קרן אורה/תענית/יב/ב

קרן אורה תענית יב ב

דף י"ב ע"ב

גמרא דא"ש אין תענית ציבור בבבל עיין בר"ן ז"ל שכתב בשם הרמב"ן ז"ל הטעם דאין סמוכין בבבל ואין גזרתן גזירה וצריך כ"א לקבל עליו התענית בפ"ע ומש"ה אין לו חומר תענית צבור וכעין זה כ' הרא"ש ז"ל בשם הראבי' ז"ל לפי שאין נשיא בבבל וכדברי הירוש' בפ"ב אלא דדעת הרא"ש ז"ל דאין היחידי' צריכין לקבל כמבו' בדבריו ז"ל בפרקין ונרא' דהאי טעמ' לחוד והאי טעמ' לחוד טעמו של הרמב"ן ז"ל הוא משום דאין כח בידם לגזור על הציבור ומש"ה כתב דכל יחיד צריך לקבל בפ"ע וטעמו של הרא"ש ז"ל הוא משום דלא נעשה כתיקונה דעיקר תיקון התענית הוא בהיות הנשיא עמהם וכדילפינן שם בירושלמי מקרא דיצא חתן מחדרו כו' וכן איתא התם להדיא בהלכה זו ר' אחא בשם רב אין תענית עכשיו דכן אמר רב כל תענית שלא נעשית כתיקונה עליו הכתוב אומר נתנה עלי בקולה כו' וכיון דאין נעשין כתיקנן אין להם חומר תענית צבור לענין כל הדינין של תענית ציבור אבל לענין קבלה שפיר הוי קבלת ציבור קבלה ואין היחידים צריכין לקבל עליהם בפ"ע וזה ברור. והנה הרי"ף ז"ל לא כתב הא דרב כהנא יחיד שקיבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל וכתב הרא"ש ז"ל משום דרב כהנא ס"ל דיש ת"צ בבבל אבל לדידן דקי"ל כשמואל דאין ת"צ בבבל לא חיישינן להכי ולפ"מ שהבאתי דברי הירושלמי דרב ס"ל דאין תענית עכשיו הרי דס"ל לרב דאין תענית ציבור בבבל ואפ"ה קאמר הכא דחיישינן שמא ת"צ קיבל עליו. ולזה י"ל דמשמע מדברי בעהמ"א ז"ל דלא הוי גרסי אלא אמר רב כהנא לחוד ולא משמי' דרב אלא דאני תמה על ד' בעהמ"א ז"ל גופא במאי דפירש התם מימרא דרב דאומרה לילו כיומו הוא משום דרב ס"ל כרב כהנא דחיישינן שמא ת"צ קיבל עליו והרי מבואר בירושלמי דרב גופא ס"ל דאין תענית עכשיו וכמו שהבאתי לעיל וצ"ע:

שם גמרא לווה אדם תעניתו ופורע כו' עיין ברא"ש ז"ל ור"ן ז"ל שהביאו מחלוקת הראשונים אי דווקא ביום סתם או אפילו ביום זה והקשה על הנך דסוברים דדווקא ביום סתם א"כ מאי קאמר בל"ק וכי נדר קיבל עלי' דלא סגי דלא משלם ואי ביום סתם אמאי לא ישלם ומסקנתו דאפילו מאן דמחמרי ביום זה היינו דווקא יום הקבוע לו לתענית תמיד אבל במאי שקיבל עליו ואמר הריני בתענית למחר לא חשיב יום זה ועיקר האי סברא לחלק בין יום זה ליום סתם הוא מהירושלמי בנדרים נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענה ומשלים והיינו משום דביום סתם יכול ללוות ולפרוע מש"ה אבד תעניתו ויתענה ביום אחר אבל ביום זה דאין יכול ללוות מש"ה מתענה ומשלים ולא ידענא אמאי לא מוקמי להא דירושלמי באומר בלשון נדר גמור דבזה ביום זה ליכא בתשלומין ומש"ה מתענה ומשלים אבל יום סתם ישנו בתשלומין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נדרים דבנדר גמור מפרש לה ומש"ה כי נדר סתם להתענות כמה ימים והתחיל להתענות ביום אחד יכול ללוותו לאיזה צורך אבל נדר ליום זה מחויב להתענות באותו יום ובה' תענית לא כתב כלל להאי דינא דלווה אדם תעניתו והיינו משום דבתענית ע"כ קיבל תחילה בשעת מנחה מש"ה הוי כיום זה ואין יכול ללוות אבל בנדר גמור אין צריך קבלה בשעת מנחה ומש"ה יפול ללוות אלא דלפ"ז איך יפרש הסוגיא דילן דהא הכא איירינן בתורת תענית ולא בתורת נדר ואפ"ה קאמר דלווה ופורע והב"י בסי' תקס"ח כתב לדעת הרמב"ם ז"ל דנהי דאם אמר הריני בתענית למחר הוי כנדר גמור ביום זה ואינו יכול ללוות אבל אם קיבל עליו מתחילה בסתם כמה ימים ואח"כ קיבל עליו בשעת מנחה על איזה יום יכול ללוותו. ויש להבין טעמא מאי כיון דקיבל בשעת המנחה להתענות למחר וצ"ל משום דעיקר קבלתו לא הי' אלא כדי לשלם נדרו מכבר שפיר יכול ללוות ודעת הרא"ש והר"ן ז"ל דאפילו קיבל תענית על יום זה יכול ללוות משום דהוי כעין נדר צדקה דיכול לשנותה. ולדבריהם ז"ל חמור קבלת תענית מנדר גמור דבנדר גמור אם אירעו אונס ולא מצי מצער נפשי' אין צריך לשלם יום אחד מקבלת תענית צריך לשלם יום אחר אבל אחר העיון ראיתי שנחלקו בזה הרא"ש והר"ן ז"ל דעת הר"ן דברצונו הדבר תלוי אם רוצה ללוות ילוה ויפרע כמו בסלע זו לצדקה דיכול לשנותה אבל אם שכח ואכל או אירעו אונס אחר אינו מחוייב לשלם דכבר בטל נדרו ודעת הרא"ש ז"ל בזה דמחוייב לשלם וכדמוכח מסוגיין מהא דאמר שמואל וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם והרא"ש מוקי לה ביום זה ואפ"ה לרב דקי"ל כוותי' לא סגי דלא משלם אפילו אי לא מצי לצעורי נפשי' אלא דיש להבין האי לא מצי לצעורי נפשי' היכי דמי אי דמסוכן הוא אם יתענה א"כ מאי קמ"ל רב דלווה אדם תעניתו פשיטא ולא הי' צריך לאשמעי' אלא דצריך לפרוע אלא ע"כ מיירי דקשה עליו התענית קצת וקמ"ל דיכול ללותו ולפרוע יום אחר ואהא קאמר שמואל וכי נדר הוא דלא משלם אבל רב ס"ל כיון דיכול להתענות אלא דמצער נפשי' מעט צריך לשלם אבל היכא דהוי אונס גמור או ע"י שכחה אכל אפשר גם הרא"ש מודה דאינו צריך לשלם אבל לפ"ז מ"ט דשמואל דאמר דאין צריך לשלם וכי ע"י צער מועט יבטל נדרו לגמרי ועוד דהא כ' הראשונים ז"ל דלדבר מצוה או לכבוד אדם גדול ג"כ אמר רב דלוה אדם תעניתו וכדמוכח מעובדא דרב יהושע ברי' דרב אידי. והשתא וכי גם בהאי גוונא קאמר שמואל דיכול לאכול ואין צריך לפרוע אתמהה. ולדעת רבותיו של הרא"ש ז"ל דצריך התרה א"ש קצת אבל לדעת הרא"ש ז"ל דאין צריך התרה ודאי תיקשי מ"ט דשמואל ועיין במרדכי ז"ל מה שפירש הא דקאמר שמואל בל"ב לא יהי' אלא נדר דמשמע מפירושו דשמואל מתמה פשיטא דצריך לשלם דלא יהא עליו אלא נדר והוא פי' מחודש. וצ"ל דלל"ק דשמואל ודאי לא אמר אלא היכא דלא מצי מצער נפשי' וס"ל לשמואל כיון דלא מצי מצער נפשי' אין בתעניתו מצוה כלל וגם אין צריך לשלם ולטעמי' אזיל דס"ל כל היושב בתענית נקרא חוטא אבל לצורך דבר מצוה דכוותי' מודה שמואל לרב ועדיין צ"ע. ואכתי צריך ליישב לדברי הרמב"ם ז"ל דהלכה זו מיירי ביום סתם מ"ט דשמואל לל"ק דאין צריך לשלם וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל לשיטה זו וצ"ל דס"ל לשמואל כשיטת הירושלמי דזה חשיב תענית שעות ומש"ה יוצא בזה ואין צריך לשלם יום אחר ועל מה שהביא הרא"ש ז"ל ראי' דאין צריך התרה מהא דמוכיח בירושלמי מהא דלוה אדם תעניתו דמתענין לשעות והא אנן קי"ל דאין מתענין לשעות ולענין מאי קאמר דחשיב תענית אלא ש"מ לענין התרה. לא זכיתי להבין דהא שיטת הירושלמי דמתענין לשעות וכמו שהביא הרא"ש ז"ל לעיל בפירקין וא"כ לא מוכח מידי מדברי הירושלמי ועיין בתוס' ד"ה דאי מצי כו' והר"י מסופק בדבר אם יכול ללוות היכא דקיבל עליו כבר להתענות והתענה עד חצי היום ואפילו לא מצי לצעורי נפשי' אבל לא התענה וודאי דיכול ללוות אחר בשבילו עכ"ל משמע דהיכא דלא התענה עדיין מסתבר טפי דיכול ללוות ממי שכבר התענה קצת היום ומד' הירושלמי נראה איפכא דהיכא דהתענה קצת יותר יכול ללוות כיון דכבר התענה תענית שעות ועיקר ספיקו של הר"י ז"ל לא ראיתי בד' הראשונים וגם אטו עובדא דרב יהושע ברי' דרב אידי הי' תיכף בתחילת היום ומסתמא כבר התענה קצת היום גם מה שכתבו בתחילה ואם אכל בשוגג ישלים אותו אינו מובן כיון דכבר אכל טוב יותר לשלם יום אחר וכמבואר בפוסקים והם עצמן כתבו בסוף ואם אכל בשוגג יאכל וישלים יום אחר וראשית דבריהם אינן מדוקדקים כלל וכוונתם לדברי ר"ח ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל ודו"ק היטב. ועיין לעיל בתוס' בד"ה ואם גזירתינו קודם לנדרו שנסתפק הר"י ז"ל אי צריך לשלם נדרו ביום זה ולענ"ד התם וודאי אין צריך לשלם כיון דלא חל הנדר כלל על יום זה וק"ל. ובאותו הענין ראיתי בש"ע סי' תקס"ח שכתב דאם נדר סתם להתענות כמה ימים יכול להשהות נדרו עד ימות החורף הקצרים והמ"א ז"ל פקפק ע"ז אמאי לא יתחייב לקיים לאלתר נדרו שמא ימות ח"ו ולכאורה מהא דקי"ל דאין עובר בל תאחר אלא אחר ג' רגלים משמע דלא חיישינן שמא ימות וי"ל דמדרבנן מחוייב לקיים אחר זמן מרובה משום שמא ימות אלא דמהא דמותיב בריש ר"ה על רבא דאמר דברגל א' עובר בעשה ור' יהושע ור' פפייס שאכלו פרה של זבחי שלמים בפסחים וילדה בחג ע"ש והשתא אי נימא דאיכא איסורא דרבנן בשיהוי נדרא בלא רבא תיקשי אמאי לא הביאו וולדה בעצרת אלא ש"מ דליכא איסורא כלל בלא רגל אלא דלפי מה שנסתפקתי אי איכא בנדרי תענית בל תאחר א"כ בלא"ה אין להשהות על ימות החורף דהא איכא רגל בינתים אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעשה הקרבנות נראה קצת דלא שייכי רגלים אלא בחיוב קרבנות או חיוב ממון דמחוייב הכל לשלם בעלותו לרגל אבל נדר בעלמא כמו תענית אין בכלל זה ועיין בדברי הר"ן ז"ל ובפי' הרא"ש ז"ל בריש נדרים לענין בל תאחר דנזירות אלא דלפ"ז אי איכא בל תאחר בנדרים כה"ג לאלתר עובר בבל תאחר וצ"ע בזה ואין כאן מקומו בזה. שוב ראיתי בר"ן פ' קונם יין שכתב להדיא דאיכא בל תאחר בכל נדרים ודעתו עוד שם דאם אמר קונם יין שאני טועם שנה חל עליו לאלתר ע"ש:

תוס' בד"ה מה אסיפת זקנים כו' תימא כו' וי"ל דלא יליף כו' דהא לא כתיב בקרא אלא אספו זקנים וקדשו צום אבל אכילה לא כתיב ואין זה מדוקדק דהא צום היינו אכילה וכוונתם דעצרה נאמר סמוך לאספו זקנים ולהכי מקשינן להדדי אבל צום לא נאמר סמוך לאסיפת זקנים ולא ילפינן מהדדי וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף