רש"י/סנהדרין/ע/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א ערוך לנר רש"ש שיח השדה |
שהכל מצויין אצלה בעבירה. וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן:
מתני' תרטימר. בגמרא מפרש לה:
יין האיטלקי. טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג:
בחבורת מצוה. בסעודת מצוה אכל לתרטימר זה אפילו גנבו משל אביו וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושים סעודות:
אכל מעשר שני. וכן כולם אע"פ שגנבו משל אביו פטור וטעמא מפרש בגמרא:
ואע"פ שאין ראיה לדבר. דדילמא מאכל אחרינא נמי קרא ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהרי' דממשיך טפי:
זכר לדבר. דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא:
גמ' מתוך שכפל רבי יוסי ביין. דקאמר תנא קמא חצי לוג והוא אמר לוג:
כפל נמי בבשר. והוי מנא דקאמר שני תרטימ':
יין בזול. אבל ביוקר לא שכיחי ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך:
זולל. לשון זול ואסמכתא למילתיה הוא:
מולדה. שם אביו:
יין חי. ממשיך מפני שמשובח הוא ולקמיה מוקי לה במזיג ולא מזיג אבל בתר יין מזיג לא ממשיך:
בשר חי. כדמפרש לקמן בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא ממשיך למעבד כי האי גוונא לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות:
אמר רבינא יין חי. דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע"פ שרוב בני אדם שותין כן:
בשר כיבא דאכלי גנבי. כוויה בגחלים ודכותה בעירובין (דף כט:) וניכביה וניכול בזבחים (דף מו:) לאפוקי כבבא דלא:
בשר מליח ויין מגתו. לא חשיבי ולא ממשיך:
כל זמן שהוא כשלמים. שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו:
כל זמן שהוא תוסס. שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ:
הכא. בבן סורר ומורה:
מאי. עד כמה לא קרינן מליח למיפטר בן סורר ומורה:
ובכל שהוא לא ממשיך. משעבר לילה אחת מפיג טעמו ולא חשוב:
לשלם שכר לרשעים. שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה:
לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו:
למרי נפש. לאבלים לפכוחי צערייהו:
אל תרא יין. כלומר אל תתן עיניך לימשך אחריו:
שאחריתו דם. סופו יהרג עליו:
כתיב יין ישמח לבב אנוש. בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו:
וקרינן ישמח. לשון שמחה:
זכה. כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב:
פקחין. עשאוני פקח:
אבוי. לשון צעקה בלשון ארמי כמו בייא בייא (לעיל דף סד.):
שיחי. צערי כמו אריד בשיחי (תהלים נה):
למי כל אלה. למאחרים על היין:
מרישיה לסיפיה. מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה:
מדריש. נדרש משמעותיה יפה והכי קאמר למי כל אלה למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך שחוקרין להיכן היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה (משלי ט):
ומאן דדריש ליה מסיפיה לרישיה מדריש. נדרש משמעותו יפה והכי קאמר למי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו להם ראוי להיות מאחרים על היין:
י"ג ווי"ן. לשון וי וי ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד דידע דנגמר לו עונשו של יין:
מתוך שקלקלו ברביעי. שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען:
איש האדמה. אמאי קרי ליה איש האדמה על ידי שהוכיחו הקב"ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה: