אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון ה אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כה[עריכה]

אין מכבדין בדרכים ובגשרים[עריכה]

קושיית המצבת משה מדוע עמדו הגמלים הלא אין מכבדין בדרכים

מעשה מובא בגמרא במסכת מועד קטן (כה.-:): כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא, אסקינהו להתם. כי מטו אגישרא [- כשהגיעו לעבור בדף של גשר צר, שעכשיו לא היו יכולין לעבור זה בצד זה, אלא זה אחר זה. רש"י], קמו גמלי [- עמדו הגמלים נושאי המיטות במקומן]. אמר להו ההוא טייעא [- סוחר ישמעאלי] מאי האי. אמרו ליה רבנן, דקא עבדי יקרא אהדדי, מר אמר מר ניעול ברישא, ומר אמר מר ניעול ברישא. אמר, דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא. חליף גמליה דרבה בר הונא, נתור ככיה ושניה דההוא טייעא [- נשרו שיניו ולחייו של אותו סוחר, על שביזה לרב המנונא].

בספר מצבת משה תמה על המבואר בגמרא שנתנו רבה בר רב הונא ורב המנונא כבוד זה לזה, והלא בגמרא במסכת ברכות (מו:-מז.) שנינו: תנו רבנן, אין מכבדין לא בדרכים, ולא בגשרים, ולא בידים מזוהמות. ופירש רש"י: אין מכבדין, לומר היה אתה קודם. לא בדרכים, הולכי דרכים, לומר לגדול הימנו לך לפני. הרי מבואר להדיא שאין לכבד את הגדול ממנו להקדימו בהליכתו בדרך, וכיצד עמדו הגמלים משום 'דקא עבדי יקרא אהדדי'.

ובגמרא שם מובא מעשה, שהיו רבין ואביי הולכים יחדיו בדרך, והקדים חמורו של רבין לחמורו של אביי, וסבר אביי שעשה כן רבין בכוונה מכך שלא אמר לו 'ניזיל מר', ואמר: האי מרבנן ממערבא, גס ליה דעתיה. וכשהגיעו לפתח בית הכנסת, אמר אבין לאביי: ניעל מר. והשיבו אביי: ועד השתא לאו מר אנא?! ועל כך אמר רבין לפני אביי בשם רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה. ופירש רש"י: כלומר, בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות.


חילוק התוספות בין יצאו לדרך כאחד לנפגשו בדרך

ומצאנו עוד גמרא כעין זה במסכת שבת (נא:): לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא [- היו הולכים בדרך]. קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא [- שהיה גדול ממנו והיה סבור שעשה כן בכוונה]. אמר [- לוי, כשראה זאת], אימא לי מילתא כי היכי דאיתותב דעתיה [- להודיעו שלא נתכוונתי] כו'. והקשו התוספות (ברכות מו: ד"ה אין), שמגמרא זו משמע שהיו מכבדין זה לזה אף בדרך, שהרי לכן חלשה דעתו של רבה בר רב הונא, כשחמורו של לוי קדם לחמורו. ויישבו התוספות: ויש לומר, כשיצאו לדרך כאחד, מכבדין בדרכים. אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה, ואירע להם דרך למקום אחד, אין מכבדים, עכ"ל. דהיינו, שכל הדין שאין מכבדין הוא דוקא באופן שלא יצאו יחד לדרך, אך כשיצאו יחד לדרך מכבדין אף בדרכים.

על פי חילוק זה של תוספות, כתב רבי משה בצלאל לוריא ליישב את קושייתו מדברי הגמרא במועד קטן, שכן יש לומר שהוצאתם לקבורה בארץ ישראל, חשובה כיציאה לדרך כאחד, שבה מכבדין זה את זה. וכך כתב גם בספר תולדות יעקב (ברכות שם) בתורת ראיה לחילוק התוספות, שמסוגיית הגמרא במועד קטן מוכח כחילוקם, שאם לא כדבריהם יקשה מדוע כיבדו זה את זה.


חקירה אם צריך שהגדול יקדם או עיקר הקפידא שלא יקדם הקטן

אלא שיש להעיר על כך, דהנה יש לדון בדין מכבדים בפתח הראוי למזוזה, מה הדין באופן שהדרך רחבה מספיק ללכת זה לצד זה, האם גם באופן זה צריך לכבד את הגדול יותר ללכת לפניו, או שכיון שעכ"פ אינו הולך לפניו אלא הולכים זה בצד זה, סגי בכך ואין צריך לכבדו יותר מכך. ולכאורה אנו מוצאים בענין זה כמה סתירות, כי מלשון רש"י בברכות "לא בדרכים, הולכי דרכים, לומר לגדול הימנו לך לפני", ודקדק המצבת משה שמדברי רש"י משמע שבכל הולכי דרכים הדין לומר כן, והרי סתם דרך רחבה כדי הילוך שניהם זה לצד זה, ואעפ"כ לולא פטור 'הולכי דרכים' היה מחוייב לומר לגדול הימנו לך לפניו.

אלא שאם אכן החיוב הוא להקדים הגדול לפניו דוקא, אם כן שבה סתירת הסוגיות זו לזו, שכן בסוגיית הגמרא במועד קטן מבואר שרק כשבאו לגשר עמדו הגמלים, ופירש רש"י: כשהגיעו לעבור בדף של גשר קצר, שעכשיו לא היו יכולין לעבור זה בצד זה, אלא זה אחר זה, קמו גמלי. הרי מבואר להדיא בדברי רש"י שלא חששו ללכת זה לצד זה, הפך מה שנתבאר מדברי רש"י בברכות שצריך להקדים הגדול. כמו כן, מדקדק המצבת משה, מהמעשים המובאים בגמרא בברכות ובשבת משמע שכל הקפידא היתה על כך שהקדים הקטן את הליכתו לפני הגדול, ומשמע שאילו היה הולך לצידו לא היה מקפיד על כך.

וביאר, שאף ענין זה תלוי בחילוק הנזכר, שבפתח הראוי למזוזה דין הקדימה הוא להקדים הגדול לפניו ולא רק שלא יקדם הקטן לפני הגדול, ואף בפתח הראוי להליכה זה לצד זה - יקדים הגדול לפניו. משא"כ בהולכי דרכים, אפילו באופן שמכבדין, דהיינו כשיצאו לדרך כאחד, מכל מקום אין צריך להקדים הגדול לפניו, אלא עיקר הקפידא שלא יקדם הקטן ללכת לפני הגדול. ובזה יבואר היטב לשון הגמרא בברכות "אין מכבדין בדרכים", ובפשטות יש להקשות לפי תוספות איך נקטה הגמרא כלל זה, הלא יש אופן שמכבדין גם בדרכים, דהיינו באופן שיצאו לדרך כאחד. אמנם לפי המתבאר שגם כשיצאו לדרך כאחד, אין צריך לכבדו בהקדמתו אלא רק שלא ללכת לפניו, אם כן שפיר נקטה הגמרא כלל "אין מכבדין בדרכים" כיון שבדרכים לעולם אין צריך לכבד כדרך שיש לכבד בפתח הראוי למזוזה. ומעתה מבואר היטב שבסוגיית הגמרא במועד קטן העוסקת בכיבוד בדרכים באופן שיצאו לדרך כאחד, שם לא היתה קפידא כל זמן שהלכו זה לצד זה ורק כשהגיעו לגשר, אז הקפידו שלא יקדם הקטן לפני הגדול.


מדוע עמדו הגמלים בהגיעם לגשר הלא אין מכבדים בגשרים

והנה בגמרא בברכות מבואר שאין מכבדין בדרכים ואף אין מכבדין בגשרים, ובספר דברי שמואל (מו"ק כה:) הקשה כעין קושיית המצבת משה, מדוע כיבדו זה את זה בהגיעם לגשר והלא אין מכבדין בגשרים. ויישב אף הוא על פי חילוק התוספות הנזכר, והוסיף שאף שהתוספות דיברו על כיבוד בדרכים נראה שהוא הדין לענין כיבוד בגשרים. ואמנם המעיין בטעמי הדינים ימצא שלכאורה אין טעם לומר כן לענין גשרים, ומאידך לא יקשה כלל קושיית הדברי שמואל בגשרים. דהנה לא נתפרש ברש"י ובתוספות בברכות הטעם שאין מקדימים בגשרים, אמנם רבינו יונה (לד: מדפה"ר ד"ה ולא בגשרים) פירש טעם הדבר שאין מכבדים זה את בגשרים, מפני שסכנה הוא להם אם מתאחרים לעבור בגשר. ולפי זה אין סברא לחלק לענין גשרים בין היו מהלכים כל אחד לבדו ובין יצאו לדרך כאחד, כיון שהטעם שלא להקדים הוא מחמת הסכנה. ומאידך יש ליישב בפשטות את עיקר הקושיא, שכן כאן היו החכמים מתים ומוטלים על מיטותיהם ולא שייך טעם זה, ולכן שוב חזר עיקר הדין שיש לכבד זה את זה להקדים הגדול תחילה.

עוד הציע הדברי שמואל שם לבאר בהקדם דקדוק לשון רש"י 'אין מכבדין, לומר היה אתה קודם', ומשמע מדקדוק לשון רש"י שאין מכבדין דווקא באמירה, אך באופן שמובן מאליו בלא אמירה שמכבדו, בכה"ג צריך לכבדו אף בדרכים [ובכך יש לבאר מה שדקדקה שם הגמרא שאביי הקפיד מכך ש"לא אמר ליה ניזל מר", ולא ביארה הקפדתו על עצם מה שהקדימו עם חמורו. שכן שורש הויכוח ביניהם, כפי שאמר לו אחר כך רבין בשם רבי יוחנן שאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, אינו נוגע לעצם הכיבוד אלא דוקא באופן שהכיבוד תלוי באמירה]. ולפי זה הציע שרש"י במתק לשונו בא ליישב קושיית התוספות משבת, כי שם כשהקדים חמורו של לוי לחמורו של רב הונא בר חייא, אפשר להעמיד באופן שלא היה צריך דיבור פה כדי לכבדו. ולפי זה מיושבת גם הסוגיא במועד קטן שכשבאו לפני הגשר היה הכבוד מובן מאליו כשעמדו הגמלים ו"לא בעי האי למיעל מקמי האי".

מאידך, בספר תולדות יעקב (ברכות מו:) כתב שרש"י מסכים עם חילוק התוספות, ולכן דקדק וכתב בפירוש דברי הגמרא "לא בדרכים" - הולכי דרכים, לומר לגדול הימנו לך לפני, ע"כ. ולכאורה צ"ב לשם מה הוסיף רש"י תיבות 'הולכי דרכים', לא היה לו לומר אלא "לא בדרכים, לומר לגדול הימנו לך לפני". אלא שבא רש"י לדקדק שהמדובר הוא דוקא באופן ששני החכמים 'הולכי דרכים' דהיינו דרכים שונות שנזדווגו זה לזה, אך אם יצאו כאחד לדרך והרי הם 'הולכי דרך', בכה"ג יש לכבד גם בדרכים.


חילוק העין אליהו בין דרך של 'אי כבוד' לדרך של 'בזיון'

חילוק נוסף בין סוגיית הגמרא בברכות לסוגיית הגמרא בשבת, ביישוב קושיית התוספות, כתב בספר עין אליהו (שיק, ברכות שם). לדבריו, יש לחלק בין אופן של 'אי כבוד' ובין דרך של 'בזיון', דהיינו שיש לומר שכל מה שאמרה הגמרא שאין מכבדין בדרכים היינו בתחילת ההליכה, שבעת שרוצים ללכת אין חיוב שיכבד את הגדול ויאמר לו ללכת תחילה, אבל אם כבר הלך הגדול תחילה אסור לקטן להקדימו ולהראות בכך שהוא חשוב ממנו. ועפ"ז דקדק לשון הגמרא בברכות "רבין ואביי הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמרא דרבין לאביי", דהיינו שתחילה היו הולכים החמורים בשווה, ואחר כך הקדים חמור של רבין, ולא חש לכך כיון שאין מכבדים בדרכים. משא"כ בגמרא בשבת מבואר שתחילה הקדים חמורו של לוי ורק אחר כך קדם חמורו של רב הונא, וכיון שתחילה לא הלכו בשווה אלא חמורו של לוי היה קודם לכן היה בזיון במה שהקדים לפתע חמורו של רב הונא, אף שאין מכבדים בדרכים. וכ"כ בספר אוצר חיים (ברכות שם)

והנה התוספות בשבת (נא: ד"ה קדמיה) כתבו שכשם שמשמע בגמרא שם שיש לכבד בדרכים, כן משמע גם בגמרא ביומא (לז.): שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן משמאלו. והקשו אף מכח סוגיא זו על הדין שאין מכבדין בדרכים, ויישבו כחילוקם שבמקום שיוצאים לדרך כאחד מכבדים אף בדרך. וכ"ה בתוספות הרא"ש (ברכות שם). [ויעויין ברבינו יונה שם שהביא שני פירושים בהא דאין מכבדין בדרכים, אם פירושו בדרך שבין עיר לעיר שאינו דרך ארץ שיתאחרו כל שעה ושעה לכבד זה את זה שיעבור לפניו, או בדרכים שבתוך העיר שעל ידי שיכבדו זה לזה יתעכבו העוברים ושבים. ולפי זה ניתן ליישב את סתירות התוספות באופן שנעמיד כל סוגיא בדרך אחרת, בעיר או מחוצה לה].


ביאור השלמה משנתו שכל דין אין מכבדים בדרכים הוא דוקא במקום צר

ובספר שלמה משנתו (ברכות שם) דקדק לשון רש"י "לומר לגדול הימנו לך לפני" באופן אחר. שכוונת רש"י להורות שכל הדין שאין מכבדין בדרכים היינו באופן שהמקום צר ואין יכולים ללכת יחד זה לצד זה, דומיא דגשרים, ובכה"ג דרך הכבוד היא רק באופן שמקדים את הגדול שילך 'לפניו'. ודוקא באופן זה אמרה הגמרא שאין מכבדין בדרכים, וטעם הדבר, לפי שבמקום שהולכים זה אחר זה, יש חסרון בהליכה בין לפני הרב ובין לאחריו, שלפניו הרי הוא מחשיב עצמו כגדול, ואחריו יש לחוש שרואה עגבותיו, וגם שמא יפיח ויתבזה בעיניו. ולכן בכה"ג יניח הדבר כמות שהוא, שאם הקטן הולך קודם ימשיך בדרכו, ואם הקטן הולך אחרון ימשיך כך. אמנם בדרך רחבה שיכולים להלך זה בצד זה, בכה"ג כבר הורו לנו חז"ל בגמרא ביומא בדרך ההליכה לצד הרב. [וזאת הפך דברי המצבת משה שהבין שסתם דרך היינו בדרך רחבה שיכולים ללכת זה לצד זה, ואעפ"כ מעיקר הדין היה צריך לומר לגדול ללכת לפניו, אלא שאין מכבדים בדרכים אף באופן זה].

אלא שיש להעיר על כך מה יהיה הדין באופן שתחילת הדרך היתה רחבה והלכו זה לצד זה, ועתה הגיעו למקום צר, מה יעשו באופן זה. שהרי משום כבוד הרב שלא ילך לא לפניו ולא לאחריו. ומה שמבואר בגמרא שאין מכבדין בגשרים, אף שגשרים הוא מקום שעד עתה יכולים היו ללכת זה לצד זה ומעתה אינם יכולים, מכל מקום שם אפשר להעמיד באופן שבאו כל אחד מדרך אחרת ועתה עומדים בפני הגשר ונמצא הגדול אחורי הקטן או להפך. אך בגמרא במסכת מועד קטן מבואר שהלכו המטות יחד עד שהגיעו לגשר, ואעפ"כ עמדו הגמלים מחמת רצונם לכבד זה את זה במעבר הגשר, ולדברי השלמה משנתו מכל מקום לא יועילו בתקנתם כי אף אם הגדול יעבור ראשון אין בכך משום כבודו כיון שהקטן הולך אחריו, ויל"ע.