ריטב"א/מועד קטן/כה/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואפי' חכם והתניא כו' וא"ת ולמאי דס"ד דמתני' דוקא אמאי לא קשיא לן מרבו ונשיא וי"ל דהנהו הא קתני להו בסיפא ואלו קרעי' שאינן מתאחין וכו' ובר מהנהו משמע ליה דקתני תנא דליכא קריע' אלא בקרובים והיינו דפריך מחכם ומכשר ומכל אדם בשעת יציאת נשמה ופריק ש"ס דמאי דלא איירי בהנהו דלא נחת למנינא אלא דאתא לאשמועי' שאין להניח לעולם לקרוע לכל הקרעי' משום קורבא אלא קרובים הראויין להתאבל ואי קרעי דאיכא משום בל תשחת ולמאי דפריך מתני' דלא מיירי השתא במועד אלא הלכות קריעה קמ"ל שפיר מקשי מכל הני אבל למאן דפריך דמתני' דלא איירי אלא במועד ומשום כבוד מועד יש לפ' דהכי פריך דכיון דחכם וחביריו מחייבי לקרוע עליהן בחול דין הוא שיקרענו עליהן במועד כמו שקורעין קרובי' דמאי שנא אלא ודאי דתנא לא ס"ל שיהו חייבים לקרוע עליהם בחול ואפי' לשנותא דרבינו שמשון ז"ל מודה הוא שיש קריעה במועד על כל אלו והא פשיטא ולא אצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין אבלות במועד אבלות לחוד וקריעה לחוד אבל בי"ט ואפי' בי"ט שני ליכא קריעה כלל אלא קורע כשיוצא הרגל והשומע שמועה קרובה במועד לא מיבעיא אם תהא ג"כ קרובה לאחר המועד שהוא קורע עליה במועד אלא אפילו כשתהא רחוקה לאתר המועד ולא ינהוג בה אלא יום א' קורע במועד דהא ש"ס השתא קרובה היא ואלו היה חול היה נראה נוהגת בה ז' ול' וכבוד הרגל הוא דדחי לה ועושה אותה רחוקה והיינו למאי דלא חזי ברגל אבל למאי דחזי ברגל גופיה לא דחי ובדוכתיה קאי ולא אמרו דליכא קריעה בלא ז' אלא בשמועה רחוקה דלא הוי חזי לז' כלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל ושלא כתשובת רבינו האי ז"ל:
שם ואם אדם כשר הוא חיובי מחייב דתניא וכו' ואע"ג דבהאי מתנייתא לא מיירי אלא לבכות ולהתאבל קים ליה ש"ס דאיכא בכלל קריעה לחמם הבכי וההספד ולא עוד אלא דמסתבר דאבלות דא דכתיב הכא אינו אלא חמום בכי והורדת דמעות כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ואמרו כל המוריד דמעות בפ' ר' אליעזר דאלו אבלות ממש מחליצת סנדל ועטיפה ליכא אלא על קרובין או על רבו כדאמר לקמן בעובדא דר' אמי הכא דנח נפשיה דר' יוח' רביה דיתיב עליה ז' ול' ואסיקנא דלגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר יוח' אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום א' ובירוש' בפ' מי שמתו אמרו שאינו אוכל בשר ואינו שותה יין בעוד שרבו עומד ליקבר ואפי' על חכם שאינו רבו לא מצינו דבר מכל זה ולא אמרו אלא שקורעין וחולצין עליו ומברי' עליו ברחבה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואפי' תימא דעל חכם מתאבלין יום א' מדקתני שמברין עליו ואין הבראה אלא עם אבלים כדתנן אין מברין אלא קרובי' והיינו דא"ר יוחנן אפי' רבו ולשון אפי' לרבות חכם הוא. ומ"מ על אדם כשר שאינו חכם ליכא אבלות ולא הבראה לדברי הכל הילכ' אבלות דקתני כנוי הוא להספד ולחמום ולצער:
שם כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרי' מיניה פי' היו טועי' בפי' הברייתא דלעיל דסברי דחכם דקתני היינו חכם שהוא רבו והיינו דאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקשיא להו לרבנן ז"ל ומי גרע רב ספרא דאדם כשר דמחייבי למקרע עליה. וי"ל שכמו שטועין בחכם היו טוען באד' כשר דליכא עליה אלא בכי וצער אבל קריעה לא שהרי לא הוזכרה בו בפי'. ואינו מחוור מדלא תפש עלי' אביי בהא דלימא להו ועוד מי גרע מאדם כשר ויש מתרצי' דבאד' כשר אין חיוב קריעה אלא כשהוא בפניו קודם שנקבר וזה שלא בפניו היה ומ"מ היה להם לקרוע מדין חכם דהכל כקרוביו אלא שטעו בפי' הברייתא כדאמרן ובזה יעלה לנו מנין תירוץ כיון דאדם כשר אמרינן בשמעתי' דמחייבי למקרע עליה אמאי קתני בברייתא חכם לתני כשר וכ"ש חכם. וכי תימא דקתני לה משום חליצה והברא' מ"מ תקשי מה ההפרש יש בין כשר וחכם לענין קריעה דלא סגיא דלא עדיף חכם שהוא כשר מכשר לחודיה ועוד י"ל דגבי חכם ראוי לקרוע עליו אפי' חכם אחר כשהוא שוה לו אבל על אדם כשר אין קורעי' עליו חכמים אלא תלמידים קטנים שיהא לפי כבודם ושאר בני אדם וכדכתבי' במס' קדושין לענין עמידה מפניו גבי עובד' דרב יחזקאל ומצינו למדין כי ג' הפרשות יש בקריעה בין רבו או חכם או כשר כי על רבו קורע אפי' בשמועה רחוקה כמו על אביו שישמע מיתת רבו ולא יקרע עליו וכשם שהשוו אותן לענין האחוי וקורע עליו אפי' הוא גדול מרבו אלא א"כ מופלג עליו כ"כ שלא יהא כלל לפי כבודו כענין שאמרו בחליצה על אביו ועל אמו והקרע שלו אינו מתאחה לעולם:
ועל חכם אין קורעים עליו אלא בשמועה קרובה כדין קרובי' וכדקתני מתנייתא הכל כקרוביו. ומי' בשמועה קרובה קורעי' וכן כל זמן שעוסקים בהספדו ואפי' לאחר קבורה והקרע שלו נשלל ומתאחה ששוללין לאחר שחזרו פניהם מן המטה כדאי' בסמוך ומינה דמתאחין לאחר ז' וכן קורעין עליו חכמים השוין לו וכ"ש קטנים ממנו אבל לא גדול ממנו שאינו רבו ועל אדם כשר אין קריעה אלא בפניו ממש קוד' שנקבר. וקרע שלו מתאחה לאלתר ואין קורעין עליו אלא תלמידים ואלו כשר שאין בו תורה אע"פ שראוי לבכות עליו ועל חסרון מצותיו מ"מ אין עליו חיוב קריעה כי מי שאין בו תורה אי אפשר להיותו כשר באמת. ובהאי כללא דפרישנא מתפרש לנא שפיר מה שאמרנו בפ' הזהב ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעי' זה על זה וכדכתבי' התם והיינו נמי דאמרי' הכא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין גריסן כלומר וה"ל רבו מובהקי שראוי לקרוע עליו אפי' הוא גדול ממנו וכשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאקבריה משנהא. ולדברי הרמב"ם ז"ל עוד יש אחרת ברבו יותר שהוא קורע עד שמגלה את לבו. אבל אינו לפי שטתנו ונראי' דברים שאין חליצת כתף אלא על רבו בלבד ובזה בלבד יתר רבו מובהק על רבו שאינו מובהק ולדעת הרמב"ן ז"ל על חכם שולל כיון שהחזיר פניו מן המטה ואפי' קודם קבורה ומאחה לאחר קבורה לאלתר וכדתניא באבל כל שהוא מפני הכבוד מאחה לאלתר ועל רבו שולל ביום שני שעבר אבלותו ואינו מאחה לעולם ואינו נכון בעיני שלא יאחה לעולם על רבו וישלול למחרתו אלא כדכתבי' עיקר. והא דקתני באבל לאלתר כל שהוא לאחר ז' לאלתר קרי ליה כלפי אידך שאינו מאחה אלא לל' יום או שאינו מאחה לעולם כנ"ל:
שם כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע פרש"י ז"ל וזה ראוי היה ללמוד וה"ל ס"ת פי' לפי' כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעי' בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת על שם העתיד ולקרוע עליו מעתה והנכון כמו שפר"י ז"ל דמקיימי מצותי' חשיבי כס"ת קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפי' רקנין שבך מלאים מצו' כרמון. ולפירושו מתאבלין על אשה דשייכא במצות מה שאין כן לרש"י ז"ל דליתיה בתלמוד כלל דבניכם ולא בנותיכם אמרי' ועל קטן קורעי' לרש"י ז"ל וגם לר"י ז"ל כיון שהוא מקיימי מצותיה. והרמב"ן ז"ל פי' שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר וקרוב הוא לפי' ר"י ז"ל ולדבריו ג"כ ז"ל קורעין על אשה ועל קטן שהוא בן אבלות:
סבור לאותוביה ס"ת אפורייה כלומ' קיים זה מה שכתוב בזה כדאמרי' בסוף פ"ק דב"ק ואמרי' התם אנוחי מנחי' מימר לא אמרי':
שם כף כדא ואותיב אארעא וכו'. פירש אלו היה כלי כליין עומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו אסור ליישב עליו דתשמישי קדושה היו אלא הכא דוקא כעין פוריא ואלו בשוה לו אפילו במטה פשי' דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה אפילו על הכד והוא לא עבד רב חסדא אלא הניח כדא על ארעא ואלו באיניש דעלמא פשי' דאסור אבל בת"ח היינו סבורים שהוא מותר כיון שאינו עומד בשוה לו ואפילו הוא בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והתם בב"ק דאסיקנא אנוחי מנחי' היינו משום דס"ל דלכתחלה מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת על מראשותיו. כנ"ל וכן הודו לי רבותי. ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפי' הוא גדול הדור:
שם תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים מכלל דלאחר סתימת הגולל הוא דאיכא אבלות וכגון שהוא נקבר בכאן. ואפשר דמיירי אפילו בשאינו נקבר בכאן וכדקתני העובר ממקום למקום אלא שכבר קברוהו במקומו ואח"כ ליקטו עצמותיו תוך ז' ועכשיו מוליכין אותו והלשון הראשון פירשו הראשונים ז"ל לפי שאמרו בירושלמי לקוט עצמות אין אומר עליו קיני' ונהי ואין אומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כלומר כל זמן שלא נקבר ואינה ראיה דההיא אפילו לאחר קבורה היא וכשלקטו העצמות וקברום לאחר ז' דתו ליכא אבלות אלא על אביו ואמו בו ביום ולמחר הוא שמח. ואפילו צרורין לו בסדינו אי נמי בההיא אפילו בשאין שלדו קיימת וכדתני לקוט עצמות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |