אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יב

יום רביעי כ כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף יב

החיוב וההיתר להתענות תענית חלום בשבת

מחלוקת הרמב"ם והרשב"א אם 'מותר' או 'צריך' להתענות בשבת

בגמרא במסכת תענית (יב:) מבואר כי תענית חלום עליה אמר רבה בר מחסיא בשם רב חמא בר גוריא בשם רב שהיא יפה לחלום כאש לנעורת, היינו דוקא אם מתענה אותה ביום שאחר ראיית החלום. מכח זה מבואר בגמרא שרב יהושע בריה דרב אידי לא רצה לאכול עגלא תילתא שעשו עבורו בבית רב אסי, כיון שישב בתענית חלום, ואף שדין הוא ש"לווה אדם תעניתו ופורע", שאני תענית חלום שצריך להתענותה ביום שאחר החלום - ולא תועיל כאן 'הלוואה'.

כך גם מבואר בגמרא שתענית חלום ניתן להתענות אפילו בשבת. ומאחר ואסור להתענות בשבת ומבטל בכך מצות עונג שבת - עליו לכפר על תעניתו בישיבת תענית נוספת בימות החול.

ונחלקו הפוסקים בגדר תענית חלום, אם חיוב הוא או בגדר רשות בעלמא. כי לשון השו"ע (סימן רפח ס"ד) הוא: מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו. וכתב המגן אברהם (סימן רכ סק"ג) בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סימן קלב) דמכל מקום אינו מחוייב להתענות, שהרי שמואל אמר (נה:) "החלומות שוא ידברו" (זכריה י ב). וכ"פ להלכה המשנה ברורה (סימן רכ סק"ז): ומכל מקום אין מחוייב להתענות אלא רשות.

אמנם לשון הרמב"ם (תעניות פ"א הי"ב): הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהם ויחזור בתשובה. הרי שנקט לשון 'צריך' ולא לשון 'מותר' ומשמע שהוא חיוב גמור.

הטעם שהביא המגיד משנה מקור לרמב"ם מברכות ולא מתענית

והמגיד משנה (שם) הביא מקור דברי הרמב"ם מהגמרא בברכות (לא:): כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דין של שבעים שנה, אמר רב נחמן וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה, ניתיב תענית על תעניתיה. ופירש רבינו חננאל ז"ל בתענית חלום, וזהו דעת רבינו, עכ"ד. והקשה הלחם משנה (שם) לשם מה הוזקק הרב המגיד להביא מקור דברי הרמב"ם מהגמרא בברכות שם לא נתפרש כלל שהמדובר הוא בתענית חלום, ורק רבינו חננאל פירש כך הגמרא שם, ושוב הוצרך לומר שדעת הרמב"ם כדעת רבינו חננאל - הלא יכול היה להביא בפשטות סוגיית הגמרא בתענית, שם מבואר להדיא שמתענים תענית חלום בשבת, ו"הוא שם ברור כשמש".

וביאר הלחם משנה, שמסוגיית הגמרא בתענית אין רואים אלא שאם רצה להתענות בשבת התענית יפה לו, אבל לא שיהיה חייב להתענות בשבת. והרמב"ם הלא כתב שחייב לעשות כן ולפשפש במעשיו, ולכן הוצרך הרה"מ לציין לדברי הגמרא בברכות שם מבואר שמחמת תענית זו קורעין לו גזר דין של שבעים שנה, "וכיון שכן ודאי שחייב הוא לעשותו".

גם בפירוש מעשה רקח (שם) עמד על כך שלשונו של הרמב"ם 'צריך' משמע שהחייב להתענות, והעיר מנא ליה להרמב"ם דין זה, והלא בגמרא לא אמרו אלא "יפה תענית לחלום כאש לנעורת". ויישב המעשה רקח, שכיון שלדעת הרמב"ם דין זה הוא מדרכי התשובה, אם כן משום לתא ד"ושבת עד ה' אלקיך הוא" ולכן חייב לישב בתענית ואפילו בשבת.

ביאור הברכת אברהם במקור דעת הרמב"ם שחייב להתענות

אמנם בברכת אברהם (שבת יא.) התחבט בדבריו, כיצד ראה בזה טעם לחיוב להתענות, הלא מצות התשובה היא על כל אדם תמיד בכל עבירה שנכשל בה, וכמו שאמרו חכמים: שוב יום אחד לפני מיתתך, וכיון שאין אדם יודע את עתו צריך לשוב בכל יום ויום. ואילו בדברי הרמב"ם מבואר שחייב להתענות, ופרט זה שלא סגי בסדר התשובה הרגיל של חרטה, וידוי, קבלה ועזיבת החטא - זאת מנין לו.

וביאר על פי מה שכתב הרמב"ם (תעניות פ"א ה"ד): ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים. ושוב כתב (שם ה"ט): כשם שהציבור מתענים על צרתם, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד, הרי שהיה לו חולה כו' יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים כו'. ואם כן נמצא שמתקנת חכמים שאף היחיד יתענה על צרתו, ומעתה כיון שאמרו חז"ל יפה תענית לחלום כאש לנעורת - ממילא חלה עליו חובה להתענות מתקנת חכמים זו.

והוסיף עוד, שדקדק הרמב"ם חידוש זה, שהרי כלל הוא בהלכות תענית שכל תענית שלא קיבל עליו היחיד מבעוד יום אינה תענית (לעיל יב.), ותענית חלום היא התענית יחיד היחידה שאינו צריך לקבל על עצמו מבעוד יום - וכ"פ השו"ע (סימן תקסב ס"ה): כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום, אינה תענית. וכתב ע"כ הרמ"א: ולכולי עלמא המתענה תענית חלום מתפלל עננו, אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול.

ומכך הוציא הרמב"ם שאין זו תענית נדבה אלא תענית חובה, ולכן אין צורך בקבלה. כי יסוד הדין שצריך קבלה לתענית, כי בכך קובע הוא את שם התענית ואין שמה נקבע כתענית במה שמונע מעצמו אכילה. משא"כ בתענית חובה שנקבע שמה מעצם מה שקבעו חז"ל שצריך להתענות - שוב אין צריך לקבלה בעצמו.

עוד הביא מקור וסיוע לדעת הרמב"ם שהוא חובה, ממה שתענית חלום דוחה שבת, ואף שמצוה לאכול בשבת, וכמו שפסק הרמב"ם (שבת פכ"ט ה"א) שמדברי סופרים מצווה במצות עונג שבת שנאמר "וקראת לשבת עונג". ועוד פסק (פ"ל הי"ב) שאסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהציבור מתענין ומתריעין. ואם כן כיצד התירו להתענות תענית חלום בשבת. אין זאת אלא שתענית זו חובה, וממילא עיקר החיוב מדברי סופרים להתענג בשבת לא היה לאדם זה המחוייב בתענית חלום - כיון שאכילה זו אסורה בשבילו.

הטעם שהזכירה הגמרא דין 'ואפילו בשבת' כחלק מהמעשה המובא בגמרא שלא היה בשבת

והנה החתם סופר (תענית יב:) ועוד אחרונים העירו, מדוע מוסיפה הגמרא להביא דין זה שיכול להתענות אפילו בשבת כחלק מסיפור המעשה עם רב יהושע בריה דרב אידי שמיאן לאכול העגלה המשולשת בבית רב אסי. ולכאורה היה סגי בהבאת דברי רב חסדא שיפה תענית לחלום כאש לנעורת רק בו ביום. ולא משמע שמעשה זה אירע בשבת.

ובספר קול יהודה (שם) כתב ליישב בשם הגאון רבי משה אב"ד המבורג, שאילו לא היה מתבאר דין זה שמותר להתענות אפילו בשבת, היה מקום לומר שחידושו של רב חסדא 'ובו ביום', אינו בא להגביל את התענית ביום אחר, אלא אדרבה בא לחדש שאפילו בו ביום שלא קיבל עליו את התענית, מכל מקום יכול להתענות בו תענית חלום. וכ"ש אם ידחה התענית ליום אחר ויקבלנה כראוי מבעוד יום, שאז עדיף טפי - שהרי כל תענית שלא קיבל עליו היחיד מבעוד יום אינה תענית.

ולדברי הברכת אברהם יש להוסיף בביאור הדברים, כי אכן שני דינים אלו מקור אחד להם - והוא חובת התענית בתענית חלום, שמכח זה צריך להתענות אף בשבת, ומכח זה מועילה התענית אף ללא קבלתה מבעוד יום.

טעם הטור והריטב"א להיתר התענית בשבת דזה הוא עונג שלו

ואמנם מה שביאר הברכת אברהם שטעם ההיתר להתענות בשבת הוא משום שמדברי סופרים מצווה לענג את השבת ולא חייבו בכך מי שחייב לישב בתענית מפני חלומו, הנה במפרשים מצאנו טעמים אחרים להיתר זה.

כתב הטור (סימן רפח): והא דאיתא בפרק אין עומדין, היושב בתענית בשבת קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה, מיירי בתענית חלום - שאותו מותר בשבת, לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה, וחושב שיתבטל בשכר התענית, אם כן התענית הוא עונג לו, עכ"ל. הרי נתבאר לנו מתוך דברי הטור טעם אחר להיתר התענית בשבת, והוא שאין בכך סתירה לעונג שבת, אלא אדרבה התענית היא עונג לו. והמדקדק לשון הטור ימצא שכלל אינו ודאי שהתענית תועיל לו, אך מכל מקום כיון שהוא "חושב שיתבטל בשכר התענית", סגי בכך כדי שתהיה התענית עונג לו.

וכן מצאנו בדברי הריטב"א (תענית יב:), אלא שמתחילת דברי הריטב"א משמע שהוא סובר כדעת הרמב"ם שיש בתענית זו משום חיוב, שכך כתב שם: כשבא לו התעוררות בחלום על ענייני עצמו, ראוי לו לחוש לדבר, אם רואה עצמו נבהל ונפחד, שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו, שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה... ולפיכך כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה.

ומוסיף הריטב"א שאף שמואל שמבואר בגמרא בברכות (נה:) שכשהיה חולם חלום רע היה אומר "החלומות שוא ידברו" - "לא לפטור עצמו מתענית היה אומר כן, אלא לפתור החלום לטובה, שכל החלומות הולכות אחר הפה. אבל כשלא היתה דעתו מתיישבת בכך, היה מתענה. שהמימרא הזו של רב לא חלק עליה שמואל ולא שום אדם". הרי לנו שדעת הריטב"א כדעת הרמב"ם שהוא חובה, שהרי כל מקור דברי המג"א מהרשב"א שאין תענית חלום חובה אלא רשות, הוא מכח מנהגו של שמואל שהיה אומר "החלומות שוא ידברו", וכיון שביאר הריטב"א שאף שמואל היה מתענה, ושיש בכך הערה משמים שישוב בתשובה - אם כן נראה פשוט שלדעת הריטב"א יש כאן חיוב גמור להתענות.

ובכך ביאר הריטב"א הטעם שצריך להתענות בו ביום דוקא: ולפיכך אמרו בו ביום, קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו, כדי שיירא מאד ויעשה תשובה גמורה. וגם שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום. כי כשמאחר אותו אדם שתתקרר דעתו, לא יחזור בתשובה כראוי, וגם מראה עצלה וכמי שאינו חשש כל כך.

אלא שמוסיף הריטב"א לבאר טעם ההיתר להתענות בשבת: ואמרו, ואפילו בשבת, מפני ענין זה, כי יכולה שבת שתרחם כשנוהג צער ועינוי בעצמו כשאחרים אוכלים ומתענגים. ואל תתמה שידחה מצות עונג שבת מפני דברי החלום - שזו היא עונג של שבת במקום הזה, שאילו היה אוכל היה מצטער על גזר דינו ועכשיו רוחו נוחה ומתענגת בתענית, עכ"ד. נמצא שגם לדעת הרמב"ם אפשר ליתן טעם להיתר התענית בשבת מכח זה ש"זו היא עונג של שבת במקום הזה" [אלא שהברכ"א רצה למצוא מקור לדין הרמב"ם שהוא חובה, אך לא הועיל לדעת הריטב"א שאף הוא ס"ל שהוא חובה ואעפ"כ לא ביאר כך טעם ההיתר להתענות בשבת].

וטעם היתר זו הוא כעין מה שכתב הרמ"א (סימן רפח ס"ב): וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת. והט"ז הביא לכך מקור במעשה שמצאו תלמידיו של רבי עקיבא לר"ע כשהוא בוכה, ואמר להם שעונג הוא לו.

דעת הספר חסידים שמתענה רק על דבר שמחללין עליו את השבת

ובמגן אברהם (סק"י) כתב בשם ספר חסידים (סימן תתסה) שלא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון, אלא רק על דבר שמחללין עליו שבת. ולכאורה אם טעם ההיתר כיון שהתענית עונג הוא לו, מדוע לא יתענה כן רק באופן שהחלום הוא על דבר שמחללין עליו את השבת. ומוכח מדברי המג"א והספר חסידים שביארו טעם ההיתר משום פיקוח נפש, שכיון שראה בחלומו דבר שראוי לחלל עליו את השבת יש לו לחוש לכך ומותר לו לבטל מצות עונג שבת משום פיקוח נפש.

אמנם יש לעיין מדוע לא ניחא להו בטעם שזה שעונג הוא לו, ובפרט שהמגן אברהם עצמו (סק"ז) הביא דברי השל"ה (מסכת שבת, נר מצוה ד"ה ותענית) שכל ההיתר להתענות הוא באופן שהתענית עונג לו וכגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח. הרי שנזקק המגן אברהם לטעם זה שהתענית עונג לו, ואם כן מדוע הצריך גם שיהיה החלום בדבר שמחללים עליו את השבת.

ולכאורה אפשר היה לומר, שעיקר טעם ההיתר להתענות בשבת כיון שהתענית עונג לו, אינו מועיל אלא כלפי ביטול מצוה של עונג שבת, אמנם איסור תענית בשבת אפשר שיש בו משום איסור דאורייתא מקרא ד"אכלוהו היום" (שמות טז כה), ועל זה לא יועיל טעם זה של 'תענית עונג לו' כיון שסוף סוף מבטל החיוב לאכול בשבת. ובדעת שאר המפרשים יש לומר דמ"מ סבירא להו שגדר החיוב הוא מלתא ד'עונג' וממילא כשהתענית עונג לו ליכא גם לעשה זה, ויל"ע בכל זה.

סתירה בדברי הסדר היום בטעם ההיתר להתענות בשבת

ושני טעמים אלו מצאנו גם בדברי בעל סדר היום, שבסדר חודש אלול כתב: ומפני זה בטלו מצות עונג שבת מפני תעניתו, הלא הוא מפני שכיון שהראו לו חלום כו' שנמצא עוולה בו, והראו לו מן השמים שיש מקטרגים כנגדו, וצריך הוא לשוב ממעשיו כדי לבטל המקטרג, ויתענה ויכוף כאגמון ראשו ולא יתענג כלל אלא ישב ודומם - וזו היא שמחתו וענוגו בהיותו זוכה לעונג גדול בביטול העונג הזה, ובשיקול זה אנו מתירים אותו להתענות, ע"כ. הרי ביאר טעם ההיתר כסברת הריטב"א והטור.

אמנם בסדר קבלת שבת (דין תענית חלום בשבת ודין עונג שבת) כתב: ולי נראה... שיתחנן לפני מלכו ויתוודה בלבבו בפה מלא... שמותר לו ביום השבת מפני שהוא פיקוח נפש. וכמו שהתירו להתענות מפני חשש פיקוח נפש שמא נגזרה עליו איזו גזירה וצריך הוא לבטלה ואפילו בשבת, מזה הטעם עצמו מותר להתוודות ולומר חטאתי עויתי פשעתי וכו'. ולכאורה סתרו דבריו אהדדי, וצ"ב.