חתם סופר/גיטין/עה/א

חתם סופר גיטין עה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הוה נתינה. כתבו תוס' בעירוכין דאי הוה נתינה היה עושין שליח. והקשה רשב"א בשמעתין א"כ באשה שמתגרשת בע"כ מן התורה מ"ט אין עושין שליח לחובתה שלא בפני' ע"ש. ולפע"ד יש לחלק כי באשה גז"ה הוא בידה ממש או ברשותה וטלי מע"ג קרקע לא מהני וצריך השליח להיות ידו כיד האשה ולחובתה לא נעשית ידו כידה אבל בבתי ע"ח כל שמניח לפני' מהני ואי אפי' בעל כרחו רק שיהי' בפניו והטעם שיהי' תחת שמירתו א"כ י"ל השליח ישמור בחריקאו ויותר נ"ל דשליח ב"ד קאמרי תוס' וב"ד עושין שליח לחוב ע"מ לזכות וכבר כתבתי מזה לעיל. והרב ב"י כתב בשם מהריבר"ב מדכתב תוס' בשמעתין שאלו הי' כאן הי' נותנים לו בע"כ מוכח אפילו אי נתינה בע"כ לא מהני אבל קבלה בע"כ מהני מוכח מזה דאי נתינה בע"כ מהני לא בעי קבלתו. והרב המשיג יפה השיג דאי היה בפנינו הי' ב"ד כופים אותו עד שיאמר רוצה אני כי מצוה לשמוע דברי חכמים ואין לשמוע מדבר זה שאי נתינה בע"כ לא שמי' נתינה יהי' קבלה בע"כ שמי' נתינה לא מני' ולא מקצתו אבל מ"מ אי שמי' נתינה לא בעי קבלה דידי' כלל זה יש להוכיח מהא דפקדון שקול זוזך לא הוה אפי' שומר חנם. ולפע"ד גם זה יש לדחות התם בפקדון חפץ שלו כל היכי דאיתא ברשותיה איתא משא"כ בנתינה דעלמא וט"ז כתב מדלא הקשה תוס' גם למ"ד שמי' נתינה מדוע נטמן הלא אם יהי' פה עמנו לא יקבל אע"כ לא בעי קבלה ולפע"ד גם ז"א שיכרחנו לקבל ע"כ ובלא ב"ד ורוצה אני אלא בע"כ יתננו לתוך חיקו וכדומה ע"כ לפע"ד אין הכרח לדין זה זה ויבוא עד מורה צדק ויורנו שוב מצאתי פלפולו של הגאוני' מהר"י בי רב ומהר"ם אלשקר בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ל"ב וקצת מזה לעיל בסי' ל"א ע"ש:

ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי. עיין לקמן ע"ח ע"א בתוס' הצריך ר"י לומר ובו תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והוא לשון שמואל קדושין ה' ע"ב ומ"ש תוס' לקמן שכן מוכח לקמן פ"ו ע"א עיין ב"ח סימן קל"ו מה שפירש בו. וכן הוא לשון טור שם וש"ע וסדר גט וכתב רשב"א שהוא דאורייתא מספרי דכתיב וכתב לה ספר כריתות ושלחה שיודיע לה ששלחה ור"י הוסיף שתדע שמשלחה ואינה חוזרת ע"כ לא סגי בהרי זה גיטך לחוד אלא צריך להוסיף ובו תהי' מגורשת ומותרת לכל אדם. אך הרמב"ם מייתי ג"כ הך קרא דספרי אלא ס"ל דלא צריך לאמר כן להאשה אלא שיהי' דיבורו כך אפי' עם העדים עיין רסי' קל"ו. וא"כ לדעת ר"י ורוב הפוסקים כל מקום דאתמר בש"ס ה"ז גיטך הוא רק התחלה וסמך עצמו שמסיים ובו תהי' מגורשת ממני. אלא דצ"ע א"כ איך מוקי רבא משום מעשה קודם לתנאי אדרבא הא לא נזכר המעשה כלל דה"ז גיטך איננו המעשה ולא נזכר בברייתא רק התחלת התנתי ע"מ שהנייר שלי וסיים תהי' מגורשת ממני. וצ"ל לטעמי' לעיל נ"ה ע"א אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא וכו' ועמ"ש הראשונים בזה לקמן ע"ח ע"א. וא"כ לרבא ה"ז גיטך הוה גמר מעשה ואח"כ ע"מ שהנייר שלי הוה תנאי והוה מעשה קודם לתנאי. ובזה ניחא מה שצ"ע הא דה"ז גיטך קודם לעל מנת בלי ספק בדיוק לישני' דא"א לומר שלא בדיוק דהרי ברישא ה"ז גיטך והנייר שלי א"א לומר שנשנית שלא בדיוק ואמר הנייר שלי וה"ז גיטך דא"כ אמאי אינה מגורשת אדרבא כך יפה לו שיאמר הנייר הוא שלי עד עכשיו ומעתה הרי זה גיטך וכן נוהגין בכל החופות שמתחילה שואלין להחתן עם הטבעת שלו ואומר הן וחוזר ונותן לה לקידושין וה"ה בגט אע"כ בדיוק מתני' ה"ז גיטך והנייר שלי וא"כ סיפא נמי בדיוק מעשה דהרי זה גיטך קודם לתנאי. ובזה ניחא מה דחזינן לקמן ע"ט ע"א בתנאי דשמשי את אבא פליגי ר"מ ורבנן בכפילות ולא במעשה קודם לתנאי וע"כ שלא בדקדוק נאמר וא"כ בברייתא דהכא מ"ט דרבא דס"ל בדקדוק נישנית ואע"כ כנ"ל דהכא ודאי מדוקדק וא"כ קשה אאביי. והרי משנה שלימה שנינו ס"פ הפועלים מעשה קודם לתנאי התנאי בטל ומשו"ה פסקו כן כל הפוסקים כיון שהוא סתם משנה וא"כ מ"ט דאביי ורב אדא בר אהבה דנאדו מדרבא אע"כ כנ"ל דוקא לרבא הוה מעשה קודם לתנאי אבל אביי ורב אדא בר אהבה ס"ל ה"ז גיטך איננו מעשה כלל וצריך להוסיף הרי את מגורשת שלא תהי' משלחה וחוזרת וכנ"ל. מיהו לרמב"ם דס"ל אין צריך להודיע להאשה ולא להא דמשלחה וחוזרת וא"כ בה"ז גיטך סגי הדרא קושי' לדוכתה כיון דע"כ בדיוק נישני' כנ"ל ומשנה שלימה מעשה קודם לתנאי בטל תנאי א"כ מ"ט לא תירצו כרבא. הנה הרמב"ם ס"ל מעשה קודם לתנאי היינו מעשה בפועל לא באמירה והקשו עליו מהא דרבא דאמר משום דמעשה קודם לתנאי ותי' בני אהובה הכי קאמר מי דוחקך לאוקמי כר"מ כיחידאה לוקמי כרבנן ומיירי שהיה מעשה בפועל קודם לתנאי ותיתי ככ"ע כסתם מתני' דב"מ. וצע"ג דלפע"ד א"א בעולם בברייתא הלז דהיה מעשה בפועל קודם דא"כ ברישא כבר נתן הגט בידה ואמר ה"ז גיטך ושוב אחר גמר הנתינה לידה אמר והנייר שלי בתמי' מי יחוש לדבריו אחר המשיכה עיין טו"ז רסי' ל"ח אע"כ האמירה והנתינה היו בהמשך אחר ודברים אחדים א"כ תיקשי. ומורי בק"א לס' המקנה סי' ל"ח כתב דודאי לשון המשנה דס"פ הפועלים כל תנאי שיש מעשה בתחילתו ולא אמר כל תנאי שהמעשה בתחילה אע"כ אמעשה בפועל קאי וכהרמב"ם וכי כן הוא אלא עכ"פ קשה ארבא אמאי קאמר מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן וכו' כאלו אומר דבר חדש והלא משנה שלימה הוא בס"פ הפועלים הנ"ל. ע"כ נלע"ד דודאי לכולי עלמא מתני' דס"פ הפועלים מעשה בפועל קאמר והתם בס"פ הפועלים בתחלת הסוגי' הוה ס"ל דלרבנן אפי' מעשה בפועל אינו מפסיד ולר"מ אמירת מעשה אינו מפסיד אלא מעשה בפועל וכן ס"ל לאביי ור' אדא בר אהבה ומשו"ה לא מתוקמא להו ברייתא משום מעשה קודם לתנאי דברייתא ע"כ לא מיירי ממעשה בפועל כאשר הוכחנו אך רבא ס"ל מתני' דהתם רבנן דמעשה בפועל בטל אפי' לרבנן ור"מ מחמיר אפי' באמירת המעשה קודם לתנאי ומוקי לברייתא בהכי. והרמב"ם אעפ"י דפסק כר"מ מ"מ בהא פסק כסתם מתני' דבעי' מעשה בפועל. והנה ס"פ הפועלים דקאמר הלכה כבן תימא ומתני' נמי דיקא נדחקו מאי דיוקא אתי לאשמעינן וע"ש תוס'. ולפי הנ"ל נ"ל לפמ"ש תוס' לקמן פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלי לרקיע כתב אם נתקיים התנאי היינו ע"י שם ע"ש. וצ"ל בן תימא ס"ל דמ"מ ה"ל מפליג בדברים. לפ"ז י"ל משנה דס"פ הפועלים כרבנן והכי קאמר כל תנאי שאפשר לקיימו בסופו ע"י שום אפשר' כגון ע"י שם תנאו קיים. ולמעוטי מתנה עמ"ש בתורה שא"א לקיימו אפי' ע"י שם ואי קשי' מתנה על מה שכתב בתורה בהדי' קתני לי' י"ל מריש' ה"א דוקא באיסורא קמ"ל אפי' בממונא וכר"מ. אך רב ור"נ ס"ל כרבא דהכא דלר"מ אפי' מעשה דאמירה מעכב וא"כ מתני' דהתם דקתני תנאי שיש מעשה בתחילתו דמשמע מעשה בפועל ע"כ דלא כר"מ ודלא כאבא חלפתא וכיון דלא אתי' כר"מ א"כ ע"כ מתנה עמ"ש בתורה דוקא באיסור תנאו בטל ולא בממון וא"כ דיוקא דסיפא שאפשר לקיים בסופו בלי שם קאמר ולדיוקא הא א"א לקיימו בלי שם לא וכבן תימא. והנה בתוס' פרק אע"פ נ"ה ע"ב בסוף שהקשו אפירש"י דס"פ הפועלים וכתב כפות תמרים פ' לולב הגזול דרש"י ס"ל כהרמב"ם דבעי' מעשה בפועל אבל אמירת המעשה אינו מזיק ע"ש. וא"כ לפי הנ"ל היינו צריכים לפרש גם לרש"י כמו שפירשנו להרמב"ם דפליגי אביי ורבא בהא אי לר"מ מזיק אמירת המעשה או לא וזה א"א להעמיס בפי' רש"י דשמעתין דגטין ע"כ נ"ל לפרש כוונת רש"י דס"פ הפועלים וכוונת פירש"י דשמעתין:

כוונת רש"י ס"פ הפועלים נ"ל הוא ע"פ מ"ש תוס' פרק אע"פ הנ"ל דמשו"ה בקידושין תנאי שבממון בטל דאין קדושין למחצה וא"א לקידושין בלי שאר כסות ועונה. והשתא ס"ל לרש"י בשלמא בשומרים אי היה מתנה תנאו מתחלה טרם ששיעבד עצמו לומר איננו נכנס לשמירה באופן שחייבה תורה הרי היה שומר קל ע"פ מה ששיעבד עצמו ושומר נקרא א"כ כיון ששם שומר עליו. א"כ אפי' התנה אח"כ וכפל תנאו לומר לא אשמור אלא בתנאי זה הרי שם שומר נשאר עליו א"כ מי יכוף אותו לשעבד עצמו ביותר מה שכפל בתנאו אבל בקידושין אפי' היה מרבה דברים כל היום איננו מקדשך אלא ע"מ שלא אתחייב בשאר כסות ועונה נהי דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ולא נתחייב אך גם קידושין אינן כי א"א לקדושין בלא שאר כסות ועונה ומשו"ה אם מקדשה על תנאי כך כיון שא"א לקידושין בלא שאר כסות התנאי בטל והמעשה קיים דאין שם קדושין למחצה. והכלל בקיצור. בשומר משכחת שם שומר בלי חיוב שבועה ותשלומין. כגון טרם ששיעבד נפשי' א"כ כיון דאיכא שם שומר בעולם א"כ אפי' מתנה בשעת מעשה בכפל נעשה שומר לחצאין. משא"כ בקדושין אי קודם ששיעבד מתנה שלא יהיה עליו חיוב אישות אין שם קדושין על האישות ההיא. א"כ אם בשעת מעשה מתנה ואין קדושין לחצאין התנאי בטל והמעשה קיים כנ"ל כוונת רש"י שם ולעולם לרש"י כמו שכתבתי לתוס' והר"י הנ"ל. וכוונת רש"י דשמעתין נ"ל דבלא"ה לשון רש"י צ"ע דבתחילה בד"ה מכדי וכן בד"ה מתנאי בני גד וכו' משמע דאדר"מ קאי רבא ושוב בד"ה לאפוקי הכא וכו' פירוש דבין לר"מ ובין לרבנן בעי תנאי קודם למעשה וצ"ע לכאורה. אבל הנלע"ד דכשם שהקשו תוס' פ' אע"פ הנ"ל אמתנה עמ"ש בתורה איך יתקיים המעשה והרי כפל תנאו כן קשה אכל דיני תנאי אם הקדים מעשה לתנאי או לאו והן והוא כפל תנאו שאם לא יהיה כן לא יכניס עצמו לדבר זה. איך נכוף אותו לקיים המעשה בלי קיום תנאי וכ"כ להדיא ברשב"א בשמעתין ורמב"ן פי"נ ע"ש. ותירוצם כיון שגז"ה אין לנו אלא כתנאי בגוב"ר ע"ש. ותינח לר"מ אבל לרבנן נהי דס"ל בעי' תנאי קודם למעשה היינו כשלא כפל לתנאו אבל אם אירע שכפל תנאו אע"פ שאינו צריך ורק אירע שכפל תנאו לרבנן לא אמרינן כיון שהקדים מעשה לתנאי יהיה התנאי בטל דמרע"ה לא הכפיל אלא לצורך ענין ע"כ הצריך תנאי קודם למעשה אבל בעלמא אם כפל תנאו לא יתבטל התנאי וא"כ דברי רש"י מדוקדקים והכי קאמר רבא אדמוקמת כר"מ ומשום דלא כפל הלא לר"מ אפי' כפל נמי תנאי בטל משום מעשה קודם לתנאי אוקמי' לרבנן ובלא כפל ובטל משום מעשה קודם לתנאי. ומיושב קושי' תוס' מסוגי' דס"פ הפועלים דהתם תנן כל תנאי מדתנן כל משמע אפי' תנאי שנכפל נמי אם מעשה בתחלתו בטל התנאי והא ע"כ ר"מ היא ולא רבנן וכי האי גוני כ' תוס' התם מדיוקא דכל ע"ש:

וכעין זה נ"ל ליישב הא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' ואמר רבא מכדי כל תנאי מבגוב"ר וכו' מה התם הן קודם ללאו. מהאי לישנא משמע דפשיטא לי' לרבא הך דינא דהן קודם ללאו מה ראה שמואל דלא תיקן כן וגם ליישב להפוסקים דלא כר"מ או במעכשיו לא בעי ת"כ ונדחקו דשמואל לרוחא דמילתא תיקן כן. ועיין לעיל ע"ב ע"ב גיטו כמתנתו ובתוס' שם. לשיטת רש"י ורי"ף דלמסקנא בשכ"מ מדאוריי' חוזר בלי שום תנאי רק משום שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והשתא אי ס"ד לא בעי ת"כ בעלמא מסתיין דמפרש אם מתי ולמה נחמיר עוד לכפול לרוחא דמילתא הלא מדינא לא צריך תנאי כלל וצ"ע לכאורה. ולפע"ד דהנה בטעמא דמילתא כתב הר"ן דאין הקפידא על התחלת הן אלא שלא יסיים בהן דיתפש בגמר דבריו. וכתב מהרי"ט בחי' קידושין דאפי' למאן דלא בעי תנאי כפל מ"מ אי יהיה התנאי בהן מכללו נשמע לאו הוה כמסיים בלאו משא"כ כשמתנה בלאו ומכללו נשמע הן ע"ש. אמנם מהרי"ט עצמו יהיב טעמא אחרינא דהתחלת לאו איננו דבר שראוי לסמוך כי איך יאמר אם לא יעברו לא תתנו להם מאן דכר שמי' מנתינה אם לא הקדים תחלה אם יעברו ונתתם אז חל עליו אם לא יעברו אבל להתחיל באם לא הוה כמאן דליתא ונכון הוא זה מאד ויש להוכיח כן דאלת"ה תיקשי לראב"ג ה"ל למרע"ה למימר רק אם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ ונידוק מיני' הא אם יעברו לא יאחזו בתוככם אלא יטלו חלקם כמבוקשם בארץ גלעד אע"כ התחלת לאו לא שמי' תנאי כלל ולא תיקשי מלא חולין לא אוכל לך דהתם ליכא מעשה כלל אלא שמחדש על עצמו דבר חדש מכללא דלא חולין ובזה אין חילוק בין לאו להן. אבל באומר אם יהיה כן תהיה מקודשת או מגורשת לא מצי להתחיל אם לא תתן לי לא תהיה מגורשת ונידוק מיני' אם תתן תהיה מגורשת כי גירושין מאן דכר שמיה. ואקדים עוד מה שנלע"ד מ"ש מהרי"ט הנ"ל דבאומר ההן ודייקינן מיני' הלאו הוה כמסיים בלאו היינו אם לא כפל אבל אם כפל והתחיל בלאו ומסיים בהן לא נאמר כיון דמכלל הן נשמע ללאו ה"ל כסוף דבריו בלאו ז"א דכיון דאמר הלאו בהדי' שוב לא דייקינן מההן לשמוע לאו בסוף כיון שאמר הלאו בהדי' וה"ל סוף דבריו בהן. והא"ש ודאי גם שמואל הוה פשוט לי' דלמא דיליף מבגוב"ר בעי' הן קודם ללאו דהלאו כמאן דליתא ולא הוה כפילא אך אנן כרבנן קיי"ל ולא בעי' תנאי כפול רק הלאו הוא משום לא מקדים איניש פורענתא לנפשי' וכמאן דליתא הוא וה"ל הן לחודא ומ"מ תנאי קודם למעשה בעי' כסתם דב"מ אך רבא ס"ל נמי כטעם הר"ן דבעי' שלא יסיים בהן ויהיה נתפס בסוף דבריו ובשלמא אי לא כפל לתנאי ודייקינן מכלל הן לאו לא הוה כמסיים בהן אבל השתא דכפלי' לתנאו משום לא מקדים אינש פורענות לנפשי' ממילא לא דייקינן לאו מההן ובגמר דבריו נתפס צריך להוסיף ואם לא מתי לבסוף. ואמנם מה דקאמר בפשיטות דבעי' תנאי קודם למעשה לאו אתנאי דאמירה קאי אלא כמ"ש לח"מ דאם יתקן אמירת המעשה קודם יכשלו לעשות בפועל קודם התנאי וזה פשיטא דלא מהני כמו שהקשה הטור אהרמב"ם פשיטא. ובאמת צלע"ג אמ"ש המפרש המכונה רש"י בנדרים י"א ע"א ד"ה דתנן וכו' שכ' דמכלל לאו לא נשמע הן זה מוכח מדלא הוה סגי למרע"ה למימר רק אם לא יעברו וגו' וצ"ע מה יענה ר"ח בן גמליאל או ר' יהודה בנדרים דפליגי דבהא לא שייך צריך היה לאומרו. שהרי פי' ונאחזו בתוככם אע"כ אמירת לאו שהוא שלילה לאו אמירה היא כלל וכמהרי"ט. ויש לדחוק ולומר דודאי לרבנן דס"ל ונאחזו בתוככם אארץ גלעד לחוד קאי שיחלקו בגוב"ר עם ישראל בגורל ויטלו ככל השבטים א' מחלק שנים עשר בארץ הגלעד לחוד זהו שלילה וכמאן דליתא דמי ע"כ לא הוה סגי' למרע"ה למימר אם לא יעברו ונאחזו בתוככם. אבל לר"מ דס"ל בתוככם כל היכי דאיתי לכו משמע נמצא חידש להם שיטלו גם חלקם בארץ כנען נמצא לא הוה שלילה אלא מאמר טוב ונוכל למידק מיני' הא אם יעברו לא יאחזו בתוככם אלא יטלו כל חלקם בארץ הגלעד ואפ"ה לא אמר הכי ש"מ מכלל לאו לא נשמע הן אפי' היכי דלא הוה רק שלילה כגון לא חולין לא אוכל לך. אבל באמת נלע"ד דבהא פליגי דבירושלמי ומייתי לי' כל הראשונים דפריך לר"מ ואם לא יעברו כלאחר הוא פי' כאלו אמר לאחר זמן ויבואר לקמן אי"ה ותי' כיון שהי' מוחזק ביד בגוב"ר ובא להוציא מידם ה"ל כעל מנת ויבואר לפנינו אי"ה עכ"פ לר"מ ס"ל בגוב"ר היו כמוחזקים וא"כ איך אפשר לומר ונאחזו בתוככם בארץ גלעד לחוד א"כ ותאחזו בתוכם מיבעי לי' שהרי מוחזקים אע"כ כל היכי דאית לכו משמע. ורבנן ס"ל דלא הוה מוחזקין א"כ שפיר י"ל ונאחזו בתוככם בארץ גלעד וק"ל:

מתקיף לי' אביי אימר דאמר רשב"ג וכו' בתה"ד סי' שי"א הוכיח מכאן בע"מ שתחזירהו והוא בעין אינו מועיל החזרת דמים אפי' היכא דלא מיכוון לצעורי אלא להרוחה דהא בשמעתין לרשב"ג קאי דלית לי' לצעורי קמכוון ואפ"ה אמר אביי כי איתי' בעיני' לא אמר ע"ש. ועיין בהג"ה ש"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף ז' המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ משא"כ בגיטין עכ"ל. ור"ל בגיטין לצעורי קמכוון משא"כ בעלמא אמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן. והנה לפי הוכחת תה"ד מוכח משמעתין דאפי' לרשב"ג דלהרוחה מכוון אפ"ה אם הוא בעין צריך ליתן לו החפץ בעצמו. ולכאורה י"ל ולחלק באומר ע"מ שתחזור לי איצטלא שלי שהופקד בידך אז כשהוא בעינא אפי' לרשב"ג אינו מתקיים התנאי בחזרת דמים אפי' אם יפייסנו להתרצות בדמיו אפ"ה לא נתקיים התנאי אלא פנים חדשות באו שלקח ממנו אצטליתו בדמים אבל תחלת התנאי לא הי' על נתינת דמים כי רוצה אדם בשלו. אבל ברמ"א מיירי על חפץ דעלמא שאינו שלו או אם מפייסו בדמים אפי' כשהחפץ בעינא נמי מתקיים התנאי ואם כן הוא י"ל ר"ח לטעמי' דלעיל כ' ע"א אר"ח יכילנא למיפסל כולהי גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהי קא כתב לי' דילמא אקנויי לי' רבנן פירש"י דהפקר ב"ד הפקר ע"ש ופשיטא דלא הי' סבר ר"ח שכל הגיטין פסולים אלא אמר שלא ידע טעמו של דבר ורבא חידש לו אקנויי אקני לי' רבנן מטעם הפקר ב"ד נמצא לר"ח הנייר אינו של הבעל וכשמתנה שתחזיר לו הנייר ה"ל כחפץ פלוני שאינו שלו דלרשב"ג דלא חייש לצעורי מצי מפייסא לי' בדמים אך אביי ס"ל כהלכתא דאקנוי' אקני לי' רבנן וה"ל חפץ שלו דאפי' לרשב"ג אינו יוצא ידי תנאי בהחזרת דמים. אבל האמת יורה דרכו דתה"ד קאי בסברא דרשב"ג לא חייש כלל לצעורי ע"כ הוכיח שפיר דאפי' בעלמא היכי דלא שייך לצעורי לא יי"ח תנאי בדמים. אבל באמת הרשב"א בחידושיו לעיל בשמעתין והרא"ש בפרקין סוף סי' ז' ס"ל גם רשב"ג חייש לצעורי אך לא כל כך כרבנן ועמ"ש אני עני לעיל בחידושינו וא"כ ליתא לדתה"ר והא דהגה' רמ"א לעיל בשם רבינו ירוחם תלמיד הרא"ש הוא וא"כ בכל תנאי דעלמא שאינו בגט יוצא בהחזרת דמים אפי' הוא בעינא בין בחפץ שלו בין של אחרינא. והנה התוס' והרא"ש פי"נ כתבו דרבא דס"ל ע"מ שתחזיר לית ליה כרב אדא בר אהבה דתנאי ומעשה בדבר א' ורבים תמהו הרי הרא"ש פסק בשמעתין דבעי' שלא יהא תנאי ומעשה בדבר א' ואפ"ה פסק אתרוג ע"מ להחזיר יי"ח. וכ' מהר"י ן' לב בחי' לגיטין כ' ע"ב דמ"ש תוס' לרבא לית לי' הא דמעשה ותנאי בדבר אין רצונו לומר דהתנאי קיים והמעשה בטל אלא אמדינן דעתי' דלא לחנם נתן לו מתנה או דבר זה אע"כ כוונתו הי' מעכשיו אעפ"י שלא אמר על מנת ולא מעכשיו אלא דחזר והקשה א"כ רבא מ"ט לא מוקי לי' ברייתא בהכי דנהי דלא אסיק אדעתי' למימר הא מני רבי הוא דאמר ע"מ כמעכשיו דמי מ"מ הא בתנאי ומעשה בדבר א' לכ"ע מעכשיו קאמר אפי' באם מכ"ש בע"מ והניח בק' ולפע"ד להנ"ל א"ש דודאי אפי' באתרוג אע"ג דאומדנא הוא שצריך להחזיר לו מאי דחזי לי' מ"מ אפי' אם הוא בעינא ונהי דאינו יכול לכופו ליקח דמיו אמרי' אומדנא שמתחלה הי' דעתו לכך שיקנה מעכשיו דאל"כ אינו יוצא י"ח ומה הקנה לו. אבל בגט דלצעורי קמכוון אין כאן אומדנא אדרבא אומדנא בהיפוך שרצה לצער ולפטומי מילי ויתקיים התנאי ויתבטל המעשה דגירושין ולק"מ אהרא"ש. ובזה י"ל מאי דמקשי' וכי לא ידעו כל הני אמוראים למימר רבי היא דס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי וי"ל דכל זמן דלא אסיקו אדעתי' דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל הוה ס"ד התנאי קיים והמעשה ממילא בטל. והשתא אי ס"ד אתי' כרבי וטעמא משום דע"מ כמעכשיו אבל אי הוה אמר אם הי' תנאי קיים ומעשה בטל א"כ תיקשי אדמפלגת בין והנייר שלי דהוה שיור ובין על מנת דהוה תנאי לפלוגי בתנאי גופא אם אמר בלשון אם תחזור לי התנאי קיים ומעשה הגט בטל וכ"ש בהנייר שלי ואם אמר ע"מ ה"ז מגורשת. אע"כ ברייתא כרבנן ואין חילוק בין ע"מ לאם ומשו"ה אוקי לי' במילתא אחריתי. אבל בתר דחידש רב אדא דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל והמעשה קיים ואינו מחזרת הנייר א"כ שוב דוחק הוא דלא דמי רישא והנייר שלי מחזרת לו וסיפא ע"מ התנאי בטל והנייר שלה ע"כ ניחא לי' לאוקמא כרבי ובין רישא ובין סיפא מחזרת הנייר ובנייר שלי מחזרת הנייר ואינה מגורשת ובע"מ מחזרת ומקיים תנאה ומגורשת ולא מפליג באם תחזיר לי דאז המעשה קיים והתנאי בטל ואינה מחזרת הנייר ומגורשת ולא לברייתא דבין ברישא בין בסיפא אינה מחזקת הנייר לעצמה:

ובירושלמי פ"ב דגיטין סוף הל' ג' כ' ה"ז גיטך ע"מ שתתנהו לי אינה מגורשת ע"מ שתחזירהו לי מגורשת דהוה כמו באתרוג ע"מ שתחזירהו לי שתזכה בו ובמצותו קאמר ה"נ בגט נ"ל פירושו שתתנהו אין לו זמן רגע תתנהו מיד היינו הנייר שלי. אבל תחזירהו לאחר זמן אחר שנעשה בו רצונך ובאתרוג היינו שתזכה בו למצותו וא"כ ע"כ מעכשיו זיכה לו דאל"כ איך יזכה בו למצותו וס"ל הה"נ בגט ולא ס"ל לחלק בגט דלצעורי קמכוון. מתוך הדברים למדנו היכי דליכא אומדנא שנתנו לו מעכשיו אפי' היכי דלהרוחא מיכוון מ"מ כל זמן שהוא בעינא צריך להחזיר לו בעינא וקשה מכאן עמ"ש בש"ע א"ע סי' כ"ח סעיף כ' הנותן לחברו טבעת מע"מ להחזיר וקידש בו אשה מקודש' והטעם בתשו' הרא"ש שיכול להחזיר לחברו דמיו והטבעת ישאר לה לחלוטין וזה צ"ע וכבר עמד בזה בקצה"ח סי' רמ"א ותי' כיון שקידש בו אשה הוה כאלו אינו בעין ונותן לו דמיו ויוצא ע"ש ונלע"ד שאין הדין אמת. אבל נלע"ד דהלכה פסוקה דיכול למחול התנאי שלו וכמבואר בב"ש רסי' קע"ח וסק"ט שם ובשלמא בשמעתין ליכא למימר אי בעי מפייסא לי' בדמים ומוחל העל מנת דאנן במתנה לקיים תנאו עסקינן וכי מצינו למימר יכול התנאי להתקיים ע"י שימחול התנאי אנן בקיום התנאי עסקי' אך התם אין אנו עוסקים עם בעל התנאי אלא עם האשה שנתקדשה בטבעת זו שהיא מקודשת שאפשר שהטבעת יהיה שלה לחלוטין כגון דמפייס לבעל הטבעת שימחול לו התנאי ופשוט:

הא מני ר' מאיר הוא דאמר בעי' תנאי כפול התם בקידושין כתב פני יהושע דר' מאיר קאי התם אמתני' דלפני זה הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ואהא קאי ר"מ ע"ש אבל מה אעשה ורש"י התם הביא עצות מרחוק וממשיל משלים כגון ה"ז גיטך וכו' ושביק קידושי' דאיירי בע"כ נלע"ד בטח מסברא אעפ"י שלא מצאתי שקדמני אדם מ"מ אומר אני דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אם בעל התנאי מתנה לטובתו של אידך כגון הבעל מתנה לטובתה ליתן לה מאתים זוז והנה הוא המדבר בדין נתן הוא ואמר הוא. והרי זה מעקם שפתיו ואומר תנאי בלשון גרוע היתכן שיהיה התנאי בטל שלא יתן לה מאתים ומעשה הקידושין קיים והרי היא מקודשת על אפה ועל חמתה בלי מאתים זוז ואין לך אומדנא גדולה מזו שלא נתרצית בלי מאתים זוז בשלמא הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז שהתנאי לטובתו וה"ה בקידושי' כי האי גוני אלא דלא שכיח בקידושי' שהיא תתן לו אבל בגירושין שכיחא א"כ אע"ג דאומדנא דמוכח דלא לגרש בלי מאתים זוז מ"מ נימא כיון שהתנה בפירוש ולא אמרו כדינו מיגרע גרע ופיו הכשילו כמ"ש תוס' איהו דאפסיד נפשי' אבל היכי שהיא לטובתה ואומדנא דמוכח שלא נתרצית אלא בטובה זו ופיה לא הכשיל אותה איה היושר שתתקדש לו על כרחה בלי הנ"ל ואם אולי באיש כיוצא בו נאמר מדשתק ולא צוח לאמר כפול תנאך ואומר כדין מחל גם זה דוחק מ"מ באיתתא דלאו דינא גמירי נ"ל פשוט דאין כאן מעשה קיים ומש"ה פירשו רש"י אה"ז גיטך וק"ל:

וז"ל הירושלמי פרק בכל מערבין וקידושין פ' האומר. אמר ר"י בר פזי ירדו בסמפון לשיטת ר"מ פי' בעלי שטרות נוהגים כר"מ לכפול התנאים ופריך ולא כרבנן נמי אתיא לא כן אר"א אר' יוחנן סדר סמפון כך אנא פב"פ מקדש לך פב"פ ע"מ מיתן לך מוקמת פלן (פי' סך כך וכך) ומיכנסך ביום פלן ואי אתי ולא מיכנסך אין לי עליך כלום ופריך ירושלמי ויאמר ע"מ ולא יכפול תנאו ומשני מיעקר קידושי' עכ"ל ופי' בקרבן עדה בפרק בכל מערבין מיעקרא קידושי' שהיתה צריכא להחזיר כסף קידושי' עיין פירושם בירושלמי ותמצא שאינו נכון וגם כסף קידושי' מאן דכר שמי' וכל גדולי אחרונים הקשו שהסמפון הוא תנאי קודם למעשה ועמ"ש בני אהובה פ"ו מהל' אישות. ולפע"ד זה הבעל התנה ב' תנאים א' לטובתה ליתן לה מוקמית פלן וכל שהוא לטובתה לא בעי דיני תנאי כנ"ל ועוד שאמר ע"מ ולשיטת ירושלמי לרבנן דר"מ לא בעי דיני תנאי בע"מ כמו לדידן לרבי. ושוב מתנה תנאי שני אפי' אם כבר קיים תנאו ונתן לה מאתים זוז עוד התנה וכפל תנאו באם ולא בעל מנת הוא מיכנסך ליום פלן שיהיו הנישואין ליום פלן ואי אתי יום פלן ולא מיכנסך אין לי עלך כלום הנה התנאי השני הזה איננו בע"מ לכן בעי תנאי כפול ולשיטת הירושלמי רבנן ס"ל הכי דלא פליגי אלא בע"מ כמבואר שם. וזה התנאי השני איננו לטובתה כי קביעת הזמן אינו מוחלט שהוא לטובתה ע"כ בעי לרבנן ת"כ ופריך היא גופי' קשי' לימא בתנאי ג"כ ע"מ שאכניסך ליום פלן ולא יצטרך ומשני צריך הי' הדבר לכופלו דאי לא היה כופל אלא מכלל ע"מ מכניסך אתה שומע אם אינו מכניסך בטלו הקידושין היתה צריכה להחזיר לו המאתים זוז והוא רוצה להתנות שאם לא יבוא יהיה המאתים זוז שלה היינו מיעקר קידושי' שהיתה צריכה להחזיר לו הני זוזי ע"כ כפל תנאו. השתא לפ"ז בתנאי הראשון שלא כפל וגם הקדים מעשה לתנאי התם לא בעי דיני תנאי. ובתנאי השני שכפל שם עיקור המעשה הוא שיהיה מאתים זוז שלה אין לי עליך כלום ובזה קדם תנאי אי מכניסך למעשה דאין לי עליך כלום וא"ש בעזה"י:

וראיתי דבר חידוש בהראב"ן דפוס פראג דף קל"ה ע"ב וכל התנאים אינם תנאים אא"כ יהי' כתנא בגוב"ר וכו' וה"נ הרי את מקודשת לי הוא התנאי ע"מ שאתן לך הוא המעשה כמו ונתתם שהוא המעשה וכו' ותנאי בקידושי' ומעשה בזוזים שהוא דבר אחר ואפשר לקיים נתינת הזוזים ע"י שליח עכ"ל ולכאורה אין מובן לדבריו. אבל נ"ל כפי מה שהבנתי מלשון רש"י במתני' ס"פ הפועלים דמייתי מאשובה צאנך אשמור דאין לשון התנאי תלוי באם ולא כל מה שעל המתנה לעשות הוא המעשה ושעל אידך הוא התנאי ע"כ יעקב הי' המתנה עם לבן שמירת הצאן שעל יעקב הוה מעשה ועשיית הדבר הזה שעל לבן הוא התנאי ואם נמי הי' לבן המדבר בהיפוך אפי' הי' אומר אם אעשה הדבר הזה תשוב תרעה צאני כי לא בלשון אם תלי' כ"א בעיקור הדבר וע"כ הכא שהבעל המדבר ושני הענינים עליו הוא המקדש והוא הנותן על כן חשבינן לנתינה שעליו הוא המעשה והקידושין שהיא מתקדשת לו הוא התנאי אעפ"י שאומר לשון אם אצל הזוזים מ"מ הם המעשה כיון שעליו לעשות והוא המדבר והמתנה כי הכל תלוי בעיקור כוונה יהיה המדבר מי שיהיה או יהי לשון אם באיזה דיבור שיהי' רק על מה שעיקר כוונת יסוד הדבר בנוי כגון יעקב ולבן עיקור היה שמירת הצאן והקב"ה עם ישראל עיקור הוא שמירת קיום מצות והבעל אעפ"י שעיקור כוונתו הקידושין מ"מ אנו דנים על האשה שעיקור כוונתה שיתן לה מאתים זוז ולאו כל כמיניה להפסידה והנתינה הוא המעשה. ולפ"ז בלאה"נ לק"מ מהירושלמי הנ"ל דהתם נתינת מוקמת פלן ואכניסך ביום פלן הוא המעשה והרי את מקודשת הוא התנאי והרי הקדים תנאי למעשה. ונראה שזה דעת תוס' דשמעתין ובס"פ שבועת העדות דמשמע שכר המצות הוא המעשה וקיומן הוא התנאי ונתקשה בזה פנ"י ולהנ"ל א"ש כי הקב"ה הוא הנותן שכר והוא המתנה. והנה דלא הכפיל יעקב תנאי עם לבן הוא כמ"ש הראב"ד בתמים דעים פ"ב דמס' י"נ ומביאו במלחמות ה' שם דכל שלא נעשה מעשה בתחלתו כגון השוכר הפועל אם תעשי עמי אשלם כך וכך אין כאן דיני תנאי וכן ביעקב עם לבן וכן בראובן עם שני בני תמית אם לא אביאנו אליך ועדיין לא נתנן יעקב לידו אלא ראובן השכיר עצמו כפועל בשמירת הנער והעריב ב' בניו בעדו אין כאן מקום לתנאי כמו הבו לי' ד' מאה זוזי ולישקול לברתי אך בתנאי של יהודה יעקב מסר לו בנימין על תנאי אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים התם הקשה הרא"מ פ' ויגש מנ"ל לחז"ל סוף מס' מכות דנידוי על תנאי חל אפי' נתקיים התנאי מיהודה דלמא שאני התם לא כפלי' לתנאי ותנאי בטל ומעשה דנידוי קיים. ותי' דודאי יעקב לא טעה בדיני תנאי ובודאי נעשה כדין כפל ורק הא דנידוי לעה"ב חל אפי' נתקיים התנאי זה לא ידע ע"ש. ועפ"י דברים אלו י"ל מה דאמרינן לקמן ע"ו ע"א אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וה"ל ב' כתובים ומקשי' מה שייך ב' כתובים הא צריך לכפול תנאיו דאל"ה יהי' בטלים ולהנ"ל ניחא דהרי בודאי יעקב התנה כדין ואפ"ה לא נכתב הכפל בתורה דסמיך הקרא דנבין ממילא שהי' כפול אם בהני אם בחקותי וכדומה לא ה"ל למיכתב הכפל אע"כ להוי ב' כתובים ואין מלמדים וא"ש. אלא דנ"ל היינו למ"ד לא בעי' תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח אבל למ"ד צריך לקיימו ע"י שליח והכא א"א לשליח להיות מנודה לשמי' בחריקאו שאפי' אם הב"ד מנדי' על ידי שליח ב"ד אבל עיקור חיילות הנידוי שהוא המעשה אם לא אביא לך בני שהוא התנאי יהי' מנודה לעה"ב ונידוי לעה"ב א"א ע"י שליח ומעיקרא לק"מ קושי' הרא"ם ובזה י"ל לישנא בתרא לקמן ע"ו ע"א אין לך תנאי שאינו כפול וגמרי' מיניהו וק' נהי דב' כתובים ליכא כמ"ש רש"י ותוס' מ"מ יותר מעליותא הי' אם לא הי' כמה תנאים כפולים בפסוק. וא"כ להך לישנא מה לו לומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול אלא הוא הדבר בשלמא אי הי' נמצא א' שאינו כפול ונימא שסמוך עצמו אסברת מסתמא כפלי יעקב א"כ הוה הנך כתובים ב' כתובים ואין מלמדים אבל באמת אין לך שום תנאי שאינו כפול דתנאו של יהודה א"א ע"י שליח ואינו בגדר תנאי וכיון שלא נמצא תנאי שאינו כפול א"כ לא הוה אלו כב' כתובים וגמרי' מיניהו. ועוד י"ל בקיצור דלישנא בתרא ס"ל דלא הוה ב' כתובים משום דמכלל ברכה לא נשמע קללה והוצרך לכופלו וכפירש"י והא דגמרי' היינו מנקי מאלתי ולית לי' שינוי' דחיקא בש"ס דקידושין וא"ש א"כ ה"ל ב' כתובים י"ל דרש"י בחומש מייתי מדרש יפה שיחתן של עבדי אבות וק"ל:

והנה הך כללא כל דא"א ע"י שליח לא שייך בי' תנאי הסבירו תוס' פרק המדיר ופני יהושע פקפק עליהם ועי' רמב"ן בס' הזכות נוטים דבריו לדברי פנ"י ואני אפרש דברי תוס' בעזה"י ולא תיקשי עליהם שום קושי'. דכל מעשה שהוא ביד בעליו כחומר ביד היוצר והוא בעליו ממש וגם יכול למנות שליח בחריקאו ונעשה יד השליח כיד הבעל וכיון שהמעשה כל כך בידו גם הוא יכול להטיל בו תנאי לפי דיני התנאי ברצותו מרחיב ברצותו מקצר לאפוקי מעשה חליצה שהוא איננו בעליו אלא שלוחא דרחמנא שהרי הוא עצמו אינו יכול למנות שליח בחריקאו וכיון שהוא איננו בעליו אין כחו לשנות בו דבר ולהטיל בו שום תנאי ומשו"ה יש תנאי בביאה אעפ"י שא"א על ידי אחר לאו משום חולשת הבעל קידושי' שהרי יכול לקדש על ידי שליח אפי' בקידושין הפחותים מביאה כגון כסף ושטר והרי המעשה מסור בידו כבעליו ממש אלא שענין הביאה א"א אלא ע"י עצמו אבל מעשה הקידושין מסורים ביד בעל הקידושין כרצונו וחפצו ומה שאמרו התם איתקש הווי' להדדי כבר כ' פנ"י שם דלא היקש גמור קאמר אלא מסברא כך הוא וכמו שכתבתי הוא נכון בעזה"י ולפ"ז לא תיקשי מה שהקשה מורי בס' המקנה איך מטיל תנאי באומר כתבו גט לאשתי אם לא באתי והלא אינו ע"י שליח דמילי לא מימסרי לשליח וכן הקשה בשער המלך איך אפשר להטיל תנאי בהקדש והלא א"א להקדיש נכסיו ע"י שליח וכמ"ש לעיל בשם מהרי"ט וה"ל מילי ולא מימסרא לשליח ושם פירשנו בעזה"י מ"מ קשי' ולק"מ דהתם דלא מימסרא לא משום חולשת כחו של בעל דבר שאין לו בה מעשה למוסרו לשליח אלא משום חולשת הדבור שאינו נמסר מפה לפה. וכל שהמעשה חלוש יותר פשיטא שיכול להטיל בו תנאי כיון שאין חולשתו של בעל המעשה גורם: וז"ל שאלתות דר"א גאון פ' מטות כי מתני בהדי שליח לא בעי תנאי כפול דאדעתא אמאי דקאמר לי' משוי שליח ואע"ג דתנאי בגוב"ר בהדי דאלעזר הכהן ויב"נ קא מתני ומשה הוא דהוי משוי להון שליח כיון דהוקשו ראשים לאבות (גיטין ל"ו ע"ב) כמאן דמתני בהדיהו דמי עכ"ל והגהתי קצת והגאון בעל שאילת שלום אות קל"ה במחילת כבודו כי רב הפעם לא עמד על כוונת השאלתות ע"ש:

מבואר כוונת הענין דמרע"ה הי' בכחו עצום כ"כ למשוי אפי' ראשים ואבות וב"ד מכ"ש שיש בכחו להטיל תנאי וכל שאין לו כח אפי' לעשות שליח אינו יכול להטיל תנאי. ומיהו מרע"ה הי' צריך לכפול התנאי עם שלוחיו כי לא עשאום שלוחים בעלמא שנאמר אם לא יבינו רצונו ורמיזתו מכלל הן בטלו שליחותם שהרי עשאום אבות וראשים ע"כ הי' צריך להכפיל תנאיו אבל שליח בעלמא לא בעי כפילא אמנם לשון רש"י יבמו' נ"ג ע"א צ"ע לבאר כוונתו ע"ש. והנה תוס' בכתובו' וכן כל הראשונים כ' בפשיטו' דמן הדין אין התנאי יכול לבטל המעשה לולי דמצינו כן בבגוב"ר ע"כ צריך להיות ממש כמו התם אלא דראיתי פלוגתא בזה דלראב"ד וסיעתו במעכשיו לא בעי דיני תנאי והר"ן הקשה הא אדרבא במעכשיו המעשה אלים טפי ואיך יבטל התנאי המעשה ומייתי ירושלמי דמסייע לי' ויבואר לפנינו אי"ה מ"מ בהא פליגי דלהראב"ד מה שאין המעשה מתקיים כשלא יקיים התנאי זה אינו מקרי ביטול ואין בו חידוש כי מתחלה אדעתא דהכי נכנס ואין כאן מעשה של כלום אך החידוש החידוש הוא כשקיים התנאי והמעשה קיים ואפ"ה אינו מתחיל אלא משעת קיום התנאי ולא משעת עשיית המעשה שמסר בידה הגט או הקידושין זה הוא ביטול מקצת המעשה ואילולי בגוב"ר לא היינו יודעים זה וא"כ במעכשיו שהמעשה חל בשעת מעשה למפרע רק אם לא קיים התנאי המעשה בטל זה אינו חידוש כי מעיקרא נתן הגט או הקידושין על דעת זה זהו דעת הראב"ד ואמנם הר"ן ס"ל מה דאמרי' אם לא יקיים תנאו בטל המעשה זה ג"כ חידוש וא"כ ק"ו השתא במעשה קל שאפי' יקיים התנאי אינו פועל מיד חידוש שיכול לבטלו כשאינו מקיים תנאו כש"כ במעכשיו דאלימא טפי המעשה כשקיים התנאי כל שכן שהראוי' שלא יתבטל ע"י ביטול התנאי זהו דעת הר"ן ומביא ע"ז ראי' מהירוש'. והנה בלח"מ פ"י מגירושין העלה דלרמב"ם פליגי ר"מ ור"י לכ"ע בעי' ת"כ היכי דליכא גילוי דעת ולא מעכשיו ובמעכשיו פליגי לר"מ אפי' מעכשיו בעי ת"כ וד"ה דלא מהני גילוי דעת מה שאין כן לר' יהודה ע"ש וצ"ל הא דמס' נדרים י"ב ע"א גילוי דעת מיקרי ותליא שפיר בפלוגתא הנ"ל. ולפי האמור פליגי בסברות הראב"ד והר"ן הללו וא"כ לר"מ מעכשיו וע"מ מיגרע גרע וק"ל:

הנה בתחלה אבאר בעזה"י מ"ט פשיטא לן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה מה דאמר ברגע א' עם המעשה עי' ב"י א"ע ריש סי' ל"ח אמ"ש הטור אהרמב"ם דאם עשה המעשה בפועל קודם אמירת התנאי אי בטל תנאו הקשה הטור פשיטא ומי יחלוק על זה ותי' הרב"י מפני שאמר הדברים בחדא מחתא ובהמשך עם המעשה ע"ש א"כ מכ"ש לכל הפוסקים שאינו מקדים המעשה בפועל אלא ברגע א' המעשה והאמירה באים כאחד. א"כ מ"ט לומר חידוש הוא שהדיבור ובטל המעשה וצע"ג ומדברי ר"ן יש להבין דאה"נ דלא הי' עולה על הדעת שיהי' חידוש בענין זה כלל אך מדחזינן דמרע"ה כפלי' לתנאי ולא סמיך עצמו אמכלל הן נבין הלאו ש"מ דיש חידוש בענין זה מה שהמכלל יבטל המעשה מה שהי' השכל מחייב כי מסתמא הוה הוכחת מכלל כמו דיבור גמור ומדצריך לכופלו ש"מ אין דיבור תנאי מבטל מעשה א"כ גם בכל ענינים דהתם בעי' קרא כדכתב תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו וע"י שליח ותנאי ומעשה בדבר א'. ולפ"ז מאן דפליג אתנאי כפול משום דצריך הי' הדבר לאומרו ממילא אין צורך לשום דיני תנאי כי אין חידוש במה שהדיבור מבטל המעשה ופליג רחב"ג על כל דיני תנאי ודלא כפירש"י. אך לפירש"י ולכמה פוסקים דס"ל מעשה קודם לתנאי דמתני' ס"פ הפועלים הילכתא לכ"ע דלא אתי תני ומבטל וכן ע"י שליח שהסברא נוטה וכמ"ש לעיל נ"ל להסביר עמ"ש רמב"ם רפ"ט מגירושין ג' ענינים יש האומר לאחר שתתני לי מאתים זוז אין זה תנאי ולא שום התחלת קנין וע"כ לאחר שנתקיים הענין צריכה ליטול הגט בידה או בחצרה דאל"ה אינה מגורשת. הענין השני באומר מעכשיו או ע"מ דהוה כמעכשיו אפי' נשרף הגט הרי היא מגורשת למפרע מעכשיו אבל בתנאי דאם איננו כמעכשיו שאם יהי' נשרף שתהי' מגורשת וגם לא כלאחר שתהי' צריך להיות הגט בחצרה או בידה אלא אפי' מוכר בצידי רה"ר הרי זו מגורשת ובלבד שיהי' קיים בשעת קיום התנאי' דהקיום מתחיל קצת בשעת מעשה וגומר והולך עד לבסוף ע"ש ברמב"ם והנה זה דבר מחודש שלא מצינו כיוצא בו קנין לחצאין מתחיל ואינו גומר וכיון שהמעשה פועל מיד איך יבטלנו הדיבור של תנאי שלא יגמר קנינו ולא מצינו כן אלא בתנאי בגוב"ר שהי' מחזיקים אותם בהקרקע ע"י בנין וגדרות צאן אבל לא קנו אלא לאחר קיום התנאי ומ"מ אחר קיום התנאי לא הי' צריכים לעשות קנין מחדש אלא ממילא קנאו ע"י קנין חזקה הראשונה. אבל מיד ומעכשיו לא קנאו ומשם אנו למדין קנין כזה המחודש וצריך להיות בכל ענינים דשם ואל"ה לא מהני התנאי אלא כיון שרצונו שיתחיל הקנין מיד הרי הוא גומר והולך לגמרי:

והראב"ד בתמים דעים והעתיק הרמב"ן קצת ממנו פ"ב דביצה אבל לאכלו. וענינו שם דכל זה אם יש מעשה בתחלתו אבל האומר להבא אם יהיה כך אז יהיה כך אין כאן מקום לדיני תנאי. וזה ממש עיקר בגטין וקדושין וכיוצא בזה אבל בקנין ממון אם נותן בידו מאתים זוז אם תעשה כך יהיה קנוי לך ואם לאו לא אין זה מעשה כי ממון פקדון הוא בידו עד היום ההוא וכל היכי דאינהו ברשותי' דמרא קמיתא קיימי ולא דמי לגטין וקדושין דלא לפקדון ולא למלוה דמי שמתחיל הפעולה מיד משא"כ נתינת ממון לקנין דעלמא הוה כמו תנאי דלאחרו ולא כתנאי דאם ואמר דבגוב"ר אע"ג דממון הוה ורוצה לומר ישבתם בארץ גלעד כמו שאלה בידם עד לאחר קיום התנאי. ותי' שאני התם שהיו זוכים בה קצת בירושה וכעין חליפין גלעד החליפו בארץ ישראל ע"כ הוה כמו גטין וקדושין שהמעשה מתחיל מיד ונגמר אח"ז כן נ"ל ביאור דבריו והמעיין גם דברי השגות בפ"ג מזכי' ומתנה (אע"ג דתרי ראב"ד הוה מ"מ רובא דרובא דבריהם א' כי זה היה חותנו ורבו של זה) יבין כי בממון יש עוד ריעותא להוציא מיד בעליו ע"י מכלל ותנאי גרוע ולפי הנ"ל אפי' כבר מסרו ביד שכנגדו מ"מ כל היכי דאיתי' ברשות מרא קמא קיימא והוה כמוציא מידו משא"כ בבגוב"ר אפי' בלא מעשה בגוב"ר נמי לא היה ישראל מוחזקים טפי מבגוב"ר ומאי אולמיהו בי' טפי מהם וגם אחר שהושיבו בגוב"ר בתוכם אלים כחם טפי מבשאר ממון כיון שהיה בתורת ירושה וחליפין כנ"ל בתמים דעים. ועפ"ז יובנו דברי הירושלמי שהקשה ואם כלאחר דמי פי' בממון הוה אם כלאחר כמ"ש לעיל ומשני שני' הוה שהיה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם כתי' הראב"ד הנ"ל כיון דנתנו לה בתורת ירושה וחליפין ה"ל כמו גטין וקדושין ולק"מ קו' הר"ן מהירושלמי והדברים ברורים בעזה"י. והוסיף הרמב"ן במלחמות הנ"ל א"כ בלא חולין לא אוכל לך הא לא הוה מעשה בתחילה ותי' לחדש עליו מעשה חדש ע"י הוכחה מכלל הוה כמעשה בתחילה ודיבור מבטל מעשה דאם יכול לחדש מעשה ע"י מכלל יכול נמי לבטל מעשה וצ"ל דפשיט הוא מאד דשניהם שקולים דאל"ה לא הוה פריך ס"פ שבועת העדות בפשיטות לר"ח דהתם במתני לא יככה ויברכך ליכא מעשה אלא מחדש מעשה ע"י מכלל ואפ"ה פריך ש"מ פשיטות הוא דשוים הם. ופנ"י דקידושין הקשה אסוגי' דס"פ שבועת הא התם לא הוה מעשה ע"ש וכבר נתיישב במ"ש. עוד הקשה קושי' גדולה דלהס"ד דלא ידע לחלק בין איסורא גרידא לאיסור דאית בי' ממונא מ"ט נדחק להקשות מחנקי דלא ר"מ חתים עלה אלא ר' תנחום חידש כן ליקשי מגטין וקדושין דעליהו קאי ר"מ להדיא וצריך עיון גדול ולפע"ד הנה למאי דמסיק איסורא דאית בי' ממונא גם האיסור שבו צריך כפילא ולא שמעינן מכלל זה לא אסיק אדעתי' בהס"ד. אבל הא פשיטא לי' דעכ"פ הממון שבו צריך כפילא ע"כ בגטין וקדושין אי לא כפלי' לתנאי בטל התנאי לענין שאר כסות ועונה וממילא מעשה קיים גם לענין אישות דאין אישות לחצאין כמ"ש תוס' פרק אע"פ. אבל מסוטה פריך דאי משום הפסד כתובה מה שייך בזה ענין אישות לחצאין אי זנתה תקולל ואם לאו הנקי ע"כ פריך שפיר ולמסקנא איסור שיש בו ממון גם האיסור צריך ת"כ וא"ש. עוד הקשה פנ"י הא איסורא דאית בי' ממונא מממון לחוד לא ילפינן א"כ היכי נילף מבגוב"ר דהוה ממון לחוד איך נילף מיני' איסורא דאית בי' ממונא ותי' לחד תי' דאיסורא דאית בי' ממונא מחנקי ילפינן ונכון הוא למאן דאית לי' חנקי כתי' והאי דרשא לאו כ"ע אית לי' עיין סוטה י"ז ע"א דלר"מ מוכרח לומר כן מדכתיב האלות לרבות אלות הבאת מכלל. ולר"מ לית לי' מכלל וצ"ל חנקי כתי' ולמאן דאית לי' מכלל בעלמא לית הך דחנקי כלל. ובקידושין דפריך לרחב"ג חנקי למה הומ"ל לית לי' אלא לרוחא דמילתא שני ה"א לא חנקי ולא הנקי כדמשני לעיל אאם תאבו ויבואר לקמן אי"ה. עוד תי' פנ"י דבגוב"ר גופא איכא איסורא דאין המצות נוהג עד אחר החילוק של ארץ ישראל ואי לא יקיימו צריכין לעשות חלוקה מחודשת ודבריו תמוהים כי בשעת חלוקה כבר נודע אי עברו הירדן כדין או לא ובחלוקה וגורל א' יתחלק בחדא מחתא. אבל ה"ל למימר מרגניתא לפמ"ש רמב"ן פ' מטות דבשעת כיבוש ארץ סיחון היה בדעת מרע"ה להניחה שממה ושלא לקדשה כלל עד שבאו ברוב"ג ע"ש. נמצא אי לא יקיימו תנאם לא יתקדש ארץ גלעד ואם הם יחזיקו בה לצורך עצמם ה"ל ככיבוש יחיד דלא שמי' כיבוש פירש"י לעיל ח' ע"ב דוד כיבש לצורך עצמו ולא נתקדש משא"כ אם יקיימו תנאי שלהם הרי הוא קדוש בקדושת תרומות ומעשרות וה"ל איסור דאית בי' ממונא. ומיהו תליא בפלוגתא דתנאי דלמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש א"כ לעולם מקודש הוא לתרומות ומעשרות כדמייתי מספרי כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ולאותו מ"ד ממונא איכא אבל איסור לא תלי' בי' דלעולם מקודשת היא. ובזה י"ל פלוגתא אי הוה ב' כתובים ואין מלמדין לא הוה ב' כתובים ומיושב פסק הלכה של גאונים דאמרו אין ת"כ אלא בגטין וקידושין ולא בממונא וס"ל למסקנא כל איסור אפי' איסור קל אין בו ת"כ דלא כהתוס' וגם אינם נדחקים באם בחקותי תלכו דהוה ממון כל זה דוחק אלא כל הני קראי דמייתי בקדושין כולהי איסור הוה ולא בעי ת"כ למסקנא אלא כתי' הש"ס דמכלל ברכה לא נשמע קללה ודלא כהתוס' ועיין ריטב"א דקדושין בשם רבנו פנחס. והשתא ר"מ ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ובגוב"ר ממון לחודא הוה ואית לי' חנקי בסוטה דהוה איסורא דאית בי' ממונא ותרויהו צריכא וחדא מאידך לא אתי' ממילא בעינן ת"כ בין בממון לחודא מבגוב"ר ובין באיסור דאית בי' ממונא מחנקי. ואידך ס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש ודרש נמי חנקי וה"ל ב' כתובים באיסור דאית בי' ממונא ולא ילפינן וע"כ לא בעי ת"כ בשום דוכתא. ואמנם למאן דלית לי' חנקי וס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש נמצא בממון בעי' ת"כ ולא בגטין וקדושין ושמואל לרוחא דמילתא עביד. אך על זה קשי' לפמ"ש לעיל דאי אית לן בממון לחודא מ"מ בגטין וקדושין ה"ל כממון לחודא דאין אישות לחצאין. אך להלכתא קיי"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש ובממון דאית בי' איסורא גלי ת"כ וחנקי לית לן וליכא ב' כתובים ובממון לחודא לא מצינו ת"כ בתורה אלא באיסור דאית בי' ממונא דהיינו תנאי בגוב"ר וה"ה לגטין וקידושין ולא בממון לחוד:

והר"ן ס"פ שבועת העדות כתב דר"מ לטעמי' ס"ל מכלל ברכה נשמע קללה ע"כ מחייב ביברכך וייטיב לך ע"ש. ונ"ל דלהנ"ל דכל הני פוסקים באיסור לחודא אם בחקותי ואם תאבו ונקי מאלתי. וס"ל לר"מ דה"ל ב' כתובים באיסורא דלא נשמע מברכה קללה א"כ באיסורא דעלמא שמעינן מברכה קללה. והנה בשער המלך הקשה א"כ כדאמר איפוך לרבנן מחייב מ"ט ולק"מ למסקנא נמי נימא לרבנן הכי דמדגלי רחמנא באיסורא כמה פסוקים דלא נשמע קללה מברכה ש"מ בעלמא שמעינן מברכה קללה. ורבנן ור"מ בממונא ואיסורא דאית בי' ממונא פליגי בשני כתובים דבגוב"ר ודחנקי וכנ"ל וק"ל. ועיין לח"מ פ"ג מזכי' ומתנה כל מה שהאריך שם לפי שנעלם ממנו דברי רבינו פנחס שבריטב"א קידושין שהזכרנו למעלה ע"ש:

כתב ר' ירוחם נתיב כ"ד בלאחר ובאם בלא מעכשיו לא בעינן תנאי כפול משמע ס"ל כפשטיות הירושלמי דאם כלאחר דמי ולהלן כתב נמי ע"מ ומעכשיו לא בעי ת"כ כש"ס דילן וא"כ צ"ע במאי יתקיימו דיני תנאי. וצ"ל במשום דכתב לעיל מזה משום שם רע אני מוציאך. ובתשו' מהר"י בן לב ח"ג סי' צ"א כתב שזהו פלוגתת רש"י ותוס' דלרש"י לשון משום הוה לשון תנאי כמו אם ולהנ"ל עדיף מאם דאם הוה כלאחר ומשום הוה תנאי גמור. והנה הר"ן פ"ג דשבועות כתב גבי הא דאמר רבא ככר זה אם אוכל זה העלה כל אם דא"א לפרשו אחר זמן מפרשינן עכשיו ע"ש בהכרח ובגט משום דמסתמא דעתו לאחרו ככל דאפשר ע"ש. וצ"ל בשמעתין היה לנו לומר כל אם מעכשיו ודלא יתבטל תנאי והמעשה קיים וצ"ל לאו כל עלמא דינא גמירי וזה דוחק אבל י"ל אה"נ אלא רבא בשבועות דחידש זה דהיכי דא"א לפרשו לאח"ז מפרשינן מעכשיו ולית לי' דבמעכשיו לא בעי' ת"כ ובאתרוג אה"נ צ"ל לכפול ע"מ שתחזירהו ואם לא תחזירהו לא. ומ"ד בשמעתין ע"מ כמעכשיו ולא בעי דיני תנאי לית לי' דרבא בשבועות. ואנן דאית לן תרוויהו לא משכחת דיני תנאי אלא במשום ושמואל בגט שכ"מ לרוחא דמילתא תיקון כמ"ש צ"ל בלא"ה או כמו שכתבתי לעיל:

ובמשרים ריש נתיב ט' כתב אם שאין בו מעשה אין צריך ת"כ ומשמע כוונתו כגון הא דפ"ב דביצה הבו לי' ד' מאה זוז ולינסיב לברתא וכמו שפי' הראב"ד ברמב"ן במלחמות השם. אלא לפ"ז סותר עצמו למ"ש לעיל בשמו דאם לעולם לא בעי' ת"כ אפי' יש בו מעשה ואולי ט"ס הוא במשרים וצ"ל אם שאין בו מעכשיו ומטעם דס"ל כלאחר:

בפ"ב דביצה במלחמות ה' כבר כתבנו למעלה ויבואר עוד בעזה"י דמדברי הראב"ד והרמב"ן מדברי שניהם נלמד דתרי מיני תנאי איכא ושוים הם א' שיש בו מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה אא"כ נעשה התנאי כדינו לכל מר כדאית לי' ואין זה שייך אלא בדבר ההוה לפנינו אבל באומר אם יעשה פלוני כך אעשה לו כך כגון יקח ד' מאות זוז ויקח בתי אין בזה דיני תנאי. וצ"ל כל הני קראי דאם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם משום דהוה כאלו המעשה והמסירה מיד ליד הוא בפועל תיכף כמ"ש תוס' מנחות פ"א ע"ב דאמירה לגבוה כמכירה להדיוט דמי וה"ה אמירת גבוה להדיוט כאלו ככר נתנו ומסרו לידו כפירש"י בפ' לך לך נתתי כאלו כבר נתתי. ובהא כתב הראב"ד אם מתחיל הקנין מעכשיו אין כאן ביטול מעשה ולא בעי ת"כ. וענין השני הוא שאין כאן מעשה כלל עדיין אלא שאנו רוצים לחדש מעשה מכללא כגון לא חולין מה שאוכל לך שרוצים להוכיח מכללא שיהיה הקדש מה שאוכל בזה צריך כל דיני הנאי וכן אל יכך ויברכך וכן אלות סוטה בכל אלו אין כאן מעשה שהרי בסוטה כבר עבר והמל"מ נתקשה בזה אם במעכשיו לא בעי' ת"כ כש"כ בשעבר כבר ולא אמר כלום דסוטה ענין אחר הוא שבא לחדש קללה מכללא וצריך כל דיני תנאי כמו בבא לבטל מעשה בדיבורו:

ובהא דסוטה כתב תוס' מה שאנו רוצים חשוב הן והקשו א"כ מנ"ל למילף מהכא דפותחין בזכות תחלה. עוד הקשו א"כ אמאי איתקין שמואל בגיטא דשר"מ וכו' הא מה שאנו רוצים שלא ימות חשוב הן. האמת יורה דרכו דכבר הסביר הר"ן במתיקת לשונו בגיטין דזה השכ"מ בגירושין עסיק ובא ורוצה לכשימות בקיומו של גט וזה הוא ההן אע"פ שרוצה שלא ימות. אבל בסוטה אה"נ אי לא הוה תנאי אלא אצד א' כגון אם סטית תחנק ותו לא הוה החניקה הן אבל הוא מתנה ב' תנאים בכל צד תנאי א' אם לא סטית חינקי רוצה לומר ונקתה ונזרעה זרע תלד בריוח זכרים ולבנים ואם סטית תחנק לזה אנו צריכים לברר איזה הוא ההן על זה כ' תוס' מה שאנו רוצים חשוב הן. ויען ע"ז גופא יש לפקפק מה שייך אנו רוצין במה שכבר עבר וקמי שמיא גליא אם כבר זינתה או אם חינקי ותזרע זרע ואיננו אלא גילוי מילתא בעלמא מה רצון שייך בזה מה שהיה כבר הוא. לזה ילפינן מצוה לפתוח בזכות תחילה ע"כ נקרא זה הן שאנו רוצים בו הוא ומצוה לפתוח בזכות:

הרשב"ם פ' י"נ כתב דאין דיני ת"כ בממון וכבר כתבתי לעיל בזה. ובימי חורפי אמרתי אה"נ מן התורה אין לחלק בין ממון לגטין וקדושין כדמוכח במתני' דס"פ הפועלים וכל תנאי בגוב"ר ממון היה אך לב כל עולם מתנה עליהם משום תיקון העולם ותקנת השוק שבכל ענינים שבין אדם לחברו יהיה במכלל ולא בעי' דיני תנאי ושלא כדין תורה הלא קיי"ל מתנה עמ"ש בתורה בדיני ממונו' תנאו קיים וה"נ קיים תנאי ומשו"ה כל מתנה ע"מ להחזיר קונה הממון רק בגטין וקדושין שהוא איסורא אין להתנות עמ"ש בתורה. אבל בדיני ממונו' יש להתנות ואמנם מרע"ה בתנאו לא רצה לעשות שלא כדין תורה אבל אנן לדידן יכולין למחול בממון דניתן למחילה. והשתא לא תיקשי ממתני' ס"פ הפועלים דגם בממון שייך דיני תנאי כר"מ דמתנה עמ"ש בתורה אפי' בממון תנאו בטל אבל לדידן א"ש דברי רשב"ם. אך לפמ"ש תוס' כתובו' נ"ה ע"ב בממון כעין שאר כסות דאין קדושין לחצאין אבל בשארי עניני ממון גם לר"מ יכול להתנו' א"כ לא א"ש ממתני' דב"מ הנ"ל:

בחי' תורה אמרתי הא דאז תהיה נקי מאלתי לא נמצא כפל בדברי אאע"ה אלא בסיפור העבד לבתואל ואנשיו. יראה דשים ידך תחת ירכי הוא שבועה בנקיטת חפץ כפירש"י בחומש ושבועה דאיסורא חמיר לא בעי כפילות אך בסיפורו של עבד השמיט הך דשימת יד תחת הירך ולא גילה להם שנשבע בברית קודש ושבועה בלא חפץ לא חמירא טפי מנדר כדמשמע קצת בסוגי' דנודרת אשבע חוץ לב"ד וכו' ע"כ הוצרך לספר להם שכפל תנאו ושקר לא סיפר שהרי בשבועה דחמיר נשמע לאו מכלל הן וה"ל כאלו אמרו בכפילא וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף