יד רמ"ה/סנהדרין/ע/א

יד רמ"ה סנהדרין ע א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מאימתי הוא חייב משיאכל תרתימר בשר בגמ' מפרש ליה חצי מנה. וישתה חצי לוג יין באיטלקי חצי לוג יין בלוג האיטלקי שהוה גדול מלוג מדברי ומאן דמפריש האיטלקי איין לא חש לקמחיה. וכולה מתני' בגונב משל אביו קאי שאע"פ שגנב משל אביו ואכלו בחבורת מצוה או בעיבור החדש או שגנב כסף של מעשר שני של אביו ואכלו בירושלים דרך גרגרנות תרתימר בשר וחצי לוג יין כיון דבמצוה קא אכיל ליה לא מימשך למיכל שלא במקום מצוה. וראינו במקצת חידושי צרפת אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וטעות גדולה היא בספריהם ואינן בכל ספר ספרד לא במשנה ולא בתלמוד וכל שכן דלא משכחת לה דאי בבשר לא טבל איכא ולא מעשר ראשון איכא. ואי ביין האי אכל שתה מיבעי ליה. ואי בתבואה בשר ויין בעינן הילכך לא משכחת לה. ושאר מתני' בגמרא מפרש לה ומפרש טעמא:

אמר ר' זירא תרתימר זה לא שמעתי מרבותי מהו אלא מתוך שכפל רבי יוסי מדתו ביין דאמר תנא קמא חצי לוג וא"ר יוסי לוג נמצא כופל אף בבשר ושמע מינה תרתימר חצי מנה:

א"ר חנן אינו חייב עד שיקנה בשר ויין בזול ויאכל וישתה אבל ביוקר דלא שכיחי ליה מעות כולי האי למיגנב ולא ממשיך שנאמר זולל לשון זול ואסמכתא בעלמא היא. ומסתברא לי נמי דהאי בזול דאמרינן לאו למימר דאיתרמי ליה לדיליה למזבן בזול בשעת היוקר דאם כן כל שכן דפטור דלאו [כל] זימנא וזימנא מתרמי ליה הכי אלא כגון דזאבין בזול בשער שבשוק דכי האי גוונא ודאי אתי לאמשוכי:

ואמר רבי חנן אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי אבל בשיל ומזיג לא (חי משיך) [מימשך] למעבד הכי בסתר ע"י גניבה דגנב לית ליה שהות. ומקשינן איני והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר חי ממש ושתה יין חי ממש אינו נעשה בן סורר ומורה דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא מימשיך. ופריק רבינא כי קאמר רבי חנן עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי לאו חי לגמרי קאמר אלא יין מזוג ולא מזוג דרך העולם לתת שני חלקים מים ואחד יין והוא נתן מחצה מים ומחצה יין בשר בשיל ולא בשיל כבשר כובי דאכלי גנבי בשר שגנבים רגילין לאכול בחנויות ביני כובי בין החביות של יין כדי שיהא היין מצוי להם לקנות ולשתות ואין הבשר מבושל כל צרכו לפי שאין להם שהות כדאמרינן התם (פסחים מ"ט.) דמרקיד בי כובי. ואית נוסחי דאית בהו בבשר כיבא ומפרשי לה כווייה בגחלים:

ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה דלא מימשיך: והשתא קא בעי עלה בשר מליח מאימת ויין תוסס עד כמה והיינו דקא דייק התם בתעניות תנן ערב תשעה באב כו' ותנא בברייתא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה הוא יין מגתו דהני לית ביה שמחה בגוייהו. והוינן בה בשר מליח עד כמה הוא עומד באיסורו אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים שנאכלים לב' ימים ולילה אחד בנתים כלומר כל זמן שאלו היה שלמים היה שם שלמים עליו והיה נאכל יין מגתו עד כמה יהא עומד בהתרו כל זמן שהוא תוסס דאכתי רתח וכל כמה דרתח לית ביה טעמא דחמרא ולא מימשיך בתריה ויש אומרים תוסס שמושך בגרון מחמת שמחמיץ ותניא יין תוסס כו' כיון דאשמעי' כ"ז שהוא תוסס אייתי לן הא מתניתא דאמירה גבי גילוי לאשמועינן כמה ימי תסיסה דתניא יין תוסס אין בו משום גילוי דאגב רתיחתו מירתת חויא ולא שתי מיניה וכמה תסיסתו ג' ימים. ויש אומרים יין תוסס מושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ וריח החומץ (מצריח) [מבריח] את הרחש כדאמרינן בע"א (ל:) אבל אית ביה חלא חלא מיגרי בהו. מ"מ שמעינן מינה שיעור תסיסה שלשה ימים ובדין הוא דליבעי גבי בשר מאימת יהא מותר וגבי יין עד כמה יהא מותר אלא כי קא בעי בתרווייהו עד כמה קאי בדיניה ולא משתני קא בעי ולא איכפת ליה בין להיתר בין לאיסור. הכא גבי בן סורר ומורה מאי. ופשטי' התם גבי תענית משום איסור שמחה הוא וכ"ז שהוא כשלמים אית ביה שמחה דהא שלמים נמי כתיבא בהו [שמחה] דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' כו' אבל הכא משום אמשוכי הוא ומכי הוי מליח כל דהו לא ממשיך בתריה ויין נמי עד ארבעים יום לא מימשיך שעדיין אין בו טעם יין ממש:

תנו שכר לאובד אלו רשעים שאבודין מן העו"ה תנו להם שכר לשמח לבבם בו לשלם להם בו שכר מיעוט מעשים טובים בעוה"ז ויין למרי נפש אלו אבלים: אל תרא יין כי יתאדם אל תביט אליו להמשך אחריו שאחריתו דם כדמפרש התם (משלי כ"ג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. ואית דאמרי דאבן סורר ומורה קאמר: ויין ישמח לבב אנוש כתיב ישמה בה"א וקרינא ישמח בחי"ת זכה ושתה ממנו כדי צרכו להנאת גופו בלבד משמחו לא זכה ושתה ממנו יתר מדאי להשתכר משמהו מלשון שמה שמו שמים (ירמיה ב') והשמותי אני את הארץ והיינו דאמר רבא בסוף הוריות חמרא וריחאני פקחין עשאוני פקח. ויש אומרים פקחון מפקחין את הלב:

אמר ר' חנינא מאי דכתיב למי אוי למי כו' אמרי במערבא האי קרא דדריש ליה מרישיה לסיפיה מדריש למי אתה מוצא אוי ואבוי למאחרים על היין ומאן דדריש ליה מסופיה לרישיה נמי מידריש למי נאה לאחר על היין למי שיש לו אוי ואבוי כגון אבל ולמי שיש לו מדנים לשון מריבה ולמי שיש לו שיח לשון צער דכתיב אריד בשיחי ולמי שיש לו פצעים חנם וחכלילות עינים מחמת (כי ביין אנחתו) [בכייתו ואנחתו] להם ראוי לאחר על היין כדי שישכרו וישכחו צערם ועמלם: שלשה עשר ווי"ן אוי בלשון ארמי נאמרו ביין מויחל נח עד וידע את אשר עשה לו ועד בכלל אבל ויאמר ארור כנען לא קא חשיב אי נמי מוישת מן היין קא חשיב עד ויאמר ברוך ה' אלהי שם אבל ויחל ויטע לא קא חשיב דאכתי לא הוה חמרא ופשוטה היא.

וידע את אשר עשה לו לשון מעשה משמע שעשה לו מעשה בגופו דאלו ראית ערותו והגדה לא שייך בהו לשון עשה לו. רב ושמואל חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. מאן דאמר סרסו מנא ליה מתוך שקלקלו בבן רביעי שהיה ראוי להיות לו אלמלא סרסו קללו אביו בכנען שהיה לו בן רביעי דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט כו' דאי לא תימא הכי מאי שנא דלייט ליה לכנען משאר בניה דחם. ומ"ד רבעו גמר וירא וירא. ואסיקנא מ"ד רבעו אית ליה סרסו ומשום הכי קללו בבן רביעי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף