שב שמעתתא/א/ב
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
|
< הקודם · הבא > |
ועיקר נראה דאיצטריך למשרי ספק ממזר, בנתערב במחבואה ממזר בולד כשר דכהאי גוונא בעלמא אסור דאיקבע איסורא ובממזר ספיקו מותר, ובמשנה למלך פרק ט"ו מאיסורי ביאה [1] כתב, דאף על גב דספק ממזר שנתערב לא שריא, כיון דבכהאי גונא מביאין אשם תלוי ובספק אחד אין מביאין אשם תלוי ע"ש. ואין דבריו מוכרחין דמה בכך דמביאין אשם תלוי כיון דמידי ספקא לא נפקא, והתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק וזה ספק הוא.
והרמב"ם פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה ז"ל שלושה ממזרים [הם] ממזר ודאי וממזר ספק הבא מספק קידושין או מספק גירושין וממזר מדברי סופרים, ואף על גב דבספק גירושין מביאין אשת תלוי וכמ"ש הרמב"ם פ"ח משגגות ואפ"ה הו"ל ספק ממזר ומיהו לפי מ"ש בפרק א' דספק גירושין אינו חזקה ודאית אלא באופן דחזקת אשת איש איתרע ולא הוי אלא איקבע איסורא, ונהי דבה איקבע בבן לא איקבע ולא מהני איקבע דאם לולדה ע"ש. אם כן שפיר יש לומר דאיקבע איסורא דבן גופיה אסור מן התורה. אלא דמסברא אית לן למימר כיון דאינו אלא ספק אפילו איקבע איסורא כיון דהוא ממזר ספק,והתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק. וכן מצינו בערלה דהלכה ספיקו בחוץ לארץ מותר ואפילו באיקבע איסורא בגינה נמי מותר וכדתנן יורד ולוקט ע"ש. וניחא הא דמקשו בש"ס פרק עשרה יוחסין ע"ג א' מפני מה אסרו שתוקי. ולהרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה ואפילו הכי חכמים אסרו ומאי קושיא טפי בשתוקי. וע"ש בחדושי הרשב"א שהוכיח מזה דלא כהרמב"ם. ולפי מה שכתבתי דאיצטריך ספק ממזר להתיר אפילו בספק שנתערב דבכה"ג איקבע איסורא, וכיון דהתורה התירה אפילו באיקבע משא"כ בכל הספקות דאסור באיקבע, א"כ מ"ט אסרו שתוקי כיון דזה לאו בכלל הספיקות, אלא אפילו באיקבע התירה התורה וחזינן בערלה הלכה בחוצה לארץ ספיקן מותר ולא אסרו חכמים ומשום דיצא מכלל שאר ספיקי תורה כיון דמותר אפילו באיקבע וכמ"ש.
והר"ן כתב סוף פרק האשה נקנית בהא דאמרו ערלה בחוץ לארץ הלכה ודאן אסור וספקן מותר. וכתב עלה ויש מי שהוכיחו מזה דכל הספיקות מן התורה אסור דאל"כ למה לי הלכה דספקן מותר, ואינו הוכחה דבכולהו ספיקי אף על גב דמותר מן התורה מ"מ מי שיודע האיסור אסור ליתן לחברו שאינו יודע דעובר אלפני עור, ובערלה בחוץ לארץ הלכה דספיקן מותר ומותר לספקוי אהדדי עכ"ל. והיינו דאמרו שם דף ל"ט א' רב אויא ורבה בר רב חנן מספקי ספוקי להדדי ע"ש.
אמנם קשיא לי בהא דמספקי אהדדי כיון דודאן אסור בהנאה א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע שערלה אסור לאתהנויי ביה, ומידי דאסור בהנאה אסור ליתן לחבירו אפילו מותר לחבירו, ואפילו במתנת חינם אסור למיתביה, וכמבואר בתוס' פ' כל שעה דף כ"ב ב' ד"ה ואבר מן החי לבני נח. ע"ש, ואם כן נהי דחבריה דלא ידע ביה מותרת היא לו אבל הנותן שיודע בודאי שהוא ערלה היכי מתהני ביה וצ"ע. והרמב"ם והטור לא הביאו כלל הך דיכול לספוקי אהדדי, וכתב הב"י ביו"ד סי' רצ"ד, דס"ל דהנך רבנן דמספקי להדדי ס"ל כמ"ד הלכות מדינה, אבל למ"ד הלכה למשה מסיני אסור לספוקי אהדדי ע"ש. ולפמ"ש מוכרח הדבר דודאי למאן דאמר הלכה למשה מסיני אסור לספוקי אהדדי משום דמתהני נותן אבל כיון דאינו אלא הלכות מדינה הקילו בו. וא"כ לפ"ז לדעת הרמב"ם והטור דלא הביאו להך דמספקי להדדי תו ליכא למימר כתירוץ הר"ן והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה לי הלכה להתיר ספיקו. ולפי מ"ש איצטריך להיכא דאיקבע איסורא דאפילו ערלה בגינה יורד ולוקט כל שהוא ספק. ועוד דערלה אפילו חתיכה אחת חשיב איקבע איסורא כיון דקודם שלוש שנים אסור, והשתא דמספקא לן אם הותרו ע"י שלוש שנים הו"ל איקבע איסורא, וכמו בספק גירושין דהבא עליה באשם תלוי ומשום דעד הנה אסור היה. וכמו כן באילן קודם שלוש שנים אסור היה. אלא דלפי מ"ש בפרק א' דגבי בן לא חשיב איקבע איסורא ולא מהני איקבע איסורא דאם לבת, אם כן הכי נמי אלו הפירות לא הוו איקבע איסורא, בדאף על גב דאילן איקבע איסורא אבל הפרות לא הוקבעו באיסורא. ולפי מה שמבואר אצלנו בשמעתא ג' פי"ג דספק בשנים הוי ליה חזקה מעליא ואע"פ דעשוי להשתנות דהא סופו ליגדל מכל מקום מוקי ליה בחזקת קטנות וע"ש. וכיון דהיכא דאיכא חזקה או רובא לא מקרי ספק וכמ"ש בפ"א וע"ש, וא"כ ספק ערלה כיון דנסתפקנו אם היא בת שלוש או לא נימא אוקי אחזקתו ועדיין אינה בת שלוש, וכיון דאילן אית ליה חזקה מהני חזקתו גם לפרות וכמו דמהני חזקת האם לבת וצ"ע.
- ↑ הי"א