שיטה מקובצת/נדרים/לא/ב

שיטה מקובצת נדרים לא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתין כולה בין רישא בין סיפא בזבינא מציעא דלא חריפא כולי האי ולא רמיא על אפיה ומשום דליכא למיקם עלה דמילתא הי מינייהו קא מתהני קא פסיק ותני דשוה בשוה לא. פירוש.

לשגרן לבית חמיו ואמר חתן לתגר אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם. לפי הטובה שיחזיקו לי. צריך לומר שיש בהן פחת קצת שאם לא כן חושש אני בו משום רבית כדודא דמר עוקבא דאי לאו פחתא דנחשא הוה אגריה אסור פרק איזהו נשך. ודומה לצאן ברזל שאסור לקבל מישראל. בהליכה חייב. דהוי כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין. בחזרה פטור שכבר פסקה הנאתן דמאחר שברצונו תלוי להשיבם הוי שואל עליהו בשעת הולכה אבל בחזרה לא שכבר נפסקה הנאתן אלא כשומר שכר או כשוכר הוי וחייב לכל הפחות בגנבה ואבדה דנושא שכר הוא במה שהחזיקו לו טובה בבית חמיו. וכן משמע פרק השוכר את האומנין דמפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי. הרא"ם. והרי"ץ ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל וז"ל: בהליכה חייב. דשמא יקחוהו מידו והנאת לוקח הוא ולפיכך חייב. אבל בחזרה פטור מלשלם אלא כדי טובת הנאה שהיה לו ממה שהראה בדעתו שרצה לקנות כלים לצורך בית חמיו ולא נשאר בשבילו כלל. ומכל מקום לשלם תשלומין גמורין לא דהא לית הנאה גמורה מינייהו דהא לא קבלוהו. מפני שהוא כנושא שכר. אחיוב דרישא קאי. חייביה רב נחמן לשלומי. לפי שהסרסור הוא נושא שכר שאם ימכרנו יתנו לו שכרו. ומאד קשה בעיני האי מסקנא דהכא משמע דנושא שכר חייב באונס מיתה והתם בבא מציעא קיימא לן הילכתא פסיקתא ולית מאן דפליג דנושא שכר פטור מאונסין ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה. ואם נאמר דאין לחוש על מסקנא זו יש תימה כי הכא עיקר הפוסקים של התלמוד מודו בזה דהיינו רב נחמן ורבא. על כן צריך עיון גדול. עד כאן.

תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים. פירוש דכיון שנתגיירו הוו כישראל ובשם ישראל יכנו. מן הגרים מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים מכהנים ולויים מותר בישראל. הנודר מן הכהנים מותר בלויים מן הלויים מותר בכהנים. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש. מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו. פירוש דיושבי העיר נקרא בשלושים יום. המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פירוש דאף על גב דאמרינן בני בנים הרי הן כבנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואינן קורין בנים לבני בנים. הרנב"י.

מתני' מותר בערלי ישראל. כגון שמתו אחיו מחמת מילה דמכל מקום מולי לב הם. אבל מי שהניח ברשעו למול לא יהיה מותר בו. במולי אומות העולם. ערבי מהול גבעוני מהול דלאו מולי לב נינהו. שאין הערלה קרויה אלא לשם הערלים. שכולם ערלי לב כדכתיב כי כל הגוים ערלים. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: כי כל הגוים ערלים. אפילו המולים שאירע להם דבר ונימולו. וכל בית ישראל ערלי לב מכלל דלא שייך בהם לומר ערלות סתם. צריך עיון אמאי לא בעי בגמרא מאי ואומר. ושמא לאו דרכיה דתלמודא למיבעי מאי ואומר אלא היכא שיודע בו לומר נפקותא וכזאת הסברא אנו צריכין לומר בכמה מקומות שאין התלמוד מוליך השיטה כמו שמוליכה במקום אחר ודוק ותשכח. שנתגנו בה רשעי ישראל לקרותן ערלי לב.

ר' יוסי אומר. לא פליגי הני תנאי אלא דורשים בשבח מילה. אפילו שעה אחת. מדפגעו בדרך מכלל דאז היה זמנה דאין מזמן מרובה ועבר כבר קודם (א"ה נ"ל דצ"ל דאי זמן מרובה עבר כבר קדם) היה לפגעו ולא בדרך דאנוס היה. וכי תימא דשטן מקטרג בשעת הסכנה כמו בדרך זה אינו דשליח מצוה היה. ואין להקשות אם כן למה פגע בו דיש לך לומר דאין המצוה מצלת שלוחה מן העבירה אם עושה אותה בדרך. הרא"ם ז"ל.

מלא שעה. ויש גורסין מלא שער כלומר כל זכיות שעשה משה לא עמדו בעדו להגן עליו בשעת שנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה'.

אם לא בריתי. דהיינו ברית המילה יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובפרק קמא דע"ז נדרש אם לא ברית התורה שנוהג יומם ולילה דכתיב והגית בו יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והכי משמע טפי כי לפי דרשא דהכא קשה כי חקות שמים וארץ היינו יומם ולילה כי הם תלויים בתנועת הגלגל. שהיא שקולה כנגד כל המצות. דכתיב גבי תורה הנה דם הברית וכתיב במילה ואתנה בריתי. או איבעית אימא כי הכל דריש מההוא קרא כי אשכחן שברמז דם ברית וכתיב על כל הדברים האלה דהיינו תורה. הרי"ץ ז"ל:

הנה דם הברית וסיפיה דקרא על כל הדברים האלה. והלא אינו אלא דבר אחד אלא ששקולה וכו':

אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק. וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואף על פי שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרינן אזהרתן זו היא מיתתן אלא בשבע מצות דידהו הילכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה. שיטה.

מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה. קודם שעלה במחשבתו לחשב דבר זה ונענש על שנתעסק תחלה בצרכים הגשמיים מצרכים הרוחניים. אבל זה תימה לי מה היה מסופק משה ממה שאמר אמול ואשהא שלושה ימים המקום אמר לי לך שוב מצרים ולמה לא ידחה המילה זה הדיבור כמו שדוחה שבת דחמירה. ונראה לי כי משה נסתפק בזה ואמר אולי מאחר שהשם אמר לי לך שוב מצרים מכלל דאין לי למולו בדרך עד שאגיע למצרים שאם כן הוא שצריך אני למולו קודם ביאת מצרים לא היה ה' מצוה אותי בציווי הזה ללכת מצרים עד עבור יום השלישי ממילת התינוק. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: הקדוש ברוך הוא אמר לי שוב מצרים מיד ויודע הוא שיש לי בן למול אם כן רצונו שתדחה מצות מילה. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף