רשב"א/שבת/מב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גחלת של מתכת אבל לא של עץ וכו'. ואסיקנא במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, והאי מתכוין לכבות הוא אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר אם כן אפילו גחלת של מתכת ליתסר. כבר פירש רש"י ז"ל (ד"ה גחלת) דבההיא לא שייך כבוי דאורייתא אלא דרבנן, והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות[1].
ואם תאמר כיון דשמואל כרבי יהודה אמרה לשמעתיה, אכתי גחלת של מתכת היכי מכבה והלא מצרף. לא היא, דעד כאן לא אוקימנא לה כרבי יהודה אלא משום דאסר לכבות גחלת של עץ ובהא הוא דאמר כרבי יהודה, אבל מאי דשרי לכבות גחלת של מתכת ולא חייש לצרוף דלא כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, דהא דבר שאין מתכוין הוא ובדבר שאין מתכוין כרבי שמעון סבירא ליה[2]. ואי נמי צירוף לרבי יהודה מדרבנן היא ולא גזרו בה רבנן משום נזקא, וכדאמרינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (לד:) אבל הכא צירוף [דרבנן] הוא[3]. ושמא בכל צירוף קאמר ואפילו דכלים[4].
ואם תאמר היכי מסקינן הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה ואפילו במקום הזיקא לא שרינן ליה במלאכה דאורייתא, והא אמר שמואל[5] כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וחדא מינייהו צידת נחש, וההיא כרבי שמעון היא וכדאמרינן בפרק שמנה שרצים גמרא הצדן שלא לצורך פטור (לקמן קז:) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו' מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא למימר דשמואל בההיא לאו כרבי שמעון סבירא ליה, והא דחשיב לה בהדי פטור ומותר הכי קאמר, למאן דפטר בהו לאו פטור ואסור הוא אלא מותר לכתחלה, וכדדייק לה שמואל בפרק רבי אליעזר דאורג (לקמן קז.) מלישנא דמתניתין.
אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב דרבי יהודה אפילו במקום הזיקא אסר, אלא דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא הזיקא, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא [ומכוה] ואינה נראית ומזקת. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל. וכן כתבו הרב בעל ההלכות ז"ל (סימן ז' הכ"ד) ור"ח ז"ל[6][7].
ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא[8]. ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו, משא"כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל רבי יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק[9].
ומדבריהם למדנו דרבי יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו במקום הזיקא דרבים, שהם ז"ל כתבו בגחלת של מתכת קא שרי בה שמואל ופליג בה אדרבי יהודה, וכבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן, וכדאמרינן פרק רבי אליעזר דמילה (לקמן קלד.) ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ משום דהא לאו דאורייתא והא דאורייתא[10].
בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. ומהא שמעינן דלאו הא בהא תלי, אלא שהמקשה היה סבור דמילתא דתליא הא בהא היא[11]. ואי נמי יש לומר דקסבר דכיון דפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון היא ובדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון הכי נמי בפלוגתייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי שמעון, ואסיקנא דלא[12].
נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין. פירש רש"י ז"ל[13] משום דתתאה גבר. ואינו מחוור[14] דאם כן כיצד צולין (פסחים עו.) דפליגי בהא מילתא רב ושמואל חד אמר תתאה גבר וחד אמר עילאה גבר, לותביה מהא למ"ד עילאה גבר. ועוד דהא אפילו למאן דאמר תתאה גבר מודה דכדי קליפה אסור, דאדמקרר ליה תתאה לעילאה מיבלע בלע, ואם כן אפילו חמין לתוך צונן הרי מבשל כדי קליפה וליתסר[15]. אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה[16].
ובתוס' (ד"ה נותן) פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין אין בהם כח לבשל, אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפילו לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתניתין[17].
אלא נראה דכלים אלו בין כוס בין אמבטי וספל כולן כלי שני הם[18]. וכן פירשו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והכי נמי משמע מדאקשינן לקמן אלא לרב נחמן רחיצה בחמין מי ליכא, ואי איתא משכחת לה בכלי שני[19]. ואע"ג דאמבטי דלעיל (מ:) גבי עובדא דרבי משמע דכלי ראשון הוא מדאמר ליה טול בכלי שני ותן, אמבטי דהכא כלי שני הוא, דהא אמבטאות הרבה יש והכא דבר הלמד מענינו אמבטי דומיא דכוס. ומהתם נמי משמע לי דהכא אפילו בנותן מים מרובין ואפילו כדי מילואו של אמבטי ושל ספל קאמר, דאי לא הא משכחת לה בנותן מים מרובין כדי להפשירן, שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן.
והכא הכי פירושא: נותן אדם חמין כל שהן לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תמצא לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין חמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל אדרבא כל שהן נופלין הן מצטננין[20], וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל. אבל צונן לתוך חמין אסור, משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל. ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין דאין באין לתוכן לידי בשול אלא לידי הפשר[21]. והא דתנן במתניתין אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ומפרשינן עלה בגמרא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן אבל בכוס כל שהוא נותן לתוכו היינו להפשירן[22]. אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מילואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי[23]. וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס, והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו[24].
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכו'. מהא משמע דרב יוסף כרב נחמן סבירא ליה, דאי לא מאי קושיא, משכחת לה לרב יוסף בחמין לתוך צונן כבית הלל בין בספל בין באמבטי ולרב נחמן בספל, אלא משמע דכהדדי סבירא להו[25].
ואם תאמר אם כן למאי דמתרץ דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי, למה ליה לרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי, לימא הרי הוא ככוס דכולהו אסירי[26]. ועוד לישתוק מינה לגמרי, דמי תיסק אדעתין דגרע טפי ספל מכוס. תירצו בתוס' (ד"ה מי) דלאו אליבא דרבי שמעון בן מנסיא איצטריכא ליה למתנייה ולאו אליבא דהלכתא קאמר לה, אלא אליבא דבית הלל דשרי בכוס ואסרי באמבטי[27].
ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא וכרב נחמן דפסק הלכתא כוותיה, דהא דדחינן ומוקמינן לה לדרבי שמעון בן מנסיא ארישא היינו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דספל כאמבטי כי היכי דנשכח רחיצה דשריא בשבת, אבל למסקנא דאסקינן דספל אינו כאמבטי תו לא צריכינן לאוקומה לדרבי שמעון ארישא אלא אסיפא, אבל ברישא דכוס מודה רבי שמעון דשרי וכמתניתין דתני אבל נותן הוא לתוך הכוס, ורבא דלא קפיד בספל לא פליג אדרב נחמן[28].
אבל הגאונים ז"ל[29] לא פסקו כן, דסבירא להו דהא דרבי שמעון בן מנסיא לעולם ארישא קאי. ונראה דקא סברי[30] מדקאמר מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי דאלמא קושטא דמלתא הכין, דאי לא לימא דלמא ארישא קאי. ועוד[31] דמדאצטריך רב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא משמע דאיכא מאן דפליג בה, והיינו דר"ש בן מנסיא ורב נחמן דסבירא ליה כותיה, דאי לא למה ליה למימר חזינא ליה דלא קפיד פשיטא, הלכך דרבי שמעון בן מנסיא ליתא, דאע"ג דפסק רב נחמן כותיה הא רבא דהוא בתרא דלא קפיד בה ועביד בה עובדא. וספל הרי הוא ככוס, ואע"ג דמערה לתוכו צונן לתוך חמין דלא מפסיק כלי שרי וכדתני רבי חייא, וכל שכן כוס וכסתמא דמתניתין דנותן לתוך הכוס, ואפילו באמבטי נמי כבית הלל בחמין לתוך צונן.
מתני': האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רש"י ז"ל[32]: לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה לתוכן את החמין, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליהן מן האלפס לא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, ולפיכך אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למלגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ולדבריו הא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עד:) נעוה ארתחו ועי' להלן משנת"ב לשי' שהו' בתוס' דעירוי מבשל רק כדי קליפה.}}, אפילו בעירוי דכלי ראשון הוא, ולא בעי שירתיחו תחתיו[33]. וכן פירש ר"ת ז"ל[34].
אבל ר"ח ז"ל פירש שם: ארתחו הרתיחוה באש, כלומר: נעוה של חרס רתחה מתחתיו באש. וכן פירש רבנו שמואל ז"ל[35] נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי ומערה עליהם דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, דלא אשכח איסורא אלא בנותן בתוך הקדרה ובתוך האלפס דמשמע לתוך הקערה לעולם מותר, אלא דרישא דוקא וסיפא בין בנותן תבלין לתוכה ומערה עליהן בין במערה לתוך הקערה ואחר כך נותן את התבלין[36]. ועוד מביא ראיה מדקיימא לן (פסחים עו.) תתאה גבר, ואי אמרת ערוי מבשל אם כן עלאה גבר[37]. ועוד דכיון דקיימא לן תתאה גבר היאך נתיר להגעיל בערוי דכלי ראשון כמו שפירשו הם בנעוה ארתחו, והא כוליה כלי בלע האיסור והערוי אינו מפליט אלא כדי קליפה[38], אלא ודאי אין הגעלת כלי שנתבשל בו איסור בערוי רותחין מכלי ראשון. ואולי הם ז"ל[39] לא אמרו כן אלא ביין נסך שאין בליעתו אלא כדי קליפה[40].
ונשאלה שאלה לגאון ז"ל, והשיב דערוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאלפס והקדרה, מדלא מפליג בקערה עצמה[41]. והא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צה:) תנו רבנן אשר תבשל בו ישבר (ויקרא ו כא) אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב בשול[42], לא היא, דהתם היינו טעמא משום שבלע כלי חטאת ואע"פ שלא נתבשל בו[43]. ותדע לך דהתם קרי ליה לערוי בלוע בלא בשול, מדבעינן התם תלאו באויר תנור מהו, תא שמע אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בשול לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי בשול בלא בלוע, אלמא עירה לתוכו חשיב בלוע בלא בשול.
ור"ת ז"ל[44] הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי כאן (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (סוף ה"ד) דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל, דגרסינן התם: מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליו מלמעלה, רבי יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא ופליג עלה רבי יוסי, חיליה דרבי יונה מן הדא אחד שבשל ואחד שעירה לתוכו רותח וכה הוא [אמר הכין], אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, התיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע, פירוש התיב רבי יוסי בר' בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין, והתניא אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שערוי ככלי ראשון והלכך אף בכלי נחשת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בערוי דכלי ראשון.
ומיהו אינה ראיה[45], דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל מחלוקת דרבי יונה ורבי יוסי, רבי יצחק בן גרפתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דאמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, עד כאן בירושלמי. אלמא ערוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל, וכרבי יוסי דפליג עליה דרבי יונה ואע"ג דעירה לתוכו. [והא דאמרינן] אף בכלי נחשת כן וצריך מריקה ושטיפה, התם לאו משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (צה:)[46].
- ↑ וכ"כ בדעת רש"י הרמב"ן ור"ן (ד"ה מכבין). ועי' רש"י יומא (לד: ד"ה ולא) דצירוף מדרבנן, וכ"ד הראב"ד (שבת פי"ב ה"א) וריטב"א (מא: ד"ה ומדאמרי') וכ"מ הכס"מ שם בשם הרמ"ך, [ועי' להלן בשמם], ועיי"ש ברש"י דלפי"ז מבו' מה שהתירו ליתן עששיות להפשיר המקוה ביוה"כ, ואף ר"י מודה בדשאי"מ בדרבנן דמותר.
עוד פי' הרמב"ן בדע' רש"י, דאפי' אי צירוף מה"ת, שאני צירוף גחלת דל"ח מתקן משום דאינה כלי, ומותר אפי' מדרבנן, ולפי"ז צל"ב בעששיות, משום דאינם כלי, וכ"כ התוס' ביומא ל"ד: ד"ה הני, בד' רש"י, וכ"ה בתורא"ש מ"א: ד"ה ר' יהודה, ועיי"ש משנת"ב. ועיי"ש ברמב"ן לבאר דזה דמי לקטימת קיסם (ביצה ל"ג:) דאי קוטם לחוץ שיניו אסור מדאו', ואם לא, פטור גם לר"י, וכעי"ז במ"מ פי"ב ה"א, בד' הרמב"ם, ועי' לח"מ שם בביאו"ד המ"מ דבמה שהוא אי"צ דעתו וחייב בפס"ר, ובמה שאינו כלי הכל תלוי בדעתו, אמנם עי' ב"י סי' שי"ח סי"ב ד"ה מיחם, שהבי' המ"מ לגבי מיחם, וזה דלא כהרמב"ן, ועי' א"ר שם סק"ל בד' המג"א שם סקל"ו, כהב"י, ובאמת עי' דגמ"ר שם בדעתו כהלח"מ, וכ"כ הפמ"ג שם בא"א סקל"ו ובמחציה"ש ובהגהות רע"א ובלבושי שרד שם. וע"ע אמרי בינה סי' כ"ט. - ↑ וע"ע מגן אבות ד"ה ומי אמר, להק' דרק להוו"א ס"ד דשמואל כר"י גם בדשאי"מ, ואמאי ל"ח לצירוף, ותי' דלהוו"א ס"ד דס"ל כר"י בדשאי"מ רק מדרבנן, וא"כ מותר במקום היזק רבים, אמנם מדשרי צירוף מיחם דאי"ז היזק כלל, מש' דס"ל כר"ש בדשאי"מ. ועי' בתוד"ה אפי', דלהוו"א דשאי"מ אטו משאצל"ג.
- ↑ עיי"ש לגבי עששיות, אמנם עי' להלן אי חלוק כלים מעששיות, דבאמת כן ר"ל ברמב"ן ד"ה מכבין, דחלוק צירוף כלי מצירוף עששיות דהם אינם כלי ואי"ז גמ"מ וע"כ הוי מדרבנן, משא"כ צירוף קדירה דהוי גמ"מ, וכן ר"ל התוס' ביומא שם בד' רש"י, וכן הביא בתחיל"ד התורא"ש לעיל מ"א: ד"ה ור' יהודה, ועיי"ש מה שיישבו עפי"ז. ועי' מל"מ הל' שבת פ"א ה"ה.
- ↑ ובאמת כ"ד הראב"ד הל' שבת פי"ב ה"א, דצירוף מדרבנן בין בכלי ובין בעששיות, וכ"מ בריטב"א מ"א: ד"ה ומדאמרי', וכ"ה בכס"מ שם בשם הרמ"ך, ועיי"ש בריטב"א דמתבאר דלשיטתם צ"ל דר"י אוסר דשאי"מ בדרבנן, ושאני עששיות, דגם הוי דרבנן וגם אין שבות במקדש, ויעו"ש דכן מדוייק מהגמ' "ולצרף לכתחילה מי שרי", ומש' דבדיעבד מותר, ומש' דהוי רק דרבנן, וברמב"ם שם מבו' דצירוף מדאו', וגבי עששיות היינו רק לד' אביי, אך לרב ביבי האיסור מדאו', וקיי"ל כוותי', ועיי"ש דכ"מ בסוגיין, וכ"ה המ"מ מהרמב"ן בשם הגאונים, ועיי"ש בלח"מ לפרש ההוכחה מסוגי' דלעיל מ"א: מר"א דמוקי מתני' כר"ש ולא כר"י דמודה בדרבנן, אך עיי"ש לדחות דאמאי ביומא לא שרי בעששיות מטעם זה, והיינו לגי' תוס', אך לרש"י זה באמת דחי שם, ודו"ק. ועי' שעה"מ שם, מש"כ לדחות דלמ"מ עצמו לאביי הוא מדרבנן, ואמאי תי' מתני' דוקא כר"י, והא בדרבנן ר"י מודה, ועיי"ש לפרש ההוכחה באופ"א דלהלן מוקי שמואל כר"ש, ומקשי' מדמחלק בין כיבוי גחלת מתכת לגחלת עץ, ולר"ש גם בשל עץ מותר כ"ז שאינו מתכוין, ואי צירוף מדרבנן הו"מ לת' דשמואל ס"ל בדאו' כר"י, ובדרבנן כר"ש, ועיי"ש דכ"מ דהא לעיל כ"ב. אמר שמואל הלכה כר"ש בגרירה, ולא מקשי' עליה, ומש' דהטעם דגרירה מדרבנן דהוי חורש כלאח"י כדלק' מ"ו: וע"כ לא מקשי מגחלת עץ.
- ↑ לקמן קז. ומובא לעיל ג.
- ↑ ד"ה ואקשי', הו' ברמב"ן ד"ה מכבין.
- ↑ וכ"ה הרמב"ן שם והר"ן עהרי"ף ד"ה ומהא, ובחי' ד"ה מכבין, וכ"פ בס' הישר לר"ת סי' רמ"ה בשם בה"ג.
- ↑ וכה"ק הרמב"ן ור"ן שם.
- ↑ וע"ע ברמב"ן ור"ן שם, וצ"ב מה שייך סכנ"פ במפיס מורסא, דלשמואל ק"ז. פטור ואסור, עיי"ש.
עי' רע"א על הרי"ף ברי"ף ד"ה ומהא, להק' לפי"ז דא"כ מה מקשי' דאי ס"ל כר"ש אפי' של עץ נמי, דא"כ דילמא בשל עץ דל"ש סכנ"פ אסור, וכה"ק עוד הרבה אחרונים, [ויש שהק' כעי"ז גם בלא ד' הבה"ג], והרע"א תי' דמקשי' מסברא דאי ס"ל כר"ש במשאצל"ג, כיבוי גחלת למניעת היזק הוי משאצל"ג דרבנן, ומסתמא ל"ג במקום נזק רבים, וכעין הראש יוסף ד"ה מכבין, ובפנ"י ד"ה והא דמקשה, תי' דפ' כר"ש במשאצל"ג וכיבוי גחלת מדרבנן, ובמתכת ל"ג משום היזק רבים משא"כ בעץ, ומקשי' דהא ר"ש שרי דשאי"מ לכתחילה גם כשל"ש היזק רבים, וכמו"כ שמואל שרי צירוף מיחם, ומ"ש משאצל"ג, ועיי"ש דלפי"ז א"ש משה"ק האחרונים הנ"ל לפירש"י, דהקו' היא מ"ש דשאי"מ דשרי לכתחילה ממשאצל"ג. - ↑ ועי' מגן אבות ד"ה ומי, דלק' שם מבו' דאי"ז כיבוי אפי' מדרבנן, משום דאי"ז דרך כיבוי, ואעפ"כ התירו רק לצורך הרבים. והנה לרבינו בעץ אסור מה"ת משום כיבוי, ומתכת מדרבנן משום דאין עושה פחם, והקילו משום היזק רבים, אמנם הרמב"ן והר"ן פי' דבין דעץ ובין דמתכת, יש איסור צירוף מה"ת, ואעפ"כ היקל במתכת משום היזק הרבים. והר"ן עהרי"ף ד"ה ומהא, פי' דחילוק הגאונים הנ"ל, היינו רק לר"י דאוסר משאצל"ג, אך לר"ש מותר במקום היזק רבים גם בשל עץ, ובמאירי ד"ה גחלת, מבו' דחילוק הגאונים היינו לר"ש, וע"כ חילקו בין עץ למתכת, וכעי"ז בפנ"י ד"ה אמנם לדעתי, ועיי"ש דלפי"ז א"ש מה דהתירו משום היזק רבים דל"ש בו סכנ"פ, [אמנם עיי"ש בבה"ג דשמואל ס"ל כר"י], ועיי"ש דלפי"ז הטעם שאסרו בשל עץ, אי"ז משום דס"ל כר"י במשאצל"ג, אלא כיון שניכרת וכשנכבית אין חמה כ"כ, ל"ש היזק רבים ולא התירוה, וגם שלפי"ז למסקנ' חלוק משאצל"ג מדשאי"מ גם לר"ש, דדשאי"מ מותר לכתחילה, ומשאצל"ג אסור, ותמוה לטור (סי' של"ד) דפ' כר"ש והתיר כיבוי גחלת עץ. ובעיקר הענין ע"ע ביראים סי' רע"ד לפרש באופ"א, דבמשכן כיבו רק גחלת עץ, וע"כ רק זה אסור מה"ת, [אמנם י"א דילפי' גם ממלאכות שהיו ראויות להיות במשכן], ועיי"ש בראשונים להק' להרמב"ן (בד' הגאונים) איך שרי איסור דאו' משום היזק רבים דאי"ז סכנ"פ, והיראים שם דחה עפי"ז פירוש הרמב"ן, וכן דחה הריקאנטי סי' קכ"ח, אמנם ש"ר פירשו דלשמואל דבהיזק רבים חיישי' שיבוא לידי סכנ"פ.
- ↑ וכעי"ז בתוד"ה אפי' ובזבים צ"ב. ד"ה אבל, דר"ל דתלי' הא בהא, אמנם עי' תורא"ש ד"ה אפי', להק' ע"ז דבזבחים שם מבו' דאי שמואל כר"ש בדשאי"מ לענין כיבוי אישים, צריך לסבור כמותו לענין משאצל"ג בשבת, ול"ש דמה"ת מותר משאצל"ג באישים, דאי"צ שם מלאכת מחשבת, וכה"ק התוס' בזבחים שם.
- ↑ וכ"ת התוס' בזבחים והתורא"ש הנ"ל, וכ"ה בריטב"א למימרא, ועיי"ש בריטב"א שביאר בזה דמשאצל"ג ודשאי"מ ל"ח מלאכת מחשבת, דאין מתכוין למלאכה, ובמשאצל"ג אין מתכוין לתוצאה, וע"כ מדמי להו, וכעי"ז בפנ"י ד"ה ולענ"ד, ועיי"ש דלהוו"א ס"ד דפטור דשאי"מ אי"ז משום מלאכת מחשבת, ואדרבה כ"ש לכהת"כ דפטור, וע"כ מקש' לשמואל דאי פ' כר"י משאצל"ג, ע"כ דלא ס"ל מלאכת מחשבת, וליחייב גם בדשאי"מ, ולריטב"א צל"ב דלמסק' משאצל"ג חמיר מדשאי"מ, דמשאצל"ג מכוין למלאכה ועוסק בה, משא"כ בדשאי"מ. ובפנ"י שם ביאר דלמסק' לשמואל מלאכת מחשבת היינו דמכוין למלאכה שמכוין לה, וע"כ דשאי"מ חלוק ממשאצל"ג דשם מכוין למלאכה ורק שאי"צ לתוצאה, ובשו"מ ח"ב סס"א, ביאר עוד עד"ז, דהפלוגתא במשאצל"ג תלי' במלאכת מחשבת, וכמו"כ דשאי"מ תלי' במלאכת מחשבת, ופליגי אי בעי' מלאכת מחשבת בשבת, ונידו"ז תלי' אי דרשי' בכל התורה סמוכים, הוכחה מב"ק כ"ו: דדשאי"מ תלי' במלאכת מחשבת, [עיי"ש בשם מעשה רוקח, לבאר הפלוגתא במשאצל"ג עפ"י רש"י חגיגה י: ד"ה מלאכת מחשבת], ועייש"ע בארוכה, עוד ביאר הפנ"י דלמסק' שמואל ס"ל דפטור דשאי"מ אינו מצד מלאכת מחשבת, אלא כדלגבי מוכרי כלאים (יבמות ד:) דל"ח לשעטנז, ועי' רש"י שם ד"ה ואפי' דאין מכוונים לחימום, עוד ביאר הפנ"י בד"ה ואב"א סברא באופ"א דודאי ידעי' דחלוק דשאי"מ ממשאצל"ג, רק דע"כ שמואל אוסר בדשאי"מ, דהגמ' נקט דלר"ש פס"ר רק מדרבנן, וא"כ אמאי אוסר שמואל כיבוי גחלת מתכת משום משאצל"ג כר"י, דמ"מ הוי דשאי"מ, ואי ס"ל כר"ש יתיר גם דעץ, דפס"ר רק מדרבנן, ול"ג במקום היזק רבים, ומסקי' דפס"ר לר"ש דאו', ובצל"ח ד"ה למימרא, ר"ל ביאור אחר, דמקשי' סתירה בד' שמואל במשאצל"ג, כערוך (הו' בתוס' ק"ג. ד"ה ל"צ) דפס"ר דל"נ מותר לכתחילה לר"ש [ולר"י אסור מדאו'], וטעם ר"ש משום משאצל"ג (תוס' ק"ג. ד"ה בארעא), וק' דשמואל ל"ח לפס"ר במיחם לצירוף, וגחלת עץ החמיר, ועיי"ש דלדרך זו, למסק' שמואל כר"י במשאצל"ג, ושרי פס"ר דל"נ משום דשאי"מ וכר"ש.
- ↑ ד"ה חמין וד"ה ולא.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה נותן, ועו"ר בסוגיין וכדלהלן.
- ↑ ובפרי"ד ד"ה אבל נותן, כ' להוכיח מזה כשמואל דתתאה גבר, והו"מ להוכיח בפסחים שם מהך ברייתא. ובעיקר הענין ע"ע בתורא"ש ד"ה נותן ובתורי"ד לעיל מ"א. ד"ה לא יתן, להק' לרב ממתני' דמיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן, ואמאי הא עילאה גבר, ועי' תוס' זבחים צ"ה: ד"ה עירה, להק' כעי"ז.
- ↑ וכ"כ הריטב"א ד"ה ת"ר נותן, בשם ר"י, דלח בלח שמתערב ל"ש נידון דתתאה או עילאה גבר, וטעמא דהכא משום דדרך ליתן המועט לתוך המרובה וכו'.
- ↑ ובפנ"י ד"ה אבל נותן, תי' לפירש"י, דחלוק שבת מכהת"כ, דבכהת"כ הנידון מי קיבל טעם מהשני, אך בשבת הנידון לענין בישול, ול"ש בין עילאה לתתאה, ומש"כ רש"י דתתאה גבר, היינו שזה דרך בישול ליתן הצונן לחמין ולא להיפך, וב"ה ס"ל דבכל גווני שרי דכ"ש אינו מבשל, ולפי"ז גם לרש"י דעת ב"ש לא שייכא לתתאה גבר דפסחים, עוד כ' שם בנוסח"א קצ', דל"ש הכא עילאה ותתאה, דנידו"ז הוא רק במסלק הצונן אחר שנופל, משא"כ בנשאר תערובת לכו"ע מתחמם הצונן, ואסור, וכ"כ הפמ"ג יו"ד משב"ז סי' ס"ח סק"ט בדין השלישי, וקרב"נ סט"ו אות צ', [בישוב הקו' דהא מבשל כדי קליפה], עוד יעו"ש בד"ה ונ"ל, באופ"א דבשבת לכו"ע תתאה גבר, משום דכשמערה מלמעלה למטה ל"ש לצמצם שיכנסו בב"א.
ובעיקר הקו' ממיחם, עיי"ש בתורי"ד מה שר"ל דלאביי שפי' במים שהסירו מהאש מלא חמין, דלא יתן צוננים ע"כ דהלכה כשמואל דתתאה גבר, ולרב מותר ליתן אפי' מועטים, ויל"ע דמ"מ צ"ע ממתני' לרב, להמבו' ברש"י (מ"א: ד"ה אלא) לפ' המשנה כרב אדא, וע"ע פנ"י מ"ב. ד"ה פיסקא אבל נותן, דמרש"י מש' דרב ואב אדא בחד שיטה קיימי. ובתורא"ש שם ר"ל דנידון עילאה או תתאה גבר, היינו בנותן מים למים, אך לרב אדא דמתני' בנותן למיחם רותח, מודה רב דהמיחם גבר על המים משום המתכת הרותחת, עוד תי' דגם לרב מ"מ מתבשלים המים שלמטה כדי קליפה, וע"כ אסור מועטים, אבל מרובים מותר כיון דהוי בב"א ואין מתבשל כלל, וכ"מ בחיי"א כלל כ' ס"ג, ועיי"ש בתורא"ש דלפי"ז מרובים צריך ליתנם בב"א, דאל"ה מתבשל מעט מעט, וכ"כ החיי"א שם, והו' במשנ"ב סי' שי"ח סקפ"ג, ועי' שעה"צ שם ס"ק קי"א, משה"ק ע"ז. אמנם עיי"ש בתורי"ד משה"ק דהא כל מקצת מתבשל, ואי"ז מים מרובים, ועו"ק לשמואל דתתאה גבר, דלא מצינו דמחלק בין מרובים למועטים, ואמאי התירו נתינת מים מרובים להפשיר, הא תתאה גבר ומבשלים מעוטים את המרובים, ובתורי"ד שם תי' דנידון עילאה ותתאה גבר, היינו בתערובת איסור בהיתר, דנכנס טעם האיסור בהיתר, משא"כ לענין מבשל דהאיסור הוא בישול הצונן, וזה לא נעשה בב"א רק לאחר זמן, וע"כ אין התחתון מבשל העליון כשמרובה ממנו. ובחוו"ד יו"ד סצ"ה ביאורים סק"ה, חילק כעי"ז גם לגבי איסור והיתר, דהני איסור צונן על חתיכה רותחת, דתתאה גבר ומחמם עליון ובולע ממנו ואסור, משא"כ במניח צונן היתר על חתיכת היתר אחרת רותחת, ועל הצונן מניח איסור, דהתתאה לא גבר לשאוב איסור מהעליון, כיון שיש עליה חתיכה צוננת, וזה מוכח מהכא, עיי"ש היטב. אמנם עי' בפנ"י שם, מה שחילק כעי"ז איפכא, דחלוק שבת דתלי' בבישול מאיסור דתלי' בטעם, דדילמא בנותן צונן לחמין הוי בישול ול"ה נתינת טעם, וע"כ לרב דעילאה גבר, יל"פ האיסור בצונן לתוך חמין משום בישול, ועי' יד יהודה סי' צ"א סקי"ב, משה"ק ע"ז מפסחים שם. עוד תי' הפנ"י דהנידון עילאה ותתאה גבר, היינו בסילק הצונן אחר הנפילה, משא"כ כשלא סילקם ודאי דהצונן מתחמם והוי כחמין לתוך חמין, ועיי"ש הוכחות לזה, ועיי"ש דכמדומה שכ"כ בשו"ת הראב"ן סי' כ"א, ובב"ח סי' שי"ח ס"ח, ר"ל דהנידון אי עילאה או תתאה גבר, היינו רק בדבר גוש ע"ג דבר גוש אחר, משא"כ במים המתערבים במים. - ↑ וכ"מ בתוד"ה אבל, אמנם לרש"י ד"ה ספל, אמבטי היא כ"ר, וכדלעיל מ: ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, וא"ל טול בכ"ש', וכ"נ בדעת רש"י, בלשון הזהב ד"ה אמנם ובשעה"צ סי' שי"ח ס"ק ק"ה וכ"ה בנהר שלום שם סקי"ד. וכ"מ בר"ן ד"ה ת"ר ועל הרי"ף ד"ה ת"ר וכ"כ הרי"ו ני"ב ח"ג. אמנם ע"ע פנ"י ד"ה סבר ופני שלמה ברד"ה בכוס, שנקטו בד' רש"י דאמבטי היא כ"ש. ובב"י סי' שי"ח סי"א ד"ה ומ"ש רבינו אבל, מבו' עוד שיטה ג' בזה, והיא דאמבטי היא כ"ש וספל הוא כלי שלישי, ורב יוסף ס"ל דגזרי' בכלי שלישי אטו כ"ש, ואביי מוכיח מר"ח דל"ג, ולפי"ז הקילו רק בכלי שלישי, ועיי"ש ישוב עפי"ז בד' הטור דהחמיר בספל, דלא כמסקנ' הגמ' דספל ל"ד לאמבטי.
- ↑ עי' ב"ח סי' שי"ח ז', דלפי"ז גם כלי שלישי ורביעי אסור, דאל"ה אכתי משכח"ל רחיצה בכלי שלישי ורביעי, וכ"מ בפמ"ג שם משב"ז סקי"ז, ובב"י שם סי"א ד"ה ומ"ש רבינו אבל, בד' הטור, חילק בין כ"ש לשלישי, וצ"ב לב"י, דמשכח"ל רחיצה בחמין, ועי' ב"ח שם, אות ז' [וי"ל דזהו טירחא, ודלא כרבינו]. ובעיקר מה דמייתי רבינו דמשכח"ל אופנים וכו', ע"ע תורא"ש ד"ה אלא.
- ↑ עי' מחציה"ש סי' שי"ח סקל"ה, דמתערבים ומצטננים היינו ב' סברות.
- ↑ והריטב"א ד"ה נותן, פי' דהכא בכוס כ"ר, ומ"מ שרו ב"ה ליתן בה צונן, משום דמים שעומדים לשתי' אינם חמים כ"כ, וב"ש אסורים דלא חילקו בכ"ר בין עומדים לרחיצה או שתי', וע"ע ריטב"א לעיל מ"א. ד"ה המיחם, דמתני' דשרי ליתן מים מרובים בכוס להפשירן, היינו בכ"ר, ולפירוש הריטב"א ההיתר משום דאין נותן שם הצונן לבשלם.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה הא דתנן ור"ן ד"ה הלכה ועהרי"ף ד"ה ומקשו הכא, וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם, ובמאירי דף מ"א. ד"ה המיחם שפינהו, ועייש"ע ברמב"ן ור"ן דעוי"ל דהתנא נק' לש' הפשר בכוס אגב מיחם, ובאמת מותר בכ"ש אפי' לחמם. וע"ע פני שלמה מ"א. ד"ה ונראה, גי' בשם הירושלמי, "לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוך הכוס כדי להפשירן", וזה דלא כהראשונים הנ"ל, וכ"ה הגי' בשינויי נוסחאות פ"ג מ"ה. וע"ע מלאכ"ש בענין זה. והנה מהמתירים לחמם בכ"ש, מבו' דלא תוס' ל"ט. ד"ה כל, דאסור משום דנ' כמבשל. ובעיקר הקו' דהא כוס הוי כ"ש דאין מבשל ואמאי לא התירו נתינת מועטים, עי' ריטב"א מ"א. ד"ה והא, די"ל באופ"א דמתני' בכוס מים שהוחמו ע"ג האש, דהוי כ"ר, וחידש דמיחם וכוס חלוק מאמבטי דלעיל מ. דאין מפשיר שם מים ושמן, והטעם משום דכוס אין רוצה שיוחמו מאוד דעומדים לשתי', וע"כ מותר להפשיר. ובמיוחס לר"ן ד"ה אבל ורע"ב פ"ג מ"ה תי' דמתני' ס"ל דכ"ש מבשל, ופליג אתנא דלק' מ"ב: דאמר נותן לתוך הקערה, ועי' בקול הרמ"ז דתמוה תי' זה, דמה ההכרח לפרש דהתנאים פליגי בזה, והראש יוסף מ"א. ד"ה המיחם, תי' (עפ"י תוס' ל"ט. ד"ה כל, בתי' א') דגם אי כ"ש אינו מבשל, אסור ליתן בכלי דנ' כמבשל, וע"כ מתני' אוסר ליתן בכוס רק להפשיר, ולק' דנותן לתוך הקערה, היינו בתבלין הבא למתק, דל"ח לנ' כמבשל, וכ"ת הרע"א ל"ט. בתוד"ה כל ובאג"ט אופה אות כ"ט סק"ב, ולפי"ז מיושב משה"ק האחרונים לתוס' שם איך התירו ליתן לכוס שהיא כ"ש, והא נ' כמבשל, ויש שתי' דבכוס נ' כמקרר החמין ולא כמיחם הצונן, דעי' תוספת שבת סי' שי"ח סקמ"ו, שתי' דבכוס נ' כמקרר החמין, ובפמ"ג שם א"א סקל"ב, תי' דרק דבר גוש נ' כמבשל ולא מים. והפנ"י מ"א. ד"ה מיהו, תי' קו' הראשונים באופ"א דמתני' ר"ל מהו שיעור ההפשר המותר במיחם דהיינו שלא יהא במים שם כוח לבשל המים בנותן, ככוס דאין יכולה רק להפשיר, והאג"ט שם סק"ג תי' אליבא דהסוברים דיש באח"ב בלח, וביראים (רע"ד) כ' דדבר אפוי יכול להתבשל גם בכ"ש, דקל יותר להתבשל, וע"כ נק' נותן לכוס להפשירן, דבכה"ג שרי אע"פ דכבר נתבשלו.
- ↑ וברמב"ן ד"ה הא, ביאר כעי"ז דאמבטי חמיר ממיחם, דבמיחם התירו מים מרובים להפשירן, ובאמבטי אסור, משום דסתם אמבטי עומדת לחימום. ובתוס' שם, ביארו דלפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא.
- ↑ הנה רבינו מבאר משום די"ל דהחמין היו שם קודם לכן והי"ס מחמתם, והצוננים שהכניס לא נתחממו כ"כ, וכ"כ הר"ן עהרי"ף ד"ה ובכלי שני, והו' בב"י סי' שי"ח ד"ה וכתב עוד הר"ן ובכלי, ועיי"ש דלפי"ז מותר ליתן בכ"ש בכל גווני, ואי"צ לחוש כלל, ובתהל"ד סי' שי"ח סקכ"ח כ' דסברא זו שייכא רק במים שנתערבו במים אחרים, משא"כ מים בכלי שהונחו בכלי אחר ונתחממו, ועכצ"ל דכ"ש ל"ש שיחמם דבר אחר בתוכו לשיעור י"ס, ועיי"ש דכ"מ בסה"ת (סי' רל"ב) דמתיר הפשר יין ושמן בכ"ש, מוכח כנ"ל דהרי אסור להפשיר במקום שיס"ב, וכ"מ מסיעת הראשונים שכ' כמש"כ בסה"ת. והנה הגרשז"א, [הו' בשש"כ פ"א הע' קנ"ד] תמה דהרי רואים בחוש דכ"ש מבשל עד כדי היס"ב, וכגון בשקית תה בכוס כ"ש, ולפי"ז תיקשי גם לאסור הפשר בכ"ש שמא יבוא לידי יס"ב, ועי' שו"ת מנח"ש ח"ב סי' ו' דמשמעו' רבינו יונה (הו' בר"ן על הרי"ף מ"ח. ד"ה והרב) מתבאר דגדר בישול מים שיהי' יס"ב וגם יוכלו לבשל אחרים, וכ"ש דאין בהם כח המבשל, אע"פ שגורמים למים אחרים שיהא יס"ב. ובנתיב חיים סי' מ"ב סק"ב, ביאר דגדר בישול אי"ז רק לתקן האוכל לאכילה, אלא שהופכו מחי למבושל, וקבלה בידים דאי"ז תלוי בחומו אלא גם שיהא כ"ר, אבל כ"ש אינו מבשל רק מתקן המאכל, [וצ"ב דבריו], וכעי"ז בריטב"א ד"ה ולענין, "וקים להו לרבנן דכ"ש אפי' רותח אינו מבשל". וכ"מ במהר"ם חביב, דמתיר ליתן ביצה בכ"ש, אע"פ דחזי' שמתבשלת, דקיי"ל כ"ש אינו מבשל, והו"ד בשו"ת גינת ורדים כלל ג' תשו' ו', [אמנם יל"ב בדעתו באופ"א]. וע"ע בד' רבינו בע"ז ע"ד: ד"ה וענין הירו', בטעם היתר כ"ש.
- ↑ ובצל"ח ד"ה ולמאי, כ' דהו"מ לומר דר"י ס"ל דלר"ש ב"מ ליכא רחיצה בחמין, ודלא כברייתות דלעיל מ. דשרי רחיצת פניו וכו', אלא דמקשי' לר"נ דהוא תלמיד רב ושמואל והם התירו לעיל שם, ואיך פ' כרשב"מ.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה מי ותורא"ש ד"ה אלא ובס' הישר לר"ת סי' ר"ל, ועיי"ש בסי' הישר ובתורא"ש דאין לומר דר"י לא ס"ל כרשב"מ, דהא מקשי' לר"י דכיון דקיי"ל כרשב"מ לא משכח"ל רחיצה בשבת, והול"ל דלא ס"ל כוותי' ומשכח"ל עירוב חמין לצונן בספל ואמבטי.
- ↑ ועי' מהרש"א שהק' דא"כ מה מקשי' לר"י מברייתא דספל אינו כאמבטי, הול"ל דר"י קאי רק לב"ה דשרו באמבטי חמין לצונן, וברייתא כרשב"מ דאוסר באמבטי אפי' חמין לצונן וספל קיל ומותר, עיי"ש ביתר ביאור, ותי' דזה דוחק לפרש ר"י רק לב"ה באבמטי דלא קיי"ל כוותייהו דר"נ פ' כרשב"מ, והוסיף דאע"פ דלתי' הגמ' ע"כ נצט"ל דדימה ספל לאמבטי רק לב"ה, מ"מ אי"ז סותר לרשב"מ דלדידיה גם ספל וגם כוס כאמבטי. ובמהר"ם כ' באופ"א דאי ר"י רק לב"ה, נשמע מזה גם לרשב"מ, דאי"ז מסתבר דב"ה דמקילין באמבטי החמירו בספל, ולרשב"מ דמחמיר באמבטי יקל בספל. ובעיקר הקו', עיי"ש בתורא"ש שתי' באופ"א דר"י ר"ל דרשב"מ פליג ארישא ויש להחמיר בספל וכוס כאמבטי, ונק' ספל כאמבטי, דאי הוה אמר ספל ככוס, הוו"א דכוונ' לב"ה דספל ככוס לקולא.
- ↑ ולפי"ז למסקנא בכוס קיי"ל כב"ה ובאמבטי כרשב"מ, וכ"ה בתוס' שם וברמב"ן ד"ה הא דתנן ובתורא"ש ד"ה ופסק, ובר"ן ד"ה סבר ומיוחס לר"ן ד"ה אסיפא, וריטב"א ד"ה נמצאת. ועי' צל"ח בתוד"ה נותן, דלתוס' עולה דמעיקרא ר"י החמיר בכוס וס"ל כרשב"מ ואוסר צונן לחמין, ובאמבטי היקל בחמין לצונן, ולר"ח בכוס וספל פ' כב"ה דמותר אפי' צונן לחמין, ובאמבטי החמיר כרשב"מ דאסור אפי' חמין לצונן.
- ↑ כ"ה הרמב"ן שם בשם רי"ף ור"ח, וכ"פ הרא"ש סי' ט"ו ובקיצור פ' הרא"ש, וכ"פ הר"ח ד"ה ואוקימנא, וכ"מ ברמב"ם פכ"ב ה"ה ושו"ע סי' שי"ח סי"א, [עיי"ש בר"מ ושו"ע דמותר ליתן חמין לצונן באמבטי].
- ↑ וכ"כ הר"ן ורא"ש שם הוכחה זו.
- ↑ וכ"ה ברא"ש ור"ן שם, וע"ע ריטב"א ד"ה נמצאת למד.
- ↑ וכ"ה המאירי והמ"מ הל' שבת פכ"ב ה"ו בשמו, ולפנינו ליתא, אמנם כ"ד רש"י בשו"ת סי' קל"ז, וע"ע בס' הישר סי' רמ"ג וראבי"ה ח"ב סי' תפ"ג בשם רש"י. ועי' ברד"ה אבל וד"ה תמחוי. וע"ע להלן בד' רש"י.
- ↑ ובתורא"ש ד"ה האילפס והר"ן ד"ה תו סייעיה, הביאו בשם ר"ת דאדרבה משם ראי' דעירוי ככ"ר, דא"א להגעיל גת אלא בעירוי, אמנם התורא"ש דחאו דשאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן ולהכי מקילינן בה טפי משאר איסורין עיי"ש. ובר"ן שם דחה דאיכא לאוקמה בגת של אבן וכגון שהסיקו האור תחתיה ואפי' תמצא לומר דמיירי בשל עץ ובערוי דכלי א' התם הוא ביין צונן הוא אבל בעלמא לא.
- ↑ בס' הישר שם, ובתוס' ל"ט. ד"ה חמין, וכ"ה התוס' בסוגיין ד"ה אבל, בשם ר"י. ועייש"ע בס' הישר סי' רמ"ג הוכחה ממתני' דעירוי ככ"ר, דאמרי' "נותן לתוך הקערה", והדרך ליתן התבלין לתוך התבשיל ולא לערות עליו התבשיל, ומש' דאם קודם נתן התבשיל ואח"ר עירה המים ה"ז מבשל.
- ↑ הו' בתוד"ה אבל, ובתוס' זבחים צ"ה: ד"ה עירה, בשם רבינו שמואל, והו' שיטתו גם בתוס' לעיל ל"ט. ד"ה כל, ועי' ריטב"א שם ד"ה וכל, מה שדקדק ברש"י שם ד"ה מדיחין, וע"ע תוס' מ"א. ד"ה מוליאר, דמש' כרבינו שמואל, ובעיקר ד' רבינו שמואל, כ"כ גם רבינו יונה הו' בר"ן על הרי"ף לק' מ"ז: ד"ה והרב, ונימו"י ב"ב י"ט. ד"ה גם ה"ר, ועיי"ש ברבינו יונה דאסור לערות מכ"ר לכ"ר, דכשיוצא מהכ"ר מיד פסקה רתיחתו ושוב מתבשל בכ"ר שבא לשם, וכ"פ בשו"ע סי' רנ"ג ס"ד.
- ↑ אמנם בתוד"ה אבל, דחו ראיית הרשב"ם כנ"ל דעד דמדקדק מרישא דוק מסיפא וכו', אמנם עי' רע"א ליישב דאי"ז סתירה, דגם אי עירוי ככ"ר, חלוק נתינה לכ"ר דהוי בישול מה"ת, לעירוי מכ"ר דהוא רק דרבנן, וע"כ רישא לא מזכיר עירוי מכ"ר דמיירי רק גם לענין ביה"ש, וסיפא לענין שבת עצמה, ובעיקר הענין אי כ"ר עצמו דאו' ואסור גם בביה"ש, דכ"מ ברע"א הנ"ל, אמנם עי' רש"י בע"א ד"ה לא יתן, דאסור רק משחשיכה, ועי' רע"א ל"ט. ד"ה ובעיקר. עוד ביאר הגרע"א דנידו"ז תלי' בספק הגמ' אי ר' יהודה דלכל נותן חוץ מדבר שיש בו חמץ וכו', מיקל בכ"ר, ולפי"ז י"ל דעירוי ככ"ר, ולא הוזכר במתני' דר"ל דלר"י שרי אפי' בכ"ר, אך ר"י מחמיר גם בכ"ש, י"ל דסיפא מזכיר רק נתינה לכ"ש לאשמעי' דפליג גם בכ"ש, ול"ש לדקדק מזה לעירוי, ועיי"ש דלפי"ז מבו' מה דמיבעי אליבא דר"י, אע"פ דלא קיי"ל כוותיה. ועי' עוד בישוב הסתירה, בפמ"ג סי' שי"ח משב"ז סקי"ב ובאג"ט אופה אות ל"א סק"י.
- ↑ אמנם לפי"ז ק' למ"ד עילאה גבר, וכה"ק הרא"ש שם, וכה"ק עו"ר. ובר"ן ד"ה ורבינו שמואל, כ' דאיכא למידחי דהתם מיירי כגון שנטף מרוטבו על החרס שקלוחו נפסק, אבל היכא שאין הקלוח נפסק אפשר דמבשל הוא. ובעיקר הענין אימת אמרי' דשייך הנידון אי עילאה או תתאה גבר, עי' משנ"ת לעיל מ"ב. בד"ה נותן.
- ↑ בתוד"ה אבל, משמ' דהם ב' שיטות, דלר"י ור"ת עירוי ככ"ר לגמרי, אמנם התוס' מסקי שיטה אחרת דעירוי מבשל רק כדי קליפה, אמנם עי' תורא"ש. ובאמת כשי' זו דמבשל כדי קליפה, כן שי' תוס' פסחים מ: ד"ה האילפס, ועי' אג"ט אופה אות ל"א סק"ג, דלשיטה זו תיקשי דלפי"ז ע"כ עירוי דהכא הוא מכ"ש, ואמאי לא התירו גם שרייה, ובאמת כה"ק התוס' בפסחים מ: ד"ה האילפס, והו' במלא הרועים בתוס' כאן. [וקו' זו הק' התוס' לעיל ל"ט. לשיטת ר"י ור"ת דעירוי ככ"ר, ועיי"ש משנת"ב], ובאג"ט שם תי' דלדעתם דמבשל רק כדי קליפה, מותר עירוי מכ"ר, דבאותו זמן שנוגע בתבשיל אינו מבשל הקליפה כל צורכה, ובמנחות נ"ז. מבו' דבישול כמאב"ד מצד אחד ל"ח בישול, ומ"מ י"ל דלא בזה שרייה, ובעיקר הענין בדין בישול מצד א' דל"ח בישול, כ"פ הרמב"ם פ"ט ה"ה. ובעיקר הדימוי של בישול כדי קליפה לכמאב"ד, כ"מ בשעה"צ שם סק"ה, ועי' להלן. ועייש"ע באג"ט דאע"פ דבישול מצד א' פטור ואסור, י"ל דדוקא בשר ע"ג גחלים דיכול להתבשל לגמרי, אך בקילוח לא גזרו, אמנם עי' שביה"ש מבשל סקנ"ט, לאסור בישול מצד א', מדין ח"ש. ועייש"ע במלא הרועים הנ"ל בשם התוס' בפסחים שם שתי' דהכא מיירי בכ"ש, וכמש"כ לד' ר"ת ור"י, ומבו' דס"ל דבישול כדי קליפה מצד א' הוי בישול. והנה בשעה"צ שם סק"ה הק' כעי"ז למג"א (שם סקל"ב) עמש"כ בשו"ע (ס"י) לאסור עירוי מכ"ר, ופי' משום דמבשל כדי קליפה, וק' לפימש"כ האחרונים דכדי קליפה דמי לכמאב"ד, ונמצא דהוי כמאב"ד מצד א' דאינו כלום, ור"ל דאפשר דיש בזה איסור מדרבנן, [ועיי"ש דהוא דבר חדש, וצ"ע].
- ↑ וכ"כ התורא"ש הנ"ל, אמנם יעו"ש דלפי"ז אין ראי' לר"ת, אך ר"ת הוכיח משם.
- ↑ וע"ע תוס' לעיל שם, דכ"מ גם מלק' קמ"ה: דכל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, ולא חילק בין מדיח מכ"ר לכ"ש, והיינו משום דאינו מבשל, וכ"כ התוס' בפסחים מ: ד"ה האילפס, ועיי"ש דלהסוברים דעירוי ככ"ר, צ"ל דמדיחין היינו בכ"ש, ועיי"ש להק' לפי"ז דאי מיירי בכ"ש, א"כ שרי גם להדיח, וצ"ל דאסור לשרות בכ"ש משום מיחזי כמבשל, א"נ דנקט מדיחים לאשמעי' דבקולייס אסור גם זה משום דהוי גמ"מ.
- ↑ עי' לעיל מה שהו' דהתוס' דחו ראי' זו, אמנם הגרע"א יישב דחייתם.
- ↑ ראי' זו הביא ר"ת לשיטתו והו' בתוס' לעיל ל"ט. ובסוגיין כ"כ בשם ר"י. ובעיקר הענין עי' רש"י בזבחים שם ד"ה ה"ג, דבתוה"כ גרסי' ת"ל אשר בו ישבר, כלו' מדלא כתיב אם בכלי חרס תבושל ישבר, מש' דגם בבלוע.
- ↑ וכעי"ז בר"ן ובמאירי שם. וע"ע תורא"ש ד"ה והיה ר"ת. וכן עי' מיוחס לר"ן ד"ה אבל נותן בשם הרא"ה.
- ↑ הו' בתוס' בסוגיין ובזבחים שם, וע"ע בר"ן ד"ה אבל.
- ↑ וכן עי' בר"ן ד"ה והביא ראי', לדחות הראיה. ובמאירי שם כ' דבירו' אי' להדיא דעירוי אינו ככ"ר.
- ↑ בעיקר הענין ע"ע בתורא"ש שם מש"כ ומה שצויין בדבריו
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |