רש"י/סוכה/נב/ב

רש"י סוכה נב ב

רע כל היום. כל היום רעתו מתוספת:

ה' לא יעזבנו בידו. בתריה כתיב:

מנוול זה. יצר הרע:

לכו למים. נמשלה תורה למים וכתיב אבנים שחקו מים:

דברי כאש. והאש מפעפע את הברזל והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזין ממנו:

עבדו. יצה"ר הוא עבדו של אדם שאם רצה הרי הוא מסור בידו שנאמר ואתה תמשל בו:

באטב"ח. אלפא ביתא הוא א"ט ב"ח ג"ז ד"ו הרי עשיריות י"צ כ"פ ל"ע מ"ס הרי מאות ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הרי אלפים ונשארו הנ"ך שלא היה לה"א בן זוג בעשיריות ולא לנו"ן בן זוג במאות לפי סדר האותיות ולא לכ"ף בן זוג באלפים וחברם יחד נמצא דרך אלף בית זה סהדה מנון סמ"ך מן מ"ס במקום מ"ם ה"א מן ה"ן במקום נו"ן דלי"ת מן ד"ו במקום וי"ו ועוד ה' במקום נו"ן:

התעם. תעות בעלמא:

בקרבם. משמע נטוע בלבם:

הלך. עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו:

אורח. אכסנאי:

איש. בעל הבית:

ויבא הלך. בדוד ובת שבע קאי דקאמר ליה נביא לדוד על יצר רע הבא עליו:

אבר קטן. גוייה גיד:

משביעו. בתשמיש:

רעב. גופו חסר כח ורעב לעת זקנה:

שבע. בכח שלם:

גלות. שהגלה את ישראל:

לא היה. אינו כדי והלואי לא היה:

אהלים לשודדים. אלו ערביים השוכנים באהלים במדברות ורועים מקנה כל ימיהם וכתיב סיפיה דקרא לאשר הביא וגו' כלומר הוא עצמו גרם לו הרגזתו שהביאם בעולם:

מה לי פה. זו היא חרטה:

ואשר הרעתי. רישא דקרא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי אני בראתי את יצר הרע המחטיאם וגרמתי להם כל זאת:

שלשה מקראות. המעידין שהעונות והזכיות בידו ותוכן הלבבות:

חרשים. אומנים:

משיחים שניהם חרשים לבנין בית המקדש אליהו חרש אבן שבנה מזבח בהר הכרמל ומצינו שהוא עתיד להשתלח:

וכהן צדק. הוא שם בן נח ונקרא חרש ויחזק חרש את צורף (ישעיה מא) ובבראשית רבה (פ' מ"ג) מפרש ליה במלכי צדק שבא לקראת אברהם וברכו וחיזקו וקראו חרש על שם בנין התיבה שבנה עם אביו:

אלה הקרנות אשר זרו. בתריה כתיב:

שפיל לסיפיה דקרא. דאלה הקרנות ויבאו אלה להחריד אותם סוף הפסוק הוכיח שתחילתו אינו מדבר בחרשים אלא באומות שכששאל הנביא את המלאך מה אלה החרשים אמר לו אלה הקרנות כלומר אומות הללו אשר זרו את יהודה ויבאו אלה החרשים להחריד אותם הקרנות לידות את קרנות הגוים:

שפיל. השפל עצמך לתחתית המקרא לסופו:

אמר רב ששת בהדי חנא באגדתא למה לי. מה לי אצלו בהגדה בקי הוא בהגדה ממני ולא אוכל לו:

שבעה רועים ושמנה נסיכים. לא ידעתי בהם טעם כמדומה לי דאמרינן בעלמא ויצחק להיכן אזל להציל בניו מדינה של גהינם כדכתיב כי אתה אבינו (מדרש ילקוט מיכה ה):

עמוס וצפניה. מן הנביאים היו:

אדם שת ומתושלח. מן הצדיקים שהיו קודם המבול שלא חטאו עד דור אנוש כדכתיב (בראשית ד) אז הוחל וגו מתושלח צדיק גמור היה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף קח:) שבעת ימים שנתלו לדור המבול הן ימי אבלו של מתושלח:

לכולהו. לארבעת הילדים דהוו שלשים לכל חד:

והן משובחין. בדבר זה היו משובחים בכחם יותר מבנה של מרתא:

בנה של מרתא בת בייתוס. כהן היה:

עקב בצד גודל. הוליכן בכבש בנחת עקב רגל אחד בצד גודל של חבירתה ודרך נושאי משאוי לרוץ:

ולא הניחוהו אחיו הכהנים. להוליך שני אברים אלא כמנין המפורש בסדר יומא (דף כו:) פר קרב בכ"ד משום ברוב עם הדרת מלך:

אי משום יוקרא. כובד המשוי:

הנך יקירי טפי. שתי יריכות כאילו כבידות משלשים לוג:

כבש ומרובע. הכבש היה משפע בשיפוע אורך קרוב ארבע אמות שיפוע לכל אמה גובה דשתים ושלשים אמה אורך לתשעה גובה:

יש

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף