רמב"ן/מועד קטן/כה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
רש"ש

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


רמב"ן TriangleArrow-Left.png מועד קטן TriangleArrow-Left.png כה TriangleArrow-Left.png א

ר' שמעון ב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין מצוה זו נוהגת בנשים. אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד. ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה (לקמן כ"ו ע"א).
ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין. ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה. וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ יש לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה. שבשריפתה אובדין מצות של כתיבה. ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה:

תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים. ורמינן עלה הא דתניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ומפרקינן לא קשיא כאן ששלדו קיימת כאן שאין שלדו קיימת.וכן נמי הולכין לקבורתו ומבטלין תלמוד תורה בכל הוצאת מת לקבורה. אבל אין שלדו קיימת כי איכא דמעסקי ביה לא נפקינן. ומאי ברכת אבילים ותנחומי אבילים שאומרים עליו שאם היו קרובים עם הארון ושלדו של מת קיימת כיון שמתאבלין ביום ליקוט עצמות אומרים עליהם ברכת אבילים ותנחומי אבילים. וכן אם היו מפנין אותו בתוך שבעה או שלא נסת' גולל ראשון ולא התחילו עדיין לימנות מברכין עליהן. אכל שלא בשעת איבול בין שלדו קיימת ובין אין שלדו קיימת אין מברכין עליהן ברכת אבלים. שאין ברכה זו שלא במקו' אבלו' לעולם.
ירושלמי (א,ה) תני אין שמועה ללקוט עצמות. אמר רבי חגי והוא ששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום יש שמועה ללקוט עצמות, פירוש אם שמע שליקוט עצמות אביו היום מתאבל עליהן עד הערב אף על פי שלא היה שם. תני ליקוט עצמו' אין אומרי' עליהן קינים ונהי ואין אומרי' עליהם ברכת אבלי' ותנחומי אבלי' אבל אומר עליהם דברים מה הן דברים רבנין אמרין קליסין. פירוש מקליסין המת ומספרין בשבחיו לפי מה שהוא. ויש מפרשי' קלוסי' להקב"ה שהוא ממית ומחי'.
באבל (פרק י"ב) תניא אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקי' את הגידין אלא אם כן נתפרקו העצמו' מעצמן ונפסקו הגידין מעצמן, כל העצמו' אדם מלקט חוץ מעצמו' אביו ואמו דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אמר אין ליקוט עצמות אלא משיכלה הבשר, כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמו' אדם, מלקט אדם עצמות שני מתים באחד ונותנן בראש אפרקסין מכאן ובראש אפרקסין מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי ר' עקיבא אומר סוף אפרקסין להתעכל וסוף העצמות להתערב. אבל מלקטן ונותנן כל אחד ואחד לעצמו בארונות של ארזים. ומזלפין עליהן יין ושמן דברי ר' עקיבא ר' שמעון בן ננס אומר שמן ולא יין מפני שמרבה עליהן את הדרנ' אבל נותנין עליהן חפורין יבשין. אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחל' קברוני בבקע' ולבסוף לקט עצמי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהא בזוי בעיניך, וכך עשיתי לו נכנס יוחנן ולקטן ופירס עליהן את אפרקסין ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירסתי עליהן את הסדין ונתתי עליהן חפורין יבשין. וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
במי שמתו תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסיקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר. כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים ומפני הלסטים מותר.
באבל [פי"ג] תניא המלקט עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד העצמו' ר' יוחנן בן נורי אומר ירחיק ארבע אמות ויקרא את שמע בן עזאי אומר אם היו עמו בספינה מפנן לצד אחד וקורא ר' יצחק אומר של קרובים פטור של אחרים חייב. ר' שמעון אומר בשבת חייב ובחול פטור. ר' נתן אומר אם יש חבילה עמהן פטור מפני שזיקתן שמירתן אבל לא זיקת חבילה והלכתא כתנא קמא דפטור בכל ענין בין בחול בין בשבת. והנך תנאי כולהו יחידאי נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

חכם שמת הכל כקרוביו. הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל היינו בוכה וקורע עליו. אבל לישב עליו באבילות לא אמרו אלא על רבו כדבעינן למכתב לקמן.
כי נח נפשי' דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מיניה. א"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני. ועוד כל יומא שמעתתי' בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה. א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר. א"ל אביי חכם כבודו בהספדו.
איכא למידק הכא. והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחש"מ. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה. אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא. ולאחר קבורה באו. ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דחכם נמי כאדם כשר ותו לא. אא"כ היה רבו. דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד. וא"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. וכדתניא באבל רבתי [פ"ט] ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין. וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו. נראה לי שהוא שבוש. ואדם שמת הוא צריך להיות והיא היא הברייתא השנויה כאן. ר"ש בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע. למה זה דומה לס"ת שנשרף, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי ר' בון דמך במועדא ולא עביד ליה ר' מונא חסד. והווין ציפוראי אמרין עד מות סנאה בתר מועדא עביד ליה איקרייה על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרובין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה. וברייתא בקודם קבורה תניא. כדקתני חולצין ומברין עליו ואיכא למימר התם במועד הוה. וקי"ל דאין מספידין אלא בפניו ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד. והיינו דאמר להו הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. ולפיכך אין אנן מחללין עליו מועד. ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו ועם כל זה אין הדברים נוחים. שהי' להם לפרש בגמ' כי נח נפשי' דרב ספרא לא הוו רבנן גביה. אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר. ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבילות כגון קרובין ועל רבו. טועין היו בזה כגון שטעו בברייתא האחר' בתכם שמת שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם. אלא להקל היו מפרשין הברייתות ואביי השיב להם מזו של חכם. לפי שרב ספרא נמי חכם הוה. והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרובין. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשרהוא חיובי מחייב. סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה. ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי. וגרסינן באלו מציאות (דל"ג ע"א) אמר רבי יהודה אמר שמואל ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. ולענין אבידה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק ותלמידים קורעין זע"ז כדין רבו שאין מאחין לעול' דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו. שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק זהו דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה לפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד לרבו. א"כ עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לענין עמידה. דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות. והכי איתא בפ"ק דקידושין.
ויש לי דרך אחרת בזה. והיא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח שכן דבדין עמידה אמרינן התם במס' קידושין (דל"ג ע"ב) חדא דאתון חכימין ואנא חבר ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה. דאפילו מר שמואל קאים מקמיה. אלמא מקמי זקן אחר לא קאים. וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו. וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפ"כ. ולפיכך אמרי' דת"ח שבבבל עומדיןזה מפני זה ואפילו גדול מפני קטן. משום דשמעתתי' בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו. וכן נאמר לענין קריעה שאין חובת זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה. וכדאמרינן נמי לענין חולץ דלקמן ונמנע ולא חלץ ואמר להו אביי חכם תניא ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר אלא בשוין. ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין וה"ל רבו שאינו מובהק. דעומד נמי מפניו וקורע עליו. ואפילו היה גדול ממנו בחכמה כשמואל דקרע על ההוא מדרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחורות ומתוקמות בלשונם דקא מיירי בקריעות ולא מדכרו אחוי כלל. אלמא בקריעה עצמה איירינן כן נראה ודבר נכון וברור היא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו. יש לפרש קורעין זה ע"ז עד שמגלה את לבו אלא שאינו פי' נכון כמו שיתבאר לפנינו:

כי נח נפשיה דרב חסדא סבור רבנן דלא למישלל קרעייהו אמר להו רב יצחק בר אמי תניא חכם שמת כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה מיד שולל. פי' בקורע על חכם שאינו רבו קאמר והוא הדין איחוי שמאחה מיד אי נמי מאחה לאחר קבורה מיד. ותניא באבל (פ"ט) והקורע לשום כבוד הרי זה מאחה מיד שאלו ברבו כיון שיושב עליו יום אחד באבלות גמורה היאך יהא שולל לא מצינו שולל בתוך ימי אבלו ועוד ליתני הרב שמת אלא נראה על רבו שולל למחר ואינו מאחה לעולם וכן מצינו בירושלמי כד דמך ר' יונה הורי ר' חייא בר בא לנעול למחר מאן דמר לשלול בו ביום לנעול בו ביום ושמע מינה שאינו שולל כל זמן אבילות. והרמב"ם ז"ל כתב יראה לי שהקורע על החכם שמת מאחה למחר שאפילו רבו שלימדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד ואיני יודע למה יאסר בו ביום:


< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון