אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/לא

יום שישי א' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף לא

כותים בתקנת עזרא לאכול שום בליל שבת

הנודר באוכלי שום האם אסור או מותר בכותים

בגמרא במסכת בבא קמא (פב.) נמנו עשרה תקנות שתיקן עזרא, ובכללן מביאה הגמרא שאחת התקנות היתה, לאכול שום בערב שבת. ומבארת הגמרא טעמה: משום עונה, דכתיב (תהילים א ג) "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא רב כהנא ואיתימא רבי יוחנן, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת [והשום מרבה את הזרע. רש"י].

ובמשנה בנדרים (לא.) שנינו: הנודר משובתי שבת, אסור בישראל ואסור בכותים. מאוכלי שום, אסור בישראל ואסור בכותים. מעולי ירושלים, אסור בישראל ומותר בכותים. ופירש הר"ן (ל.) מאוכלי השום, מתקנות עזרא הוא לאכול שום בליל שבת, לפי שהשום מרבה את הזרע, ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. ואסור בכותים, דאינהו נמי אוכלי שום בערבי שבתות.

ובטור (יו"ד סימן ריז) הביא להלכה את דין המשנה: נדר משובתי שבת או מאוכלי השום, פירוש שאוכלים אותו בליל שבת מתקנת עזרא, אסור בישראל ובכותים. וכתב הבית יוסף: יש נוסחאות שגורסים גבי אוכלי השום 'מותר בכותיים', וכן עיקר. דמשמע ודאי דכותים לא הוו אכלי שום בערב שבת, שהוא תקנת עזרא.

האם הכותים קיבלו על עצמם תקנת עזרא לאכול שום בליל שבת

והתוספות יום טוב (נדרים פ"ג מ"י) תמה על הבית יוסף שכן בגרמא (לא.) אמרו: בתרתי בבי קמייתא, ישראל וכותים מצווין ועושין... בעולי ירושלים, ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינם עושין. והבית יוסף עצמו העתיק דברי הגמרא, אשר בה מפורש להדיא ששני הבבות הראשונות במשנה - שובתי שבת ואוכלי שום, הם בכלל הדברים שהכותים 'מצווים ועושים', וכיצד ניתן לגרוס 'מותר בכותים'.

התוי"ט אף מוסיף שאין לתמוה על כך שהכותים ינהגו כתקנה מאוחרת שתיקן עזרא: דאע"פ שאינה אלא תקנה מעזרא, החזיקו בה לפי שהיה נראה להם תקנה טובה. מידי דהוי כל אומה ולשון שיש להם נימוסין ותקנות. והביא מהר"ן, המפרש והתוספות שפירשו כולם שגם הכותים שומרים תקנה זו של אכילת שום בערב שבת.

ובהגהות מסגרת זהב על המשנה שם, כתב בשם "דודי הגאון מהר"א זצוק"ל בספרו בית אלקים", שתמה על דברי הגמרא הנזכרת אשר ממנה עולה להדיא שהכותים אף הם שומרים ואוכלים שום בלילי שבת, והלא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לח) ובתוספות חולין (ד. ד"ה מצת) מבואר שעזרא נידה את הכותים, ואם כן איך יעלה על הדעת שהם יקיימו גזירתו. וכתב ליישב כעין סברת התוי"ט שאפשר לומר דמכל מקום כיון דמרבה זרע והוי צורך הגוף לכך קיימוהו אף הכותים.

והנה כל דברי התוי"ט והמסגרת זהב הם רק כשנבוא לדון אם מקיימים הכותים את תקנת עזרא לטעמה או שאינם חשים לה. ובאמת בלשון הבית יוסף משמע שעיקר סברתו היא שהכותים ודאי לא אכלי שום כיון שהוא תקנת עזרא, ועל כך השיב התוי"ט שמ"מ אפשר שנוהגים כתקנה זו אף שעזרא תקנה.

טעם הכרמי שומרון שהכותים חושבים תשה"מ בשבת לחטא

אמנם התפארת ישראל (אות מז) כתב טעם חדש לכך שהכותים אינם מסכימים לתקנה זו, בשם ספר כרמי שומרון, והוא שהכותים חושבים לחטא לבעול נשותיהן בשבת, וכוללין זה בהלאו ד'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'. והיינו שלא זו בלבד שהכותים אינם מחשיבים לתקנת עזרא ואולי אף שומרים טינה בליבם על שנידם, אלא יתירה מכך תקנה זו סותרת לדעתם שהם סוברים שתשה"מ חטא הוא בשבת.

וידועים דברי הגר"א (עליות אליהו) שצריך ליזהר בכל דברי חכמינו ז"ל, אף שבטל הטעם שגילו, כי הם לא גילו אלא רק טעם אחד, והעלימו הרבה טעמים כמוסים ונעלמים, מהם אשר בסתרי הקבלה סתרם, ומהם אשר אין מגלין אלא לצנועים ולחכמים, אנשי מעשה הגדולים.

ובהגה שם (אות יב) הביא שמשום כך נזהר מאד מכל דיני גילוי אף שנחשים לא שכיחי [ובהגהת הרד"ל הביא מעשה מהרב מ' פנחס מגיד מישרים בפאלצק בעל 'מגיד צדק' ושאר חיבורים, שהיה משרת את הגאון זמן מה, והיה ציוויו חזק עליו שיזהר מן הגילוי, והיה מביא לו תמיד מים לשתות מן החדש, מן הפלאמפ (מין משאבה) שבחצר בית הכנסת בוילנא. רק פעם אחת בלילה היה עת גשמים ורוח סערה, נתעצל ללכת ומילא מים בחבית מגולה והביא לו. ולמחר אחר תפילת שחרית, הוכיחו רבינו ז"ל על פניו מדוע נתן לו מים מגולים. ולמען הראות גדול ענין הגילוי אף בזמן הזה ושלא יקל הדבר בעיניו על ימים הבאים, סיפר לו רבינו ז"ל, כי היה תמונה אחת מבלבלו כל תפילת שחרית דנא, שע"י שתיית המים מגולים גרם לו זה].

דעת הגר"א שתקנת עזרא לאכול שום היא אף למי שאינו נשוי

והביא שם עוד הוראת הגר"א (מעשה רב סימן קכד) לאכול שום בערב שבת אף למי שאינו נשוי, אף שמפורש בגמרא שטעם התקנה משום עונה, כיון שלכל תקנת חז"ל יש עוד טעמים כמוסים. והביא מעשה מרבי ישראל המ"ץ דוילנא שסיפר לו החיי אדם מעשה, שפעם ישב לפני הגאון יחד עם תלמידיו הגדולים סביב לשולחנו בערב שבת. ושאל להם הגאון אם הכינו להם שום לשבת כתקנת עזרא, והשיבו התלמידים, הלא לא נכון לנו, כי אם אשה עצורה לנו. והשיב להם הגאון: אם כן לא יהיה מילה בשמיני. ולא הבינו כוונתו. והרב בעל חיי אדם, כרגע הבין, ופתח ואמר דברי הגמרא בנדה: מה טעם אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ע"כ. ואם כן כהיום הלא בטל הטעם [שהרי אביו ואמו אסורים עוד זמן רב אחר יום השמיני], ועל כרחך שאף שהטעם הנאמר בו בטל, הדין במקומו עומד. ונענע הגאון בראשו כי לזה כיוון.

והוסיף על כך רבי יהושע העשיל כראיה לדבר שהתקנה קיימת אף כשהטעם בטל, וכגון ברווק, שהרי במשנה בנדרים מבואר שהנודר מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים, והרי עונת הכותים אינה בערב שבת, ואם כן מדוע יקיימו תקנה זו ומדוע ייאסר בהם הנודר מאוכלי שום. אלא ודאי שתקנת עזרא נתקיימה על ידי כל ישראל, אף מי שאין הטעם המפורש בגמרא - משום עונה - שייך בו.

דחיית האבן עזרא ל"פירוש" ענן הקראי שר"י בקרא ד'בחריש ובקציר תשבות'

וציין למקור דבר זה שעונת הכותים אינה בשבת, והוא מדברי האבן עזרא על הכתוב (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבות", שם התייחס ראב"ע בלשונו המליצית לביאורו של ענן הקראי שר"י בביאור הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות': בחריש ובקציר, שהם חיי האדם. אמר ענן - ימחה שמו כענן - כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר - החריש. הלא במלת קציר - יחריש, עכ"ל. דהיינו שאף אם אפשר להעמיס בלשון 'חריש' שפירושו משכב, הלא שהקציר אין לו משמעות והיה לו לשתוק מתיבה זו. ועכ"פ למדנו מכאן כי הקראים המאמינים בתורה שבכתב וכופרים במסורת חכמינו, פירשו כן את הפסוק, ואסרו תשה"מ בשבת.

ומה שתלה התפא"י 'איסור' זה של בעילה בשבת בקרא ד'לא תבערו אש', כתב בתורה שלמה (מלואים לפרשת בשלח עמוד 316) שהוא שגגה ופליטת הקולמוס, וכוונתו שהכותים סוברים כמו הקראים בענין איסור בעילה בשבת וכן באיסור הדלקת נר מערב שבת לשבת.

ואמנם בספר אשר אברהם (לרבי אברהם יעקב ניימארק, נדרים שם) העיר שלא ראי הקראים כראי הכותים, ואפשר שדבר זה השתנה אצל הקראים ממה שהיה אצל הכותים שהקראים נקטו בשיפולי גלימייהו. ואי אפשר לקבוע מסמרות בדבר זה כי אין לנו עיקר שזאת התורה שלהם לא תשתנה.

ובעליות אליהו שם פירש על פי זה את הטעם שתקנו חז"ל עונת תלמיד חכם בערב שבת דוקא, שעשו כן להוציא מלבם של אותם הממאנים, וכמו שמצאנו בכמה מקומות שתקנו חז"ל אי אלו תקנות להוציא מלבם של צדוקים.

האם תקנת עזרא נאמרה רק לתלמידי חכמים שעונתם מערב שבת לערב שבת

ובהערות לסידור הגר"א (לרבי נפתלי הערץ הלוי, הלכות ליל שבת, מעשה רב אות י) ביאר הוראת רבינו לאכול שום בין נשוי ובין שאינו נשוי, משום דתקנתא דרבנן אע"פ שבטל הטעם המפורש צריך לשמור אותו מפני שיש הרבה טעמים שאינם מפורשים. והביא ראיה לדבר מדברי המשנה בנדרים, הנודר מאוכלי שום אסור בישראל, ואם איתא שכל התקנה אינה אלא ישראל נשוי, אם כן היה לתנא לומר 'אוסר בישראל נשוי' - אלא ודאי שגם מי שאינו נשוי הרי הוא בכלל 'אוכלי שום'.

ובספר זכרון סופרים (על המשניות נדרים שם) הקשה שלכאורה מפורש בגמרא בבבא קמא שתקנת עזרא היתה מקרא ד'אשר פריו יתן בעתו' העוסק במשמש מטתו מערב שבת לערב שבת, שזו היא עונת תלמידי חכמים, ואם כן נמצא שכל תקנת עזרא לא היתה אלא לתלמידי חכמים והמתנהגים כמותם בענין זה, ואם כן עדיין צ"ב כיצד כלל התנא בתוך דבריו את כל ישראל כ'אוכלי שום'. ולכאורה גם מזה יהיה מוכח כסברת המפרש לסידור הגר"א, שמלבד הטעם המפורש בגמרא יש טעם נוסף והוא שייך בכל ישראל.

והנה הרא"ש (ב"ק פ"ח סימן יט) הביא תקנת עזרא וכתב: ושיהו אוכלין שום בערב שבת, דזמן עונה היא בשבת, שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת' ראשי תיבות 'ביאה', והבנות בכלל, והשום מרבה הזרע. והפלפולא חריפתא (אות י) הקשה מפני מה נטה הרא"ש מהדרשה המובאת בגמרא, מהפסוק 'אשר פריו יתן בעתו', ודרש כן מקרא אחר ד'ושמרו בני ישראל את השבת'.

ויישב, שהפסוק 'אשר פריו יתן בעתו' נאמר דוקא בתלמיד חכם, וככתוב שם 'כי אם בתורת ה' חפצו', ואילו תקנת עזרא משמע ליה להרא"ש שנתקנה על כל ישראל, בין שהוא ת"ח ובין שאינו ת"ח, ולכן הביא פסוק ד'ושמרו בני ישראל' שממנו נלמד שדין עונה בשבת הוא תקנה כללית לכל ישראל ולא רק לתלמידי חכמים.

ליל שבת עונה לכל כיון שהוא יום מנוחה ותענוג ומסוגל להשפיע נשמות קדושות

ותמה בזכרון סופרים, הלא בגמרא מפורש הפסוק ד'אשר פריו יתן בעתו', וכיצד זה משנה הרא"ש ומביא פסוק אחר ומרחיב התקנה לכל ישראל. וביאר, שבודאי ליל שבת הוא זמן עונה לכל, לפי שהוא יום שביתה ומנוחה, אלא שהתלמידי חכמים בחרו להם לזמן עונה ליל שבת לבד ולא בשאר הימים, ולכן אין עונתם אלא מליל שבת לליל שבת, אבל שאר בני אדם יכולים להוסיף או לגרוע כפי זמן עונתם הקצוב, גם בשאר ימי השבוע, ומכל מקום ליל שבת גופיה לא נגרע גם מאתם. ולכן התקין עזרא לאכול שום לכל בני ישראל, לומר שטוב להם זמן עונה בליל ש"ק, ויליף לה מ'אשר פריו יתן בעתו' שהוא זמן עונה קצובה לת"ח כיון שהוא יום מנוחה ותענוג, וגם מסוגל אז קדושת יום שבת קודש להשפיע נשמות קדושות, כמו שכתוב בספרים הקדושים, ומת"ח נלמד לכל ישראל שאף הם יקבעו זמן עונה גם בליל שבת.

אמנם על דבריו יש להעיר מדברי הר"ן בנדרים (ל.) שכתב: מאוכלי השום, מתקנות עזרא הוא לאכול שום בלילי שבת, לפי שהשום מרבה את הזרע ועונת ת"ח מערב שבת לערב שבת. ואף שבגמרא מבואר גם קרא ד'עונת ת"ח', אבל ביאר הזכרון סופרים שהוא רק ראיה לכך שיש טעם לקבוע עונה בליל שבת, אך תקנת עזרא היא תקנה כללית. ואילו בר"ן משמע שכל התקנה היא רק משום עונת ת"ח. וכ"כ המאירי שכך היא תקנת עזרא כדי להרבות הזרע לתשושי כח העמלים בתורה שבאים לקיים מצות עונה. ויל"ע.

חקירת התורה שלמה אם תקנת עזרא כוללת בתוכה גם את קביעת ליל שבת לעונה

ובתורה שלמה (מלואים לפרשת בשלח עמוד 316) חקר אם תקנת עזרא באה לחזק מצות עונה בשבת שהיתה נהוגה בישראל עוד קודם עזרא, או שעזרא הוא שתיקן עונת ת"ח ואכילת שום. והביא מפירוש רבינו שלמה היתום (מו"ק כג.) שכתב: אחת מעשר תקנות שתיקן עזרא בפרק מרובה כדי שיהו נזקקין לנשיהן בלילי שבתות. ומשמע קצת שהיא תקנה אחת, אם כי גם בדבריו אפשר לפרש שכוונתו היתה לחזק את הדבר.

אך כתב להוכיח שעונת ת"ח היתה נוהגת עוד קודם לכן, שהרי במשנה בנדרים מבואר שהנודר מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים, וכתב המפרש: דישראל רגילין לאכול שום, מפני עונה שמקיימין מערב שבת לערב שבת ומרבה להם הזרע כו'. ואם כן מוכח ממשנה זו שמצות עונה בשבת היתה נהוגה עוד קודם עזרא, שהרי הכותים לא קיבלו עליהם את תקנות עזרא. אלא שדחה את דבריו לגירסת הספרים 'מותר בכותים' - שלגירסתם הרי אדרבה במשנה זו מבואר שהכותים לא קיבלו את תקנת עזרא, והם אינם אוכלים שום בלילי שבת.