יצחק ירנן/קריאת שמע/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ קריאת שמע ב

ג

עיין מ"ש מרן בכ"מ אחר שכתב לשון הרי"ף וכ"כ הרא"ש ז"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז"ל הרא"ש, והראב"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא"ש באחרונה דעת הראב"ד נראה דס"ל כוותיה וכדכתב בב"י סי' ס"ג לדעת הרא"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב"ח.

ד

מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח"מ ז"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק"ש הוי דאורייתא וכו' יעו"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס"ג דאין לומר כמ"ש הלח"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע.
עוד כתב היד אהרן נר"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז"ל מ"ש על דברי הלח"מ ודבריו תמוהים.
וראיתי להפר"ח סי' ס"ג כתב וז"ל מדברי הר"מ פ"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק"ל.

ה

היה עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ"ד י"ל דס"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק"ש ג"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז"ל פסק כש"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת ואינו פוסק לתפלה.
ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ"ח ז"ל סדר צו וז"ל אלא שלפ"ז יקשה ממה שסובר בש"ס פ' במה מדליקין על רשב"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב"י וחבריו פוסקים לק"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ"ד י"ל דהירושלמי ס"ל דמ"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ"ש התוס' מהש"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש"ס דבעידן ר"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש"י שהיה מחזר הש"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל.
והלח"מ ז"ל ג"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ"מ, שאז לא היה לו ספר כ"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע"ז תירץ וז"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה.
ובדברי מרן ב"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב"ם [אף] לק"ש ובסי' צ"ג על מ"ש בטור או"ח וי"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב"ם וכו', דמ"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק"ש אתא אלא כלפי מ"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע"ז כתב וי"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס"ל דגם לק"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן.

ו

היה עוסק באכילה וכו'. עיין מ"ש מרן וסיים וז"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ"ו דא"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א"כ מאי מקשה הש"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק"ש הוא דוקא בד"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד"ת. ועיין מ"ש הלח"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש"ס מכח קושיית התוס' ז"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ"ש יגמור ואח"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ"ש והגיע זמן ק"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק.

ז

מי שירד לטבול וכו'. והקשה הלח"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו"ט] פ"א ותירץ וז"ל אי נמי י"ל דר"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו"ש. ואולי י"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ"ש עליו הרב יד אהרן נר"ו לגירסא זו דא"כ מאי מקשה בש"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא"כ מצאנוה בספר האחד.

ח

הקורא ק"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ"ל. והיינו ממ"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי"ש משם הר"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ"ל. כצ"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ"ש בתוך דבריו וז"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ"ב הקורא את שמע וכו' יעו"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט.

יב

קראה מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה"ג קמ"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ"ל דלא מצערינן ליה וק"ל.
וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח"כ חייב לקראה ומ"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח"כ יעו"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא.

יג

נעלם ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח"מ מ"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ"ד י"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי.
ברם מ"ש הלח"מ מהרשב"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס"ל להלח"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא"כ חייב לחזור ולא יצא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.