רשב"א/גיטין/עה/א

רשב"א גיטין עה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה. דהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי.

והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן. ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי.

תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (פה, א) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן.

ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ"ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב"ם ז"ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. נראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.

הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמי. מדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.

אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאי. פירש רש"י ז"ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (סא, ב) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.