אבן האזל/קריאת שמע/ב

אבן האזל ‏ קריאת שמע ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין גומר ואחר כך קורא קריאת שמע, ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח.

השגת הראב"ד היה עוסק באכילה, כתב הראב"ד ז"ל לא כי אלא מפסיק ואע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפי' לתפלה דרבנן מפסיק, ואיתא להא מילתא במס' סוכה ורמיזא נמי במס' ברכות עכ"ל.

נראה דעיקר מקור ד' הרמב"ם דאין מפסיקין לק"ש הוא מהך מתני' דשבת דף ט' ע"ב דתנן גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ואח"כ תנן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ומוקי בגמ' דסיפא אתאן לדברי תורה ומוכח דדוקא גבי דברי תורה מחלקינן בין תפלה לק"ש ומפסיקין לק"ש וכמו שפסק הרמב"ם בהל' ה' אבל לכל הני דתנן קודם גם לק"ש אין מפסיקין.

ומה שכתב הרמב"ם ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן ק"ש ופסק וקרא ה"ז משובח עיין מש"כ בזה הכ"מ והלח"מ, ולי נראה דלשון ה"ז משובח אינו עיקר דינא דתנן במתני' אלא דאף דפסק כן לשיטתו דאין לחלק בין חיובא דאורייתא לדרבנן ומה דאמר רבא בסוכה דף ל"ח ע"א לחלק בזה לא אמר כן אלא בלשון דילמא וקיי"ל כרב ספרא דהתם איירי דליכא שהות ביום, ומ"מ כתב דאם פסק וקרא ה"ז משובח והיינו משום שחושש לדעה זו שגם ראשונים שלפניו סוברים כן וכדעת הראב"ד לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וכתב ה"ז משובח משום דמעיקר הדין אין צריך להפסיק, אגב השמיענו בזה דהיכי דבודאי יעבור זמן ק"ש צריך להפסיק, וכן מבואר גם בדבריו מקודם שכתב גומר ואח"כ קורא.

ומש"כ הראב"ד ורמיזא נמי במס' ברכות, הנה המפרשים לא ביארו דבריו דהיכן נמצא כן בברכות, ונראה דכונתו בברכות ירושלמי ואולי חסר בדבריו תיבת ירושלמי, והוא בפ"א הל' ב' בפיסקא תמן תנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר ר' אחא ק"ש דבר תורה תפלה אינה דבר תורה אמר ר' בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין זמנה קבוע אמר ר' יוסי ק"ש אינה צריכה כונה תפלה צריכה כונה, ונראה דהך טעמא דר' יוסי לא שייך על חברים שהיו עוסקים בתורה דלמה לא יוכלו לכוין בתפלה אם מפסיקין דהא סתמא קתני אפי' אם לומדים הלכות פסוקות ותניא בברכות דף ל"א ע"א אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ומוכח דמפרש הירושלמי דאיירי בעוסק באכילה ולא כבבלי דאיירי לענין דברי תורה, ואף דאח"כ איתא שם ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין מפסיקין וזה קאי ע"כ על חברים שהיו עוסקים בתורה, צ"ל דמימרא דר"י הוא מימרא בפני עצמה וקאי אברייתא דחברים שהיו עוסקין בתורה וכמו בבבלי דאיתא מימרא דר"י על הך ברייתא אלא דשם הוא באופן אחר, ומצוי כן בירושלמי דמביא מימרא על ברייתא דתוספתא שלא הוזכרה, ובדעת הרמב"ם יש לומר דמפרש דחברים שהיו עסוקין בדברי תורה היינו שעוסקין באמצע הלכה שצריכה עיון ולא בהלכות פסוקות דלא שייך בזה הפסק באמצע, וממילא שפיר דזה מונע כונה לתפלה כדתניא בברייתא שם לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה.

י

קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש.

השגת הראב"ד קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק אם קראה בלשון הקדש, כתב הראב"ד ז"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו.

הכ"מ פירש דברי הרמב"ם דכונתו דכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו, ונראה דכונת הרמב"ם אינו כן דזה מילתא דפשיטא היא ואינו שייך לדקדוק בהלשון ואם לא קרא בבאור האמיתי לא קרא עיקר הק"ש, והרמב"ם כתב ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש, אלא ודאי נראה כונתו לדקדוק בהלשון ממש שאז אם אינו מדקדק מבינים מה שאומר אלא שאינו נכון ומדוקדק באותו הלשון.

ולכאורה צ"ע דעת הראב"ד דכיון דהקורא ק"ש בכל הלשונות אינו צריך לדקדק בהמלות אלא כל שמבינים פירושו יוצא בה א"כ אמאי בקורא ק"ש בלה"ק ולא דקדק לא יצא נהי דמדין לה"ק לא יצא עכ"פ למה יגרע לה"ק מלשון אחרת והרי מבינים בקריאה זו פירושו, ונראה דדעת הראב"ד דעיקר ההלכה נאמר בלשון הקודש דאם קורא בלה"ק מצוה לקרוא כמו שנאמר מסיני ובעיקר דקדוק הלשון אף שמבינים בלשון שאינו מדוקדק, ולכן כתב דבשאר לשונות כיון שמבינים מה איכפת אם אינו קורא בדקדוק, אבל הרמב"ם סובר דמה דדרשינן שיהא דבורך תם אינו משום שכן נאמר מסיני אלא דין הוא דהדיבור צריך להיות תם ומדוקדק בלא שבוש דאף שמבינים גם אם קורא בשבוש אבל אין זה עיקר הלשון ואין דבורו תם ומה שמבינים פירושו הוא רק בשביל שדומה להלשון ומ"מ אין זה עיקר הלשון ואין דבורו תם.

והנה לכאורה קשה לפימש"כ בדעת הראב"ד דדין דבורו תם אינו משום הבנת הלשון אלא שכן נאמר מסיני א"כ למה השיג על הרמב"ם בהל' ט' דכתב דלא יניד הנח וכתב דיניד הנחים כדי לדקדק ולהטעים האות דהא עכ"פ לא נאמר כן, ונראה דסובר דמ"מ עדיף להטעים שיהיה ניכר ושלא תראה לאות אחרת.

ונראה דיש עוד חילוק לדינא בין דעת הרמב"ם לדעת הראב"ד, דלהראב"ד ע"כ צריך לומר דאם מבין לשון הקודש אינו קורא לכתחלה בשאר לשונות, ופי' שמע בכל לשון שאתה שומע היינו שאם אינו מבין אלא בלשון אחרת יקרא בה, דאם הותר לקרוא בלשון אחרת גם כשמבין בלה"ק למה יגרע לה"ק שבה צריך לדקדק בלשון, לא יהא גרע מלשון אחרת וע"כ דמצות הקריאה הוא כמו שנאמר מסיני, אבל בדעת הרמב"ם יש לומר דקורא שמע בכל לשון שהוא שומע ומותר לקרות אף אם מבין גם בלשון הקודש.

יג

ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך, קרא וטעה יחזור למקום שטעה, נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהוא ואהבת את ד' אלקיך וגו'.

א) בענין ק"ש דאורייתא יש מחלוקת הראשונים ואחרונים אי כל הג' פרשיות דאורייתא או רק פרשה ראשונה או פסוק ראשון, והנה מתחלה נביא מה שכתב השאגת אריה בסי' א' בעיקרא דמילתא במה שפסק הרמב"ם דק"ש דאורייתא וספק קרא חוזר וקורא, דהנה בגמ' דף כ"א פליגי בזה שמואל ור' אלעזר ושמואל סובר דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן, וכתב הכ"מ דהא דהרמב"ם פסק דלא כשמואל משום דלשמואל דאמר ק"ש דרבנן נצטרך לומר על כל תנאי דמתניתין וברייתות דדייני דיני ק"ש מקראי דהכל הוי אסמכתא וזה דחוק, ולכן פסק כר' אלעזר דק"ש דאורייתא, וכתב ע"ז הש"א דגם שמואל דאמר ק"ש דרבנן מודה דעכ"פ קריאת דבר אחד מן התורה בזמן שכיבה וקימה הוי מדאורייתא, וזהו דאמר שם בגמ' ההוא בדברי תורה כתיב, ובזה מיישב כל הנך מתני' וברייתות דסתרי לדשמואל.

והנה גבי בעל קרי מהרהר בלבו מביא שם רש"י בדף כ"א גירסת הספרים דגרסי והא ק"ש דרבנן הוא, וכתב שם רש"י ומאן דגריס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, ומוכח להדיא דהא דאמר דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, אינו דחייב לקרות דבר אחד מן התורה דהא גבי בעל קרי אכתי לא אמר שום דבר ומאי פריך והא ק"ש דרבנן, והש"א בעצמו הרגיש בזה וכתב שלפי דבריו דהא דאמר ההוא בדברי תורה כתיב, היינו שחייב לקרות דבר אחד מן התורה בזמן שכיבה וקימה לא נוכל לגרוס הך גירסא, אכן עכ"פ מוכח מפירש"י דאינו מפרש הא דההוא בדברי תורה כתיב כמו שמפרש הש"א, והיה אפשר ליישב דבריו גם לפי גירסא זו ונאמר דכיון דיש איסור לבעל קרי לקרות בתורה ורק דמתרץ דמשום דק"ש דאורייתא לכן הותר להרהר בק"ש, וע"ז פריך בגמ' הא ק"ש דרבנן הוא, וכיון דקריאת כל השלשה פרשיות הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אינו חייב אלא במעט דברי תורה א"כ סגי פרשה אחת ואמאי מהרהר והי' אם שמע, ואף דגבי ספיקות כתבו הרשב"א ורבינו יונה דכיון שהתחיל גומר היינו בספיקות דמ"מ ליכא איסור, אבל הכא בבעל קרי דאיכא איסורא ואם יצא בפרשה ראשונה אמאי יהרהר והיה אם שמע, אך כ"ז הי' ניחא אם נימא דקריאת שני הפרשיות הם מן התורה אבל אם אינו מן התורה אלא פרשת שמע לחוד. א"כ ע"כ אנו מוכרחים לומר דגם בבעל קרי אמרינן דכיון דמתחיל פרשה של שמע שהוא מן התורה גומר גם פ' והי' אם שמע אף שהוא רק מדרבנן, וא"כ א"א לתרץ כדברינו, ולכן להשאגת ארי' בעצמו שהחליט דרק פ' שמע הוא מן התורה א"א לומר כדברינו, ולזה באמת כתב שלפי דבריו א"א לגרוס הך גירסא, אלא דעכ"פ מדברי רש"י יהיה סתירה לפירושו וכנ"ל, ואולי אפשר לחלק בדוחק בין אם עיקר פ' שמע הוא מן התורה דאז שייך ביה יותר כיון שהתחיל שמע גומר פ' והי' אם שמע, ובין אם רק סתם קריאת איזה דבר הוא מן התורה דלא יהי' שייך בזה כיון שהתחיל גומר.

אך לבד זה הנה עיקר חידושו של הש"א דאף דק"ש דרבנן מ"מ חייב לקרות איזה דבר מן התורה, אף שכבר כתב כן הרבינו יונה על הרי"ף מ"מ הוא תמוה מאד, דלפי"ז הא דאמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא היינו דוקא אם כבר אמר דבר אחד מן התורה, וא"כ עיקר חסר מן הספר, והא שמואל סתמא אמר דספק קרא ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ואכן היה אפשר לומר דשמואל סמיך אהא דע"כ צריך לומר דבספק קרא ק"ש איירי בענין דהוי ספק ג"כ אם אמר אמת ויציב, דאי ודאי דאמר אמת ויציב א"כ ע"כ אמר גם ק"ש דסרכי' נקט ואתי, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו, וכיון שכן ע"כ דיאמר אמת ויציב דהא אמר שמואל גופי' דספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר צריך לומר אמת ויציב וכיון שיאמר אמת ויציב הא כבר יצא בזה ידי חובת אמירת איזה דבר מן התורה וקריאת שני פרשיות שמע והיה אם שמע הוי דרבנן, דלכאורה נראה דאם יאמר שהוציאנו ד' ממצרים וכדומה זה גופא הוי דבר מן התורה, ואינו מוכח דאפשר בעינן אמירת איזה דבר מן התורה ממש, אך באמת אכתי לא סגי בתירוץ זה וביותר לפי דברי הש"א בעצמו וכמו שנבאר.

ב) הנה הש"א בסי' י' הביא מה שכתבו התוס' בהא דספק אמר אמת ויציב דמיירי שמסופק בין בק"ש בין באמת ויציב, משום דאם מיירי שבודאי קרא ק"ש א"כ אמר פ' ויאמר דאית ביה יצי"מ ושוב לא הוי אמת ויציב דאורייתא, והקשו התוס' דא"כ יקרא ק"ש דאית ביה תרתי כדאמר גבי בעל קרי ותירצו בתוס' דדוקא גבי בעל קרי דודאי לא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב אמרינן דק"ש עדיפא דאית ביה תרתי אבל הכא גבי ספק יותר טוב שיאמר אמת ויציב מלומר ק"ש דאם איתא שלא קרא ק"ש כ"ש שלא אמר אמת ויציב שלאחריה וכשחוזר וקורא ק"ש מספיקא אכתי לא תיקן בזה אמירת אמת ויציב, אבל כשחוזר ואומר אמת ויציב איכא למימר שתיקן הכל דדילמא כבר קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב שלאחריה ועכשיו באמירת אמת ויציב תיקן את הכל, והקשה ע"ז הש"א דאי הא דספק אמר אמת ויציב היינו דמספקא ליה נמי אם קרא ק"ש, א"כ אמאי פלגינהו שמואל לתרי בבי והו"ל למימר ספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב ואינו חוזר וקורא ק"ש, ועוד דא"כ אין הטעם משום דק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא, דהא דק"ש דרבנן היינו דוקא אם אמר או יאמר אמת ויציב וא"כ ה"נ אמת ויציב דרבנן אם קרא ק"ש וא"כ עיקר הטעם הוא משום דאם יאמר אמת ויציב אפשר יתקן שניהם, ולכאורה קושייתו האחרונה אינה קושיא כלל, דאטו בשביל דפ' ויאמר יש בה יציאת מצרים בשביל זה אין כאן חידוש לומר דק"ש דרבנן, הא שמואל צריך לאשמעינן עיקר דינא דק"ש היינו שמע והי' אם שמע הוא דרבנן, ופ' ויאמר יש בה שני מעלות, האחת שהיא שייכת לק"ש וכמו שכתב הש"א בעצמו דפרשת ויאמר עיקרה שייכת לק"ש לבד הזכרת יציאת מצרים דאית בה, וכמו שכתב הרמב"ם משום שיש בה ציווי זכירת כל המצות, ועוד שיש בה יציאת מצרים, וזה הוי דאורייתא אלא דע"ז מהני אמת ויציב ורק דהתוס' הקשו אמאי אומר אמת ויציב יקרא ק"ש דאית בי' מלכות שמים וגם יציאת מצרים, ולזה תירצו דכיון דכשיאמר אמת ויציב אפשר דיתקן בזה שניהם טפי עדיף אמת ויציב, אבל עכ"פ עיקרא דמילתא הוא דק"ש דרבנן וממילא כיון דאשמעינן דק"ש דרבנן אשמעינן דאמת ויציב דאורייתא, ואף דויאמר יש בו מעלת אמת ויציב מ"מ קאמר שפיר דאמת ויציב דאורייתא בשביל יציאת מצרים וממילא שמעינן דויאמר יש בו מעלת אמת ויציב, אלא דהכי מיירי שמסופק אם אמר ויאמר, [ועיין מה שנכתוב להלן עוד בדברי אלה של הש"א].

עוד כתב הש"א להשיג על תי' הב' שבתוס' בשם הרר"ש דמיירי שקרא ק"ש רק ב' פרשיות והגמ' קורא כאן לפ' ויאמר אמת ויציב דכולה מילתא דיציאת מצרים קרי אמת ויציב, ומקשה הש"א דא"כ אין צריך לומר אלא פ' ויאמר דיוצא בזה מדאורייתא, ועוד דפ' ויאמר בלא זה צריך לקרות אף אם לא הי' הזכרת יציאת מצרים דאורייתא משום דכיון דהתחיל בב' פרשיות שמע והי' אם שמע צריך לגמור אפי' אי ק"ש דרבנן וכמו שכתב תהר"י על טעה בין פרק לפרק, וכ' עוד הש"א דאין לומר דמטעם זה גופא צריך לומר גם אמת ויציב דכיון דמתחיל בפ' ויאמר גומר גם אמת ויציב, דדוקא גבי ק"ש אמרינן כן משום דשייכא להדדי אבל ויאמר עם אמת ויציב לאו חדא מילתא היא ולא שייך ביה כיון שהתחיל גומר, וראיה מבעל קרי דמהרהר כל הק"ש אף דפ' והי' אם שמע הוא מדרבנן, משום דכיון שהתחיל גומר ומ"מ אינו מהרהר אמת ויציב מכיון שהתחיל בפ' ויאמר, והנה ראיית הש"א נכונה לפי שיטתו דרק פ' שמע הוא דאורייתא ולכן מוכיח שפיר מבעל קרי דלא שייך גבי אמת ויציב מכיון שהתחיל גומר, אבל הרר"ש אינו מוכרח לסבור כשיטתו ויוכל לסבור דשתי פרשיות הן מן התורה וממילא אין שום ראיה מבעל קרי מדאינו מהרהר גם אמת ויציב דלא שייך גבי אמת ויציב כיון שהתחיל גומר דשאני בעל קרי כיון דאיכא איסורא וכמו שכתבנו למעלה.

ויש להביא ראיה לזה דשייך כיון שהתחיל גומר גבי אמת ויציב וכמש"כ התוס' בשם הרר"ש, דהא להלכה דפסקינן דספק קרא ק"ש חוזר וקורא פסק הרמב"ם דחוזר וקורא עם הברכות, אף דברכות דרבנן וספק ברכות להקל כ' ע"ז הרשב"א בתשובה סי' ש"כ בטעמו של הרמב"ם דמדמה אותה לדין ק"ש דבספק קרא ק"ש חוזר וקורא מספק כל הג' פרשיות אף שמדאורייתא אינו אלא פסוק שמע ישראל, וטעמא דכיון דחייב לקרות קורא כעיקר תקנתו, וה"נ לענין ברכות דמעיקרא כך היתה תקונה דכל שחייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה, ואף שהפר"ח השיג על הרשב"א באו"ח סי' ס"ז, אך דבריו אינם מסתברין כלל שחילק בין ספק בעיקר החיוב ובין ספק אם יצא ולדברי הפר"ח נמצא דספק נוטל לולב נוטל בברכה ובאמת סובר כן רבינו יונה בברכות דף כ"א גבי ספק קרא ק"ש, אכן הר"ן בשבת בדף כ"ג גבי נר חנוכה הביא בשם הרי"ף והרמב"ן דספק נטל לולב נוטל בלא ברכה, וא"כ ע"כ מה דמברך בספק קרא ק"ש היינו משום דברכות דק"ש אינו ברכת המצות אלא ברכת השבח סמוכה לק"ש, וכל שמחויב לקרות ק"ש אומר גם ברכותיה, א"כ ממילא שפיר אפשר לומר כן גבי אמת ויציב דשייכא לפ' ויאמר דודאי שייכן בהדדי יותר ממה דשייכא ברכת יוצר אור והמעריב ערבים לק"ש, ונמצא מיושב שפיר קושית הש"א הראשונה על הרר"ש שהקשה אמאי חוזר ואומר אמת ויציב לא יקרא אלא פרשת ויאמר דיוצא מדאורייתא דשייך שפיר גבי אמת ויציב לומר כיון שהתחיל גומר כמו שכ' רבינו יונה על טעה בין פרק לפרק דאפי' אי ק"ש דרבנן חוזר לפרק ראשון דכיון שהתחיל לקרוא יש לו לתקן כהוגן, אכן צריך עוד ליישב קושייתו השני' של הש"א דהא פ' ויאמר הי' צריך לקרוא גם אם לא הי' הזכרת יציאת מצרים מדאורייתא דמכיון שהתחיל ובודאי קרא ב' פרשיות צריך לגמור פ' ויאמר.

ונראה ליישב קושייתו אחר דנבאר דברי רבינו יונה באופן אחר, דדבריו שם מחוסרין הסבר במה שחלק הך דינא דטעה בין פרק לפרק מספק קרא ק"ש וכתב דדוקא כשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרוא אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל עכ"ל, ובאמת צריך ביאור דבמאי גרע היכי שהתחיל ויש לו ספק אם כבר אמר פרשה זו מהיכי שיש לו ספק אם אמר כל הג' פרשיות, ונראה דההסבר הוא כמו דאשכחן גבי מילה דכל זמן שלא סילק ידו חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, ומכיון שסילק את ידו אינו חוזר עליהם ואפי' בחול לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' מילה, ועיין בש"א סי' נ', ונראה דזהו נמי טעמא דמילתא גבי ק"ש, דהא דספק קרא ק"ש אפי' אי אמרינן דק"ש דרבנן ומספק אינו חוזר וקורא אינו אלא דין בדיעבד, דבדיעבד מכיון שיש אצלו ספק אינו מחויב לחזור לקרות, אבל עכ"פ הא אינו דין של לכתחלה, היינו אם יצוייר שיתחיל לקרוא ק"ש באופן שיוצא בה בתורת ספק ודאי אפי' אי ק"ש דרבנן אסור לעשות כן לכתחלה, וממילא גבי טעה בין פרק לפרק אפי' בחלק הק"ש שכבר יש לו ספק אם קרא או לא צריך לחזור ולקרוא דכ"ז שלא גמר הק"ש הרי זה דמיא ללא סילק ידו גבי מילה שיש לו לתקן אפי' ציצין שאינן מעכבין את המילה, דכמו דמחויב לכתחלה לחתוך אותם ה"נ כל זמן שלא גמר למול מחוייב לחזור עליהם דהוי כלכתחלה, וה"נ גבי ק"ש כ"ז שלא גמר כל הק"ש יש לו לתקן אפי' אי ק"ש דרבנן, אפי' חלק הפרשה שיש לו ספק שמא כבר קראה, כיון דעכ"פ לכתחלה צריך לצאת בתורת ודאי ולא בתורת ספק, וכ"ז שלא גמר הקריאה הוי כלכתחילה, כיון דאכתי מחויב בקריאה, וזהו ג"כ הסבר דברי הרשב"א בתשובה סי' ש"כ שהבאתי דבספק קרא ק"ש לדידן דק"ש דאורייתא חוזר וקורא כולה אף דמדאורייתא אינו אלא פסוק ראשון, ולפי"מ שכ' מיושב שפיר דעכ"פ מכיון שעל פסוק שמע ישראל צריך לחזור ולקרוא הרי על המותר הוי כמו ציצין שאין מעכבין את המילה דכ"ז שלא סילק ידיו חוזר עליהם, ולכתחלה ודאי צריך קריאת כל הק"ש בתורת ודאי, ונמצא מיושב שפיר דקושיית השאגת ארי' על תי' הב' שבתוס' בשם הרר"ש לא קשה כלל דלפי"מ שבארנו לא אמרינן דמכיון שהתחיל גומר אלא היכי שהוא עסוק בקריאת ק"ש דהוי כלכתחלה, אבל היכי שכבר סילק את עצמו מקריאה ואחר זמן עלה לו ספק אם קרא כל השלשה פרשיות או לא קרא אלא ב' פרשיות אי לאו טעמא דפרשת ויאמר מדאורייתא ודאי אינו מחויב לחזור ולקרוא, דמאי גרע מהיכי שספק אצלו אם קרא כל הג' פרשיות, דאינו חוזר וקורא אי ק"ש דרבנן ובשביל שהב' פרשיות ודאי אצלו לא גרע בשביל זה והדברים פשוטים וברורים בעזה"י.

ג) והשאגת ארי' מיישב קושיית התוס' והרשב"א באופן אחר שהחליט לנכון דזמן הזכרת יציאת מצרים לא תלי בזמן ק"ש ויש נ"מ בזה בין לקולא בין לחומרא, לקולא דזמן הזכרת יציאת מצרים הוא כל היום, לחומרא הוא בלילה דבק"ש של לילה בשעת הדחק יוצא עד הנץ החמה וזמן הזכרת יציאת מצרים הוא דוקא כל הלילה אבל מעמוד השחר כבר נחשב של יום, ולפי"ז מיישב הש"א דהא דאמר שמואל ספק קרא ק"ש היינו או דמיירי בק"ש של לילה אחר עמוד השחר דכבר עבר זמנו של זכרון יציאת מצרים ולכן אינו חוזר וקורא דאין צריך לקרות פ' ויאמר בשביל יציאת מצרים או דמיירי בשל יום וכבר אמר אמת ויציב, והא דספק אמר אמת ויציב הוא אחר ג' שעות דכבר עבר זמן ק"ש ולכן אינו קורא ק"ש אף דאית בה תרתי דהא כבר עבר זמן ק"ש.

אכן על הא דספק אמר אמת ויציב מיישב שפיר אף דמ"מ קשה קצת דהא שמואל סתמא קאמר, אבל בהא דספק קרא ק"ש דאמר שמואל אינו חוזר וקורא, ישובו דחוק מאד דלאוקמי בשל לילה אחר עמוד השחר הוא דוחק גדול, כיון דדוקא בשעת הדחק יצא בק"ש אחר עמוד השחר בודאי לא הוי סתים שמואל למימר ספק קרא ק"ש כיון דלא משכחת לה בסתמא ואף דמסיק אח"כ ספק אמר אמת ויציב מ"מ הא נוכל לפרש דבחדא גוונא הוא דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ועל הספק אם אמר אמת ויציב אומר אמת ויציב, ובאמת לפי דברי הראשונים והש"א ק"ש עדיפא דאית ביה תרתי, ודוחק לומר דסמיך שמואל על הא דלא ערבינהו ביחד כקושייתו הראשונה של הש"א דבזה נדע דלא מיירי בחדא גוונא דאין זה הוכחה גמורה, ועוד דפשטה דמילתא דשמואל משמע דמיירי אף בק"ש של יום דומיא דסיפא דספק אמר אמת ויציב, ואופן השני שכתב הש"א דאי מיירי בשל יום מיירי שכבר אמר אמת ויציב איני יודע מה הוא שח, הלא הראשונים פירשו קושייתם דא"א לומר דכבר אמר אמת ויציב דאי אמר אמת ויציב ע"כ אמר גם ק"ש דסרכי' נקט ואתי, ואין שום מקום להתחיל אמת ויציב בלא ק"ש בסתמא, ואף דאמרינן ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב וע"כ יאמר מקודם איזה דבר וכדאמרי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכו' (בברכות דף י"ד) עכ"פ בספק לא שייך ספק אמר אמת ויציב בלא ק"ש, ובסתמא אם אמר אמת ויציב קרא ק"ש דסרכי' נקט ואתי.

אכן כפי הנראה לי יש ליישב סוגיא זאת בפשטות, דהנה כל יסוד הראשונים להקשות על סוגיא זו הוא מהא דאמר שם בסוגיא גבי בעל קרי דפריך על שמואל דאמר ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב מהא דבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה ומשני מאי טעמא אי משום יציאת מצרים הא אידכר ליה בק"ש ופריך ונימא הא ולא לבעי הא ומשני ק"ש עדיפא דאית בה תרתי, ולזה הניחו הראשונים יסוד דגבי ספק קרא ק"ש דאף דק"ש דרבנן מ"מ אי לא אמר אמת ויציב ק"ש עדיפא דאית בה תרתי, רק דתירצו התוס' דגבי ספק עדיפא אמת ויציב, משום דאפשר יתקן בזה שניהם כנ"ל.

אך באמת נראה דדוקא גבי בעל קרי כיון דעכ"פ מהרהר ק"ש משום דאית בה מלכות שמים ואף אי ק"ש דרבנן מ"מ מהרהר משום מלכות שמים דלהכי פריך בגמ' אמאי אינו מברך אמת ויציב ולא פריך על ק"ש אמאי מהרהר משום דבזה מהרהר אף אם סברינן דק"ש דרבנן וכמש"כ הרשב"א, אלא דקושיית הש"ס הוא על פ' ויאמר דלמה מהרהר פ' ויאמר דאף דאיכא בפרשת ויאמר ג"כ זכירת כל המצות, סובר הגמ' דעיקר פ' ויאמר הוא בשביל יציאת מצרים שבה, וע"ז פריך ונימא הא ולא ליבעי הא היינו פ' ויאמר דאמר מעיקרא דאדכר לי' בק"ש, וע"ז משני ק"ש עדיפא דאית בה תרתי, היינו דכיון דעכ"פ מהרהר שני פרשיות שבק"ש משום מלכות שמים, לכן גם פ' ויאמר עדיף מאמת ויציב דאית בה תרתי היינו יציאת מצרים וגם מעלת ק"ש שהוא זכירת כל המצות דשייך לק"ש, ומעיקרא הוי ס"ל דאמת ויציב עדיף דהוא עיקר זכרון יציאת מצרים שמפורש בו יותר מפ' ויאמר וכדמוכח משמואל ור"א דקרו ליציאת מצרים אמת ויציב ולא ויאמר משום דבאמת ויציב מפורש יותר יציאת מצרים, ולבסוף משני דכיון דעכ"פ בפ' ויאמר איכא זכרון יציאת מצרים ועוד יש בו מעלת ק"ש שהוא זכירת כל המצות לכן ק"ש עדיף, אבל כ"ז שייך אחר שידענו עיקר הדין דעיקר ק"ש היינו שני פרשיות מהרהר אף דק"ש הוא דרבנן משום קבלת מלכות שמים וכמש"כ הרשב"א שם, וכל השאלה הוא על פ' ויאמר, אבל אם לא הי' דין להרהר בק"ש משום קבלת מלכות שמים ורק הי' צריך ביציאת מצרים מפני שהוא דאורייתא, אז אפי' אם הי' מהרהר פ' ויאמר בשביל יציאת מצרים לא הי' שום מקום לומר דיהרהר בשביל זה גם פ' שמע והי' אם שמע, דאיזה שייכות הוא פ' שמע והי' אם שמע לפ' ויאמר לענין יציאת מצרים, דרק פ' ויאמר הוא שייך לפ' שמע והי' אם שמע לענין ק"ש אבל שמע והי' אם שמע לענין יציאת מצרים לא שייכי כלל, ונמצא דגבי ספק קרא ק"ש אפי' לא אמר עוד אמת ויציב לא אמרינן בזה ק"ש עדיפא דאית בה תרתי דהא אפי' אם יאמר פ' ויאמר בשביל יציאת מצרים גם אז אין שום שייכות שיקרא משום זה פ' שמע והי' אם שמע דלא שייכי כלל לדין אמירת יציאת מצרים, ומצד קריאתם בעצמם דהיינו משום חובת ק"ש הא סבר שמואל דמספק פטור ולא מהני סברא דמלכות שמים לחייבו פעם שנית מספק, וכיון דעכ"פ שמע והי' אם שמע לא יקרא בכל אופן א"כ מסתבר שפיר דבזה לא שייך לומר ק"ש עדיפא דאית בה תרתי, דמתי הוי בפ' ויאמר מעלת ק"ש היינו כשהוא מצורף עם פ' שמע והי' אם שמע, וביחד נקראים ק"ש, אבל פ' ויאמר לחוד לא הוי ק"ש וליכא בי' אלא מעלה של זכרון יציאת מצרים ובזה ע"כ אמת ויציב עדיף דהא חזינן מסוגין דעיקר הזכרת יציאת מצרים נקרא אמת ויציב וכנ"ל.

ונמצא דשפיר מיושב דהא דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא איירי אפי' אי ודאי לא אמר אמת ויציב, או בספק לא אמר אמת ויציב משום דלא אמרינן בזה ק"ש עדיפא, והא דספק אמר אמת ויציב ע"כ מיירי דמספקא ליה נמי אם קרא ק"ש משום דאי בודאי קרא ק"ש, א"כ אמר פ' ויאמר ויצא ידי יציאת מצרים. ודשמואל הכי קאמר ספק קרא ק"ש אפי' אי ודאי לא אמר אמת ויציב וספק אמר אמת ויציב היינו דספק אצלו ג"כ אם אמר אמת ויציב.

אך כ"ז ניחא לפי"מ שכ' הרשב"א שהבאנו דהא דפריך בגמ' אי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחרי' ולא פריך אי ק"ש דרבנן אמאי מהרהר והוא משום דאף דק"ש דרבנן הוא מ"מ מהרהר משום טעמא דקבלת מלכות שמים. ולעיל הבאנו גירסת רש"י דיש ספרים דגרסי והא ק"ש דרבנן אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא, ולפי"ז מפורש בגירסת הש"ס כפי' הרשב"א, אכן התוס' בדף כ' ע"ב אמתני' דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה וכ' התוס' וז"ל פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמ' והיינו טעמא דשרינא טפי בק"ש מברכות דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן ואפי' למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכי דהזכיר יציאת מצרים אבל מתני' שלא הזכיר יציאת מצרים שלא התירו לו לומר אמת ויציב והוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק"ש, ואין לומר נתקן דלימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש דהא עדיף דלימא ק"ש דאית בה נמי מלכות שמים עכ"ד התוס'.

והנה דברי התוס' מפורשים דלמ"ד ק"ש דרבנן הא דמהרהר ק"ש אינו משום מעלת ק"ש דאית בה מלכות שמים אלא משום מעלת ויאמר דאית בי' יציאת מצרים ומשום ויאמר מהרהר ק"ש דאית בה תרתי, וכן כ' התוס' בדף כ"א בד"ה הכי גרסינן דא"א לגרוס הגירסא שמביא רש"י והא ק"ש דרבנן וכו' משום דפי' במתני' דלכו"ע ק"ש דאורייתא כיון שלא אמר אמת ויציב וכל זה הוא דלא כמו שכתבתי, אלא דגם בשביל ויאמר לחוד מהרהר ק"ש דאית בה תרתי ולכן שפיר הקשו בספק אמר אמת ויציב דכיון דע"כ נמי ספק אי קרא ק"ש, וא"כ ק"ש עדיפא דאית בה תרתי כנ"ל.

אכן על דברי התוס' אלו יהי' קושיית הש"א שהבאתי למעלה קשה מאוד שהקשה שפיר לפי דבריהם. דא"כ איך קאמר שמואל ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא, ואף שתירצתי למעלה דעכ"פ צריך שמואל לאשמעינן דק"ש דרבנן וענין שמע והי' אם שמע, אכן על דברי התוס' אלו אינו מתורץ כלל דכיון דסברי להדיא דלמ"ד ק"ש דרבנן אין צריך בעל קרי להרהר ק"ש משום חיוב ק"ש אלא בשביל חיוב יציאת מצרים מהרהר ק"ש דאית בה תרתי, והא דאמרינן ק"ש דרבנן היינו בשאמר אמת ויציב והא דאמר אמת ויציב דאורייתא בשלא קרא ק"ש, א"כ עכ"פ היאך קורא שמואל לק"ש דרבנן ולאמת ויציב דאורייתא, דהא מעיקר הדין יציאת מצרים לחודה נמי יש לקבעה בק"ש ולא באמת ויציב, וא"כ אדרבא ק"ש דאורייתא אם לא אמר אמת ויציב ולכתחילה יש לקבוע יציאת מצרים בק"ש ולא באמת ויציב ומיד שאמר ק"ש הא הוי אמת ויציב דרבנן וא"כ היכי קורא ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא, ודברי התוס' נשארים לפי"ז בתימה כמו שתמה הש"א, ובאמת גם מדברי התוס' שהביא הש"א מוכח דסברי התוס' כן, רק בדברי התוס' אלו מבורר להדיא ונשארה קושיתו במקומה.

אלא דבאמת עיקר הסברא נכונה כמו שכתבתי דדוקא פ' ויאמר שייך לפ' שמע והי' אם שמע. אבל אם צריך לומר פ' ויאמר משום לתא דיציאת מצרים אין שום שייכות לזה פ' שמע והיה אם שמע. וע"כ הא דמהרהר ק"ש אי סברי ק"ש דרבנן היינו משום דאית בה מלכות שמים וכפי' הרשב"א כנ"ל, ולפי הגירסא שמביא רש"י מפורש כן בגמ', אלא דהגירסא קשה לפי ההלכה דקיי"ל דק"ש דאורייתא אבל טעמא דמילתא הוא כמש"כ הרשב"א וכנ"ל.

אמנם דלשיטת הרשב"א ואינך ראשונים דסברי דרק פסוק ראשון של שמע הוי מן התורה אפשר ליישב הגירסא דהא דפריך והא ק"ש דרבנן היינו דהא כל הק"ש הוא דרבנן, והיינו לפי מה שכתבנו דגבי בעל קרי כיון דאיכא איסורא לא שייך ביה כיון שהתחיל גומר ואף לפי מה שהסברנו דדינא דכיון שהתחיל גומר דמי לציצין שאין מעכבין את המילה דחוזר עליהם ואפי' בשבת מ"מ בבעל קרי לא שייך כיון שהתחיל גומר ולא דמי כלל למילה דבשבת כיון שצותה התורה למול בשבת צריך למול עם כל דיני הלכתחלה והכל נקראת מילה, אבל הכא בבעל קרי כיון דאיכא עליו איסורא בדברי תורה אלא דק"ש כיון דהוא דאורייתא לא נאסרה, אבל מה דהוא דרבנן צריך להיות אסור דבדין בעל קרי לא נאמר דין היתר מיוחד על ק"ש אלא דהוא ממילא דכיון דהוא מחויב בזה מדאורייתא לא נאסר בה מתקנת עזרא וא"כ שפיר נוכל לומר דהדרבנן נאסר אבל מילה יש דין מיוחד דמילה בשבת מותר וחובה וממילא אמרינן דצריך למול כדין לכתחלה דהכל נקראת מילה, עוד יש לחלק מדין לכתחלה בציצין שאין מעכבין דהתם זהו לכתחלה מדאורייתא, ובזה יש לעיין אם יש לכתחלה בדאורייתא ועיין בחידושי הרמב"ן חולין בפ' השוחט. עכ"פ אפשר לומר דאפי' אי ק"ש הוא דאורייתא יקשה שפיר והא ק"ש דרבנן כיון דכל הק"ש חוץ מפסוק ראשון של שמע הוא מדרבנן, ואתי שפיר הגירסא אף לפי ההלכה, ולזה משני דק"ש כיון דאיכא קבלת מלכות שמים הותרה לו כל הק"ש כנ"ל.

ד) עתה עפ"י כל מה שהרחבנו הביאור בסוגיא דספק קרא ק"ש נמצא דלפי דברי השאגת ארי' בעצמו שיישב דספק קרא ק"ש מיירי בלילה אחר עה"ש דכבר עבר זמנו של זכרון יציאת מצרים בודאי א"א לומר דהא דקאמר שמואל אינו חוזר וקורא היינו דעכ"פ מחויב לקרות דבר א' מן התורה דהא מילתא דפסיקא קתני אינו חוזר וקורא ולא הצריכו לומר בשום דבר, ובזה כבר אי אפשר לומר כדברינו למעלה דע"כ יאמר אמת ואמונה דהא מיירי אחר זמנו של זכרון יציאת מצרים, אלא אפי' לפי"מ שכתבתי דמיירי שפיר ביום ואכתי לא אמר אמת ויציב ומ"מ אינו חוזר וקורא ק"ש דלא אמרינן ק"ש עדיפא וכנ"ל, ומ"מ אינו מיושב כלל לומר דהא דאמר שמואל אינו חוזר וקורא הוא דמ"מ צריך לקרות דבר א' מן התורה אלא דסמיך אהא דע"כ ואמר אמת ויציב והיינו דיאמר כדאמרי במערבא, דכיון דכ' הש"א בעצמו דזמנו של יציאת מצרים אינו דוקא בזמן שכיבה וקימה אלא דזמנו כל היום, א"כ איך פסיק שמואל ואמר אינו חוזר וקורא הא על פי סבה קלה אפשר שיאחר הזמן ולא יאמר אמת ויציב בזמן ק"ש, והול"ל להשמיענו דבזה צריך לומר אמת ויציב דוקא בזמן ק"ש, ועכ"פ אפי' אם זמנם של ברכות אינם כל היום, אלא עד זמן תפלה כמבואר באו"ח לאיזה שיטות, עכ"פ בזמן ק"ש בודאי לא תליא וא"כ איך קאמר שמואל דאינו חוזר וקורא בסתמא, אלא ע"כ דשמואל סבר דק"ש דרבנן לגמרי ולא כפירושו של תהר"י והש"א.

ומה שדחקו לשמואל לחדש דק"ש דרבנן ולומר דכל הני קראי דמייתי תנאי והעיקר קרא דבשכבך ובקומך דמיירי ב"ש וב"ה הוא אסמכתא נראה דהוא בשביל זה גופא דכיון דאשכחן בברכות דף י"ג ע"ב דק"ש דר' יהודה הנשיא הוא שמע ישראל וגו' לחוד וע"ז הפסוק לבד הא ליכא קרא מן התורה לחייב בקריאתו דאי מקרא דודברת בם וגו' הא הוי כל הפרשה וע"כ דהוא מדרבנן ועיקר ק"ש הוא פסוק ראשון של שמע לחוד במקום צורך כמו בנאנס בשינה ובלא אונס הצריכו לקרות כל הג' פרשיות ודרשא דקרא ע"כ אסמכתא בעלמא, ואשכחן בגמ' בדינא דבעל קרי אסור בדברי תורה דג"כ יליף לה מקרא ומדרשת סמוכין ומ"מ מסקינן דהוא מתקנת עזרא, ועוד נראה בטעמא דשמואל דכיון דאשכחן דק"ש הוי נמי פ' ויאמר ובויאמר ודאי ליכא קרא דבשכבך וחיובא דיציאת מצרים הא עיקרו באמת ויציב כדאמר שמואל להדיא משום דמפורש בו יותר ענין הגאולה ויציאת מצרים וע"כ דהוא מדרבנן ולכן סבר דכל הק"ש הוא דרבנן.

ה) והנה הש"א עפ"י דרכו דאפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן מודה דעכ"פ קריאת דבר א' מדברי התורה הוי דאורייתא ושבזה דחה כל הראיות מהא דמוכח דק"ש דאורייתא דהכל קאי על דבר אחד מן התורה אלא שחכמים קבעו זה על ג' פרשיות שבק"ש נשאר בתימה למה פסק הרמב"ם דספק קרא ק"ש חוזר וקורא כר"א לגבי שמואל, וניחא ליה מהא דאיתא בסוטה דף מ"ב ואמר להם שמע ישראל מ"ש שמע ישראל אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אין אתם נמסרין בידם ונמצא דר' יוחנן סבר ק"ש דאורייתא ולכן פסק הרמב"ם דק"ש דאורייתא, ודבריו תמוהים מאד דמלבד דקשה לומר דהרמב"ם יכריע ההלכה עפ"י מאמר אחד מדברי אגדה שבודאי אפשר לומר בו דהוא אסמכתא ואחר שדחה כל הסוגיות המפורשות דק"ש דאורייתא בדיחוי שלו דהכל קאי על דבר אחד מן התורה, בנה יסודו על מאמר אחד מדברי אגדה, לבד זה יש לתמוה עליו הרבה דהא בתוך הראיות שהביאו התוס' דק"ש דאורייתא ישנה הראי' שהביא גם הש"א מהא דפליגי רבי ורבנן אי ק"ש ככתבה או בכל לשון וראיית חכמים הוא מדכתב רחמנא שמע בכל לשון שאתה שומע, א"כ עכ"פ עיקר מצות ק"ש נאמר בפ' שמע ישראל אלא דיאמר הש"א דעיקר הא דאמר קרא ודברת בם הוא סתם על דברי תורה אבל עכ"פ הא מוכח להדיא דכל זה נרמז בפרשת שמע ובפסוק שמע ישראל, א"כ מאי ראי' מייתי הש"א מאידך קרא דשמע ישראל דהא ודאי שייך למדרש דרשא דר' יוחנן מפסוק שמע ישראל כיון דמצות ק"ש איתא לא רק בקרא דודברת בם אלא גם בפסוק שמע ישראל וא"כ לא הרויח הש"א מגמ' דסוטה כלל, אכן לדברינו דלשמואל הוי ק"ש דרבנן לגמרי א"כ מיושב שפיר הא דפסק הרמב"ם דק"ש דאורייתא דהא מוכח שפיר מכל הראיות שהביאו הפר"ח והש"א דלהלכה פסקינן דק"ש דאורייתא.

