שו"ת הרב"ז/א/כו
|
< הקודם · הבא > |
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אלי' ראזענטהאל [ז"ל] דומו"צ בעיר פאדילאי.
ע"ד אשר שאל לדעת בענין שנהגו ישראל קדושים בקידוש ליל שבת קודש, לומר בתחלה "ויהי ערב ויהי בקר", ואח"כ מתחילין בקול רם: "יום הששי". ומקשין העולם, הא קיימא לן: כל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן ליה? ויש שרצו לתקן לומר כל הפסוק: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". וכת"ר כתב שיש לפקפק על זה מטעם אמרם ז"ל במדרש: "טוב מאד זה המות". ובשבת כתיב ביה: ברכה לחיים עכ"ד:
הנה זה שרצה לתקן לומר כל הפסוק, הוא הגאון בעל "עיון תפלה" שבגליון הסידור "נהורא השלם"[א]. ומה שמפקפק כת"ר ע"ז שלא לומר כל הפסוק, מטעם אמרם ז"ל במדרש כנ"ל. זכה לכוין בזה לדעת שו"ת "חתם סופר" ז"ל חאו"ח סי' י' יעו"ש. אולם יש לתמוה על מרן חת"ס ז"ל שלא הביא רק דרשה זו כנ"ל, והלא ישנן במדרש עוד הרבה דרשות כאלו על פסוק זה. כמבואר במד"ר בראשית פ"ט סי' ב', סי' ג', סי' ה' (היינו הדרשה שהביא החת"ס הנ"ל), סי' ו', סי' ז', סי' ט', סי' י', סי' י"א, סי' י"ב, וסי' י"ג. והמעיין היטב במד"ר שם ובנו"כ, יראה כי כל הדרשות לא נאמרו אלא לטובה. ולא נוכל לעשות מזה טעם כעיקר שלא לומר כל הפסוק, כמובן:
וגם בעיקר טעמו של מרן החת"ס ז"ל שכתב ליישב המנהג שמתחילין הקידוש ב"ויהי ערב ויהי בקר", כי ברצונם להתחיל "יום הששי" מפני צירוף שם הוי"ה ית"ש שבראשי תיבות "יום "הששי "ויכלו "השמים. ולא נכון להתחיל "יום הששי" שאין בו משמעות של כלום. ע"כ מתחילין "ויהי ערב ויהי בקר י'ום ה'ששי" ונתמלא הצירוף עם "ויכלו השמים", וכיון דלא אפשר באופן אחר שרי למפסק קרא, עכ"ל.
ולפענ"ד טעם זה לא מחוור כל כך, להתיר מטעם זה להפסיק בפסוקי דלא פסקיה משה. והלא ד"ז נלמד מקרא דכתיב: "ויקראו בספר תורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא". ובמגילה ג' ע"א ובנדרים ל"ז ע"ב אמרו בשם רב: "מפורש" זה תרגום "ושום שכל" אלו הפסוקים (ופירש"י: הפסוקים, האיך נפסקין. ועיין בר"ן בנדרים) "ויבינו במקרא" זה פיסוק טעמים (ראה בירושלמי פ"ד דמגילה ה"א דרשו ג"כ כל הפסוק הזה, רק בשינוי יעו"ש). ובפירוש אמרינן בנדרים שם, דרב ס"ל: פיסוק טעמים דאורייתא הוא יעו"ש. והיינו מקרא דדברי קבלה הנ"ל, שהוא כד"ת, כראש השנה י"ט ע"א.
ומצאתי בזוהר הקדוש (פ' ויקהל דף ר"ה ע"ב) שם איתא בזה"ל: תנינן "ויקראו בספר תורת האלקים מפורש ושום שכל" וגו'. והא אוקמוה רזא, דאינון פסוקי טעמי ומסורת וכו' כולא אתמסר למשה מסיני, יעו"ש עוד נועם שיח סוד, ומדברי הזה"ק אלו, נובע מקור טהור למש"כ מורו של הר"ן ז"ל, בנדרים ל"ז ע"ב ד"ה צדקתך, דעיטור סופרים, היינו שכותבין טעם מפסיק, באחר וכו' "צדקתך כהררי" נפסק בטעם וכו' יעו"ש. ובפירוש אמרינן בגמ' שם, דעיטור סופרים, הוא הלכה למשה מסיני. ולפירוש מורו של הר"ן ז"ל דעיטור סופרים היינו פיסוק טעמים. א"כ ממילא מוכח דפיסוק טעמים, הוא הלכה למשה מסיני, כזה"ק הנ"ל.
והיינו נמי טעמא של רש"י ז"ל בקידושין מ"ט ע"א ע"ה ד"ה: ה"ז מחרף. שכתב: דתרגום מסיני ניתן. [מקרא ד"ושום שכל", ע"ש בגה"ש. אבל בתוס' ר"י הזקן ז"ל שבגה"ש דפוס ווילנא, גרס ג"כ מקרא הנ"ל כפירש"י ז"ל] וכ"ה בתוס' שם ד"ה המתרגם. וע"כ משום דכל הנלמד מקרא הנ"ל מסיני נאמר, כמפורש יוצא בזה"ק הנ"ל לענין פיסוק טעמים ומסורת. וממילא מוכח ג"כ דהפסוקים האיך נפסקין, הוא ג"כ דאורייתא מהללמ"ס, דהא הכל מקרא הנ"ל ילפינן.
ועפי"ז הא דאמר רב במגילה כ"ב ע"א ובתענית כ"ז ע"ב דכל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן ליה, הוא מטעם דאזל לשיטתו, דהפסוקים האיך נפסקין, נמסר למשה מסיני, והוא דאורייתא, נלמד מקרא דדברי קבלה הנ"ל. וא"כ האיך נוכל להעלות על הדעת דמשום דרצונינו לעשות צירוף שם הוי"ה ית"ש, נהיה מותרים לעבור על איסור דאורייתא מהללמ"ס להפסיק בפסוקא דלא פסקיה משה?
ומש"כ החת"ס ז"ל: "כיון שלא אפשר באופן אחר שרי למפסק". לפענ"ד קשה לקרוא זאת "לא אפשר באופן אחר". דלא דמי זאת כלל למ"ש במגילה כ"ב ע"א ובתענית כ"ז ע"ב דר"ח התיר לפסוק לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין, משום שלא אפשר. וכפירש"י בתענית, לפי שהתינוקות אינן יכולין לקרוא פסוק כולו. ה"נ גבי ס"ת, דבדילוג א"א, משום הנכנסין והיוצאין יעו"ש. משא"כ בנידון שאלתנו, לא שייך לומר דמשום דרצוננו לעשות צירוף שם הוי"ה ית"ש, נקרא זאת: "לא אפשר באופן אחר"?
גם הלום ראיתי בהגהות מהר"י יעב"ץ ז"ל בגמ' קידושין ל' ע"א בהא דאמרינן שם, דאנן בפסוקי נמי לא בקיאינן. דכי אתא ראב"א אמר במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן". וכתב ע"ז הגאון יעב"ץ, דעפי"ז האי כללא, דכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן, לא ידוע שפיר. והכל לפי המנהג, עד כאן לשונו. וכתב עוד בהגהות יעב"ץ בגמ' מגילה כ"ט ע"ב, בהא דאמרינן שם, דבני מערבא מסקי לדאורייתא בתלת שנין, וכתב, דאפשר הוא משום דאינהו פסקי לפסוקי בתלת, כקידושין ל' וכו' עכ"ל. ועפ"י דבריו אפשר ליישב מה שהניח בצ"ע המג"א ז"ל באו"ח סי' רפ"ב, ע"ז דבני מערבא מסקי לדאורייתא בתלת שנין, והאיך היו מחלקין הסדרות יעו"ש. ועפי"ד הגאון יעב"ץ ז"ל אתי שפיר, דהרי הם פסקי לפסוקי בתלת, כאמור.
אבל גוף דברי הגאון יעב"ץ תמוהים, דהרי בקידושין ל' ע"א מבואר דבמערבא פסקי לתלתא פסוקי רק להאי קרא: "ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן" וגו'. ע"ש במהרש"א בח"א שכתב טעם נכון בזה יעו"ש. אבל בשאר פסוקי התורה. מי יאמר שפסקו לתלתא פסוקי?
