי דקדק הירושלמי שאף הן היו באותו סכנה מה שאין כן למאן דאמר סוכות ממש והיינו במלחמות סיחון ועוג כנ"ל שאין שייכות לנשים בזה אין ראיה לחלק בין סכנה לנס ואזלא ש"ס דילן כהך מאן דאמר ומשום הכי אמר שהן היו באותו הנס ולא באותו הסכנה דכל שהיה באותו הנס סגי:
וכן י"ל דעת רשב"ם (פסחים קח: ד"ה שאף הו"ד בתוס' מגילה ד. ד"ה שאף) שכתב שהן היו בעיקר הנס והוקשה לו ממה דאיתא בירושלמי שהיו בספק דלהשמיד י"ל בהיפוך דש"ס דילן אזיל למאן דאמר ענני כבוד ממש אם כן מדחייבינהו במצות ופטרינהו מסוכה שמע מינה לחלק בין שהיה להן זכר בעיקר הנס או שלא היה להם שום זכר בעיקר הנס רק שגם הם היו באותו הנס אבל הירושלמי אתיא כאידך מאן דאמר דסוכות ממש היו ולדידיה ליכא לחלק, עיין וק"ל:
אמרתי אעלה בתמר לקיים איגרת הפורים הזאת להעלות איזה גרגרים אשר עלו במצודת רעיוני בימים הללו יומא דפוריא אינן במסכת בבא בתרא (מח.) בסוגיא דתלוה וזבון קאמר הש"ס כדפריך מיקריב אותו לרצונו שאני התם דניחא ליה דליהוי כפרה וכדפריך מגיטין דחובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואלו לעיל גבי עולה לא אמר הכי משום דמצוה לקיים דברי תורה ומה צורך לתלות בכפרה וניחא לי דרמז מ"ש הרמב"ם ספ"ב מגירושין (ה"כ) דיצרו אנסיה וכיון שמכין אותו עד שתשש כח יצרו שוב גרש לרצונו וצריך לומר לפי זה מה שאמרו בשבת פרק ר"ע (פח.) מכאן מודעא רבא לאורייתא למה לא נימא כיון שכפה הר כגיגית ותשש כח יצרם כבר קבלו התורה מרצונם דכל דברי רמב"ם היינו אחר שכבר קבלנו התורה וזה האיש בכלל מקבלי התורה אם כן נאמר יצרו אנסו לפי שעה וכשתשש כח יצרו חוזר לרצונו הראשון אבל על עיקר קבלת התורה מעיקרא לא שייך זה על כן שפיר קאמר מודעא רבא לאורייתא ואם כן תינח אחר מעשה דאחשורוש שכבר קבלו התורה ברצון אם כן כופין וגם דמכיון שתשש כח יצרו חזר לרצונו הראשון אבל קרא דלרצונו לפני ה' הלא נאמר גם בבית ראשון קודם מעשה דהדר קבלוהו בימי אחשורוש ואם כן מעיקרא לא לרצונו היה ובשלמא סתם ישראל המביא קרבנו מקבלים ממנו דהרי ברצונו נותנו ומקריבו אבל מי שצווח ואינו רוצה ליתן איך נכוף אותו ונאמר חזקה שמכיון שתשש כח יצרו חוזר לרצונו הראשון הרי כל קבלת התורה היה באונס מעיקרא ותינח להסוברים לחלק בין תורה שבכתב שהקדימו נעשה לנשמע לתורה שבעל פה[9] אתי שפיר אבל אותם שאינם סוברים זה החלוק קשיא על כרחך הוצרך לומר ניחא ליה דלהוי ליה כפרה:
הר"ן פרק קמא דמגילה (ז:; וכ"ה בר"ן על הריף ג:) כתב על שם רבינו אפרים מהא דקם רבה ושחטיה לר' זירא בטל ליה מאי דאמר רבא (שם) חייב איניש לבסומי וכו'[10] ואם כן צ"ע על הרי"ף (ג: מדפי הרי"ף) ופוסקים[11] שהביאו להלכתא ועל רבא גופיה צ"ע דהוה בתר רבה ור"ז ואמר חייב איניש וכו' ע"כ[12] נראה לענ"ד דאמרינן בשבת פרק מי שהחשיך (קנו.) מזל שעה גורם מאן דהוה במאדים וכו' אמר רבה אנא במאדים וכו' אמר ליה אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש ואפשר דהוה קודם דשחטיה לר"ז דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר מר נמי שחטיה לר"ז[13] והשתא יש לומר דוקא רבה דאתיליד במאדים שכיחא גביה הזיקא אבל רובא דרובא דעלמא חייב לבסומי דהיכא דלא שכיחא הזיקא שלוחי מצוה אינן ניזוקין (יומא יא. ובכמה דוכתי, ועי' להלן (סי' קצו) שהוסיף רבינו שרק היכא דשכיחא הזיקא כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה (עי' יומא שם ופסחים ח:), אך מי שלא ידע בנפשו שהוא במזל מאדים אין צריך לחוש לזה דאזלינן בתר רובא ושומר פתאים ה'.)[14] ולא תצא תקלה ומכשול משמחת מצותינו ונזכה לשמוח בבית אלקינו אמן הכ"ד א"נ.
יום שמחה וששון ליהודים תקע"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:
- ↑ עפ"י מגילה ז:.
- ↑ נחלקו בזה שני יישובי התוס' במגילה (ד. ד"ה שאף)
- ↑ שם כתבו התוספות שכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ל"ט מלאכות.
- ↑ מדרש אבכיר על הפסוק (שמות יד כב) 'והמים להם חומה'.
- ↑ שעתידין להשליך כנף ציצית וקשר של תפילין לאחריהם.
- ↑ וכ"ה בקידושין (לד.).
- ↑ לפנינו הלשון: משום שאף אותם הוו בספק
- ↑ כן הביא השער המלך שם בשם שיטה לא נודע למי (קידושין לד. ד"ה וטעמא), אלא שדחה השלנ"ל שאין ליישב בכך הקושיא כי עדיין יקשה למאי איצטריך בפסחים (מג:) להקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כיון שביציאת מצרים היתה סכנה, עי"ש מה שיישב.
- ↑ כן מבואר במדרש תנחומא (נח ג) וע"ע אור החיים (שמות יט ה)
- ↑ וכן הביאו דבריו בעל המאור, רבינו יצחק ב"ר ברכיה (על הרי"ף), ספר האשכול (ח"ב הל' פורים סי' ח), המעילי (ספר המאורות, מגילה שם), המאירי (מגילה שם) והשיטה מקובצת (מגילה שם).
- ↑ עי' רמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו), טור (או"ח סי' תרצה) ושולחן ערוך (שם ס"ב).
- ↑ עי' בעל המאור (מגילה ג:) שהביא דברי רבינו אפרים ולשונו שם: מההוא עובדא דקם רבה שחטיה כו' אידחי ליה מימרא דרבה ולית הלכתא כוותיה ע"כ, מבואר שגרס מימרא דרבא בשם רבה ואם כן לא קשה מידי כיון שרבה עצמו הוא בעל המימרא וכשלבסוף נתגלגל מכך ששחטיה לר"ז נתבטל דינו, אך שא"ר שהביאו דברי רבינו אפרים לא גרסו כן. וע"ע מאירי (מגילה ז:) שהביא דעת רבינו אפרים בשם קצת גאונים שממה שהזכיר קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים, מבואר שגרס שרבא הוא ששחטיה לרבי זירא ושוב לא קשה קושיית רבינו.
- ↑ להלן (סי' קצו) יישב רבינו באופן אחר, שמשום דהדר אחייה על ידי תפילתו לא בעי למתלי במזל מאדים.
- ↑ בשו"ת זכר יהוסף (מאמר תהלוכות האגדות פ"ב) כתב שכבר קדם לרבינו בביאור זה בספר מראות הצובאות (ליקוטים מגילה ז:), שרבה בגודל צדקתו משל ברוחו וגבר על המזל והפכו לדבר אחר וכמו שאמר אביי (שבת שם), לכן בעת שכרותו שנסתלק הבחירה נשאר ביד המזל ועשתה הטבע את שלה עפ"י הוראת המזל. אמנם הוא סבירא ליה שאף רבינו אפרים מסכים לביאור זה, וכתב שלכן דעת יש פוסקים דמאותו מעשה דרבה נדחה מימרא דרבא דאמר חייב אינש לבסומי בפוריא כל כך עד דלא ידע, שיש לחוש למכשול עון ח"ו כפי הוראות טבע מזלו כמו שאירע לרבה. ופליג על רבינו הסובר שסומכים בזה על הרוב.