ו) עתה נבוא לענין מה שהתחלנו, עד כמה מחויבים מדאורייתא בק"ש, והנה הראיות שהביא הרשב"א דחיוב ק"ש דאורייתא הוא רק פסוק שמע ישראל הוא מהא דק"ש של ר' יהודה הנשיא הוא רק פסוק שמע ישראל, וכן רבי שהי' מעביר ידיו על עיניו דהוא ודאי רק פסוק שמע ישראל כמו שפירש רב האי גאון ובערוך והובא בראשונים שלא יראו אותו רומז בעיניו דזה שייך דוקא על פ' ראשון, ואף שברבינו יונה כ' דהא דתניא שמע ישראל וגו' זהו ק"ש של ר' יהודה הנשיא היינו כל הפרשה של שמע וכן משמע מדבריו בפ"ק גבי שתפלתו תהא סמוכה למטתו דמפרש שם ג"כ הא דמעביר ידיו על עיניו דהיינו עת קריאת כל הפרשה ראשונה, אבל לא משמע כן מהא שהי' מעביר ידיו על עיניו דזה שייך דוקא בפסוק ראשון של שמע שצריך לרמוז לד' רוחות וכמו שכ' רבינו יונה בעצמו גבי כדי שתמליכהו אבל לא בכל הפרשה, אכן הרא"ש דוחה ראי' זאת משום דרבי שהי' מלמד לתלמידים ות"ת דרבים דוחה מ"ע דק"ש, והקשה ע"ז המשכנות יעקב דהא בפ"ק דשבת תניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, אלמא דגם בת"ת דרבים מפסיקין לק"ש, ונראה דלא קשה דלכאורה מה אמר לו רב לר' חייא לא חזינא לרבי דמקבל עליו מלכות שמים ולמה הקשה לו על רבי ולא הקשה על כל התלמידים וגם הוא ור' חייא בכלל ולא מסתבר לומר דרבי למד עם התלמידים והם הפסיקו ולא שמעו ללמודו וקראו ק"ש, וע"כ דהתלמידים באמת קראו ק"ש דלא למדו כולם ביחד כל זמן ק"ש לפני רבי דרבי הי' לומד מקודם עם חבורה אחת ותיכף עם חבורה שניה ולכן התלמידים קראו ק"ש והתפללו בזמנו זה קודם הלימוד וזה אחר הלימוד אבל רבי למד עם תלמידיו כל הזמן וממילא מיושב דברי הרא"ש דגבי חברים שהיו עוסקים בתורה כיון דכולם שוים לא עדיפי רבים מיחיד וכמו דיחיד מפסיק וקורא כן נמי רבים, אבל הכא בק"ש של רבי יתבטלו רבים מלמודם היינו דהרבים לא יקראו ק"ש עמו דהם יקראו ויתפללו כהוגן אלו קודם הלימוד ואלו אחר הלימוד, ונמצא דכשיפסוק רבי ויקרא יבטל רבים מלימודם ובזה הוא שחידש הרא"ש דת"ת דרבים דוחה ק"ש היינו באופן שיתבטלו לגמרי מלימודם ולא יקראו ק"ש ג"כ, וז"ב.

אכן מהא דאמר ר' אילא בר"י דרב שמואל בר מרתא משמי' דרב אמר שמע ישראל וגו' ונאנס בשינה יצא וכן הא דא"ל רב נחמן לדרו עבדי' בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן לכאורה יש להביא ראי' דדוקא פסוק ראשון הוי מן התורה, והנה אמנם הרא"ש פי' להדיא הא דנאנס בשינה היינו דאינו יכול לכוין אבל לעולם דקורא כל הק"ש וכן פירש"י להדיא בהא דרב נחמן דפסוקא קמא צערן, אכן מדברי הרמב"ם לא משמע כן כלל, אף שהכ"מ מפרש גם דברי הרמב"ם כן וכן הסכים לזה גם הלח"מ, אבל באמת דבריהם תמוהים מאוד דא"כ למה חלק אותם הרמב"ם לשני הלכות ובשני מקומות דבפ"ב הל' ג' כ' דין דהי' ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו, ובהל' י"ב כתב קראה מתנמנם מי שאינו ער ולא נרדם בשינה יצא ובלבד שיהי' ער בפסוק ראשון, ולדבריהם למה חלק אותם לשני הלכות, אלא ודאי הדברים ברורים דמה שכתב בהל' ג' ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו היינו דאנסתו שינה ואינו קורא כלל, דהא על מתנמנם כתב להדיא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה ודוחק לומר דנרדם בשינה לחוד ואנסתו שינה לחוד וכל כה"ג הו"ל לפרש כיון שכתב להדיא בהל' י"ב באופן אחר מבהל' ג', ועוד דעכ"פ לא הו"ל לחלק אותם לב' הלכות, אלא ע"כ דהם שני הלכות מיוחדות דבהל' ג' מיירי בלא קרא כלל והוא ישן לגמרי ומ"מ אין מצערין אותו ולכן לא כתב הרמב"ם כאן דיצא דהא ודאי אם יעור משנתו חייב לקרוא ק"ש כתיקונו אבל קראה מתנמנם יצא לגמרי ואינו חייב לקרוא פעם שנית ובלבד שיהי' ער בפסוק ראשון.

עכ"פ מדין זה לכאורה מוכח להדיא לפי דברינו דק"ש דאורייתא אינו אלא בפסוק ראשון, והנראה בזה דהנה במימרא דר' אילא קתני אמר שמע ישראל וגו' ונאנס בשינה יצא. אכן הרמב"ם לא העתיק זה הדין בלשון יצא אלא כתב הי' ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו, והוא דינא דא"ל רב נחמן לדרו עבדי', ולפלא שלא העתיק הרמב"ם גם מימרא דר' אילא ולכתוב שיצא, ובאמת דלדעת הרא"ש דאם קרא לאחר עלות השחר ק"ש של לילה משום דהי' אנוס אינו יכול לקרות ק"ש של יום עד הנץ החמה, משום דאינו יכול לעשות תרתי דסתרי, ולפי"ז יש בזה נ"מ לדינא דאם נימא דיצא יכול כבר לקרות אחר עה"ש ק"ש של יום אם צריך לילך לדרך, אבל אם לא יצא וצריך לקרות ק"ש של לילה אם קראה אחר עה"ש אינו יכול לקרות ק"ש של יום קודם נה"ח.

ונראה דהנה הרמב"ם השמיט הא דתניא בכתובות דף פ"ו ע"א דאם אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן השמיט הרמב"ם הא דמייתי בחולין דף ק"י ברייתא דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וצריך טעם לזה למה השמיט הרמב"ם, ונראה דאפשר דסובר הרמב"ם דהא דדרשינן בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א גבי קרבנות ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך שהקשו שם התוס' דלמה לי קרא מ"ש מכל מ"ע שכופין אותו לקיים ותירצו בתוס' דשאני הכא דכתיב לרצונו, ולהרמב"ם אפשר דלא ניחא ליה בתירוץ התוס' וסובר דבאמת הך ברייתא פליגא אאידך ברייתא דסבר דבכל מ"ע כופין, והך ברייתא סברא דדוקא גבי קרבנות דכתיב ועשית כופין, וכיון דאין חיוב על ב"ד לכוף אותו לקיים את המצוה אף דזה ודאי דיש חיוב תוכחה דעכ"פ מחויב כל אחד להוכיח את חבירו על מה שאינו מקיים את המצוה אבל דין תוכחה לא שייך אלא אם אינו מקיים בזדון, אבל אם הוא עתה אנוס ואין עבירה בידו במה שאינו מקיים את המצוה, בזה אם הי' דין חיוב על ב"ד לכופו לקיים המצוה א"כ מוכח דכ"ש שיש חיוב על ב"ד או על כל מי שבידו לבטל ממנו אנסו, אבל כיון דנימא דאין חיוב על ב"ד לכופו לכן נוכל לומר דליכא כלל חיוב להשתדל שחבירו יקיים מ"ע אם לא משום מצות תוכחה ומצות תוכחה כבר כתבנו דלא שייכא אלא אם הוא בזדון אבל מה שהוא מטעם אנוס בזה לא שייכא מצות תוכחה, ולכן שפיר יש לומר דאף דחיוב מ"ע דק"ש הוא יותר מבפסוק ראשון מ"מ אם הוא ישן והוא אנוס אין אנו מחויבין לבטל אונסי, ורק בפסוק ראשון כיון שיש בו עיקר קבלת מלכות שמים בזה קאמר רב נחמן צערן אבל טפי לא צערן כיון שהוא אנוס אינו צריך לצערו וכנ"ל.

והנה ידידי הרא"ש העירני לפי דברינו מהא דישן בסוכות בביתו בשביל גשמים ופסקו הגשמים דאין מעירין אותו לעלות לסוכה, והנה בסוגיא זו בסוכה דף כ"ט ע"א הכי איתא הי' ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור, איבעיא להו עד שיאור או עד שיעור ת"ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר תרתי אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר כן הוא גירסתנו, וגירסת הגאונים אלא אימא עד שיאור משיעלה עמוד השחר, וכתב הרשב"א דאפי' לפי גירסא זו אין מקיצין אותו משנתו דומיא דסעודה דגומר סעודתו, והרמב"ם בפ"ו מהל' סוכה ה"י כתב הי' ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים אין מטריחין לחזור לסוכה כל אותו הלילה אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר, והוא כפי גירסת הגאונים, והטור כתב ואם ניעור משנתו בלילה או שיעלה עמוד השחר קודם שיעור אין צריך לחזור, והוא כגירסתנו, והמ"מ כתב על דברי הרמב"ם וז"ל ויש מי שכתב והוא שניעור אבל ישן אין מעירין אותו משנתו אפי' אחר עמוד השחר דומיא דסעודה שגומר סעודתו וכן עיקר, והוא כדברי הרשב"א, ועיין בר"ן שכ' דאפשר דלא דמי לסעודה דיש קבע לסעודה, אבל לשינה אין קבע אלא עד סוף הלילה, והתימה על הלח"מ שכ' על ד' המ"מ וז"ל וא"ת לד' החולקים על סברא זו אמאי קאמר בברייתא עד שיעור ויעלה עמוד השחר דהא אחר שעלה עמוד השחר מעירין אותו לפי שיטתם ועיין מה שתירץ בדוחק וקושייתו תמוה מאד דמאי מקשה מגירסתנו על גירסת הגאונים דדברי החולקים על זה הוא רק לפי גירסת הגאונים וכן מבואר להדיא בר"ן, אכן בפשטות לשון הרמב"ם דלכאורה נראה בדבריו דסובר דלא כדעת הרשב"א, נראה דסובר דכיון דמדינא אין חיוב כלל על אחרים להקיצו שיקיים מצות עשה וכל הדין הוא רק עליו וכמו שנתבאר וממילא שייך דוקא בעת שהוא ניעור ולא בעת שהוא ישן, ובשביל זה גופא גורסים הגאונים עד שיאור ולא עד שיעור דהוי שפיר טפי דהא לפי גרסתם קשה קצת דהא פריך בגמרא תרתי דהיינו דעד שיאור הוא אחר שעלה עמוד השחר ופי' הרשב"א לפי גירסת הגאונים דמשיעלה עה"ש הוא פירושא דלא תימא עד שיאור ממש לכן קאמר עד שעלה עה"ש וא"כ עכ"פ הוא דחוק קצת דלמה לי' למתני עד שיאור ולפרש אח"כ ליתני תיכף עד שיעלה עמוד השחר וא"כ שפיר יותר הי' גירסת רש"י עד שיעור ויעלה עה"ש דהוא תרי מילי אכן לפי"מ שבארנו א"ש דעד שיעור לא שייך למיתני דכל זמן שהוא ישן אין עליו דין כלל ועל אחרים ליכא נמי דין כלל להקיצו כיון שהוא אנוס ולא צריכנן לפי"ז לדמות דין זה להא דסעודה דגומר סעודתו אלא דמטעם אחר אינו צריך להקיצו מכיון שהוא אנוס וכנ"ל.

אכן מה שכתבנו בביאור ד' הרמב"ם דלא פסק מימרא דר' אילא דיצא, אכתי אינו מבואר דעכ"פ במה דחה מימרא מפורשת משמי' דרב דיצא, אכן לפי"מ שפירשנו דמהלכה זו אם נימא דיצא ע"כ מוכח דרב סובר דרק פסוק ראשון של שמע הוא דאורייתא, ולכן יש באמת סוגיא מפורשת להיפוך דלא רק פסוק ראשון דאורייתא והוא בהא דאמר בדף י"ד ע"א בעי מיני' אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן ק"ש דאורייתא פוסק, אלמא להדיא דק"ש דאורייתא לאו דוקא פסוק ראשון דהא מה דאמרינן באמצע שואל מפני היראה היינו חוץ מפסוק ראשון של שמע דבזה אינו פוסק כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו וכמבואר להדיא באו"ח סי' ס"ו סעיף א' וכ"ה בירושלמי, וא"כ ע"כ הא דאמר בגמ' ק"ש דאורייתא פוסק היינו בשאר ק"ש ומוכח דגם שאר ק"ש דאורייתא או שני הפרשיות או פרשה ראשונה, א"כ הי' לו להרמב"ם מקור לדחות מימרא דרב אילא משמי' דרב מהא דבעי תנא דבי ר"ח מר' חייא ורב לגבי ר' חייא תלמיד הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.