פני יהושע/שבת/מב/א

פני יהושע שבת מב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל מכבין גחלת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשה וכי משום דס"ל כר"ש בדשא"מ יסבור נמי כר"ש במלאכה שאצ"ל כו' ועלתה להם בקושיא מהך סוגיא דפרק כל התדיר. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצ"ל דשפיר סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דודאי הא בהא תליא אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קס"ד דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ"ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא"מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר"ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מה"ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ"ל חייב וכרבי יהודה וע"כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא"כ מה"ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא"מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש"ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר"ש דדבר שא"מ מותר אי לאו מהאי קרא. מיהו התרצן משני דאף על גב דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצ"ל ולא דריש מלאכת מחשבת אפ"ה לענין דשא"מ שפיר מצי סבר כר"ש מה"ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את"ל דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ"ה פטור בדשא"מ מקרא אחרינא ונ"ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא"מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:

ואבע"א סברא דסבר המקשה דע"כ מהך מימרא דשמואל דאסור לכבות גחלת של עץ בר"ה ממילא מוכח דס"ל דשא"מ אסור דאי ס"ד דמותר אם כן אפילו גחלת של עץ נמי לישתרו דאע"ג דסבר משאצ"ל חייב אפ"ה הא לא מכוין כלל לכבות וכ"ש שלא מתכוין לעשות פחמין ואי משום דלענין כיבוי הוי פסיק רישא דמודה ר"ש אפ"ה איכא למימר דהמקשה דהכא ודפ' כל התדיר כאביי ס"ל דמקמי דהדר ביה בפרק ר"א דמילה הוי סבר דאפילו בפסיק רישא מתיר ר"ש ויותר נראה דאפילו את"ל דמודה ר"ש בפסיק רישא אפ"ה סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דבפסיק רישא נמי לא אסור אלא מדרבנן. וא"כ מקשה שפיר אפילו גחלת של עץ לישתרו דבמקום היזיקא דרבים לא חייש שמואל לאיסור דרבנן מדמתיר בגחלת של מתכת. ובלא"ה ע"כ כך הוא סברת המקשה דפרק כל התדיר דאל"כ אמאי אמר שמואל המתנדב יין מזלפן ע"ג האישים הא קמכבה והך כיבוי לכאורה הו"ל פסיק רישא וא"כ אפילו לר"ש אסור אע"כ בחד מהנך גווני דפרישית אי משום דלית ליה לשמואל הא דמודה ר"ש בפסיק רישא וכאביי מקמי דהדר ביה או שנאמר דהא דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו לענין איסור דרבנן ומש"ה מותר לזלפו ע"ג אישים היינו משום דבמקום מצוה לא גזרו וא"כ מקשה הכא שפיר דאפילו בגחלת של עץ לישתרי משום נזקי דרבים כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כדפרישית. מיהו התרצן דהכא שפיר מוקי ליה שמואל כר"ש לגמרי בדשא"מ דהא דאסר בגחלת של עץ היינו משום דהו"ל פסיק רישא וסובר דמודה ר"ש בפסיק רישא דאסור מדאורייתא והא דאמר שמואל בפרק כל התדיר מזלפן ע"ג אישים ע"כ מוקמינן לה בטיפות דקות בענין דלא הוי פסיק רישא כמ"ש התוס' לקמן בפרק הבונה (דף ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא) ע"ש כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

שם והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות בר"ה כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דלא שייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת כמו שפי' רש"י ז"ל אכתי ליתסר משום דמצרף ותירץ שם לחד תירוץ דכל צירוף דר' יהודא אפילו צירוף דכלים לא הוי אלא מדרבנן וכבר כתבתי לעיל שכן נראה לי ג"כ בשיטת רש"י דלא שייך צירוף אלא כדרך הצורפין שמצרף כדי לעשות ממנו כלי אלא דמלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיקל יותר דכל צירוף הוי מדרבנן אלא דאכתי קשה לפי' התוס' שכתבו לעיל וביומא דצירוף כה"ג הוי מדאורייתא היכא שמתכוין לכבות משא"כ בהאי דיומא אינו מתכוין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי שרי שמואל לכבות גחלים של מתכות למאי דס"ד מעיקרא דשמואל סבר לגמרי כר"י אפילו בדשא"מ וכמ"ש התוספות דס"ד דהא בהא תליא דלר"י דלא בעינן מלאכת מחשבת כלל מש"ה אסור מדאורייתא אפילו בדשא"מ אפילו לענין שבת וא"כ למה התיר בגחלת של עץ דנהי דליכא כיבוי אפ"ה ליתסר משום מצרף ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ הא דשרי שמואל לכבות גחלים של מתכות בר"ה היינו דוקא כשלא הגיע לצירוף:

אלא שראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין שכתבו בשם בה"ג ורבינו האי גאון ור"ח ז"ל דשמואל מתיר בגחלת של מתכת אפילו באיסור דאורייתא משום סכנה משא"כ בשל עץ דאסור משום דלא שייך ביה היזיקא דרבים שגחלת של עץ לפי שהאש בוערת בהם הכל מרגישין ונזהרין ממנו וכתב הר"ן ז"ל דע"כ לדבריהם הא דשייך איסור דאורייתא בגחלת של מתכת היינו משום צירוף דמסתמא ודאי הגיע לצירוף וע"ש שנדחק מאוד ליישב דברי הגאונים במה שהתירו איסור דאורייתא בכה"ג במאי דמשמע דליכא סכנה כ"כ:

אמנם לדעתי לולי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל היה נ"ל ליישב דברי הגאונים בפשיטות שמעולם לא עלה על דעתם להתיר איסור דאוריית' בשביל היזיקא כי האי אלא דאינהו נמי סברי דבגחלת של מתכת ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ואי תיקשי א"כ למה הוצרך לפרש מה שאוסר שמואל בגחלת של עץ היינו משום דהכל מרגישין בו ותיפוק ליה דבלא"ה אסור למאי דמסקינן במלאכה שאצ"ל ס"ל כר"י ולענ"ד משום הא לא איריא משום דהגאונים אית לן למימר שפסקו כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר"ש וכדמשמע לעיל בפרק במה מדליקין (דף ל"א ע"ב) דרבי יוחנן מוקי לדרבי יוסי כר"ש דפליג עליה דר"י א"כ משמע דטעמא דרבי יוחנן משום דכר"ש ס"ל ואמוראי בתראי נמי איירי התם במילתא דר' יוחנן אלמא הכי ס"ל ובלא"ה הביאו הפוסקים כמה ראיות דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל. ואם כן לפ"ז מדלא אשכחן מאן דפליג אדשמואל במאי דקאמר אין מכבין בגחלת של עץ משמע להו להנך גאונים דבשל עץ טעמא אחרינא איכא אליבא דכ"ע כיון דליכא היזיקא דרבים והכל מרגישין בו:

והא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי לישתרי אע"ג דלשיטתם בשל עץ ליכא היזיקא דרבים אפ"ה מקשה שפיר דלמאי דס"ד דמלאכה שאצ"ל ודשא"מ כולהו חדא מילתא היא ושוין לגמרי א"כ כי היכא דמתיר ר"ש אפילו לכתחילה בדשא"מ כה"ג יש להתיר לר"ש במלאכה שאצ"ל נמי לכתחילה. מיהו למאי דמסיק הש"ס לחלק בין משאצ"ל ובין דשא"מ א"כ הדרינן לסברא דנהי דבדשא"מ מתיר ר"ש אפילו לכתחילה אפ"ה במשאצ"ל מודה ר"ש דאסור מדרבנן כדמשמע בכל הש"ס כנ"ל נכון ליישב שיטת הגאונים ז"ל בלי שום גמגום. ולפ"ז יש לי מקום עיון על הטור שכתב בא"ח סי' של"ד דאפילו בגחלת של עץ מותר והיינו משום שסובר דקי"ל כר"ש כמ"ש הב"י והש"ע נמי הביא שני דיעות בזה דלהרמב"ם שפוסק כר"י אסור בגחלת של עץ ולמאי דפרישית בשיטת הגאונים נראה בעליל דבשל עץ אסור אפילו לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ש כיון דליכא היזיקא דרבי וא"כ אף ע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפ"ה איכא איסורא דרבנן וצ"ע לדינא ודוק היטב:

פיסקא אבל נותן כו' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' ופירש"י דקסבר תתאה גבר כו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י בזה דשייך הך מילתא בהך פלוגתא דר"פ כיצד צולין דפליגי רב ושמואל בהכי רב סבר עילאה גבר ושמואל סבר תתאה גבר דהא ודאי ליתא דא"כ למאי דקאמר רב התם דצונן לתוך חמין עילאה גבר ושרי תיקשי ליה מתני' דהכא דאסרינן במיחם צונן לתוך חמין כדי שיחמו ואמאי לימא עילאה גבר וכ"ש למאי דמפרש"י לעיל בסמוך דרב מפרש המיחם שפינה ממנו החמין כרב אדא אלמא דאפילו בכה"ג אסור ליתן צונן לתוך חמין אפילו בחמימות של כלי לבד ולא אמרי' עילאה גבר והצונן מקרר את הכלי אע"כ דאין לדמות כלל איסור שבת דתליא בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דאיירי בהו רב ושמואל התם דלאו בבישול לחוד תליא מילתא אלא בנתינת טעם ואפילו ע"י פליטה ובליעה אסור דבדבר שיש בו רוטב אסור לגמרי בנתינת טעם וכשאין בו רוטב צריך קליפה או נטילת מקום או הדחה כדאיתא שם בסוגיא וכל זה לא שייך לענין שבת. ועוד דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלא אמר רב עילאה גבר אפילו באיסור והיתר דצונן לתוך תמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע שכן הוא דהא ודאי לא פליג רב אמתני' דטיפת חלב שנפלה על הבשר ומסתמא איירי בחלב צונן ורב גופא נמי אמר התם דכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהבשר אסור והחלב מותר ומוקמינן לה התם בשקידם וסילקו והיינו נמי מה"ט שהבשר צונן חוזר ומתחמם וא"כ מסתבר טובא דבכה"ג הא דאמר בצונן לתוך חמין עילאה גבר כגון שקדם וסילק הצונן לאלתר וכמדומה לי שראיתי כן בספר הראב"ן נמצא דלא דמי כלל למשנתינו וברייתא דהכא שלא סילק הצוננים מתוך החמין ובלא"ה נמי לא דמי איסור שבת לשאר איסורין כלל כדפרישית. ולפ"ז אפשר דלזה נתכוין רש"י בעצמו מ"ש דקסבר תתאה גבר דכוונתו דבכה"ג כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי ב"ש וב"ה שוין לדבר זה כיון דבבישול תליא מילתא ואין דרך בישול בחמין לתוך צונן:

ומתוך כך נתיישב לי הא דאמרינן בפסחים (דף ל"ז ע"ב) דפליגי ב"ש וב"ה במעיסה והחליטה ומקשה הש"ס דלת"ק מ"ש מעיסה ומ"ש החליטה וכתבו התוספות דתימא לר"י דמאי קושיא נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ בדוחק ע"ש. ולמאי דפרישית מקשה הש"ס התם שפיר דודאי ליכא למימר דב"ש וב"ה פליגי בעילאה גבר דהא אשכחן בברייתא דהכא דב"ש וב"ה שוין בדבר זה במידי דתליא בבישול והתם לענין חלה נמי בבישול תליא מילתא כדמוכח התם ע"ש כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון כו' אינו מבשל כמו שאפרש עכ"ל. ולכאורה לפי מה שקיצרו התוס' במובן בדיבור זה נראין דבריהם כסותרים שהרי כתבו דלמ"ד תתאה גבר עירוי מבשל כדי קליפה וא"כ משמע דאסור ואם נתכוונו למ"ש בסוף הדיבור דחמין לתוך צונן היינו שהצוננים מרובים ומש"ה פשיטא להו להתיר אפילו בכלי ראשון אלא דלפ"ז לשון דאינו מבשל לא שייך הכא מיהו יש ליישב דבריהם דבלא"ה מה שכתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שאמר ר"ת לא פסיקא להו כ"כ דמה שהקשו על פירש"י מדלא מקשה מסוגיא דהכא אמ"ד עילאה גבר אין זו קושי' כ"כ דהא בלא"ה מייתי הש"ס בפרק כיצד צולין ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דאיירי בהך מילתא גופא דפליגי רב ושמואל ועוד עכ"פ הוי מצי למימר דהא דלא מקשו התם מברייתא דהכא למ"ד עילאה גבר דהוי מצי למידחי ולפרש כפי' ר"ת משא"כ לפי האמת דקי"ל דתתאה גבר דתניא כוותיה ודאי יש לן לפרש הברייתא דהכא כפשטא דחמין לתוך צונן שרי בכל גווני משום דתתאה גבר ובאמת שכ"כ הב"י שכוונת הטור א"ח סי שי"ח שכתב הטעם דתתאה גבר ע"ש וממה שהקשו עוד על פירש"י דלמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה נראה ג"כ דהך סברא לא פסיקא להו כ"כ דהא לקמן ע"ב כתבו התוס' עצמן מחלוקת הרשב"ם והר"י בזה אם עירוי דינו ככלי ראשון או ככלי שני והכריעו דאינו מבשל אלא כדי קליפה וכבר יש מקום לומר דאפילו כדי קליפה לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע בלא בישול ולפ"ז שרי בשבת אלא דאפשר דמה שמפרש ר"ת בענין אחר לאו משום הך קושיא לחוד מפרש כך אלא דבלא"ה לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דשייך עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבים זה בזה כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין. נמצא לפ"ז דלא פסיקא להו להתוס' להכריע כ"כ בין הפירושים לטעמא דברייתא מש"ה סתמו וקיצרו כאן עכ"פ לכל הפירושים דמאן דשרי חמין לתוך צונן היינו אפילו בכלי ראשון כנ"ל בכוונת התוספות ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואפילו למ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז"ה עכ"ל. מה שהוצרכו להביא ראיה על זה אע"ג דבהך ברייתא דפרק כיצד צולין גופא מבואר להדיא דחמין לתוך צונן קולף אלא דהתם איכא למימר דלאו משום דמבשל כדי קליפה אלא משום דמבליע כדי קליפה דלענין איסורין בליעה בלא בישול נמי אסור וא"כ אין זה דומה לאיסור שבת דלא תליא אלא בבישול דוקא לכך כתבו כמו שאפרש לקמן והיינו במה שהביאו ראיה מסוגיא דזבחים פ' דם חטאת דעירוי חשיב כמבשל כיון דמרבינן לה מאשר תבושל כנ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

בא"ד אלא נראה כמו שאמר ר"ת כו' עס"ה. כבר כתבתי דנראה דלאו משום הך קושיא שהקשו התוס' על פירש"י הוצרך ר"ת לדחוק ולפרש דהברייתא דשרי חמין לתוך צונן איירי דוקא בצוננים מרובים וזה דוחק כמו שהקשו כל המפרשים על פי' ר"ת אלא משום דבלא"ה לא משמע ליה לר"ת לפרש כפירש"י משום דלא שייך הכא עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבין אלא דאכתי קשיא לי על מ"ש התוס' כאן דנראה להם לפרש כפי' ר"ת ומאי דוחקייהו לפרש כן דכיון שכבר כתבו דהאי דאסרו ב"ה צונן לתוך חמין באמבטי אפילו בכלי שני היינו משום דגזרינן אטו כלי ראשון דהיינו נמי טעמא דב"ש בכוס וא"כ בפשיטות מצינן לפרש דדוקא בצונן לתוך חמין שייך לגזור כלי שני אטו כלי ראשון כיון דעיקר תשמישו של כלי ראשון היינו צונן לתוך חמין ודרך בישול בכך משא"כ חמין לתוך צונן שאין זה דרך תשמישו של כלי ראשון ונראה ברור דלא שייך בישול דאורייתא בכה"ג דהא אפי' אי עירוי מבשל כדי קליפה אפילו הכי לא הוי בישול כיון שחוזרים ומתערבים ומתקררין למאי דקי"ל דתתאה גבר ומש"ה שרי ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פירשו כן. ובאמת נראה לי שזהו שיטת רש"י דמש"ה הוצרך לפרש טעמא דתתאה גבר כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי ופירש"י ואע"ג דכלי שני הוא כו'. משמע לכאורה מל' רש"י דאמבטי היינו כלי ראשון וזה החילוק שבין אמבטי לכוס א"כ יש לדקדק על פירושו כמו שהקשו בתוס' דהו"ל למינקט מיחם:

אמנם לע"ד אין זה מוכרח בכוונת רש"י דשפיר אפשר לומר דאמבטי נמי הוי כלי שני אלא דעיקר החילוק שבין אמבטי לספל היינו משום דסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו כדאשכחן לעיל באמבטאי דרבי ובדוכתי טובא ואף ע"ג דרחיצת כל גופו אסורה בשבת היינו לאחר גזירה וא"כ אפשר דפלוגתא דב"ש וב"ה קודם גזירה ומש"ה מחמרינן בה משום דלרחיצת כל גופו צריך שיחמו הרבה כדי שיעמדו בחמימתן כל משך זמן רחיצה וכדי להזיע משא"כ בספל שאינה עומדת אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו מש"ה תנא ר' חייא דספל אינו כאמבטי אבל רב יוסף הוי סבר למימר דאפילו בספל שאינו אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו אפ"ה צריך לחמם הרבה יותר מכוס שהוא לשתייה:

ובזה היה נ"ל ליישב ל' הטור א"ח סימן שי"ח שהשמיט דין האמבטי ולא כתב אלא דין הספל והיינו משום דהאידנא לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו ועל הזיעה א"כ לא שייך דין האמבטי כלל כי אם בחמי טבריא ונראה דבחמי טבריא לא שייך להחמיר כלל בכלי שני אפילו בצונן לתוך חמין כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בחמי טבריא אפילו בבישול גמור. ובזה יש ליישב גם כן לשון הגמרא בסמוך דקאמר מי סברת ר"ש אסיפא קאי וכתב הרא"ש בכוונת הרי"ף ז"ל שדקדק בלשון מי סברת ע"ש. וא"כ הדקדוק במ"ע על הפוסקים שחולקים על הרי"ף (וכיוצא בזה דקדקתי גם אני לעיל (דף ל"ט ע"א) גבי מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ע"ש) ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי שפיר קאמר הכא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי והיינו משום דבלאו הכי לא משמע ליה כלל לומר דר"ש ב"מ אסיפא קאי כיון דר"ש ב"מ בימי רבי ולאחר גזירה דרחיצה וזיעה הוי וא"כ תו לא שייך הך דינא דאמבטי אע"כ ר"ש בן מנסיא ארישא קאי. ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור ג"כ במ"ש בדין הספל לחלק בין חמין לתוך צונן או איפכא וכבר הקשו עליו הב"י והט"ז שם שהוא נגד גמרא ערוכה דמשמע דספל שרי בכל גווני מפיסקא דרבא ולפמ"ש י"ל דהטור דקדק כן מלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר מי סברת וכבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בק"א:

בפרש"י בד"ה מי סברת כו' דלא שרי ת"ק כו' ואסר אף חמין לתוך צונן עכ"ל. ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש דרש"י ג"כ מדקדק מלשון מי סברת ומשום הכי מפרש דבלא"ה אין שום סברא לומר דרשב"מ אסיפא קאי ומחמיר אף בחמין לתוך צונן אפילו בכלי שני כיון שאין טעם לדבר כנ"ל:

בתוס' בד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד דארישא קאי כו' מאי קמ"ל רב יוסף כו' כוס הרי הוא נמי כאמבטי לר' שמעון בן מנסיא דהלכתא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דבלאו הכי יש לדקדק אהא דמקשה בגמרא מדר"נ אדר"י למאי דס"ד מעיקרא ואטו גברא אגברא קא רמית ואפשר דלא שמיע ליה הא דר"נ או דלא ס"ל אלא ע"כ אפ"ה לא נראה להגמרא שום סברא לומר דר"י פליג אדר"נ מדלא מהדר ליה אביי ממימרא דר"נ. נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וא"כ הלכה כמותו כדאמר ר"נ ולא אשכחן מאן דפליג עליה אלא ארישא קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דר"י לית ליה דר"נ דאמר הלכה כר"ש ב"מ כיון דסתם מתניתין דמיחם הוי דלא כר"ש ב"מ ואפשר עוד לומר דר"נ ור"י במילתא דר"ש ב"מ גופא פליגי דר"נ סבר דאסיפא קאי ור"י הוי סבר דארישא קאי וא"כ אין הלכה כמותו כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק:

במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. משמע דעיקר רבותא דאף לאחר שהעבירן מן האור אפ"ה דינן ככלי ראשון דמבשל ואף דלכאורה לאוקימתא דאביי לעיל דמפרש למתני' דמיחם שפינהו היינו שפינה מעל האור ואפ"ה אסור ליתן לתוכו מים מועטים א"כ ממילא שמעינן דאף לאחר שהעבירן מן האור הוי ככלי ראשון דהא בסיפא דהך מתני' דמיחם קתני להדיא אבל נותן הוא לתוך הכוס אלא אפ"ה איצטריך לאשמועינן הכא אפילו בתבלין שצריכין בישול יותר ממים אפ"ה אסור אף לאחר שהעבירן מן האור. ותדע שכן הוא דהא רבי יהודא פליג הכא בסיפא דמותר ליתן תבלין לאילפס וקדרה לאחר שהעבירן מן האור וברישא לענין מים לתוך המיחם משמע דמודה ר"י דאסור דהא אביי גופא מוקי להך מתני' דמיחם כר"י אלא ע"כ כדפרישית דיש לחלק בין תבלין לשאר דברים וכמ"ש התוס' להדיא לקמן בסמוך בד"ה לכל קדירות רותחות. אלא דקשיא לי דבפ' קמא דמעשרות פליגי נמי ר"י ורבנן וקאמר ר"י נמי לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והתם אשמן קאי לענין מעשר דלת"ק כיון שנותן השמן לאילפס וקדירה הוי כבישול וקובע למעשרות ולר"י לא הוי כבישול א"כ משמע להדיא דאפי' בשמן דמשמע לעיל (דף ל' ע"ב) דהפשירו זהו בישולו לפי גירסת רש"י ואפ"ה קאמר ר"י דלא הוי כבישול א"כ קשיא דר"י אדר"י ונראה דוחק לומר דנהי דמסקינן בשמעתין דר"י אאילפס וקדרה דרישא פליג ואפ"ה בהך מתניתין דמעשרות לא קאי ר"י אאילפס וקדרה דסיפא אלא אתמחוי דרישא וזה דוחק ואפשר דיש לחלק בין בישול דשבת לבישול דמעשר דלענין מעשר בעינן בישול גמור יותר משבת אלא דהא נמי לא מיחוור אדרבה משמע איפכא דהא לענין מעשרות תנן בפ"ד משנה א' דאפי' מליחה קובע למעשר ולענין שבת מליחה לא הוי כבישול אלא במליחת עורות חייב משום מעבד כדאיתא להדיא בפרק כלל גדול. ועוד דבירושלמי דמעשרות בהך פלוגתא דר"י ורבנן גופא משמע להדיא דשבת ומעשרות שוין לענין זה ע"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל כפי' ראשון שכתבתי והיינו מה"ט גופא דלענין מעשר לא בעינן בישול גמור כמו בשבת ומש"ה סובר ר"י דבדבר שיש בו חומץ וציר אפילו כלי שני קובע למעשר ובמעשרות ארישא הוא דפליג כנ"ל ועדיין צ"ע:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.