קרן אורה/מועד קטן/כה/א

קרן אורה מועד קטן כה א

דף כ"ה ע"א

גמרא ואפילו חכם כו'. עיין בדברי הרא"ש ז"ל שהעלה להלכה דעל חכם הכל חייבים לקרוע אפילו ביום שמועה ועל אדם כשר אינו חייב לקרוע אלא בין מיתה לקבורה ומל' הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא אם הוא עומד בפני המת בין מיתה לקבורה ומהו אדם כשר כתב הרא"ש ז"ל דכל דלא סני שומעני' ולא ביטל מצוה אחת אע"פ שאינו גדול בתורה ולפי מה שנראה מלשון הרמב"ן ז"ל דבעינן דוקא בפניו קשה לי מהא דפריך הש"ס בשבת פ' האורג אהא דתניא הקורע על מתו פטור ואמאי אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב ומאי קושיא דילמא איירי שלא בפניו ולדברי הרא"ש ז"ל לא תקשי אמאי לא משני שלא היה בין מיתה לקבורה משום דסתם קריעה בשעת מיתה הוא אבל לדברי הרמב"ן ז"ל וודאי קשה וכן אינו מיושב הא דפריך הכא ואי אדם כשר הוא כו' והנה עיקר ההכרח שהוצרכו לחלק כן הוא משום דלשיטתם אדם כשר הוא מדריגה פחותה מחכם וא"כ ע"כ יש חילוק בין אדם כשר לחכם דאל"כ מאי קמ"ל הברייתא חכם כיון דאפילו על אדם כשר הכל קרוביו. אבל מלשון הנימוק"י נראה דאדם כשר היינו מי שמפורסם בחסידות וא"כ י"ל דעל אדם כשר נמי חייב אפילו ביום שמועה דמעלת חכם לחוד ומעלת כשר לחוד ובאמת לפי דברי הרא"ש ז"ל דכשר הוא כל דלא סני שומעני' א"כ הא דאמרינן לעיל דצריך לקרוע על שניים בפני האבל ומסתמא הוא בפני המת וא"כ בלא"ה צריך לקרוע וגם מסתמא בר ברי' דאמימר לא היה סני שומעני' אלא די"ל דקטן הי' ועיין ברי"ף ורא"ש ז"ל דגרסי בשבת כל המתעצל בהפסדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש והיינו משום דיהושע הוא הי' המופלג בחכמה ובחסידות. והרא"ש והרמב"ן ז"ל הקשו ע"ז מהא דאמרינן בירושלמי באינון דהוינן גבי' ואנן לא הוינן גבי' ע"ש מה שתי' וברייתא דאבל רבתי כתבו דשיבוש הוא ולענ"ד נראה דשיטת הירושלמי דבחכם לא מיחייבי אלא אינון דהוין גביה וכדמשמע התם דקאמר הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף והיינו הך דאבל רבתי אבל מעובדא דרב ספרא בש"ס דילן לא נראה כן אלא דהכל חייבים בקריעה אבל מה שכתב הרא"ש ז"ל דאפילו בעיר אחרת קורעין לא ידענא הכרח לזה לדברי הרמב"ן ז"ל דבאדם כשר אין קורעין אלא בפניו. וכ' הרא"ש ז"ל עוד דברי הירושלמי כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהם אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דליכא חיובא אלא על חכם וכן כתב דבחכם בעינן עד שיגלה את לבו כמו על רבו והוא צ"ע מנ"ל הא ועי' בכ"מ ובלח"מ ול"נ דלמד כן מהאי דיוקא דמאי איריא חכם אפי' אדם כשר נמי אלא ש"מ דבחכם בעי עד שיגלה את לבו אלא דקשה לפ"ז מש"כ וכבר נהגו ת"ח לקרוע זא"ז טפח ומאי איריא מנהגו הא חיובא נמי איכא מחמת אדם כשר וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בתה"א ועיין בריטב"א ז"ל:

ודרך אגב ראיתי לדבר קצת בדברי הירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל דפריך על הא דהקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה והא הוי מצוה הבאה בעבירה מידי דהוי אמצה גזולה ומשני תמן גופו עבירה היינו דאכילה היא הגזילה והיא העבירה אבל הקריעה בשבת אין בה איסור מצד עצמה אלא מצד שהוא אסור לקרוע בשבת אין זה מצוה הבאה בעבירה ולמדו מזה דהקורע בחלוק גדול לא יצא ידי קריעה וכן פסק בש"ע וקשה לי על הש"ע ז"ל כיון דפסק בסימן תרמ"ט בא"ח דלולב הגזול אינו פסול אלא ביום ראשון דהוי דאורייתא אבל ביום שני כיון דאינו אלא מדרבנן לא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה א"כ קריעה נמי מצוה דרבנן ואמאי לא יצא ועוד דלפי מש"כ הב"י והכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דפסול ביום ראשון היינו משום דכתיב לכם ולא משום מצוה הב"ע א"כ לא חיישינן כלל למצוה הב"ע אלא דזה א"א לומר דהא כתב הרמב"ן ז"ל דמצה גזולה אין יוצאין בו משום מצוה הב"ע וע"כ צריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן ודברים אלו כבר נתבארו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ואני לא באתי אלא לפרש דברי הירושלמי עד שיפלא בעיני מהיכן למדו כן להאי דינא דקורע בחלוק גזול וז"ל הירושלמי אמתניתין דהקורע על מתו פטור משום מקלקל בעון קומי ר' בא היך מה דאת אמר השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אף הכא לא יצא ידי קרעו ופי' הק"ע דפריך על הא דתניא בש"ס דילן אע"פ שחילל את השבת יצא ידי קרעו ואמאי יצא ע"ש ופי' הזה תמוה חדא דלא מייתי בירושלמי כלל להאי ברייתא ולא תנן הכא אלא פטור ועוד דגבי חטאת תניא דכיפר וה"נ הי' לו לצאת ידי קריעה אלא בתר דהכא פריך אמאי פטור משום מקלקל הא כי היכא דהתם בשוחט בשבת כיפר ה"נ לא יצא ידי קרעו בתמיה אלא וודאי יצא ידי קרעו וא"כ לאו מקלקל הוא אלא כר"ש דר"ש אמר עד שיהא לו צורך לגופו של דבר והכי נמי אפילו יצא ידי קרעו מ"מ פטור הוא משום מלאכה שאצ"ל ועיין תוס' בפ' האורג שם כן אמרו בני הישיבה לפני ר' בא אמר לון תמן הוא גרם לעצמו ומש"ה כיפר אפילו בשבת הכא את גרמת לו דרבנן חייבוהו לקרוע וכיון דקרע באיסור בשבת לא קיים מצות חכמים ולא יצא ומש"ה פטור משום מקלקל אמר ר' יוסי תמן נמי את גרמת לו שהתורה אמרה לו שיביא חטאת ואפ"ה כיפר וה"נ יצא ידי קריעה הוי צריכא מימר דר"ש היא וע"כ צ"ל דמתניתין אתיא כר"ש בעון קומי ר' יוסי לא כן אמר ר' יוחנן מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח ופי' הרמב"ן ז"ל דפריך אמאי יצא ידי קריעה הא הוי מצוה הב"ע וגם על פי' זה קשיא לי טובא דמאי דפריך כיון דמוקמינן כר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אין כאן עבירה כיון דפטור הוא ועוד דע"כ לא חיישינן למצוה הב"ע אלא במצות שבאין לרצות כמו קרבן שנאמר אני ה' שונא גז"ל בעולה וכהא דאמרינן בירושלמי סוכה סניגורו נעשה קטיגורו אבל קריעה דאפושי צערא הוא כל שקרע בגד שעליו בשעת חימום בין שהוא שלו בין שהוא של אחרים יצא ידי קריעה ע"כ נראה לי דפריך על הא דתניא בשוחט חטאת בשבת כיפר ע"ז פריך הא הוי מצוה הב"ע ששחט בשבת ומשני תמן גופא עבירה עיקר המצוה היינו אכילת מצה היתה בעבירה ובזה לא יצא הכא הוא עבר עבירה דעיקר הקרבן וכפרתו נעשה בהכשר אלא שעבר עבירה בשחיטתו שהוא הכשר מצוה אין כפרתו פסולה בזה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בו ידי חובתו בתמי' והיינו משום דהעבירה לא היתה בעיקר המצוה אלא לצורכה משום זה אינו נקראת מהב"ע וה"נ לענין חטאת לא מיפסלי כפרתו משום דעשה איסור בשחיטתו ושמעתי בשם גאון אחד שפי' קרוב לזה גם על קריעה דלא הוי מצוה הב"ע משום דעיקר המצוה שיהיה בגדיו קרועים ואפילו אם הקריעה נעשית באיסור לא בטלה מצותה ולענ"ד לא נראה כן דעיקר המצוה היא הקריעה היכא דמצינו דחכם שמצוה לקרוע עליו ושרי לאחות לאלתר אלמא דהקריעה היא המצוה ומ"מ נראה לי ברור פי' דברי הירושלמי כמש"כ וא"כ לא שמעינן כלל דשייך מצוה הב"ע בקריעה ודין זה דהקורע בחלוק גדול לא יצא צ"ע והנה למה שפירשתי בשיטת הירושלמי שמעינן מינה דל"ד בגזל שייך דין מהב"ע אלא גם בשאר עבירות ואין כאן מקומו להאריך בזה:

שם גמרא מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה שנאמר וירכיבו את ארון כו'. ופירש"י ז"ל דהיינו אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים והקשו בספר יד המלך כי משמעות המקרא נראה שמזו העגלה של פלשתים עשו עצים להעלות קרבן ובאמת עמד שנים רבות בקרית יערים ע"ש מה שפי' בדברי הש"ס ול"נ לישב כפשוטו ע"פ פירש"י ז"ל בד"ה שכתב באמת למה הביאו דוד בעגלה ולא בכתף כמו שנאמר בתורה אלא כל עומת שבא מפלשתים בעגלה כן רצה להביאו אל מקומו בעגלה אלא דאין לשנות מתחלת הליכתו ונהי דעגלה של, פלשתים כבר שרפוהו מ"מ הוליכו כעין שהיתה תחלת הליכתו מינה שמעינן דאין לשנותו גם ממטה למטה היכא דאיתא למטה הראשונה ועדיין צ"ע:

תוס' בד"ה ור' חייא ריבץ תורה כו'. עיין בירושלמי סוף כלאים גופא דנראה כסותרין זא"ז דבתחלה מייתי הא דאמר ר' חייא לרבו על רב הונא ריש גלותא ארונו בא משמע דרב הונא נפטר קודם ר' חייא ובתר הכי מייתי האי עובדא דאמרו ניתביניה לרב הונא ריש גלותא אצל ר' חייא וכל עובדא דר' חייא וצ"ל דשנים היו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף