רשב"א/נדרים/לא/ב

רשב"א נדרים לא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל. כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי – לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.

ושוקל לו את שקלו. דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו – לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי – לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי – לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא – לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי – לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא – לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע – לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר – לפי השי"מ] (אלו) [אלא – לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע – לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא – לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינןגזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי. ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.

עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות. ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל. וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן מג, א] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.