ויש ליישב קושית המג"א הנ"ל באופן אחר. עפ"י אמרם ז"ל בירושלמי שבת פט"ז ה"א, דמאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה, דבר, אמירה, ציווי, כנגד שנותיו של אברהם אבינו. וכ"ה במסכת סופרים פט"ז ה"י, דקע"ה פרשיות שבתורה הם כנגד שנותיו של א"א.[ב] ובמסכת סופרים סיימו: הלכך קבעו מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה, בכל שבת ושבת, עולת תמיד. ובפי' "נחלת יעקב" על מס' סופרים שם, כתב, שראה בס' "שמע שלמה" דבר נאה בפירוש הירושלמי והמסכת סופרים הנ"ל, בהקדם דברי המהרש"ל ביש"ש סוף ב"ק , החילוק בין בני א"י, לבני חו"ל, בקריאת התורה, שאנחנו בני חו"ל קוראים משנה לשנה את התורה כולה, אבל בא"י קוראין כל התורה, שני פעמים בשמיטה, שהתורה נקראת לשלש שנים ומחצה. והא דאמרינן במס' מגילה (כ"ט הנ"ל) דבני מערבא מסקי אורייתא לתלת שנין, פירושו, ג' שנים ומחצה. ובזהר הקדוש עה"פ: "אם יש חמשים צדיקים", נ' פרשיות שבתורה, הם כנגד נ' שבתות השנה. וא"כ הפירוש בירושלמי כך הוא: קע"ה פרשיות, לקע"ה שבתות, לדידהו בני א"י, דמסקי לאורייתא בג' שנין ומחצה. וא"כ לכל שנה נ' פרשיות הן. ק"נ לשלש שנים, ולחצי שנה כ"ה. הם קע"ה וכו' עכ"ל. ועפי"ז לא קשה קושית המג"א, דיש לומר דבני מערבא ס"ל דקע"ה פרשיות, הן הן הפרשיות שפסקן משה רבינו עה"ש:
אולם מצאתי במד"ר פ' קרח פי"ח סי' ג', שם איתא: דכל התורה כולה ער"ה פרשיות. ובחי' הרש"ש שם כתב: דאולי צ"ל קע"ה כהירושלמי הנ"ל. אך כתב: דהמקובלים לקחו החשבון ער"ה כמו שהוא לפנינו. ומצאתי עוד במדרש תנחומא פ' קרח סי' ב', שם איתא ג"כ הגירסא: ער"ה פרשיות יעו"ש. ובודאי קשה להגיה בב' מקומות במד"ר, ובמדרש תנחומא.
גם ראיתי בפי' מהרז"ו על המד"ר קרח שם כתב וז"ל, ויתכן שהיה בידם בקבלה מסיני כל המצות, וכמה פרשיות יהיו בתורה וכו' עכ"ל. ועפי"ז יתכן שפיר מ"ש בברכות י"ב ע"ב: גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן כנ"ל, דלשון "גמירי" הוא הלכה למשה מסיני, כפירש"י בסנהדרין ק"א ע"ב ד"ה גמירי. עיין מל"מ פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו. וי"ל ואכמ"ל:
ומש"כ החת"ס ז"ל שם, בשם ספר "מגן גבורים" (ולא נמצא תח"י), ושם נאמר דהיכא דאיכא אתנחתא, או זקף קטן, שפיר דמי להפסיק באמצע פסוק וכו' יעו"ש. הנה ראה ביומא נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה ויעלו, ובמהרש"א שם, מש"כ: דלא היה קים להו פיסוק טעמים דשכחום. וקרוב לזה כתב ה"פענח רזא" דאין הכרע באתנחתא דשכחום. אבל מדברי התוס' שם ד"ה שאת, גבי משוקדים, נראה דהוה פסיקא להו פיסוק טעמים יעו"ש. וראה ג"כ בתוס' חגיגה ו' ע"ב ד"ה לפסוקי טעמא, ובמהרש"א שם, מש"כ בפשט דברי התוס' שם, דגם ע"י פיסוק טעמים, לית לן הכרע. וכתב עוד, דאפשר דלא הוה ידיע להו בהני קראי, אי הוו בהו פיסוק טעמים או לא וכו' יעו"ש. א"כ ד"ז תלוי באשלי רברבי, ובפירושי הסוגיות הנ"ל [וי"ל מהמג"א או"ח סי' ל"ב ס"ק מ"ה מש"כ לענין הדברים שאין להם הכרע יעו"ש, ולא ציין להמהרש"א הנ"ל והבן]. ועיין בסוף שו"ת חות יאיר ז"ל, מש"כ בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל, לענין סכום מנין הפסוקים, וכתב דאפשר דחשיב גם אתנחתא להפסק יעו"ש ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל[ג]:
ומחוורתא ליישב מנהגם של ישראל להתחיל קה"י בליל שבת קודש, מ"ויהי ערב ויהי בקר". עפ"י המבואר בירושלמי פ"ד דתענית ה"ג (דף י"ט ע"א), דמ"ד: חותך, "ויהי ערב ויהי בקר" פסוק בפני עצמו. ובק"ע שם כתב וז"ל, "ויהי ערב ויהי בקר" שבפרשה בראשית, שבפרשה "יהי רקיע", חותך לפסוק בפני עצמו, כיון שגם ביום השלישי כתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי", והוא פסוק בפ"ע, הלכך חותך גם הזה. אבל שאר פסוקים אסור לפסקן, עכ"ל. וכעין זה כתב בס' "ברכה משלשת" על מס' ברכות, בשיטה מקובצת, בברכות י"ד ע"ב דאר"י: כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רשב"י אמר: אמרו במערבא ערבית "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלקיכם" וכו'. וכתב השטמ"ק וז"ל, וליכא לאקשויי הכא מהא דאמרינן לעיל: דכל פרשה דלא פסקה משה, לא פסקינן וכו'. וי"א דמש"ה לא חשיב הפסק הפסוק שלם הוא בסוף "אחרי מות": דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם. עכ"ל. והגאון בעל חת"ס ז"ל בתשו' הנ"ל כתב תירוץ זה ממש, ליישב קושית החי' הרשב"א ז"ל (שהיא קושית השיטמ"ק הנ"ל) בשם מחותנו מאמסטרדם יעו"ש. וכן בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל בברכות שם כתב תי' זה בשם בעל "יד המלך" ז"ל. ובימיהם לא נדפס השיטמ"ק הנ"ל. ותימא על השיטמ"ק וכל הגאונים הנ"ל שלא העירו מהירושלמי. וכמה מעליא הא שמעתתא ליישב מנהגם של ישראל, דשפיר דמי להפסיק באמצע הפסוק הזה, משום דהוא פסוק בפני עצמו, גבי "יום השלישי" כאמור:
- ↑ *) אמר בן המחבר: לא אחדל מלהביא פה דברי הרה"ג ר' ארי' ליב גורדון ז"ל (סדור אוצר התפלות צד 646), הלא כה דבריו: ודעתי הקלה אומרת לי כי בימי קדם אין הכי נמי שהתחילו את הקידוש מתחלת הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים" וגו'. ועל פי זה אני חושב להבין דברי הפייטן בזמירות ליל שבת בפיוט כל מקדש שביעי: טהורים יירשוה ויקדשוה במאמר "כל אשר עשה" כי העולם נברא בעשרה מאמרות, והמאמר העשירי מתחיל מן ויאמר אלקים הנה נתתי וגו' ומסיים וירא אלקים את כל אשר עשה וגו' יום הששי, ולפי שבימיו התחילו נוסח הקידוש מתחלת המקרא "וירא אלקים את כל אשר עשה" וגו' לכן אמר טהורים (אלו ישראל שהם טהורים) יירשוה (יורשים את השבת, בשבת נופל לשון ירושה ונחלה. וכהא דאמרינן ביוצר לשבת בפיסקא המתחלת לאל אשר שבת המנחיל מנוחה לעמו ישראל ובתפלת שחרית ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים) [וגם שכר שבת נותנין בלשון "נחלה" כדכתיב (ישעיה נ"ח) "והאכלתיך נחלת יעקב", וכשבת קי"ח ע"א שנותנין נחלה בלא מצרים]) ויקדשוה (ומקדשים אותה קידוש היום) במאמר "כל אשר עשה" (בנוסח הקידוש המתחיל וירא אלקים את כל אשר עשה שהוא סוף המאמר האחרון מעשרה מאמרות) ויכל אלהים ביום השביעי וגו' (וגם בפסוקי ויכולו שנזכר בהם ויכל אלהים, ותפס הלשונות הנאותים לחרוזיו): חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט.
- ↑ *) עפי"ז יש לפרש מה שדרשו במד"ר (סדר יתרו פכ"ז סי' א): "טוב שכן קרוב מאח רחוק" טוב שכן קרוב, הוא יתרו, שהיה יותר קרוב לישראל, מאח רחוק, מן עשו אחיו של יעקב. כ"ה הגי' במדרש תנחומא (יתרו סי' ה'). ונראה לפרש עפ"י פירש"י ז"ל (בחומש פ' תולדות כ"ה—ל'): דקצר הקב"ה ה' שנים משנותיו של אברהם, כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ונמצא שע"י עשו, נתמעטו חמש פרשיות בתורה, שאלו היה אברהם חי ק"פ שנה, כיצחק בנו, בודאי היו נתוספו חמש פרשיות בתורה. משא"כ יתרו הוסיף פרשה אחת בתורה. "ואתה תחזה" כמבואר במכילתא ופירש"י בחומש ר"פ יתרו. וז"ש: טוב שכן קרוב, זה יתרו, שהוסיף פרשה אחת בתורה, מאח רחוק, זה עשו, שהרחיק ונתמעטו חמש פרשיות על ידו, כאמור:
- ↑ *) ועיין בהגהות וחי' הרש"ש בקידושין ל' ע"א בתו"י ד"ה יתר, מש"כ שמצא חלופי גרסאות בברכות ז' ע"א לענין סכום מנין הפסוקים יעו"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה מש"כ חתנו של המהרש"א ז"ל, במהדורא בתרא, עירובין כ"א ע"א בד"ה נמצא יעו"ש. ובשו"ת מהרי"ט ז"ל בחי' לקידושין ל' ע"א יעו"ש והבן: