מראי מקומות/פסחים/לט/א
מראי מקומות
פסחים לט א
ויוצאין בקלח שלהן[עריכה]
מתני'. ויוצאין בקלח שלהן. וכתב ע"ז בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' חמץ ומצה אות ל'): רבינו תם היה מדקדק דוקא בקלח אבל לא בשורש. וכתב ע"ז הגר"א פומרנצ'יק (עמק ברכה סדר ליל פסח סי' א'): מצאתי ראיה מפורשת לזה, מהא דתנן במסכת עוקצין (פ"א מ"ב): שרשי השום והבצלים והקפלוטות וכו' שרשי החזרת והצנון כו' הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפים. פי', משום דין שומר לטומאה. ומשמע דגם שרשי החזרת דמצטרפין הוא משום דין שומר, דהא כל המשנה בדיני שומרין לטומאה איירי, דאתיא לפרושי הא דתנן התם במשנה א': כל שהוא שומר אף על פי שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף. ואם נימא דיוצאין בשרשי החזרת ידי חובת מרור בפסח, אם כן יהיה מוכח מזה דשרשים הוויין אוכל, דאין יוצאין ידי חובת מרור אלא במידי דבר אכילה, והיינו דבר הניקח בכסף מעשר כדאיתא התם. וא"כ קשה בשרשי החזרת למה לי לטעמא דמצטרפים משום דין שומר לטומאה, תיפוק ליה דאינהו גופייהו אוכל נינהו. וע"כ מוכח מזה דשרשים לא הוויין אוכל וע"כ אין יוצאין בהן ידי חובת מרור ודוקא בקלח יוצאין דהוי אוכל. ע"כ.
ובאמת דבריו הם קושיא למה נצרך רבנו תם לדיוק מלשון המשנה (פסחים לט.) והלא לכאורה הוא מפורש בדין שרשי החזרים במשנה בעוקצין שם. וכדבריו הקשה הגר"י הוטנר (רשימות לב (פסח) פסח תש"ל אות י'[1]).
ותירץ ע"פ המבואר גבי אלל (חולין קכא. ובראשונים שם) שאף שבסתמא אינו אוכל מ"מ בשכנסו ואחשביה לאכילה לוקין בו על אכילת נבילה, וה"ה י"ל בשורש התמכא דמן הסתם אינו נחשב לאוכל אבל כשקונה אותו בכסף מעשר כבר אחשביה לאכילה, ולכן בלא הדיוק מן המשנה ששורש תמכא אינו כשר למצות מרור, מצד דין אוכל לא הוה פסלינן ליה. ועוד אפש"ל דכל שאין דרך לאכלו מחמת מרירותו לא הוי חסרון בשם אוכל לגבי מצות מרור אף שלגבי שאר דינים אינו נחשב דרך אכילה, וכמבואר במג"א (סי' תע"ה ס"ק י) שכתב לגבי אכילת קרי"ן למרור: ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כו' לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכה על אכילת מרור לבד כנ"ל. עכ"ל. כלומר שאף שאינו דרך אכילה ואין מברכין על אכילתו ברכת הנהנין עדיין מברכין עליו על אכילת מרור ויוצאין בו ידי חובת אכילת מרור. וכדבריו כתב הפרי מגדים (א"א ס"ק י): על כן נראה כמו שכתב המגן אברהם כאן ועכ"פ מוכח דמרור אע"פ שאין ראוי כלל לאכילה יוצא ידי חובתו. עכ"ד. ומבואר ג"כ כנ"ל (אמנם עי' ריטב"א על המשנה שם בשם הרא"ה שאינו יוצא בדברים המרים לגמרי). ולכך הוצרך ר"ת לדייק כדבריו מן המשנה.