שרשי הים/חמץ ומצה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ חמץ ומצה ב

א

שורש מצות ביטול חמץ

מפי השמועה למדו שהראשון זה הוא י"ד בניסן ראיה לדבר זה ממ"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כו'. והנה התוס' בפסחים ד"ד ד"ה אך ביום הראשון כתבו וז"ל כו' ונראה לר"י דמיתורא דקרא קדריש ע"כ ק"ק דהא אצטריך קרא לעבור עליו בעשה וכעין זה ק"ל עמ"ש מרן בכ"מ שהק' על רבינו דמאחר דאית לן קרא דלא תשחט ל"ל קרא דאך ביום הראשון שלמדנו משם שהוא יום י"ד יע"ש ולא קשיא דעיקר קרא אצטריך לעבור עליו בעשה וישובו ז"ל נעלם ממני שכתב וז"ל וי"ל דאה"נ אלא משום דבעינן דבמקום שציוה על השבתה וגילתה לנו תורה שהשבתתו בי"ד עכ"ל ולא אדע שכו"ל במאי קושיא ומאי פירוקא דאכתי תקשי קרא גופיה למאי אצטריך אחר שכבר למדנו זה מקרא דלא תשחט ואין לומר דעיקר קושייתו לא על קרא דביום הראשון היתה אלא על לימוד זה דמפי השמועה וע"ז השיב דלימוד זה אצטריך ללומדו במקומו דמלבד דאין זה במשמע לשונו עוד בה שהרי חזר והקשה קושייא זו לקמיה בלשון זה כאשר יראה הרואה ומורי הרב הי"ו ההוא אמר דכוונת מרן ז"ל לומר דקרא דאך ביום הא' נאמר תחילה ושהזהירן על השבתת חמץ על יוצאי מצרים ואז עדיין לא נאמר ציווי לא תשחט על חמץ ועל זה הוצרך לגלות להם אז מפי השמועה דהיינו בי"ד אבל אחר שנאמר קרא דלא תשחט ה"נ דלא בעינן למילף דין השבתה מקרא דאך ביום הא' מפי השמועה ורבי' מפני שהביא תחילה קרא דאך ביום הא' שנאמר תחי' ליוצאי מצרים הוצרך לומר ומפי השמועה למדו שהוא יום י"ד ויש ראיה לזה שפי' הכתוב יום הוא יום י"ד ממ"ש אחר כך קרא דלא תשחט אלו דבריו נר"ו על צד הדוחק.
ולדידי נראה לי ליישב דבריו ויתיישבו דברי התוס' שכתבנו והוא דכוונת קושיית מרן היתה דלמה זה אצטריך כוליה קרא דאך ביום הראשון דנימא תשביתו שאור לבד שהוא עיקר הציווי של עשה דהשבתה ומקרא דלא תשחט אנו יודעים שעשה זה הוא ביום י"ד וע"ז השיב דכיון דע"כ אצטריך קרא לצוותינו בעשה של השבתה דלא הוה ילפינן לי' מקרא דלא תשחט הוצרך לגלות לנו שמ"ע זו היא ביום י"ד ואלו הוה כתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאור מבתיכם הוה משמע דביטול זה מהני לכל ז' ימים והא ודאי ליתא דמאחר שאסר לנו את החמץ מה מועיל ביטולו לזה הוצרך הכתוב לפרש ביום הא' ובהכי ניחא דברי התוס' דלפי שיטתם דפי' דתשביתו הוא ההבערה והוא לאחר זמן איסורו הוק' להם שפיר דנימא קרא ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו אותו דהא לדידהו בכל ז' הימים איתיה לעשה דהשבתה כמ"ש להדייא לקמן דכ"ט בד"ה רב אשי יע"ש כנ"ל.
תו ק"ל למרן ז"ל דלאיזה צורך נאמר לימוד זה דמפי השמועה בתר דכבר שמעינן ליה מרומייא דקראי והשיב דלולי לימוד דמפי השמועה הוה מוקמינן קרא דביום הא' בליל ט"ו וקרא דלא תשחט להזהיר בכל שאור ודבש לא תקטירו דהיינו שבשעת ההקרבה לא ימצא חמץ אבל השתא דאיכא לימוד דמפי השמועה שבקינן קרא כפשטיה והביא ע"ז ראיה מה שאמרו בברייתא אך ביום הא' מערב י"ט או אינו אלא בי"ט ת"ל כו' הרי שלולי קרא דלא תשחט קרא דיום הא' הוה מוקמינן ליה בליל ט"ו עכ"ל. ותמהו עליו דמביא ראיה לסתור דהברייתא יליף עיקר הילפותא דראשון היינו י"ד מקרא דלא תשחט והוא ז"ל כתב בהפך דמקרא דלא תשחט לא שמעינן מידי לולי לימוד דמפי השמועה באופן שדבריו באו משוללי הבנה יעויין בדברי המפרשים ז"ל.
ולדידי משמע לי בכוונת דברי מרן דאיהו ז"ל משמע ליה בדעת רבינו שכתב דמפי השמועה למדו דבר זה דכל הדרשות דמייתי תלמודא אינו אלא אסמכתא וגילוי מילתא בעלמא על הלימוד הזה שלמדו מפי השמועה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ואיננה עיקר ראיה והוא נ"ט לשמועתו מהיכא משמע ליה הכי וכתב שטעמו משום דעיקר קרא דלא תשחט ליכא ראיה גמורה דהוה מצינן למימר דמיירי בשאר קרבנות ולאזהורי בלאו דלא תקטירו ועל זה הביא הברייתא דחזינן דיליף לה מרומייא דקראי ולא יליף לה מפשטיה דקרא דאך ביום הראשון משום דאיכא למידחי דמיירי בליל ט"ו וע"ז הוק' לו לרבינו דכיון דמפשטיה דקרא ליכא למילף מידי גם מרומייא דקראי נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דאתא קרא לאזהורי' על לאו דבל תקטירו ומתוך כך הוצרך לומר דאינה ראיה גמורה אלא אסמכתא בעלמא על לימוד דמפי השמועה כן נראה לע"ד.
ויש להביא ראיה לדברי רבינו דכל הנהו קראי דמייתי תלמודא לאו עיקר ראיה נינהו אלא אסמכתא בעלמא מהא דקאמר תנא דבי ר' ישמעאל מצינו י"ד שנקרא ראשון וכן אמר רנב"י ראשון דמעיקרא משמע ואיך יתכן דמהנהו משמעות נילף עיקרא דהאי מילתא בתר דאשכחן דאיכא ראשון נמי דמשמע כפשטיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מפי השמועה יליף לה ואי תימא מאי האי דפרכינן עליו מרנב"י מקרא דראשון כו' ואמאי לא שנינן דאף לא אלא הכא דוקא ואסמכתא בעלמא הוא י"ל דהיא גופא קא פריך דאף אסמכתא נמי ליכא כיון דהנהו קראי דהראשון משמע דוקא עד שהוצרך לשנות דמראשון הראשון הוא דנפקא ליה ואכתי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאורחיה דקרא למכתב הראשון גם דרשת ר"י בזכות ג' כיון דמדרש' בעלמא הוא דיליף לה מוכח דאינו אלא אסמכתא בעלמא כנלע"ד ועיין לרבינו בס' המצוות בשורש השני יע"ש.
תו אמרינן בגמ' רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' עיין להרב ח"ה שכתב שרש"י ז"ל בפי' החומש פרשת בא הרכיב שתי המאמרים שכתב ביום הא' מעי"ט וקרוי ראשון כמו הראשון אדם תולד או אינו אלא בי"ט ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי עכ"ל הרי דנקט דרשת רנב"י ודרשת רבא דמפיק לה מלא תשחט והוא ז"ל כתב דרש"י מפרש דרבא אתא לשנויי מילתא דרנב"י יע"ש ואין צורך לזה לענ"ד דודאי לכולהו תנאי ואמוראי עכ"ל דמשמע להו הא דאמר רנב"י דראשון היינו ראשון דמעיקרא כי היכי דלא תקשי לדידהו פשטיה דקרא למאי דמוקמינן ליה בי"ד אלא רנב"י מפיק ליה מראשון הראשון כדקאמר ורבא מקרא דלא תשחט ודברי רש"י ז"ל הם כרבא ולא כרנב"י והדברים ברורים ועיין בספר תועפות ראם שלא עמד היטב על כוונת דברי הר"ב ח"ה ודוק.
עוד אמרו בגמרא ר"מ אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ואו' כל מלאכה לא תעשו וכתבו התוספות ד"ה ואומר כל מלאכה דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' אומר ר"י כו' א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא הנאה ממנו אח"כ אסור כו' ולפי זה קשה דאמאי לא קאמר ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה ודלא כר"י הגלילי דאמר בפ' כ"ש דכ"ח דחמץ בפסח אסור אינו אסור בהנאה ועוד אחרת דאית ליה יש שבח עצים בפת דהא בפרק כ"ש דכ"ו אפליגו ר' ורבנן באפה את הפת דר' אמר אסורה וחכ"א מותרת ואמרינן עלה בדכ"ז דפליגי באבוקה כנגדו דלר' אסור' משום דיש שבח עצים בפת ולרבנן אין שבח עצים בפת יע"ש והשתא לפי דבריהם הללו שכתבו דתחילת הבערה אסור ליהנות ממנו עכ"ל דהיינו טעמ' משום דיש שבח עצים בפת וא"כ באנו למחלוקת ר' ורבנן דקם ר"ע כר' ואמאי לא אמר רבא ש"מ מדר"ע דחמץ בפסח אינו אסור בהנאה ויש שבח עצים בפת ולזה י"ל דלא מני להא דיש שבח עצים בפת משום דהא אי' למ"ד התם דאפי' לרבנן בשאבוקה כנגדו אסור ולא פליגי אלא בלוחשות ולהכי לא מני להא דיש שבח עצים בפת כיון דאיכ' למימר דקאי ר"ע ככ"ע אבל קמיית' קשיא ועיין בספר שער המלך דע"ד ע"ב ובמה שכתבנו אנן יד עניי בשורש הואיל בה' י"ט פ"ג ה"ט יע"ש.

ב

ומה

היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפרא כו'. ע"כ. הנה הרב פר"ח בהלכות פסח סימן תל"א ס"א ד"ה ואכתי כו' האריך להוכיח דביטול מהני אף לחמץ ידוע מן התורה יע"ש. ושמעתי מקשים מאותה שאמרו בפרק תמיד נשחט דס"ג ע"ב עלה דאפליגו ר"י ור"ל גבי שוחט את הפסח על החמץ דרשב"ל ס"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ולר"י אע"פ שאינו עמו בעזרה דבעו מימר דאפליגו בהתראת ספק דלר"י שמה התראה הילכך אע"פ שאין עמו בעזרה בשעת התראה והעדים אינם יכולים לידע אם המותרה הוא שוגג או מזיד חייב ולר"ל כל שאין עמו בעזרה שאז יודעים העדים בודאי שהוא מזיד אינה התראה יע"ש בדברי התוספות שם בד"ה התראה והשתא אם איתא דביטול מהני לחמץ ידוע אף על פי שהחמץ עמו בעזרה נמי היאך יכולים העדים לידע שהוא מזיד דאכתי איכא למימר דביטלו בלבו ואפילו אם יאמר בפירוש שלא ביטלו אינו נאמן דאין אדם מ"ע רשע דכשאומר אח"כ שלא ביטלו נמצא שהוא לוקה על פיו שעשה עצמו רשע ולא ע"פ העדים וכבר ידוע שאין אדם לוקה ומשלם על פי עצמו ע"כ.
והנה זה שרצו לומר דאפילו אם יאמר בפי' שלא ביטלו דאין אדם מע"ר לאו מילתא היא דלדידהו תקשי למ"ד דאפי' אין עמו בעזרה חייב היכי משכחת לה דמיחייב הא כיון דיכול לומר שוגג הייתי ולא הייתי יודע שהיה לי חמץ בביתי אפי' כי לא טעין הכי או אפי' שאומר שידע שהיה לו חמץ בביתו נמי תו לא מחייב מה"ט דאין אדם מע"ר אלא מאי אית לך למימר דלמ"ד אפי' אין עמו בעזרה חייב סבי' ליה כמ"ד אדם מע"ר דפלוגתא דרבוותא היא בפרק קמא דסנהדרין ד"ט ע"ב גבי פ' רבעני ואיכא למימר דמ"ד הכא חייב ס"ל כרב יוסף דהתם דאמע"ר א"נ כל כה"ג דהעדים התרו בו שידעו שיש לו חמץ בביתו אף ע"פ שיכול ליפטר בטענת שוגג הייתי כל שמודה שמזיד הוא ואינו מהוה הוא את האיסור נאמן על עצמו וכבר נסתפק בזה הרב מ"ל בפ"ד מה' מלוה הל' ד' דמ"ו ע"ב אי כל כה"ג משים עצמו רשע והשתא איכא למי' דבהא פליגי הכא ר"י ור"ל בהתראת ספק ובה' עדות שורש אין אדם מע"ר עמדתי בזה יע"ש. ומ"מ אף אם נאמר דלמ"ד התראת ספק שמה התראה אם יאמר בפירוש שלא ביטלו חייב אכתי קשה דאפילו כשהחמץ עמו בעזרה נמי התראת ספק היא דילמא ביטלו אי מהני ביטול לחמץ ידוע ומתוך הסוגייא מבואר דכל שיש עמו בעזרה אין כאן התראת ספק.
ונראה לומר דאפי' שהביטול מהני לחמץ מן התורה היינו דוקא כשאינו מחזיקו ברשותו ומפקירו לכל אבל אם הוא מחזיקו בידו ואינו מפקירו לכל אין ספק דביטול לא מהני בו הילכך כשהחמץ עמו בתוך חיקו בעזרה והעדים אומרים לו שיוציאנו מחיקו ויפקירנו והוא מחזיקו בחיקו אין ס' דביטול בלב לא מהני למה שהוא מחזיקו בידו וברשותו ועיין בכל ראיותיו שהביא הרפ"ח ז"ל ותראה דדוקא בדבר שאינו יכול לבערו מרשותו הוא דמהני ביטול לא בדבר שיכול לבערו ואינו מבערו דלא אתי דבור ומבטל מעשה.
עוד י"ל דתלמודא מיירי בחמץ שיש לו בשחיטת הפסח שהוא אחר חצות דלא מהני ביטול ביה כגון שחימצו או שקנאו אחר חצות דאפי' אם ביטל כל החמץ לא מהני למה שקנה אחר כך ודוק ועיין בדברי רבינו פ"ב מה' שבועות הלכה י"ב דמבואר יוצא מדבריו דכל שבעת ההתראה לא טען טענה שפוטרו מהמלקות אע"פ שטען אחר כך לא מהני ולקי וא"כ ה"נ כשהתרו בו העדים שלא ישחט הפסח על החמץ שיש עמו בעזרה כיון שלא טען בעת ההתראה שכבר ביטל אותו חמץ לא מהני כי טעין הכי אח"כ ולקי וצ"ע בדין זה של רבינו אי חולק רש"י בזה לפי מ"ש מדבריו דר"ל שהוא ספק למתרה חשיב התראת ס' ולא לקי ודוק.
והנה זה שכתב רבינו דביטול החמץ נפקא לן מדכתיב תשביתו כן כתב ג"כ רש"י ז"ל בפרק קמא דפסחים דף ד' ע"ב עלה דאמרינן התם מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא השבתה עכ"ל. וראיתי להתוס' שם ד"ה מדאורייתא שכתבו על פי' רש"י וז"ל וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חילק שהוא משש שעות ולמעלה ואומר ר"י כו' יע"ש.
הנה מה שהוקשה להם מדתניא בשמעתין אפשר לע"ד ליישב דאי מהא לא קשיא כ"כ לדעת רש"י ז"ל דאיכא למימר שאף הוא ז"ל לא כתב כן אלא לפום קוש' דמוקמינן קרא בי"ד אבל כי הוה מוקמינן קרא בי"ט עכ"ל דפי' תשביתו היינו ביעור ולא ביטול כיון דאז לא מהני ביטול. א"נ דוקא ר"ע דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף מנותר כדאמר רבא לקמן ס"ל דתשביתו אינו הבערה אבל רבנן דפליגי אר"י ולא ילפי מנותר וקי"ל כוותייהו לפי שיטת הפוסקים ס"ל דתשביתו הוא בכל דבר ואפילו ביטול וסוגיין כוותייהו אזלא לדעת רש"י אבל ק"ט שהרי רש"י ז"ל לקמן די"ב ע"ב עלה דקאמר תלמודא דשלא בשעת ביעור השבתתו בכל דבר כתב וז"ל פי' דשלא בשעת ביעורו היינו משש ואילך כו' יע"ש והשתא כי מוקמינן קרא בי"ט עכ"ל דהשבתתו בכל דבר כיון דאיסורו מן התורה ואיך קאמר ר"ע דמצינו להבערה כו' כיון דאז ליכא הבערה וכבר הוקשה לו כן למרן מלכא בס' מקראי קדש ברפ"ב מה' חו"מ ועיין בספר באר יעקב ברס"י תמ"ה שעמד בזה ודבריו נכונים.
ולכאורה עלה על דעתי לומר דאע"ג דמצי להשביתו בכל דבר מיהו כיון דאינו יכול לבטלו בי"ט ולא להאכילו לכלבים משום דאסור בהנאה ואין בידו אלא לפררו ולזורקו לרוח או לזורקו לים וזה ג"כ אסור בי"ט כמ"ש ה"ה בפ"ג מה' חמץ ומצה ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא משום תולדה דדש וזורה וא"כ נקט ר"ע הבערה וה"ה פירור אבל זה אינו שהרי כתב רש"י לקמן גבי מאי דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וז"ל דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ויזריקנו לים משמע דאף בי"ט יכול לבערו בכה"ג ומ"ש ה"ה דאסור אינו אלא דרבנן משום איסור מוקצה וכמ"ש הרב פ"ח בסי' תמ"ו יע"ש והנכון דרש"י ז"ל משמע ליה דר"ע ס"ל דאפי' בשעת ביעורו דהיינו בזמן איסורו אינו אלא בשריפה ולית ליה לדר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' וכמ"ש בספר באר יעקב ז"ל יע"ש ובמ"ש עוד התוספות ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עיין להרפ"ח ברס"י תל"א יע"ש.

ג

ומשביתין את החמץ בלילה מתחילת ליל י"ד לאור הנר כו'. וכתב המ"מ ריש פסחים ד"ב אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר כו' וכתבו התוס' ד"ה אור לי"ד כו' פ"ה שלא לעבור כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו בדיקה עכ"ל הוצרכו להרכיב קושייתם אתרי רכשי דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ולכאורה לא היו צריכין לומר אלא דכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה ול"ל מימר דצריך ביטול כו' הוא משום דבעו להק' בין לשיטת רש"י שפירש לקמן בדף ד' ע"ב ד"ה בביטול כו' דתשביתו דקרא היינו ביטול ופירש הר"ן כוונתו דביטול נמי שמעינן מהאי קרא ובדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק אינו צריך ביטול וכל שבטל אינו צריך בדיקה וכ"כ הפר"ח ברס"י תל"א ואולם התו' משמע להו דתשביתו דקרא מיירי לאחר זמן איסורו והיינו הבערה ולא ביטול וביטול דאורייתא נפקא לן מקרא דלא יראה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכל שביטלו הרי זה אינו שלו כמ"ש לקמן בד"ה מדאורייתא יע"ש.
והשתא לשיטת רש"י לא מצו להקשות דכיון דביטול מהני למה הצריכו בדיקה דכיון דשניהם בדיקה וביטול הם מדאורייתא ושוים הם הצריכו בדיקה דעדיף טפי דס"ס דאורייתא היא ולזה הוצרכו לומר דכיון דצריך ביטול ג"כ אחר הבדיקה ובדיקה לחודה לא מהניא אמאי הצריכו בדיקה ולפי שיטתם ז"ל דמשמע להו דמדאורייתא לא שמעינן אלא ביטול כתבו וכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלא שמעינן בדיקה אלא מדרבנן למה הצריכו בדיקה ועיין בספר לשון לימודים דפ"ד ע"א. ודע שהרע"ב ז"ל בפי' המשנה יישב בתוך דבריו מה שהק' התוס' לפי' רש"י ז"ל שכתב וז"ל בודקי' את החמץ אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה וב"י אם יהיה חמץ בביתו בפסח ואע"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשב עליו לאוכלה ויעבור עליו בבל יראה וב"י הילכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם עכ"ל ולכאורה איכא למידק על תי' זה מדפריך תלמודא לקמן ד"ו ע"ב עלה דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פירורין כו' ומשנינן אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקה יפה ודעתיה עילויה כו' וכתב רש"י אבל משבטלה אפילו חס עליו לשורפה אינו עובר עליה יע"ש. ולפי דברי הרע"ב מה הועילו חכמים בביטול זה אכתי איכא למיחש שמא יחזור וימלך על ביטולו הראשון ויחשב עליה לאוכלו וכיון שביטל הביטול הראשון נמצא החמץ ברשותו וקעבר על בל יראה וב"י וא"כ למה ליה ביטול אחר הבדיקה כיון דאכתי החששא של שמא ימצא גלוסקא במקומה עומדת לפי דברי הרב ז"ל. ונראה דחששא זו דשמא ימלך על ביטולו הראשון ויחשב לאוכלה היא חששא רחוקה כל שבדק וביטל אחר הבדיקה דהו"ל תרתי חששות חששא שמא ימצא וחששא שמא ימלך ויבטל הביטול הראשון וכשאין כאן אלא ביטול לחוד אז איכא למיחש שפיר שמא ימלך על ביטולו ויחשוב לאוכלו דכיון דליכא בדיקה וימצא בודאי אצלו חמץ ברשותו במקומות דאתחזק בהו חמץ חששא דשמא ימלך על ביטולו קרובה היא אבל כי בדק ולא מצא חששא דשמא ימלך הוייא חששא רחוקה וליכא למיחש אלא שמא יחוס עליה לשורפה וכל שבטלו אין כאן חששא זו ועיין במ"ש שם התי"ט על דברי הרע"ב דמבואר מדבריו דביטול החמץ מהני בלבו ולא בעי שיוציא הדברים בפיו מיהו הר"ן בפ' כ"ש הביא דבריו מרן בב"י בסימן תל"א כתב בשם י"מ דדברים שבלב אינן דברים ועיין להרפ"ח בסימן תל"ד ס"ג.

ואין

קובעין מדרש בסוף יום י"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו כו'. הנה הטור ז"ל בסי' תל"א כת' ע"ש ה"ר יונה שאם התחיל כבר אין צריך להפסיק וכת' עליו ונ"ל שכיון שהט' משום שמא יטריד בלימודו אין חילוק ואפילו אם התחיל פוסק עכ"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת ואם התחילו אין מפסיקין ואע"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפילו שהתחיל באיסו' כמ"ש התוס' שם והפוס' ועיין להפ"ח שם שדחה דברי הטור יע"ש והק' עוד דס"ס קשה מ"ש דמקמי תפילה לא גזרו על הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך ותי' דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע"ש. וליתא דא"כ מאי פריך בפ' לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושייא שאני לולב דמזמן לזמן קאתי ומוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' מ"ח רצה לחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה שאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ"ש התוס' בפ"ק דמ"ק גבי תפילה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסק בתורה ותפילה שנון היא נמי משא"כ גבי בדיקה יע"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להר"ב מ"א ז"ל ולדידי עיקר דברי הטור נוחים הם דמשמע ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתייה וכיוצא אבל בלימוד אפילו התחילו מפסיקין ואיכא למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרינן בשבת די"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפי' אתאן לד"ת כגון רשב"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפילו בדאיכא שהות ביום ואע"ג דבשאר מלאכות קתני רישא דאם התחילו אין מפסי' בלימוד מפסיקין דאיכא למיחש טפי ובדרך זה הלך רבינו בפ"ב מהלכות ק"ש הל' ה' ו' כמ"ש הלח"מ והראנ"ח בדרשות פרשת צו ועיין בספר באר יעקב מ"ש לדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע"ש.

ח

שורש דיני בדיקת חמץ

וכן אם ראה עכבר כו' צריך לבדוק כו' אע"פ שנמצא פרורין כו' וחוששין שמא הניחה בחור או בחלון כו' וחוזר ובודק אם לא מצא כלום ה"ז בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה. עכ"ל. ודבריו ז"ל בדין זה באו בדרך ארוכה ויש בהם גמגומים כי מה צורך לומר חששת הנחת הככר שהוא בחור או בחלון ולמה לא אמר סתמא חוששין שמא הניחו במקום אחר גם למה שחזר וכת' ולפיכך חוזר ובודק והדבר מבואר מאליו ממ"ש תחילה צריך לבדוק גם למה זה חילק הבדיקות לשתיים חוזר ובודק ואם לא מצא בודק כל הבית והי"ל לכתוב בקיצור ולפיכך חוזר ובודק כל הבית גם במה שסיים ואם מצא אותו הפת דמשמע שאם לא מצא הפת עצמו אפילו מצא פת אחר שלם כל שלא הכירו שהיה הפת עצמו שהכניס העכבר חוזר ובודק כל הבית ואלו בתחילה כת' אם לא מצא כלום משמע שאם מצא פת כל שהוא אין צריך בדיקה יותר וקשיא דיוקא אדיוקא. ונלע"ד דכוונת רבי' לחלק בין בדיקת חור וחלון שדרך העכבר ליכנס שם לשאר מקומות הבית שאין דרכו של עכבר לבא בהם אלא דרך אקראי שאם מצא ככר כל שהוא בחור או בחלון שדרך העכבר ליכנס שם אין צריך בדיקה יותר ואם מצא הככר בשאר מקומות הבית צריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולכן בתחילת דבריו דקדק וכת' חוששין שמא הניחו בחור או בחלון מקומות שדרך העכבר ליכנס בתוכם ואח"כ כת' שאם בדק באלו המקומות ולא מצא כלום כלומר שאם מצא במקומות הללו ככר כל שהוא שוב אינו צריך בדיקה לשאר הבית אבל כשלא מצא כלום באלו המקומות ובא לבדוק שאר מקומות הבית שאין דרך העכבר ליכנס בהן וצריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר דבמקומות שדרך ליכנס רגלים לדבר דזהו הככר שנאבד אבל בשאר מקומות הבית איכא למיחש דמעלמא אתא כיון דליכא רגליים לדבר ובכן דברי רבינו עלו ובאו דבר דיבור על אופנו אין בהם נפתל ועיקש.
וראיתי להרדב"ז בח"ב סימן קל"ח דקדק עוד במ"ש רבי' אע"פ שמצא פרורין אין אומרי' כבר אכל אותו הפת אלא כו' דמאי אירייא מה"ט תיפוק ליה דאפילו מצא כל הככר כיון שאינו מכירו שזה הככר שנטל העכבר צריך לחזור ולבדוק יע"ש ועפ"י מ"ש הר"ב מש"ל ליישב דברי רבי' במה שהצרי' שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולקמן בהל' י"א כת' סתמא או שבדק ומצא הככר אין צריך לבדוק עוד כו' דהכא דאיכא פרורין לפנינו וע"כ איכא חד דאתי מעלמא כל שלא מצא אותו הככר לא תלינן להקל משא"כ לקמן דליכא ריעותא קמן יע"ש הנה נכון ג"כ דקדוק זה שדקדק הרדב"ז דמש"ה הוצרך רבינו לומר תחילה דהני פרורין שם היו דאי מטעמא שאינו מכירן הא כל דליכא ריעותא תלינן להקל משא"כ השתא דיהיב טעמא מעיקרא דודאי הני פרורין מעלמא אתו הילכך בעינן שימצא הככר עצמו שנטל העכבר וברור. והרדב"ז ז"ל כת' ליישב דברי רבינו ממ"ש לקמן בדי"א דאפילו מצא ככר כל שהוא תלינן להקל וז"ל הא לא קשייא כלל דהכא איירי שראה העכבר נכנס לבית וככר בפיו שודאי הוקבע האיסור לפנינו אבל התם איירי שלא ראינו את העכבר נוטל את החמץ ונכנס אלא שהיו שם צבור של חמץ וידענו שנטל העכבר וידענו ג"כ שנכנס בבית זה אבל לא ראינו שנכנס והככר בפיו ולפיכך אין כאן קבוע דדילמא במקום אחר הכניסו ודוק ותשכח עכ"ל ולדבריו ז"ל צ"ל דהא לא דמי לדין ס' על ס' לא על דאמרינן בגמ' היינו פלוגתא ר"א ורבנן דשאני הכא שהדבר ידוע שנכנס העכבר אלא דמספ"ל אי עייל לככר בפיו או לא ואיכא חזקת איסור קצת במה שידענו שנטל החמץ בפיו ולכן לכ"ע בעינן שיבדוק אלא דהיכא דבדק ולא אשכח או דאשכח ככר באנו למחלוקת ר"ע ורבנן ודוק. ואולם אכתי לא ידעתי מה יענה הרדב"ז לדברי הטור דבר"ס תל"ח דקדק וכת' וצריך לבדוק אחר הככר משמע דצריך שימצא אותו הככר עצמו ואם מצא אחר לא תלינן זהו שאבד וצריך בדיקה בין ביטל בין לא ביטל וכמו שדקדק מדבריו הר"ב מש"ל ואלו בסימן תל"ט כתב וז"ל ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק ומצא אם ביטל תלינן להקל שזה הוא שהכניס' העכבר יע"ש הרי דאפילו כשראה שהכניס הככר לבית דאתחזק ריעותא לפנינו כת' הטור דכל שביטל תלינן להקל וא"כ אמאי לא חילק ברס"י תל"ח בין ביטל ללא ביטל והר"ב מש"ל ישב דברי הטור לפי דרכו אמנם לדרכו של הרדב"ז ז"ל קשה ועיין להרב"ח מ"ש ליישב דברי רבינו דלא תיקשי ממ"ש לקמן בדי"א יע"ש ברס"י תל"ח ולדבריו ג"כ דברי הטור אינן מן הישוב כאשר יראה הרואה והנכון מ"ש הר"ב מש"ל ועפ"י מ"ש בפי' דברי רבינו דכל שמצא ככר כל שהוא במקומות שדרך העכבר ליכנס תו אין צורך לבדוק ותלינן לומר שזהו שהכניס מקום יש בראש ליישב דמ"ש לקמן בדי"א או שבדק ומצא ככר כו' מיירי בכה"ג שמצא אותו במקומות שנכנס בו העכבר ולכן כת' שאין צורך לבדוק עוד שאר הבתים דאז ודאי תלינן להקל כמ"ש אלא דחלוקה דבדק ולא מצא אינו מתיישב שפי' לפי' דבעי' לפרושי בשבדק כל המקומות שבבית דאי בשבדק החור והחלון מקום כניסת העכבר איך כת' שאינו צריך בדיקה שנייה וזה היפך מ"ש בהל' ח' דכל שלא מצא כלום צריך לחזור ולבדוק כל הבית וכיון דחלוקה זו מיירי בכה"ג דוחק לפרש חלוקת בדק ומצא ככר דמיירי בשמצא במקום כניסת העכבר לבד שהוא החור או החלון ולכך הדרך הנכון מ"ש הרב מש"ל ודוק.
והנה הרב מש"ל הביא דברי הטור דרס"י תל"ח וכת' דהך בבא מיירי אפי' בביטל כלומ' מדלא חילק הטור כמו שחילק לקמן בסימן תל"ט משמע דבכל גוונא מיירי ודקדק עליו ממ"ש ברס"י תל"ט דאם ביטל אין צריך לבדוק ועלה לחלק דשאני התם דלא אתחזק חמץ בבית אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וס' אי אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וכת' שלפי דברי התוס' בד"ה כדי לחד תירוצא משמע דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי יע"ש והנה כדבריו ז"ל כת' ג"כ הרב"ח ברס"י תל"ט בדעת הטור והפ"ח ז"ל הודה בזה לדעת הטור ז"ל יע"ש ומכאן ק"ל למ"ש הפר"ח בי"ד סימן ק"י בכללי הס"ס ס"ק ט"ו בשם הרש"ך דהא דאמרינן ספקא דרבנן לקולא היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא והוא ז"ל נחלק עליו והסכים דאף דאתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא והכריח כן מההיא דתנן ברפ"ז דתרומות שני קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואינו ידוע איזו היא של תרומה ואיזו היא של חולין נפלה אחת מהן לחולין אינה מדמעתן יע"ש ולא ידעתי מה יענה הרפ"ח לדברי התוס' בתירוצם השני דמבואר דמשמע להו דאף בדרבנן לא אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי ואף הטור ז"ל בשיטה זו קאי כמ"ש הב"ח והמש"ל וכעת צ"ע שוב ראיתי שיש לחלק בין איסור חמץ דהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים א"צ משום דתחילתו בא על הספק כמ"ש ה"ה בפ"ב מהלכות חו"מ גבי ט' צבורין של חמץ כו' בשם הרא"ה ודוק ועיין בס' נדפס מחדש למופת הדור מוהר"י אזולאי ברכי יוסף א"ח סימן קפ"ו אות ד' יע"ש ועיין להר"ב ראש יוסף ברס"י תל"ח שהוק' לו קו' הב"ח והרב מש"ל ותי' דהטור מיירי בככר גדול דליכא למתלי שאכלו העכבר יע"ש ואין זה נכון דא"כ היה לו לפרש ולחלק בין ככר גדול לקטן כמ"ש בסימן תל"ט יע"ש.

ט

ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ונמצא פרורין כו'. נ"ב הכי איתא בפסחים ד"י ע"ב אמר רבא תינוק שנכנס כו' מפני שדרכו של תינוק לפרר וכו' וכתבו התוס' דמיירי שיש בפרורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה כו' עכ"ל הר"ב פר"ח דחה דבריהם מדאמרינן ומצא פרורין ולא קאמר ומצאו דהוה משמע דקאי אככר יע"ש ואין הכרח דודאי אם לא מצא כל הפת פרורין אלא קצת ממנו ויש בשיעור אותן פרורין כדי שיעור החסר מהככר אף בכה"ג אזלי ומודו התוס' דאין צריך בדיקה ומ"ש התוס' כדי כל הככר היינו אם מצאו כל הככר פרורין וה"ה בשמצא קצתו שלם וקצתו חסר דתלינן שהוא עצמו היה כשיש פרורין שיעור מה שחסר מהככר ולכך לא קאמר תלמודא ומצאו פרורין דהוה משמע דוקא כשמצא כל הפת פרורין ולא קצת ממנו דליכא למימר דאף בשחסר קצת מהככר נמי ואין דרכו של תינוק לחתוך הככר חתיכות חתיכות גדולות אלא לפררו פרורין פרורין ולכך קאמר ומצא פרורין דהיינו דבקצת מהככר פרר פרורין ודוק ומ"מ לא ידעתי אמאי לא כתבו התוס' עיקר דבריהם הללו באידך מימרא דרבא גבי נכנס דמיירי במצא פרורין כדי כל הככר דאי לא פשיטא דצריך בדיקה דלא תלינן שאכל השאר העכבר כדאמרי' לעיל ד"ט ע"א עלה דמתני' דאין חוששין דאין ספק מוציא מידי ודאי יע"ש ואפשר דהתם מפשט פשיטא להו הכי מדתלי טעמא מפני שאין דרך עכבר לפרר ומה לי פרורין כל שהוא מפרורין כדי כל הככר אבל הוצרכו לזה לאפוקי מסברת רבינו ודעימיה דס"ל דאפילו נמצא כל דהו גבי תינוק א"צ בדיקה דתלינן שהשאר אכלו ודרך תינוק לפרר בעת אכילתו ולשיטתם דרך תינוק לפרר אפילו שלא בשעת אכילה וראיתי למרן ב"י ז"ל ברס"י תל"ח שנסתפק בדעת רבי' היכא דמצא פרורין כדי כל הככר אי נימא דבהא נמי תלינן לקולא דכיון שדרכו של תינוק לפרר שמא פרר ולא אכל או אפשר דלא תלינן בתינוק שדרכו לפרר אלא בשעת אכילה דוקא וכל שנמצאו שם פרורין כדי כל הככר א"א לומר כן וחוששין שמא פרורין אלו ממקום אחר באו וככר של תינוק טמון בחורי הבית וצריך לבדוק אחריו וכת' שהראשון נראה עיקר יע"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא בדעת רבינו דאם איתא דדעתו ז"ל דדרך תינוק לפרר בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה א"כ כשנמצא פרורין פחות מכדי כל הככר אמאי אזיל לקולא ולא הצריך בדיקה מטעמא דחזקתו שאכלו ואלו הפרורין נפלו בשעת אכילה דילמא אלו הפרורין פררן שלא בשעת אכילה והשאר טמן בחורי הבית ומאי חזית ואולי פרור בשעת אכילה שכיח טפי משלא בשעת אכילה ולכך תלי' להקל ועיין להר"ב ראש יוסף שם ברס"י תל"ח מה שנסתפק בדעת התוס' היכא שלא מצא כלל אי צריך בדיקה יע"ש.

י

הניח ט' ציבורין של מצה ואחד של לחם ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. ע"כ. נ"ב הכי איתא בפסחים ד"ט ע"ב וסיימו בגמ' היינו ט' חניות וכתבו התוס' שם היינו ט' חניות ונראה לר"י דלענין שהביא עכבר לבית קבעי אי שרי לאכילה או לאו עכ"ל כלומר אבל לענין בדיקה אין צורך לבדוק אפילו אם לא ביטל משום דאוקומי בחזקת בדוק דביטול לעולם בעי אפילו כשבדק כמבואר וקשה לדבריהם ז"ל דגבי שני ציבורים ולפניהם שני בתים דאמרינן היינו שני קופות פרכינן עלה אימור דאמרינן שאני אומר בתרו' דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשנינן אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא דרבנן היא דבדאורייתא בביטול בעלמא סגי מבואר יוצא דאם לא ביטל השתא הוה ליה חמץ דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק ולפי דבריהם אמאי צריך לחזור ולבדוק אפילו אם לא ביטל כיון דאית לן לאוקמי חזקת הבית הבדוקה אחזקתה. ואין לומר דתלמודא ה"ק מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפי' אם לא ביטל בידו לבטל וכמו שהקשה הפר"ח ז"ל בסימן תל"ט על דברי ה"ר מנוח שהביא מרן בכ"מ פ"ב מה' חו"מ שכתב דבט' צבורין היינו טעמא דבעי בדיקה ולא תלינן לקולא משום דבעידנא דאתיליד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הו"ל איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ.
ותמה עליו הרפ"ח דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא השתא איסורא דאורייתא יע"ש דהא ודאי ליתא דא"כ מה הועילו התוס' במה שתירצו לפי' רש"י ז"ל דפירש השמועה לענין בדיקה דמיירי בשלא ביטל דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא איסורא דאורייתא אלא ודאי דכל שלא ביטל דמשום ספקא צריך לחזור ולבטל מן התורה אע"פ שבדק ממילא חל עליו חיובא דרבנן לחזור ולבדוק דבמקום שצריך ביטול הצריכו חכמים בדיקה אע"פ שהביטול בא לו מחמת ספק. וכעין זה מצינו למוהריב"ל בח"ג סימן ק' הביא דבריו הפר"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס כלל ח' דאע"ג דקי"ל ספקא דרבנן לקולא אם כשהספק נפל בתחילה בדאורייתא אע"ג דבתר הכי מתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקרי ספקא דרבנן לקולא וה"נ דכוותא.
ואולי התוס' משמע להו דבההיא דב' צבורין וב' בתים אתרע לה לחזקת הבית הבדוק' כיון שידענו ודאי דחד עכברא שקל חמץ גמור אעפ"י שלא ידענו באיזה בית משני בתים נכנס לא כן הכא גבי ט' צבורין דמעיקרא לא ידענו אי חמץ שקל או מצה שקל ולפי זה בההיא דצבור אחד ושני בתי' בדוקות דמדמינן לה לההיא דשני שבילין לפי דבריהם ליכא חזקה לשום אחד מהבתים כלל כיון שידענו דעכברא שקל חמץ ודאי אע"פ שלא ידענו באיזה בית מהבתים נכנס ואם לא ביטל כל אחד צריך לחזור ולבדוק ואף ע"פ שבאו בזה אחר זה וכמו שהיא שיטת הטור ז"ל בסי' תל"ט יע"ש.
ואין נראה כן מדברי התוס' בריש נדה ד"ה הלל ובפ"ק דחולין ד"ט ע"ב ד"ה התם שכתבו דהא דמטהרינן בשני שבילין באו לשאול זה אחר זה היינו משום דמוקמינן כל אחד אחזקתיה דטהור היה אע"פ שבודאי אחד מהן נטמא יע"ש. ולפי זה אף בבתים נמי אית לן למימר הכי דתיקום כל חדא וחדא אחזקתיה אע"פ שידענו שבאחת מהם נכנס ודאי חמץ דומיא דשני שבילין גם הר"ש במ' תרומות פ"ז מ"ה כת' בהדייא דחלוקה דב' בתים וג' צבורין לא דמי לההיא דב' קופות משום דגבי בתים איכא חזקה דמעיקרא מה שאין כן בההיא דשני קופות ותלמודא יליף לדבתים מההיא דקופות במכ"ש יע"ש ואע"פ שהוא ז"ל לא ביאר החילוק שביניהם נראה דכוונתו ז"ל דגבי שני קופות כיון שידענו שנתערב קופה אחרת קופה של חולין ובאותה קופה המעורבת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי תרומה היא או חולין ובאותו התערובת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי חולין היא או תרו' ובאותו התערובת דליכא חזקת התר אסיר ממילא כל הקופה אסירא שהרי אתרע לחזקת חולין דמעיקרא ע"י תערובת אבל גבי בדיקת חמץ כהא דשני צבורין ושני בתים שהככר שהכניס העכבר אינו לפנינו ואנו באים להצריך בדיקה בשביל הככר של חמץ מוקמינן לבית הבדוקה בחזקתה דמעיקרא ותלינן שפיר דמצה נכנס וברור.
והשתא לדבריו ז"ל ק' אמאי לא משני תלמודא דגבי שני בתים אף על גב דהוי חמץ דאורייתא תלינן לקולא משום דמסייע לן החזקה דמעיקרא ואפשר לומר דתלמודא הוצרך לשנויי הכי לפום מאי דיליף דינא דבתים מההיא דקופות דאה"נ דקושטא הוא דשנייא היא בתים מקופות מיהו לא הוה ליה למילף דינא דבתים מקופות כיון דהכא דרבנן והכא דאורייתא ובפשיטות הול"ל דגבי בתים תלינן לקולא משום דמוקמינן להו אחזקה דמעיקרא וכי ילפת לה מההיא דקופות איכ' למפרך מי דמי כו' ועל זה בא כמשיב במכ"ש כמ"ש הר"ש ז"ל והשתא ממילא נוחים דברי התוס' ז"ל דאף על גב דהכא איכא חזקה דמעיקרא ואפילו בלא ביטל תלינן לקולא ואין צריך לבדיקה מ"מ תלמודא הוצרך לשנויי דבדיקת חמץ דרבנן היא למאי דיליף לדינא דבתים מדקופות מיהו לפום קושטא דינא יתיב גבי בתים דאפי' אם לא ביטל אין צריך לחזור ולבדוק דתלינן להקל כיון דאיכ' חזקה דמעיקרא כנלע"ד: ותירוץ זה נוח לי יותר בדעת התוס' דמלבד דדברי התוס' בריש נדה ודחולין ודברי הר"ש במ' תרומות מוכרחין כן אף גם זו מצינו לרבינו בהלכה זו דמקל טפי בחלוקה דשני צבורין ושני בתים מחלוקה דט' צבורין לענין בדיקה ומבואר טעמו דמשמע ליה דחלוקה דשני צבורין חשי' טפי לא אתחזק איסורא מחלוקה דט' צבורין ולפום מאי דבעי' מימר מעיקרא בכונת דבריהם כל בתר איפכא קאזלי משי' רבינו ז"ל.
והנה הראב"ד ז"ל והטור בסימן תל"ח קיימי בשיטת רש"י ז"ל דמפרש הסוגייא לענין בדיקה ומשמע להו כמו שתי' התוס' לשיטתו דתלמודא מיירי בשלא ביטל דלהכי בעי בדיקה מספק יע"ש. אבל רבינו פסק דאפילו אם ביטל נמי צריך לחזור ולבדוק וכמו שביאר טעמו ה"ה ז"ל דחכמים החמירו בספק זה טפי משאר איסורים דעיקרו על הספק הוא בא. וראיתי להפר"ח בסי' תל"ט שכתב וז"ל ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי המפרשים דהא דאמרי' היינו ט' חניות היינו דוקא לענין ביטול אבל לענין בדיקה דרבנן תלינן לקולא וראיה לדבר ממ"ש המחבר בי"ד סי' קי"א שאם היה קדרת בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות של התר ואחד של איסור דרבנן ונפל בה א' מאלו הב' חתיכות ואין ידוע איזו היא תלינן דשל התר נפלה כו' וכיון דבגמ' למדו דין שני צבורין ודין ב' קופות אף אנו נלמוד לנ"ד מהתוספתא דתרומות עכ"ל.
ולא זכיתי להבין ראיה זו דמה כחה יפה לסתור סברת רבינו ז"ל גבי ספק בדיקת חמץ דאף הוא ז"ל אזיל ומודה בשאר איסורים דרבנן דתלינן בספיקא להקל וגבי ס' בדיקה דרבנן דוקא הוא דס"ל דתלינן להחמיר כמו שביאר טעמו ה"ה ז"ל ע"ש הרא"ה הביא דבריו הרב עצמו שם בתחילת הסימן וההיא דשני בתים דמדמינן בגמ' לההיא דשני קופות היינו משום דכל כה"ג אפילו גבי בדיקה תלינן להקל כמ"ש ה"ה שם די"א ודי"ב דחילוק יש בין הספקות יע"ש.
עוד כתבו התוס' בא"ד ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ידוע עכ"ל וכת' הר"ב ח"ה ז"ל וז"ל לפי מה שפי' התוס' הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום הקביעות לא הוו צריכי להאי טעמא משום שאין האי' ידוע דבלא"ה דנמצא לא נולד הס' במקום קביעות ולכן גזרו ביה עכ"ל ולע"ד נראה דהתוס' ז"ל משמע להו מדפריך התם תלמודא סתמא ונכבשינהו כי היכי דניידי דבכל גוונא קמיירי בין באופן שהוא רואה אותם בשעה שפורשים ממקום קביעותם ובין באופן שאינו רואה אותם בשעת פרישתם דהשתא הו"ל כנולד הס' שלא במקום קביעתם כמ"ש הס' בחולין ובפרק התערובת יע"ש והשתא על האופן הא' שרואה אותם בשעה שפורשים ק"ל שפיר מעיק' דמאי קו' כיון שנולד הס' במקום קביעותם להכי אסירי וע"ז תירצו שפיר דשאני התם דלא הוי קבוע גמור. והדר הקשו על האופן הב' שאינו רואה אותם בשעה שפורשי' למה גזרו התם שמא יקח מן הקבוע טפי מבנמצא ביד גוי ותי' שפיר דכיון שהאיסור עבר ליכא למיחש להכי ונמצא שדברי התוס' בשמעתין ובחולין שפה אחת ודברים אחדים דלפום מאי דאסיקו התוס' התם בסוף דבריהם כדאסיקו הכא אין צורך למאי דהוו בעו מימר מעיקרא דמיירי באופן שאינו רואה אותם בשעה שפורשים מן הקבוע דבלא"ה ניחא כמובן.
עוד נראה לומר כוונת התוס' דמעיקרא הקשו כיון דכל דפריש בפנינו מן הקבוע חשיב כאלו לקח בידים מן הקבוע מאי קפריך התם בפרק התערובות דנכבשינהו כו' כיון דבאותה שעה דנייד להו בפניו הו"ל כאלו לקח בידים מן הקבוע ולמה הוצרך לשנויי התם רבא דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו בלא גזירה נמי אסור כיון דפריש בפניו אפילו ממילא חשיב כאלו לקח בידים לזה תירצו דמאי דהוצרך רבא לשנויי משום גזירה הוא משום דהוי קבוע דרבנן שאינו ניכר האיסור במקומו אין לאסור פירש בפניו כאילו לקח בידים מן הקבוע דס"ס אין כאן לקיחה בידים מן הקבוע אם לא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ומה"ט אפילו פירש שלא בפניו נמי אסרו חכמים שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו משא"כ בקבוע דאורייתא אין לאסור פירש שלא בפניו אטו שמא יקח מן הקבוע דכיון שהאיסור ניכר במקומו לא חשיד ליקח מן הקבוע שיודע שיש שם איסו' ודאי ולא נתבטל ומש"ה שנינו בט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב דהיינו פירש שלא בפניו ונמצא דקבוע דרבנן חמיר טפי מקבוע דאורייתא לענין שפיר' שלא בפניו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע דמה"ט גזרו נמי בפירש בפניו אע"פ שהיה להם להתיר בקבוע דרבנן דאע"פ דבקבוע דאורייתא חשיב כלקח בידים ואסור הכא דהוי דרבנן לא חשיב כלקח בידים אם לא דאסור משום גזירה.
וזהו כוונתם במה שסיימו וכתבו ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע כלומר דבנמצא בקבוע דאורייתא שנינו הלך אחר הרוב ומותר ובקבוע דרבנן שאין האיסור ניכר אפילו נמצא דהוי פירש שלא בפניו אסור. ונראה שזה שכתבו דגזרי' התם כו' היינו מאותה שאמרו שם דע"ד טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות פירשו מ' למקום אחד אין אוסרי' ס' למקום א' אוסרין ותניא ס' ע"א אסור וס"ס מותר כיצד כוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורי' פירש א' לריבא ומריבא לריבא מותרי' יע"ש ומשמע להו להתוס' דפירשו מעצמן משמע ואפ"ה משמ' דוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדים בפ"ע אסורים וה"ט ודאי דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפרשו באיסורן הם עומדים גזירה שמא יקח מן הקבוע והן הן דברי הר"ש שהביא הרשב"א בתורת הבית בית הד' שער ב' דק"ך ע"ב יע"ש והרב ח"ה הבין בכוונת דברי התוס' במ"ש ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע דהכוונה לומר דמה"ט גבי כל הזבחים גזרינן שמא יקח מן הקבוע היכא דכבשינהו כי היכי דניידי מה שלא גזרו כן בנמצא גבי תשעה חניות משום דהתם שאני שהאיסור ידוע וניכר וליכא למיגזר שיקח מהקבוע דאסור מדאורייתא דברשיעי לא עסקי' משא"כ בזבחים שנתערבו דגזרו שלא יכבשם כי היכי דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דרבנן ועל זה הוקשה לו בדבריהם דלא היו צריכין לזה דבלאו הכי ניחא לפי מה שפירשו הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום קביעות דלהכי גזרו שמא יקח מהקבוע אפילו באיסור דרבנן ועשו אותם כשל תורה אבל בנמצא שלא נולד הספק במקום הקביעות אפילו בקבוע דאורייתא כט' חניות לא גזרו יע"ש אמנם לפי מה שכתבנו בכוונת דברי' באו לחלק בין נמצא בקבוע דרבנן לנמצא בקבוע דאורייתא ודוק.

יא

שני

צבורין א' של חמץ וא' של מצה ושני בתים בדוקי' א' בדוק ואחד אינו בדוק ובאו כו'. ע"כ. נ"ב הכי איתא בגמרא שני צבורין היינו שני קופות כו' והרב פר"ח ז"ל בסי' תל"ט ס"ב כת' דה"ה אם היה כאן צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתא עכבר ושקל מהחמץ ולא ידענו להי עייל דתלינן לקולא שנכנס לבית שאינו בדוק וכדתנן בפ"ז דתרומות שני קופות כו' יע"ש וכדבריו כת' הר"ש שם בפי' המשנה וצריך לתת טעם למה זה לא מייתי תלמודא לההיא מתני' ולא ידעתי למה לא העלה דבריו על דל שפתיו ועיין להרב בני חיי בחי"ד דמ"ב ע"ב דשקיל וטרי בהך שמעתא יע"ש.

וכן

שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו'. ע"כ. דין זה למד רבינו ממה דאמרינן בגמר' ד"י ע"א צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין כו'.
הנה רש"י ז"ל משמע ליה דלגמרי מדמינן להו אהדדי דכי היכי דגבי טומאה בבאו זה אחר זה תלינן לקולא ואין צריך בדיקה אבל בבת א' ובשואל אחד שניהם צריכים בדיקה וזו היא גם כן שיטת הרב המאור והטור ברס"י תל"ט אבל רבינו סתם ולא חילק לענין בדיקה בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה משמע דס"ל דאפילו באו בבת א' תלינן לקולא וכבר נ"ט ה"ה ז"ל מ"ש דין טומאה מדין בדיקה דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהם טמאים אבל כאן בביטול סגי ליה. ומרן ז"ל בכ"מ כת' וז"ל ולי ה"ט דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאי' היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה בר"ה טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם אדין תורה עכ"ל.
וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דבריו הללו שדבריו הן הן דברי ה"ה ז"ל ומה בא לחדש והניח הדבר בצ"ע יע"ש והרפ"ח בסי' תל"ט ס"ב הביא דברי מרן כ"מ הללו וכת' עליו וז"ל ואכתי קשה מ"ש ולמה גבי טומאה לא העמידו דבריהם אדין תורה עכ"ל. ולק"ד דברי מרן ז"ל מבוארין בטעמן דאיהו ז"ל בא לחדש בתירוצו דאין צור' למ"ש ה"ה ז"ל דמה שהחמירו חכמים בשבילין טפי מבדיקה הוא משום דבשבילין אי אפשר שלא יהיה אחד מהן טמא מן התורה אלא מפני שאינו ניכר הוא טהור לא כן גבי חמץ דאפילו ניכר בביטול בעלמא סגי ומרן ז"ל משמע ליה דבלא"ה נמי אף אם היו מחמירים חכמים בשבילי' בבאו בזה אחר זה לומר דב' טמאים ואפילו היה מקום לתלות דב' טהורים אכתי יש מקום לחלק ביניהם דגבי טומאה דכיון דכי ידעינן ודאי שנגע בטומאה הוא טמא מדאורייתא כי מספ"ל אי נגע בטומאה או לא אע"ג דמדאורייתא ספיקו טהור גזרו חכמים להיות טמא ואין כאן אלא חדא גזירה אבל גבי בדיקה דאפילו אי ידענו דאיכא חמץ ודאי בבית מדאו' לא בעי בדיקה וביעור דבביטול בעלמא סגי כמ"ש הר' פר"ח בסי' תל"א ומדרבנן הוא דבעי בדיקה א"כ כי מספ"ל אי איכא חמץ בבית או לא אין לנו להצריך בדיקה דהשתא הו"ל כגזירה לגזירה ויש כאן מקום לומר העמידו דבריהם אדין תורה זה נר' לע"ד נכון וברור בכוונת דברי מרן ז"ל ומן האמור בזה בכוונת דבריו הללו בין תבין דבריו ז"ל בב"י רס"י תל"ט שכ' וז"ל ומ"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכת' ב' צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו ואמאי הא כשביטלו הוה ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ"ל. וכ' על זה הרפ"ח וז"ל ועוד מאי תמיהא איכא על הטור כיון דגבי טומאה הדין כן וכיון דבאים שניהם בבת אחת טמאים ולא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אף ע"ג דליכא אלא טומאה דרבנן דאי מדאורייתא ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ואפילו בבת אחת וכמ"ש בשם התוס' עכ"ל.
ולפי האמור אין מקום לתמיהתו על דברי מרן ז"ל דשניא היא בדיקת חמץ מטומאה כיון דאפילו איכא חמץ ודאי בבית אינו צריך בדיקה כי אם מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכיון שכן בספק חמץ לית לן למיזל לחומרא ולהצרי' בדיקה דהוה ליה כגזירה לגזירה לא כן גבי ס' טומאה דליכא אלא חדא גזירה ועשאו חכמים כודאי טמא דמדאורייתא אסיר כמבואר ומה שהוקשה לו עוד על דברי מרן ז"ל לקמן בע"ה נעמוד בזה.
עוד הקשה הרב מ"ל ז"ל על דברי מרן כ"מ וז"ל ומ"מ בין הכי ובין הכי אני תמיהא על דברי מרן ז"ל שכת' דמשום דבדיקת חמץ דרבנן הקלו ונראה מדבריו דבטומאה אפילו באו לישאל כאחד שניהם טהורים מדתנן בפ"א דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כא' אזלי' לחומרא וכן פסק רבינו בה' שאר א"ה וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ"ע עכ"ל.
ולקע"ד אפשר לומר בדעת מרן דההיא מתני' דשני ככרי' מיירי ברה"י ומדאורייתא ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ואפילו באו בזה אחר זה ולכן בטומאה דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ואמרו דבבאו בבת אחת טמאים ויכולי' היו להחמיר אף בבאו בזה אחר זה מיהו לא רצו להחמיר בטומאה דרבנן ברה"י טפי מטומאה דאורייתא ברה"ר ולכן השוו ס' טומאה דדבריהם ברה"י לדין ספק טומאה ברה"ר דבבאו בזה אחר זה אמרו דטהורים ובבאו בבת אחת אמרו טמאים משא"כ גבי בדיקה דליכא בדיקה מן התורה אפילו בודאי חמץ א"כ כי העמידו דבריהם אדין תורה בבאו בבת אחת שניהם בדוקים נינהו ולכן גבי בדיקה דרבנן אזלי' לקולא בין בבאו בבת אחת בין בבאו בזה אחר זה וכי תימא מנ"ל למרן ז"ל לאוקמי מתני' דככרות ברה"י ולא ברה"ר דהשתא כי אוקימנא לה אדין תורה שניהם טהורים נינהו אפי' באו בבת אחת הא לא קשיא מידי דמלבד דארחא דמילתא הכי הוא דככר ברה"ר לא שכיח וכן משמע בריש נדה ד"ד דפרכינן מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא כו' יע"ש.
גם מדברי רבי' בפי"ט מה' שאר א"ה הל' ב' מבואר דמתני' דככרות ברה"י הוא ויהיב טעמא מפני שהם ס' ד"ס ואלו בר"ה אפילו היה טומאה מן התורה ספיקו טהור וכמ"ש שם הרב מ"ל ז"ל שם ואפילו תימא דההיא מתני' דככרות מיירי אף בר"ה דמן התורה ספיקן טהור אפילו באו בבת אחת אכתי יש לחלק שפיר בין טומאה לבדיקה דגבי טומאה דרב' בר"ה החמירו חכמים בבאו בבת אחת משום גזירה דטומאה ודאי דאורייתא אבל בבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא לא משכחת לה כלל דאפילו איכא ודאי חמץ בביטול בעלמא סגי כמו שהכריח הפר"ח בסי' תל"א אפילו באו בבת אחת נמי תלי' לקולא דאין כאן מקום לגזירה דהוה ליה כגזירה לגזירה: ודבר זה מבואר אצלי ממ"ש עוד מרן וז"ל וא"ת והרי ספק דבדיקה ברה"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וי"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא כך לי רה"י כמו ר"ה וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דאורייתא ב' טהורים ה"ה לענין בדיקה עכ"ל.
ולכאורה דברים הללו שכ' וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת כו' אין להם מובן דמה הלשון אומרת דכיון דמדאורייתא כו' והכי הוה ליה לומר דכיון דבטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה לענין בדיקה דרבנן אם לא שכוונתו ז"ל היתה לומר דאע"ג דגבי טומאה דרבנן מדרבנן מיהא תלי' לחומרא ושניהם טמאים מיהו כיון דמדאורייתא שניהם טהורים העמידו דבריהם גבי בדיקה דרבנן אדין תורה כספק טומאה דרבנן וטעמו מבואר לפום מאי דאמרן דבודאי טמא הוא טמא מדאורייתא החמירו חכמים אפילו בטומאה דרבנן בבאו בבת אחת אטו ודאי טומאה דאורייתא אבל גבי בדיקה דרבנן דלא משכח' בדיק' דאורייתא אפילו בודאי חמץ כל דאיכא ביטול העמידו דבריהם אדין תורה בספק טומאה דאפילו בבת אחת וברה"י דשניהם טהורין בטומאה דרבנן כנלע"ד ואם כנים אנחנו בדבר זה בכוונת מרן יכולני לפתור ג"כ מ"ש עוד מרן ז"ל וז"ל א"נ משום דהוי ס"ס ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה אימור אכלתיה והק' בספר מרכבת המשנה ובס' לשון למודים הל' פסח סימן קע"א דאכתי מה הועיל מרן ז"ל בזה שהרי גבי טומאה שנינו כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה"י טמא יע"ש. ועפ"י האמור הנה נכון דכוונת מרן ז"ל היתה לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן אהני לן טעמא דס"ס למיזל לקולא כיון דליכא בדיקה מן התורה לא כן גבי טומאה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקן ובס"ס ודוק.
והנה תירוץ שתירץ מרן ז"ל דמשום דבדיקת חמץ דרבנן משו"ה השוו דין רה"י לר"ה לכאורה עלה על דעתי לומר דאף רש"י ז"ל בשמעתין כיוין לזה שכת' בד"ה ר"י וז"ל וגבי בתים נמי אם באו לשאול בזה אח"ז אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא תלינן לקולא ואמרינן ספיקו מותר עכ"ל וכלשון הזה כת' הטור בסימן תל"ט יע"ש. ולכאורה קשה מה צורך היה לרש"י לומר דמשום דבדיקת חמץ דרבנן היא משו"ה תלינן לקולא שהרי טומאה בשבילין דהוי דאורייתא ואפי"ה תלינן לקולא בספיקן וא"כ ה"ה נמי איכא למימר לגבי בדיקה אף שהיא מדאורייתא וליכא למימר דטומאה דר"ה שאני דספיקו טהור מדאורייתא מגזירת הכתוב כדילפינן לה מסוטה מה שא"כ בשאר איסורי' דהא ודאי ליתא שהרי כתבו התוספות בריש נדה ובריש פ"ב נזירין ובפ"ק דחולין ד"ט ע"ב ובע"ז פרק א"מ דל"ז ע"ב דלא ילפי' מסוטה אלא באדם אחד אבל בשנים דאיכא ודאי חד טמא לא ילפינן מסוטה והא דשני שבילין דמטהרינן לב' בבאו בזה אח"ז היינו טעמא משום דאוקמי' לכל חד וחד אחזקתיה דטהור היה מעיקרא יע"ש והשתא גבי בדיקה נמי איכא למימר אוקי כל בית אחזקתיה שהיה בדוקה ואע"פ שיש ודאי חמץ בא' מהן דומייא דשבילין אלא ודאי דרש"י כוין לשלול קושיית מרן כ"מ ז"ל דאמאי מדמי תלמודא ספק בדיקה לספק טומאה ברה"ר והו"ל לדמויי לספק טומאה ברה"י ואף בזה אחר זה היה צריך בדיקה וע"ז בא כמשיב כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה"י כמו רה"ר וכתירוץ מרן כ"מ ז"ל ובכן יש לתמוה על הב"ח בסימן תל"ט ס"ב שכת' וז"ל ומ"ש רבינו באו לישאל בזה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל דמשמע אם לא ביטל צריך לבדוק דהוי ספקא דאורייתא ומ"ש משני שבילין דלכ"ע בבאו בזה אח"ז טהורים אע"ג דטומאה דאורייתא היא וי"ל דהתם נמי הוי ס' טומאה ברה"ר דספקו טהור מדאורייתא אפילו באו בבת אחת וכן מבואר מדברי רש"י והתוס' יע"ש מבוארים דבריו דדוקא גבי טומאה דאורייתא ברה"ר תלי' לקולא בזה אח"ז מטעמא דהלכה גמירי לה מסוטה דספקו טהור לא כן בשאר איסורי' דספקן להחמיר בדאורייתא אפילו בזה אחר זה ואשתמיט מיניה דברי התוספות במקומות הנז' דמשמע להו דטעמא דשבילין בזה אח"ז משום דמוקמי' להו אחזקתייהו הוא וס' טומאה ברה"ר דספקו טהור שכת' רש"י גבי שבילין היינו מהאי טעמא דמוקמי' להו אחזקתייהו ולאפוקי מטומ' ברה"י דאפילו בדאיכא חזקה דטהור תלינן לחומרא ואפי' באו בזה אח"ז וכיון שכן הדר דינא דבדיקה וטומאה כי הדדי נינהו כל דאיכא למתלי בחזקה דמעיקרא הכי ע"כ יש לנו לומר כדאמרן מעיקרא דרש"י ז"ל וכן הטור דקדקו לומר דדוקא בבדיקה דרבנן תלינן לקולא כדי ליישב קושיית מרן כ"מ דבדיקה ברה"י היא וברה"י ספקו אסור דומייא דטומאה.
האמנם עיקר קושיית מרן כ"מ לא יכולתי להולמה דהא דקי"ל ספק טומאה ברה"י ספקו טמא היינו דוקא גבי טומאה דהילכתא גמרי' מסוטה דכתיב ונטמאה אבל בשאר איסורים ודאי אין מקום לחלק בספקן בין רה"י לרה"ר דאטו מי שנסתפק ברה"י אם אכל חתיכה אחת משני חתיכות של חלב דייני' ליה כודאי אכל ומביא קרבן חטאת דומייא דטומאה וכן אם נסתפק בכה"ג ברה"ר אטו דייני' ליה לקולא כאילו לא אכל כלל ואינו מביא אשם תלוי דבר זה לא ניתן ליאמר וכדאיתא בפ"ק דחולין ד"ט ע"ב וכיון שכן אין מקום לקושיית מרן כ"מ אמאי לא אסרו גבי בדיקה ברה"י בזה אחר זה דומייא דטומאה דהתם גזירת הכתוב היא אבל בשאר איסורי' מוקמי' אחזקה דמעיקרא וספקו להקל ומאי דמדמינן בגמרא בדיקה לטומאה היינו דוקא לענין בת אחת דאיכא טעמא לאסור ג"כ בשאר איסורים משום דמחזי כשקרא אם יאמר החכם שניהן מותרי' ולהך מילתא אין מקום לחלק בין רה"י לרה"ר כמבואר באופן שלא זכיתי להבין קושיית מרן ז"ל הלזו וכעת צל"ת וכי תימא הרי מדמינן דין ס' על לטומאה ברה"י התם לאו משום דדמו אהדדי הוא דאסיר אלא דחכמים רצו להחמיר ועשאוהו כדין טומאה ברה"י לדעת לדמיון בעלמא מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי רש"י והטור ז"ל למה זה הוצרכו לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן הקילו בזה אח"ז דמאי שנא מטומאה אם לא שנאמר דהם ז"ל חולקים על דברי התוספות המובאים לעיל וס"ל דההיא דשבילי' ליכא חזקת טהרה דמעיקרא כמ"ש הפ"ח בסי' תל"ט דהא אתרע לה דלא שרו אלא משום דילפי' לה מסוטה דטומאה ברה"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא ולכן גבי בדיקת חמץ דרבנן תלי' לקולא אבל בביטול דאורייתא אזלי' לחומ' ככל ס' דאורייתא דליכא חזקה דמעיקרא והיותר נכון אצלי בדעת רש"י והטור דאינהו ז"ל משמע להו דבדיקת חמץ לא דמי לההיא דשבילי' משום דגבי ס' חמץ כיון דבידו לברורי הספק ולבדוק אית לן למיזל לחומרא ולבדוק אי איכא איסורא או לא משא"כ בשבילי' דאין בידו לברורי והר"ב פר"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס כת' ע"ש הרשב"א ז"ל דאע"ג דכל ספק רחמנא שרייה הנ"מ כי לא מתבריר אבל היכ' דסמיה בידיה לברורי ולבדוק אי איכא איסורא או לא בכה"ג אף מן התורה מחייב לברורי ולבדוק יע"ש ואמטו"ל הוצרכו לומר דהכא אע"ג דבידו לברור כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא תלי' להקל לא כן לענין ביטול דאורייתא כיון דבידו לבטל תלי' להחמיר וממילא יחזור לבדוק מדרבנן דבמקום ביטול הצריכו חכמים בדיקה כמבואר לעיל וכי תימא הרי הרב מש"ל ז"ל בתשובתו הרמה שבריש הלכות בכורות מפשט פשיטא ליה אפילו באיסורים דרבנן דכל שבידו לברורי תלי' להחמיר כמבואר בדבריו שם תוך ד"ה ודע יע"ש י"ל שאף הרב ז"ל אזיל ומודה דכל דאיכא חזקה מעיקרא אזלי' בתר' חזקה אפילו בשיכול לברורי כמובן ועיין בספר בתי כהונה בח"א סי' א' ד"ה ע"א.
ועפ"י האמור בכוונת רש"י ז"ל הנה נכון עוד מאי דהוה קשה לפום מאי דהוה בעי' למימר מעיקרא בדעתו ז"ל שכיוין לשלול קושיית מרן כ"מ ז"ל דהכא גבי בדיקה הוי רה"י וספקו טמא דא"כ מה צורך היה לו לומר טעם זה דבלא"ה הוה מצי למימר דלהכי הקלו משום דקי"ל כל דבר שאין בו דעת לישאל אפילו ברה"י ספקו טהור ובס' ל"ל הוקשה לו כן על מרן כ"מ ז"ל בעיקר קושייתו ומה שתי' מרן מלכא כמוהרי"ך יצדק בדברי רש"י ז"ל הללו אמנם עמ"ש רש"י ז"ל לקמן גבי בעייא דספק על ס' לא על לא יצדק אם לא שיאמר דהתם הוצרך רש"י למיהב טעמא משום דקי"ל בדיקה דרבנן משום דאי יהיב טעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל נפקא מינה דאפילו ביטול דאורייתא לא בעי ואי אפשר לומר כן דא"כ לאיזה ענין מדמינן ס' על ס' לא על דפלוגתא דר"א ורבנן גבי טומאה אם לא לענין ביטול וכי תימא היא גופא תיקשי לדעתו ז"ל אמאי לא מקלינן גבי ביטול נמי מה"ט דהוי דבר שאין דעת לישאל הא לא קשיא דלגבי ביטול דאורייתא החמירו אפילו בדבר שאין בו דעת לישאל משום דביטול חמץ חמיר דמעיקרא נתקן על הס' כטעמו של הרא"ה ז"ל דיהיב טעמא לענין בדיקה לדעת רבינו גם אנו נאמר כן לענין ביטול דאורייתא לדעת רש"י והיא שיטת הטור ז"ל כל זה אפשר לומר לדעת מרן מלכא כמוהרי"ך ז"ל ואולם לפי מה שפירשנו בכוונת רש"י דאיהו קשיתיה איך מדמי תלמו' בדיקה לטומאה דהתם אין בידו לברר והכא בידו לברר ותריץ דה"נ דכיון דבדיקה דרבנן היא הקלו אפילו כשבידו לברר ניחא הכל דמעיקרא קושייא ליתא אמאי לא יהיב טעמא משום דבר שאין בו דעת לישאל דדבר זה לא נאמר אלא לענין טומאה ולא לענין שאר איסורים דתלמודא דמיון בעלמא הוא דמייתי מההיא דטומאה ולא באו לומר דמשום דבדיקה וטומאה כי אהדדי נינהו חד דינא אית להו דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר כלל כמדובר והראב"ד ז"ל כאן בהל' יו"ד ספוקי מספ"ל בסברת רש"י והטור הלזה אי מדמינן בההיא דשבילי' לבדיקה דרבנן דוקא או אפי' לענין ביטול והן ולאו ורפייא בידיה. וראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שתמה על דבריו במה שרצה לצדד ולומר דיליף ביטול מטומ' דשאני טומאה דס' טומאה ברה"ר ספקו טהור משו"ה תולין להקל אבל גבי ביטול חמץ דהו"ל ס' דאורייתא לחומרא מנ"ל דתולי' להקל וצ"ע עכ"ל ואין מקום לקושייתו לקוצר ענ"ד דשי' זו היא שי' התוס' בריש נדה ובריש פ"ב נזירין ובפ"ק דחולין שכתבו דההיא דשבילי' לאו משום דילפי' מסוטה הוא דתולי' להקל אלא משום דאוקמי' כל חד וחד אחזקתיה וא"כ ה"ה נמי לענין בדיקה דכי אהדדי נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ותלינן להו להקל אלא דסבר' החולקי' היא מטעמא דאמרן אי משום דמשמע להו היפך דברי התו' הנז' או מטעם האמור דהו"ל ס' שבידו לברר כן נראה לענ"ד.
ובעיקר קושיית ה"ה ומרן ז"ל בדברי רבינו מ"ש דין הבדיקה מדין הטומ' עמד מתמיה הרב מש"ל ז"ל למה חרדו את כל החרדה הזאת דדינו של רבינו מבואר בגמרא פ"ב דכתובות דכ"ז עלה דעיר שכבשוה כרכום כו' דדחינן התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמיה כו' אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא מחמת ספק דאפילו ראינו אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולם תלינן להקל וכו' והגדיל מדורת קושיתו על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגייא זו דכתובות יע"ש ולקע"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם שהנשים עצמן טוענות בריא שלא נטמאו וחזקה דלא עבדן איסורא אם נטמאו להיות נשואות לכהונה דאינהו נמי בכלל האיסור כמ"ש רבינו בפי"ז מהלכות א"ב ה"ה וכדאיתא בפ' יש מותרות דפ"ד ע"ב ואף גם זו דבשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי וכ"כ בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל יע"ש לא כן גבי חמץ דמעיקרא נתקן על הספק ולא סמכו אשמא אכלו דעשאוהו כמונח ועומד במקומו דלא אהני לן חזקה דבדוק' כיון דאתרע לה בכניס' העכבר וכ"ש לדעת רבינו דאזיל לחומרא בדין ס' על ס' לא על ולא חש לדילמא אכלתיה ולאוקומי הבית אחזקתיה דהשתא דמי טפי לההיא דטומאה ולעיל בהל' ט' צבורין כתב הר"ב מש"ל גופיה דטעם רבינו דלא חש לדילמא אכלתיה הוא משום דאזיל בשיטת הרז"ה שכתב דהסוגייא אזלא כר"ז דאמר בלחם משיירא יע"ש ולפ"ז משמע דס' זה דדילמא אכלתיה לא חשיב ס' כלל ומה שרצה ליישב הרב מש"ל ז"ל לדעת החולקי' על רבי' ומשוים דין בדיקה לדין טומ' דלא דמי לההיא דכרכום משום דאינהו ס"ל דהסוגייא כולה איירי בככר גדול דליכא למימר אכלתיה כמ"ש התוס' הנה תירוץ זה אינו מעלה ומוריד לדברי הטור דבדין זה דצבור אחד ושני בתים לא חילק בין ככר גדול לקטן בבאו בבת אחת או בבאו בזה אח"ז ולא ביטלו וכמ"ש מרן ב"י שם יע"ש באופן שלדעת רבינו שפיר ק"ל לה"ה ומרן ז"ל ולדעת החולקי' כיון דפשט השמועה מורה כדבריהם דמדמינן טומאה לבדיקה לגמרי ע"כ לחלק בין ההיא דכרכום לההיא דבדיקה כמדובר.
עוד ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שכתב וז"ל אך איכא לאתמוהי טובא בדברי רבינו שהרי הוא ז"ל פסק בדי"ב דס' על ס' לא על צריך לבדוק ולפי"ז היה לו להחמיר אפילו באו בזה אח"ז דע"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במילתא דכל צד וצד בפ"ע תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרין אלו את אלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אח"ז אבל בדבר שכל צד בפ"ע ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילי' ברה"י אליבא דכ"ע אף בזה אח"ז ב' טמאים עכ"ל ומדעתי כי קשה לא אוכל שאת למה זה דימה הרב ז"ל דין באו לשאול זה אח"ז לדין בית אחד ס' על ס' לא על דאזל רבי' לחומרא עד שעמד מתמיה עליו כל כי האי ריתחא ולמה לא דימה אותו לדין צבור אחד ולפניו ב' בתים דאפילו באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו אזל רבי' לקולא ולא הצריך בדיקה כמבואר בדברי ה"ה ז"ל בד"ה או שבא עכבר וביאר טעמו דלא דמי לדין ס' על ס' לא על דהכא איכא חד בית ודאי שלא נכנס בו עכבר ואינו צריך בדיקה הילכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס ובאחר נכנס אבל בבית אחד הספק הוא בבית אחד ולא בשני בתים ודנו ס' זה לחומרא עכ"ל מעתה בבאו לישאל בזה אח"ז דהספק הוא בשני בתים של שני אנשים ואיכא חד בית ודאי דלא בעי בדיקה למה נחמיר על שניהם לבדוק ולמה לא נתלה בכל חד וחד דזה לא נכנס בו העכבר וכל שכן הוא אם באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו תלינן לקולא משום דאיכא חד ביתא ודאי דלא בעי בדיקה כ"ש בשני בני אדם דליכא ודאי חמץ בכל חד וחד ואע"ג דכי מצרכינן להו לבדוק ליכא בכל חד בדיקה ודאי שלא לצורך משא"כ בשני בתים של אדם אחד דאיכא בדיקה ודאי שלא לצורך כי מצרכינן ליה לבדוק שניהם האי מאי כיון דבשנים נמי איכא בדיקה ודאי בין שניהם שלא לצורך אע"ג דלא ידענו מי הוא הבודק שלא לצורך אית לן להקל דבאדם אחד נמי לא ידענו איזה בית הוא הבדוקה שלא לצורך ותלינן לקולא דהדבר תלוי בבדיקה שלא לצורך לא בידיעת האיש והמקום וכל דאיכא בדיקה שלא לצורך לא החמירו חכמים בספקו דהם אמרו והם אמרו וברור.
והנה הטור ז"ל ברס"י תל"ט קאי בשי' רש"י וחילק בענין הבדיקה בין באו לישאל בזה אח"ז לבאו בבת אחת או ששאל אחד על שניהם ומרן ב"י הביא דברי רבינו וה"ה ז"ל וסיים ומ"מ יש לתמוה על הטור שכתב שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו ואמאי הא כשבטלו הו"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ"ל וכתב הרפ"ח ע"ז וז"ל ותימא על תמיהתו דלפי דבריו יפה כתב רבינו התם דאין צריך לבדוק פעם שני דהא ע"כ רבינו מיירי בביטל דאי לא ביטל פשיטא דשניהם צריכים לבדוק ואיך המ"מ הניח הדבר בצ"ע עכ"ל ולדעתי אפשר לומר דבדעת רבינו שפיר ק"ל דאיהו ז"ל פסק בדין ס' על ס' לא על דאזלינן לחומרא ובעי בדיקה אע"ג דהוי ספק בדרבנן וכבר ביאר טעמו ה"ה ז"ל ובס' איסור החמירו טפי משאר איסורים יע"ש משא"כ לדעת הטור דפסק להקל בזה שפיר ק"ל למרן ז"ל לשיטתו דהו"ל להקל בשביטלו דהשתא הוי ספיקא דרבנן וכי תימא ולדעת רבינו נמי ניחא שהרי כתב ה"ה ז"ל דע"כ לא החמיר רבינו בספק חמץ אלא בדין ס' על ס' לא על דהס' הוא דוקא בבית אחת אבל כשחל הספק באחד משני הבתים אפילו דשתיהם של אדם אחד תלי' לקולא ואין צריך לבדוק וה"נ הספק חל באחד משני בתים ושפיר תלינן לקולא גבי חמץ דהוי ספק במידי דרבנן בכה"ג לא כן גבי טומאה דהוי ספק במידי דאורייתא מחמרינן אף בס' כי האי. הא לא קשייא מידי דאכתי קשה לדעת רבינו דחכמים לא השוו מידותיהם בזה דלפי דעתו הנה דין הבדיקה אזיל בתר איפכא מדין הטומאה ובמקום שהחמירו גבי טומאה הקלו גבי בדיקה ובמקום שהקלו גבי טומאה החמירו גבי בדיקה דגבי טומאה באדם אחד ספק נטמא ס' לא נטמא תלינן לקולא טפי מבאו שניהם בבת אחת משום דאיכא ודאי טמא ביניהם ובדין הבדיקה הוא להיפך ובבית א' ס' על ס' לא על תלו להחמיר טפי מבאו שניהם בבת אחת ואפילו אם השני בתים הוא של אדם אחד ואיכ' ודאי חמץ ברשותו כמבואר בדברי ה"ה ואלו היו חכמים משוים מידותיהם לגבי בדיקה היו תולין להקל בב' בין בספק בית אחד ובין בשני בתים משום דהוי ס' של דבריהם ולא הוו אזלי בתר איפכא מדין הטומאה התירוץ הזה היה נכון ומקובל לשיטתו לא כן עכשיו שהדבר בהפכו לכן הניחו ה"ה ומרן ז"ל דבריו בצ"ע אמנם על הטור ז"ל תלונת מרן ז"ל למה לא חילק בין טומאה לבדיקה מטעם ס' דאורייתא לס' דרבנן דלדבריו המידות שוות בשתיהם כמובן ומה שהוק' לו הפר"ח ז"ל לדברי מרן כבר העלינו מן היישוב בתחילת דברינו.
עוד כתב מרן ב"י ז"ל וז"ל אבל יש לתמוה על דברי רבינו במ"ש שניהם צריכין בדיקה ואפילו אם ביטלו דאע"פי דס' אימור אכלתיה אינו ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ הי"ל לחלק בין כשהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטל הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא וכתב לחד תירוצא וז"ל ועוד דדין כל הקבוע כמחצה על מחצה הוי חידוש ולכן ספק זה דשמא אכלו חשיב התם אבל הכא לא חשיב עכ"ל וכתב על זה הרב מש"ל ז"ל וז"ל ולא יכולתי להלום דברי מרן ז"ל הללו שהרי גבי ב' צבורין א' של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק כתב הטור דאם אינו ככר גדול אפילו אם לא ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ס"ס כו' והתם ליכא חידושא כלל שהרי ס' שקול הוא ואפי"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב שפיר ספק זה דשמא אכלו כולו וצ"ע עכ"ל. וכבר קדמו הר"ב דרכי משה ז"ל בזה יעו"ש ולק"ד מקום אתי ליישב דברי מרן ז"ל דאפשר לומר דלדידיה לא קשיא ליה מההיא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק וכן מההיא דנכנס לחצר משום דיש לחלק ביניהם להא דשני בתים בדוקים ובאו לישאל בזה אח"ז דהתם כיון שהספק נפל אחר כניסת העכברים לבתי' שלא ידענו הי להאי עייל והי להאי עייל וגבי נכנס לחצר לא ידענו בשעה שנכנס לחצר אי על לבית הבדוק אך מעיקרא הוה ידיע לן הככר עצמו אם הוא חמץ או מצה להכי חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו כולו כיון דמסייע לן חזקת הבית הבדוק נמי לתלות לקולא ולומר דלא נכנס לבית הבדוק חמץ מעולם אלא מצה וגבי חצר מסייע לן חזקת הבית לומר שלא נכנס בו חמץ כלל משא"כ גבי חלוקה זו דשני בתים בדוקים דנכנס עכבר וחמץ בפיו ולא ידעינן לאיזה בית נכנס דהכא לא מסייע לן חזקת הבית הבדוק דשתיהם בדוקי' נינהו ובאחת מהם ידענו ודאי שנכנס חמץ והרי אתרע חזקת א' מהם וממילא אתרע חזקת שתיהם דמאי חזית לאוקומי חדא אחזקת דמעיקרא טפי מאידך וכמובן. ואולם מההיא דט' צבורין של חמץ ואחד של מצה הוקשה לו שפיר למרן ז"ל להך דשני בתים בדוקים ובאו לישאל זה אחר זה דדמו אהדדי שפיר דכי היכי דהכא גבי בתים בדוקים לא מהני חזקת דמעיקרא דהא אתרע לה כדאמרן התם נמי גבי ט' צבורים לא מהני חזקה דמעיקרא כלל ולהכי ק"ל למה זה חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו טפי מחלוקה זו דשני בתים בדוקים ואע"ג דגבי חלוקה דט' צבורים איכא חזקה דמעיקרא בבית הבדוקה ואיכא למתלי דמצה שקל עכבר ונכנס בה משא"כ גבי שני בתים כדאמרן מ"מ גבי תשעה צבורין איכא ריעותא אחריתי דליכא למתלי בה דמצה שקל דליכא חזקה בבית כלל והוא דהתם כשנפל הספק הזה אי מצה שקל או חמץ שקל נפל מיד קודם כניסה לבית שלא ידענו מאיזה משני צבורין שקל אי מצבורי חמץ או מצבורי המצה וכי מספ"ל לענין הככר עצמו שבפי העכבר אם הוא חמץ או מהמצה הגע עצמך שהניחו לפנינו וחלף הלך לו העכבר אין ספק דתלינן להחמיר דחמץ הוא ואסור לאוכלו וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה היינו ט' חניות כו' דהא ליכא חזקה דמעיקרא דמסייע לן השתא כמבואר וכיון דמשום ס' זה ע"כ לומר דחמץ שקל כי הדר נכנס לבית בדוק הרי אתרע חזקה דמעיקרא כאלו נכנס חמץ ודאי כיון דמשום הס' הראשון הבא לפנינו עשינו ככר זה כודאי חמץ תו לא אתי חזקת הבית הבדוק להתיר מה שאסרנו ולומר דמצה הוא ולא חמץ וכיון דמה"ט לא מוקמינן הבית בחזקה דמעיקרא ומפקנא אית לה מחזקתה הראשונה הו"ל חלוקה זו כחלוקה דשני בתים בדוקים ולא ידעי' הי להאי עייל והי להאי עייל דליכא נמי בהו חזקה דמעיקרא דבכניסת העכבר החמץ בחדא מהן כל חדא וחדא היא מוצאת מחזקתה הראשו' כדאמר'.
ובכן שפיר ק"ל למרן ז"ל מ"ש גבי ט' צבורין דאע"ג דלא מסייע לן החזקה תלי' לקולא בשהככר קטן דחשיב שפיר ס' דשמא אכלו טפי מחלו' זו דשניהם בדוקים ותריץ יתיב דהתם חידוש הוא דלא אזלי' בתר רובא כט' ציבורין של מצה ולהכי תלי' לקולא כנלע"ד ליישב דעת מרן ז"ל והדברים נכונים לע"ד. ועדיין נשאר אצלינו לבאר פירוש באו לישאל בזה אחר זה ובאו בבת אחת והנה רש"י ז"ל כת' וז"ל ד"ה טהורים ואע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי עכ"ל.
וראיתי להר' מ"ל בה' שאר אבות הטומאה פי"ט ה"ב שכת' דהר"ן ז"ל בנימוקיו על הרי"ף בפ"ב דכתובות חלוק על רש"י בזה וס"ל דכל שאחד ידע בחבריה אפילו שאינו שואל מה תהא עליו שניהם טמאים דעלה דאמרי' התם בדכ"ז גבי עיר שכבשוה כרכום אם יש מחבואה אחת מצלת על כל ופרכינן מ"ש מההיא דשני שבילים כו' ה"נ כיון דשרינן לכולהו כבת אחת דמי כו' כת' הר"ן ז"ל דמדר' יוסי פרכינן דמטמא בבא לישאל עליו ועל חבירו וחשי' ליה כבאו בבת אחת והכא נמי גבי כרכום אפי' לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילים כי נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר ר"י דמחזי כשקרא וה"נ בכרכום אי אתייא כל חדא בפני עצמו הוה ידעה בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן עכ"ל. הרי שכתב שכל שהאחד ידע בדחבריה לר"י טמאי' הפך דברי רש"י ז"ל ובכן עמד מתמיה על דברי רש"י דשם בפרק שני דכתובות פי' דמדר' יוסי פרכי' וע"כ דס"ל כמ"ש שם הר"ן דכל שהאחד ידע בדחבריה ב' טמאים אפילו שלא שאל על חבירו ואלו בשמעתין פי' להפך ולדבריו הללו דפסחים לא יתייש' אותה סוגי' דכתובות והניח דבריו בצ"ע.
ולע"ד אפשר ליישב אותה סוגייא לדעת רש"י ז"ל דאע"ג דגבי שבילין משמע ליה דאפילו כשהאחד ידע בדחבריה כל שאינו שואל מה תהא עליו ליכא למיחש דמחזי כשקרא היינו דוקא בשבילין וכן בבדיקת חמץ דהדבר תלוי בידיעתם איזו בית נכנס בו החמץ ואיזה דרך הלך ובכן אע"ג דהשת' ידע בחבריה דספוקי מספ"ל אפשר דבתר הכי חקר ודרש ועמד על דעתו וידע בקושטא איזו דרך הלך ואיזו בית נכנס ולכך לא מפני שנטהר לזה או שנאמר לו שאין צורך לבדוק ידע ג"כ שנטהר ונקל לחבירו ואין כאן בית מיחוש דמחזי כשקרא דאפשר דבערב ובעונה הזאת שהוא שואל את הדין עמד חבירו על דעתו וגבי כל אחד מהם איכא למיתלי בהכי לא כן בההיא דכרכום שאין הדבר תלוי בידיעתם של נשים אי נטמאו או לא דאע"ג דהנשים טוענות בריא שלא נטמאו אפי' הכי אנן לא מהימנינן להו ומחמרי' להו לפוסלן לכהונה ולכן איכא למיחש שפיר אי נקל בא' מהם גבי כרכום ודאיכא מחבואה בעיר דמחזי כשקרא דידע שפי' דלכולהו מטהרינן דהו"ל כאלו שאל עליה ועל חבריה דלא מצינן להשיב טהורות שהרי אחת מהן טמאה ודאי ואמטול להכי מדמי תלמודא שפיר ההיא דכרכו' להא דשני שבילין ובא לישאל עליו ועל חבירו דלר' יוסי ב' טמאים מהאי טעמא דמחזי כשקרא דלא מצי למימר שניהם טהורות כיון שאחד מהם טמא ודאי ודוק.
וכי תימא התם נמי גבי כרכום איכא למתלי נמי כשנטהר לזו שתאמר שחברותיה יהיו להן עדים שלא נטמאו שמעידים שלא זזה ידם מתוך ידם וליכא משום מיחזי כשקרא הא לאו מילתא היא דמלבד דהאי מילתא לא שכיח עוד זאת דכשידעה בא' מחברו' דלית לה עדים הא איכא למיחש דמיחזי כשקרא לא כן הכא גבי שבילין דהדבר תלוי בידיעה כמדובר ומסתייעא ס' רש"י ז"ל הלזו שכת' בשמעתין דאפי' ידע בדחבריה כל שלא שאל מה תהא עליו שניהם טהורים מלישנא דתלמודא דקאמר לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דמשמע שהדבר תלוי בשאלת הדין עליו ועל חבירו לא בידיעתו של חבירו דא"כ הוה לי' למימר כי פליגי בדידע בדחבריה ולבר מדין סוגייא דשמעתי' דקאמר דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין משמע הכי דפשטא דסוגיא משמע דלגמרי מדמינן בדיקת חמץ בשני בתים לההיא דשני שבילין דכי היכי דשני שבילין בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם טהורים ה"נ גבי בדיקה בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם אינן צריכים בדיקה וכמו שפי' רש"י ז"ל.
והשתא אי גבי שבילין אמרינן דכי באו לישאל בזה אחר זה אפילו בדידע' בדחבריה שניהם טהורים כמ"ש רש"י ז"ל ודמינן שפיר בדיקה לההיא דשני שבילין דכי היכי דהתם כי באו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואמר שהלך באחד משני דרכים אבל לא ידע באיזה מהם הוא שניהם טהורים ה"נ גבי בדיקה כי מספקא ליה לכל אחד בפני עצמו באיזה בית נכנס החמץ או בביתו או בבית חבירו שניהם אינן צריכים בדיקה דומיא דשני שבילין ממש אבל אי אמרינן דגבי שבילין כל שהאחד ידע בדחבריה הוה ליה כשואל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים ולא הקלו בזה אחר זה אלא בדלא ידע בדחברי' אם כן גבי בדיקת חמץ לא משכחת לה באו לישאל בזה אחר זה דאפילו כי בא זה בפ"ע וזה בפ"ע כיון שהס' נכנס באיזה בית מהבתים נכנס אי בביתו או בבית חבירו הרי מידע ידע בדחבריה והיכי משכחת לה דלא ידע בדחבריה.
וכי תימא משכחת לה בזה אחר זה בבא ושאל על ביתו לבד דמספ"ל אי נכנס חמץ בביתו או לא ולא מדכר בית חבירו הא ודאי לאו מילתא היא דהא דמי לבא לישאל בזה אחר זה דשבילין דכל אחד מספקא ליה באיזה דרך משני הדרכים הלך וכי לא מדכר בית חבירו היינו ס' על ס' לא על דמייתי תלמודא בסמוך באופן דסוגייא דשמעתין כפי פשטא אזלא כסברת רש"י ז"ל כמובן. ולפי דברי הר"ן ז"ל שכת' דכל דידע בדחבריה גבי שבילין נמי לר' יוסי שניהם טמאים עכ"ל דלא מייתי תלמודא ההיא דשני שבילין אלא לומר דכי היכי דהתם בבאו בבת אחת שניהם טמאים ה"נ בבאו בבת אחת שניהם צריכים בדיקה ובאו בבת א' דבדיקה היינו שהא' ידע בדחבריה ולא בעינן שיבואו שניהם לב"ד אלא כל דמסתפק להו באיזהו בית משני הבתים נכנס שניהם צריכים בדיקה.
ולפי האמור מצינו ג' מחלוקות בדבר דלדעת רבינו אין חילוק גבי בדיקה בין באו בזה אחר זה לבאו בבת אחת דסתמא תלינן לקולא ואפילו שני הבתים של אדם א' דאיכא ודאי חמץ ברשותו אין צורך לבדיקה כמ"ש ה"ה ז"ל ולשיטת רש"י שהיא שיטת הטור ז"ל יש חילוק בין באו בזה אח"ז לבאו בבת א' דבאו בזה אח"ז אפילו ידעי בדחבריה א"צ בדיקה כל שביטל ולדעת הר"ן כל דידע בדחבריה צריכי' בדיקה ולא משכחת באו בזה אח"ז ובאו בבת אחת לענין בדי' דסתמא כי מספקא ליה אי נכנס החמץ ברשותו או ברשות חבירו שניהם צריכים בדיקה ואתמהא איך לא עמד ע"ז הרב מ"ל ז"ל.
והרב פר"ח יצא לידון בדבר חדש וכתב וז"ל ומסתברא לי שזה הדין עצמו ישנו בשני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ואתו שני עכברים ושקלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לשני בתים בדוקים ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל ולא נקיט ליה הש"ס בהכי אלא בצבור א' של חמץ משום ריבותא כו' ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא הוי ממש דומיא דשני שבילין ניחא טפי דדוקא בצבור אחד של חמץ הוא דאמרינן דשניהם אינן צריכין בדיקה אבל בשני צבורין שניהם צריכים בדיקה וראיה לדבר מאי דאמרי' בגמר' שני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ושני בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק היינו שני קופות ואם איתא דאפילו בשני בתים בדוקים ושני צבורין אין צריך לבדוק לשמועינן רבותא הש"ס דאפילו היכא דליכא למיתלי שאין צריך לבדוק אלא ודאי כדאמרן וזה ברור לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל.
והנה חידוש דין זה דמפשט פשיטא ליה טובא בדעת רבינו לקוצר ע"ד צריכא רבה דמאחר דמבואר דעת רבינו דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים אפילו של אדם אחד ונכנס העכבר באחד מהן דהשתא איכא ודאי חמץ ברשותו של זה כל שלא ידע באיזה בית נכנס אינו צריך לבדוק כמ"ש ה"ה מטעמא דאיכא חד ביתא ודאי דאינ' צריכ' בדיקה א"כ כ"ש בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ואתו שני עכברים הא' שקל חמץ וא' שקל מצה ונכנסו לשני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכ' למתלי לקולא דחמץ לשאינו בדוק נכנס ומצה לבדוק נכנס ואינן צריכין בדיקה וא"כ לדידיה ז"ל תיקשי אדאשמו' תלמודא הא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכא למיתלי לשמועינן רבותא בצבור אחד ושני בתים בדוקים של אדם א' דהשתא ליכא למתלי לקולא דאפ"ה אינו צריך לבדוק אלא מאי אית לך למימר דתלמודא לא זו אף זו קאמר ומעיקרא אשמועינן ההיא דשני צבורין ושני בתי' דאיכ' למתלי דלא נכנס חמץ בבית הבדוק ובתר הכי אשמועינן טפי דאפילו היכא דליכא למתלי כגון צבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים דאפי"ה א"צ לבדוק דומיא דשבילין בבאו בזה אח"ז.
ומעתה אזלא לה ראית הרב ז"ל למאי דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דב' צבורין ושני בתים בדוקים שניהם צריכים בדיקה מדלא אשמועינן ריבותא טפי בההיא דשתי קופות דאיכא למימר דאה"נ דלמאי דהדר וקאמר דצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקי' אפילו של אדם אחד א"צ בדיקה ה"ה נמי בשני צבורין ושני בתים בדוקים דאף ע"ג דהשתא איכא רעותא טפי שהרי נכנס העכבר בשני הבתים מה שא"כ בצבור אחד של חמץ מ"מ זיל בתר טעמא דצבור אחד של חמץ אמאי אינו צריך בדיקה משום דאיכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקה וא"כ ה"ה נמי בב' ציבורין א' של חמץ ואחד של מצה הא איכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקהומאי חזית. באופן דמילתא כדנא דחדית לן הרב לדעת רבינו ז"ל לדידי צריכה רבה וכעת צל"ת.
ובפי' באו לישאל בבת אחת נראה מדברי רש"י ז"ל דהיינו שבאו לישאל שניהם זה בתוך כדי דיבור של זה אבל אם לא שאלו בכה"ג אפילו ששניהם שאלו הדין במעמד אחד והחכם משי' לשניהם בהוראה אחת שניהם טהורים. והרב מ"ל ז"ל בפרק י"ט מה' שאר אבות הטומאה תמה ע"ז דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים אי אפשר לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא. ולפי זה אפילו אם שאל האחד לאחר כדי דבור של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת מש"ה שניהם טמאים. וכתב הוא ז"ל דמתוך דברי רש"י יש לדקדק דודאי אליבא דרבי יוסי דס"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו לכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת חכם וכיון דהחכם הוכרח להשיב על שתי הדברים כאחת ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמחזי כשקרא מש"ה טמאים ג"כ אפי' ששאל האחד לאחר כדי דיבור של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת האחד שצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יאודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל הא' בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים ולפי זה לדידן דקי"ל כר' יוסי אין חילוק בזה בין תכ"ד לאחר כדי דיבור. ועדיין לא נתקררה דעתי בזה עכ"ל.
ואיברא ודאי דאין בזה משום אקרורי דעתא דאם איתא דר' יאודה ור"י פליגי נמי בהכי הוה קאמר תלמודא בהדייא כי פליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו ובבאו לישאל שניהם זה אחר זה במעמד א' זה שלא בתכ"ד של זה וכל כי האי הוה ליה לתלמודא למימר בהדייא כיון דבהכי משתמ' שפיר לישנא דברייתא דקאמר ר' יאודה אם באו זה בפ"ע וזה בפני עצמו טהורים כו' ועלה פליג ר' יוסי ואמר דטמאים דמשמע דבבאו שניהם בפני החכם קמפלגי ומפרשינן בבאו שניהם במעמד א' ושאלו זה שלא בתכ"ד של זה דבהכי הוא דפליגי ר"י ור"י לא כן השתא דקאמר דפליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו דלישנא דברייתא דפליגי ר"י ור"י בבאו לישאל זה בפ"ע וזה בפ"ע לא דייק שפיר: ולעיקר קושייתו דק"ל להרב ז"ל לפי פרש"י יש ליישב דכל שלא שאלו שניהם זה בתכ"ד של זה אע"פ ששניהם בפני החכם אין החכם מוכרח להשיב לשניהם בבת אחת דשניהם טהורים אלא הוא משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואין כאן בית מיחוש לומר דמחזי כשקרא כשמשיב טהורים כיון שאינו אומר טהורים לשניהם בבת אחת אלא לכל א' בפ"ע הוא אומר אתה טהור וכיון דמיד כששאל האחד תחילה ידע החכם תשובתו שהוא טהור אע"פ שהמתין החכם ולא השיבו עד ששאל חבירו לא מפני שהמתין מלהשיבו הפסיד השואל והו"ל כאילו השיבו מיד טהור ולהכי שניהם טהורים דהו

יז

המשכיר בית סתם בי"ד הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. הכי איתא בגמ' ד"ד וכתבו התוס' שם ד"ה המשכיר וז"ל נראה לרשב"א דבי"ג איירי דבי"ד על המשכיר לבדוק עכ"ל וראיתי להפר"ח בסימן תל"ג שהביא ראיה מדברי התוס' הללו דשרי לכתחילה לבדוק בליל י"ג לאור הנר וכן ממ"ש לקמן ד"ט ע"ב ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא מה שמשייר כו' ומשני אביי הא בי"ג הא בי"ד יע"ש. ולק"ד אין מכאן ראיה דאיכא למדחי ולמימר דמיירי במפר' בים וביוצא בשיירא וכיוצא שחל עליו חיוב מר"ח ומה שהבין ז"ל בדברי ראב"ן שהבי' המרדכי אינו מוכר' דשפי' איכ' למי' שגם דעת ראב"ן כן אלא דמיירי במכבד את הבית בי"ג ואינו מכוין לשם בדיק' מצוה שציוו חכמים אבל במכוון לבדוק לשם מצוה אפשר דאף לדידיה שפיר דמי ודוק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.