קרן אורה/מועד קטן/יט/א

קרן אורה מועד קטן יט א

דף י"ט ע"א

גמרא ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו כו' התוס' ז"ל כתבו ב' שיטות בזה ראשונה היא דר"מ מתיר לעצמו משום דצריך להם במועד דזמן תפילין הוא ולאחרים אינו מותר אלא בחנם אבל לא בשכר ולא דמי צורך מצוה לצורך אוכל נפש דמותר לאחרים בשכר אבל בצורך מצוה לא הותר אלא בחנם ור' יהודה א' דשרי לאחרים ע"י הערמה וכתבו התוספ' דר' יהודה מחמיר אבל אינו מוכרח ואדרבה ר"י מיקל הוא דשרי ליטול שכר ע"י הערמה ור' יוסי מיקל יותר ומתיר למכור כדי פרנסתו ברווח והכל מפני שצורך המועד הוא ואכתי לא דמי לצורך אוכל נפש דשרי למכור ככל הצורך לעם אבל בזה לא שרינן אלא כדי פרנסתו ולשיטה זו מתני' דתנן אין כותבין תפילין ומזוזות דלא כמאן מהני תנאי דברייתא דכולהו שרו לעצמו וגם לאחרים כ"א לשיטתו וכתבו התוס' בשם הר"ר יונה דמצי אתיא כר"מ והא דתנן אין כותבין היינו כדי למוכרן לאחרים דר"מ לא שרי אלא בטובה ולעצמו ג"כ אסור להניחם לאחר המועד אבל לצורך המועד לתנא דמתני' נמי שרי ולפ"ז צריך לומר ר' יהודה דפליג במתניתין ואומר כותב אדם תפילין לעצמו היינו אפילו כדי להניחם לאחר המועד וכ"כ המהרש"א ז"ל וט"ס שם בדבריו ובמקום ר' יוסי צ"ל ר' יהודה וי"ל עוד דר"י לאו לאיפלוגי אתי וכן מצינו בכמה מקומות דלא מסתבר לו לומר דר' יהודה מתיר אפילו להניח לאחר המועד דלא עדיף מאוכל נפש דלא שרי לאחר המועד ועוד כיון דע"כ יש לו תפילין כיון דזמן תפילין הוא וא"כ למה נתיר לו לכתוב עוד לצורך אחר המועד כיון דיש לו. ודבריהם ז"ל כאן הוא דלא כמש"כ בד"ה ר' יהודה דר' יהודה מחמיר יותר מר"מ דא"כ מתני' מצי אתיא כר' יהודה דאין כותבין לצורך אחרים אלא ע"י הערמה אבל לא בחנם אם לא מדסיפא ר"י הוא רישא לאו ר"י ואיפסיק הלכתא כר' יוסי דמוכר לאחרים כדי פרנסתו כדרכו בלא הערמה כיון דצורך המועד הוא ולשיט' זו שמעינן מכל הני תנאי ואמוראי דחוה"מ זמן תפילין הוא מדהתירו לכתוב ולמכור כדרכו כדי פרנסתו. וכתבו התוס' עוד שיטה אחריתי דר' יוסי מחמיר מכולהו ולא הותר אלא כדי פרנסתו היינו אין לו מה יאכל ור"מ ור"י התירו עוד לעצמו ולאחרים למר בטובה ולמר ע"י הערמה אבל ר' יוסי אינו מתיר אלא באין לו מה יאכל אבל לא לעצמו ולפ"ז מתניתין דאין כותבין אתיא כוותי' דבאין לו מה יאכל לא אצטריך לאשמעינן והקשו ע"ז דא"כ הו"ל למימר אין כותב אלא כדי פרנסתו אלא דזה יקשה נמי לר' יהודה לשיטתם דר' יהודה מחמיר יותר מר"מ ולדידי קשיא טובא לשיטה זו מאי כדרכו דקאמר ר' יוסי בשלמא אי נימא דר' יוסי לקולא א"ש דקמ"ל דאין צריך להערים אלא כותב כדרכו כדי פרנסתו אבל אי ר' יוסי לחומרא מאי כדרכו דקאמר וכי מאן פליג עלי' למיבעי הערמה בזה ועוד לפ"ז לא הוי להו לרב ולרבה בב"ח ולשמואל ור' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי הו"ל למימר הלכה כסתם מתני' דאין כותבין והתירא דאין לו מה יאכל כבר שמעינן לה ממתניתין דלעיל ועוד מה טעם יש בדבר לאסור כתיבת תפילין ומזוזה לצורך המועד וכי גריעי הם משאר צרכיו שהתירו אפילו אינן אוכל נפש ונהי דאתפילין י"ל דס"ל חוה"מ לאו זמן תפילין הוא אבל מזוזה מאי איכא למימר ע"כ נראה עיקר כשיטה קמייתא דר' יוסי לקולא ומתני' אתיא כר"מ כמש"כ התוס' והתירא דלעצמו לא אצטריך לאשמעינן דפשיטא דשרי אלא קמ"ל דלאחרים אין כותבין ואתי ר' יהודה למימר כותב אדם תפילין לעצמו וקמ"ל דע"י הערמה זו יכול לכתוב גם לאחרים וכדאמר בברייתא ור"י מתיר למכור כדרכו כדי פרנסתו ואיפסקא הלכתא כוותי' ומוכח מכולהו תנאי ואמוראי דחוה"מ זמן תפילין הם. והתוס' ז"ל כתבו דאין להביא ראיה מכאן דחוה"מ זמן תפילין משום דר"י ור"י ס"ל שבת זמן תפילין והדיחוי הזה לא אתי שפיר אלא אם נאמר דר' לחומרא ולא התיר אלא באין לו מה יאכל אבל אפילו לעצמו לא א"כ לא שמעינן מר' יוסי דחוה"מ זמן תפילין אלא מר"מ ור"י לחוד הוא דשמעינן לה וע"ז שפיר כתבו דר"מ ור"י לטעמייהו אבל אי נימא דר' יוסי לקולא ומתיר אפילו למכור כדי פרנסתו בריוח א"כ כש"כ דשרי לעצמו ומוכח נמי מדברי ר' יוסי דחוה"מ זמן תפילין ותו ליכא למדחי כמש"כ התוס' ולפ"ז לא הבנתי מש"כ עוד לרב ורבב"ח נמי מצי סברי דשבת זמן תפילין וע"כ לא איצטריך למימר הכי אלא אם נפרש דכותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו קולא היא וא"כ מה יועיל אי נימא דרב ורבב"ח הכי סברי הא אכתי מוכח מר' יוסי דחוה"מ זמן תפילין וכי נאמר דגם הוא ס"ל שבת זמן תפילין ועוד הא שמואל ור' יוחנן נמי אמרי הלכה כותב ומוכר כו' ור' יוחנן אית לי' בהדיא במנחות דלילה לאו זמן תפילין וה"ה שבת וי"ט כדמוכח בעירובין ומנחות דמאן דאית לי' לילה לאו זמן תפילין שבת וי"ט נמי לאו זמן תפילין. וראיתי בנימוק"י שכ' לפרש דר"מ ור"י לטעמייהו דס"ל דשבת זמן תפילין ומש"ה התירו לכתוב לעצמו ור' יוסי ס"ל דלאו זמן תפילין ומש"ה לא הותר אלא כדי פרנסתו אבל לא לעצמו ודבריו נפלאו תינח תפילין מזוזה מא"ל ואמאי אסור לכתוב לעצמו כיון דצורך המועד הוא וכן קשיא לי הא גופא לשיטת התוס' ז"ל דר' יוסי לחומרא ולא שרי אלא באין לו מה יאכל אבל לא לעצמו ואתיא מתני' כוותי' דאין היתר לכתוב תפילין ומזוזות אפילו לצורך המועד וא"כ תכלת לציצתו נמי אסור דמ"ש והשתא הלכתא דר' יוחנן סתרי אהדדי דאמר הלכה בין באבן בין בפלך לענין ציצית ולענין תפילין ומזוזות פסק כר' יוסי דאינו כותב אלא כדי פרנסתו והיינו אין לו מה יאכל אלא ודאי מודה ר' יוסי דלעצמו מותר והיאך כ' ז"ל דמתניתין אתיא כר' יוסי ועפ"ז נתיישבו לי דברי הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו ז"ל דמפרש דר' יוסי לחומרא ולא התיר אלא באין לו מה יאכל וכמש"כ הה"מ שם דלא הותר בזה יותר משאר מלאכות וא"כ ק' למה פסק דמותר לכתוב לעצמו מנ"ל הוא ואמאי לא פ' כסתם מתני' כותבין כלל וכמ"ש התוס' ז"ל דמתני' אתיא כר' יוסי ולפמ"ש ניחא מדאיפסיק הלכתא גבי ציצית בין באבן בין בפלך ש"מ דר' יוסי נמי מודה דלעצמו מותר ולפ"ז מוכח נמי מדברי הרמב"ם ז"ל דחוה"מ זמן תפילין דאל"כ לא מצינן למילף תפילין מציצית דציצית לצורך המועד הוא ותפילין לאו לצורך המועד ומר' יהודה דמתני' אין ראי' דר' יהודה לטעמי' דס"ל שבת זמן תפילין אלא ודאי נראה מד' הרמב"ם ז"ל דחוה"מ זמן תפילין ויפלא בעיני על הכ"מ ז"ל שכ' דמש"ה לא התיר הרמב"ם ז"ל אלא באין לו מה יאכל כשאר מלאכות משום דס"ל דחוה"מ לאו זמן תפילין אכתי תיקשי מ"ט דמזוזה ויש ליישב דבריו ז"ל דכוונתו לומר דמחמת זה נראה להרמב"ם ז"ל לפרש דר' יוסי מחמיר הוא משום דבשלמא ר"מ ור"י לטעמייהו דשבת זמן תפילין ומש"ה הקילו לר"מ לאחרים בטובה ולר' יהודה ע"י הערמה אבל ר' יוסי מסתמא ס"ל כהלכתא דשבת לאו זמן תפילין וא"כ אין לפרש דכדי פרנסתו היינו אפילו בהרווחה כיון דלאו זמן תפילין הוא ואין בהן צורך המועד אלא ש"מ דכדי פרנסתו היינו אין לו מה יאכל ולחומרא וכיון דמוכרחים אנו לומר כן לענין תפילין ממילא גם במזוזה לא הותר לאחרים אלא באין לו מה יאכל כן צריך לפרש דבריו ז"ל אבל לענ"ד נראה כמש"כ דאדרבה דברי הרמב"ם ז"ל דחוה"מ זמן תפילין הוא דאל"ה מנ"ל להתיר תפילין לעצמו וזה ברור ואמת ועתה תראה כי פסקי הש"ע הם סתרי אהדדי דבה' תפילין פסק דחוה"מ לאו זמן תפילין ולענין כתיבה בחוה"מ התיר לכתוב לעצמן וכיון דהוא אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דר' יוסי לא התיר אלא באין לו מה יאכל א"כ אין לנו שום ראי' להתיר כתיבת תפילין לעצמו דמר"מ ור"י אין ראי' דלטעמייהו אזלי דשבת זמן תפילין ומציצית נמי אין ראי' דצורך המועד הוא ועפ"ז לא הבנתי נמי דברי הש"ג שכתב בדברי הרי"ף ז"ל דה"ה שאר ספרים שרי לכתוב כדי פרנסתו דהא תפילין נמי לאו לצורך המועד הוא והשתא ממ"נ אם נפרש דעת הרי"ף דכדי פרנסתו היינו אין לו מה יאכל א"כ למה לי' למילף מתפילין הא מילתא דפשיטא היא בכל מלאכות ואם נאמר בדעת הרי"ף ז"ל דכדי פרנסתו היינו אפילו בהרווחה א"כ ע"כ ס"ל דחוה"מ זמן תפילין הוא דאל"ה אמאי התירו בתפילין יותר משאר מלאכות וצ"ל דאפי' אם נאמר דר' יוסי התיר כדי פרנסתו בהרווחה אפ"ה אינו מוכרח לו' דזמן תפלין הוא אלא כיון דצורך מצוה הוא התירו לו כדי פרנסתו וכ"כ הנימוק"י דכדי פרנסתו היינו בהרווחה ואפ"ה לעצמו אסור משום דלאו זמן תפילין הוא הן אמת דכבר כ' דד' הנימוק"י צ"ע. עוד יש לדקדק דלפי ד' ז"ל ר' יוסי בהא דכותב ומוכר כדי פרנסתו מיקל יותר מר"מ ור"י דהם לא שרו אלא ע"י הערמה או בטובה ור' יוסי שרי למכור כדרכו כדי פרנסתו בהרווחה ולענין לכתוב לעצמו ר' יוסי מחמיר אתמהה אם לא שנא' דר' יהודה מתיר ע"י הערמה כמה שירצה ור' יוסי מחמיר הוא דלא שרי אלא כדי פרנסתו בהרווחה ועיין בתוס' מנחות שהביאו גם בדב' ר' יהודה ומוכר כדי פרנסתו ע"ש אבל בדעת הש"ג יש לומר דבאמת ר"י מיקל ומתיר נמי לכתוב לעצמו וכמש"כ לעיל בדעת התוס' לשיטה קמייתא ומ"מ אינו מוכרח דס"ל לר' יוסי דחוה"מ זמן תפילין אלא משום דלצורך מצוה התירו אפילו לצורך אחר המועד ומזה יליף נמי לשאר ספרים דמותר למכור כדי פרנסתו אע"פ שאין לצורך המועד אבל לא משמע כן מהא דהשמיטו בברייתא ספרים ולא הזכירו אלא תפילין ומזוזות ש"מ דכל מחלוקתן הוא בתפילין ומזוזות לבד מפני שהם לצורך המועד. והנה יפלא בעיני על מאור עיני הגולה הגאון ר"א ז"ל בש"ע שכתב דאין לדיעה זו דחוה"מ זמן תפילין עיקר כלל ע"ש ואני בעניי אומר כי אדרבה דעה זו דלאו זמן תפילין אינה מתיישבת כלל לפי סוגיא דשמעתין כיון דהוא ז"ל מודה בזה מדשרינן לעצמו ש"מ דזמן תפילין הוא א"כ לפי שיטה זו דר' יוסי לקולא ומתיר למכור כדרכו לאחרים ודאי כ"ש דמתיר נמי לעצמו ומוכח נמי מדברי ר' יוסי דהלכתא כוותי' דחוה"מ זמן תפילין ולדברי הרמב"ם ז"ל דמפרש דר' יוסי לחומרא ג"כ כבר הוכחתי דס"ל דחוה"מ זמן תפילין מדהתיר לכתוב לעצמו ועל עיקר שיטה זו דר' יוסי לחומרא כבר הקשיתי לעיל ע"ז קושיות חמורות ופשטא דשמעתין ודאי לא משמע כן וא"א לקיים דיעה זו דחוה"מ לאו זמן תפילין אלא אי כדעת הנימוק"י דלמכור לאחרים שרי אפילו בהרווחה ור"י ומ"מ לעצמו אסור וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על דברי הנימוק"י ומדכייל ר' יוסי לתפילין ומזוזות בחד דינא ודאי משמע דבתרווייהו שרי לכתוב לעצמו. או שנאמר לדיעה זו דהא דשרי לכתוב לעצמו לאו משום דצריך להו במועד אלא משום דצורך מצוה הוא תיכף לאחר המועד וכמש"כ בדעת הש"ג וא"כ אין אנו צריכין לכל הדחויין ולמימר דר"מ ור"י לטעמייהו דהא בלא"ה אין ראי' מכאן דזמן תפילין אם זה הדרך קשה מאוד למימר דר' יוסי מיקל בתפילין דאין בהם צורך המועד אליבי' יותר מר"מ ור"י דלדידהו יש בהן צורך המועד אבל אי נימא דלכ"ע זמן תפילין הוא אתיא שמעתא כפשטי' בלי שום פקפוק וכל חד מהני תנאי מיקל אחברי' ר"מ לא שרי לאחרים אלא בטובה ור"י לא שרי אלא ע"י הערמה ור' יוסי מתיר אפילו כדרכו בלא הערמה כדי פרנסתו אבל לעצמו שרי לכולהו כיון דלצורך המועד הם וסתמא דמתני' כר"מ וכמש"כ דוודאי אי אפשר לפרש כפשטי' דת"ק דמתני' אוסר הכל ואפילו לעצמו משום דלא גרע זה מתיקון מלבוש שהתירו במועד לצורך וראיתי בטור ז"ל שכ' דבציצית אסור לאחרים ומשמע אפי' פרנסתו ולא ידעתי מאי איכא בין ציצית לתפילין ומזוזות שהותר לצורך אחרים למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ועתה נבא אל ד' הירושלמי שהביאו התוס' ז"ל חד בר נש אביד תפילוי ואמר לו רבה בב"ח לעשות ע"י הערמה ורב הורה לרב חננאל לכתוב לי' להדיא בלא הערמה ופריך עלי' ממתני' דכותב לעצמו אין אבל לאחר לא ומשני רב פתר לה בכותב להניח ופי' בו כל הראשונים דלעצמו שרי אפי' להניח לאחר המועד כדי שיהי' מזומנים לו לאחר המועד מיד וכבר כתבתי לעיל דקשה להתיר בשביל אחר המועד כיון שיש לו תפילין ואין צריך להם עתה מוכח מהאי עובדא נמי דלצורך המועד מותר אפילו לאחר וש"מ דזמן תפילין הוא וכתב הגאון ר"א ז"ל לדחות גם זה דהירושלמי קאי אליבא דר' יהודה דאמר כותב אדם לעצמו ור"י לטעמי' דשבת זמן תפילין וכבר כתבתי ע"ז בחי' בעירובין פ' המוצא תפילין דלשיטת הירושלמי שם אינו מוכרח לומר דר' יהודה ס"ל דשבת זמן תפילין ובלא"ה ג"כ לאו דיחוי הוא דלפ"ז צ"ל דרב ורבה בב"ח נמי הכי ס"ל דשבת זמן תפילין והוא דלא כהלכתא ועיין תוס' מנחות אבל האמת נראה דעובדא דהירושלמי היינו הך עובדא דאורי לי' רב לרב חננאל דסוגיין וכי היכי דעובדא דהירושלמי מיירי לצורך המועד ה"נ מיירי בסוגיין ורבה בב"ח בעי למימר התם דלאחר לא שרי אליבא דר"י אלא ע"י הערמה וכדתניא אליבי' הכא בש"ס דילן ורב ס"ל דאליבא דר"י נמי שרי אפילו בלא הערמה לצורך המועד ולעצמו שרי אפילו להניח וכיון דשמעינן מינה דלאחר לא שרי אלא לצורך המועד א"כ שמואל ור' יוחנן נמי הכי ס"ל דזמן תפילין הוא מהא דשרי לכתוב לאחר ואי לאו דמסתפינא הייתי מפרש הא דאסור לאחר בכותב להניח היינו יותר מכדי פרנסתו ולכתוב כמה שירצה ולהניח אולי מצטרך למי והיינו הך דאורי לי' רב לרב חננאל בש"ס דילן וע' בב"י סי' תקמ"ה מה שפי' בדברי הירושלמי למ"ד לאו זמן תפילין הוא דלהניח היינו להניחן לאחר זמן בקרן זוית בהא הוא דשרי דוקא לעצמו ולא לאחרים אבל אם הוא צריך להם תיכף אחר המועד שרי אפילו לאחרים וגם זה קשה דלאחר זמן מה לי לעצמו מה לי לאחרים כיון דאין צריך להם ומהאי עובדא דהירושלמי מוכח נמי דהוראת רב לרב חננאל הי' לקולא להתיר אפילו שלא ע"י הערמה ומוכח מינה דר' יוסי דאמר מוכר כדרכו כו' היא לקולא וכמש"כ לעיל דהיא השיטה הנכונה דמסתמא לא פליגי בזה תלמודין אהדדי וכי היכא דבעובדא שהביאו בירושלמי פסק רב לקולא ה"נ בהא דאורי לי' רב לרב חננאל בש"ס דילן דחד הנראה היא ועל מה שעמדתי לעיל על דברי הטור ז"ל שכ' דבציצית לאחרים אסור והקשיתי דמ"ש מתפילין ועיינתי בירושלמי ואיתא התם להדיא כמש"כ דבציצית נמי שרי בין לעצמו בין לאחרים ורב אמר הכי ופריך עלי' נמי ממתני' דטווה אדם תכלת לציצתו אבל לאחר לא ומשני כמו גבי תפילין רב פתר למתני' בטווה להניח וכיון דבתפילין קמ"ל כרב ה"נ בציצית והדבר ברור ולשון אדונינו הטור ז"ל צ"ע ולענין מש"כ הראשונים דהאי מילתא דחוה"מ אי זמן תפילין אי לא תליא בהך מחלוקת אי מלאכת חה"מ דאורייתא אי לא לפמש"כ בריש מכילתין דליכא שום מלאכה פרטיות האסורה בחוה"מ ועיקר אזהרת התורה לא היתה אלא להפנות ולשמוח במועד ומסרן הכתוב לחכמים איזו לאסור ואיזו להתיר א"כ מחמת זה לא יקרא חוה"מ בשם אות כיון דבאמת לא מיתסרי המלאכה בו ועיין בחידושי בעירובין פ' המוצא שהקשיתי על מה שדחו התוס' דר"מ ור"י לטעמייהו דא"כ מאי דחיק הש"ס התם בעירובין למצוא מקום להוכיח דר"מ ור"י ס"ל שבת זמן תפילין ואמאי לא מייתי הש"ס מכאן דמשנה וברייתא מפורשת הוא אליבא דר"מ ור"י ס"ל שבת וי"ט זמן תפילין הוא אלא ש"מ דחוה"מ לאו בכלל י"ט ולכ"ע זמן תפילין הוא אלא ש"מ דחוה"מ לאו בכלל י"ט ולכ"ע זמן תפילין הוא ועיין בספר יד המלך מש"כ להוכיח כשיטת רש"י בכדי פרנסתו ולא עיין בד' התוס' ז"ל וכל דבריו דחויים הם ומאי דמשמע מתחילת דברי התוס' דאפי' בכדי פרנסתו לחוד הוא מיקל בכולהו כוונתם למה שפי' בסוף דבכדי פרנסתו היינו בהרווחה דבאין לו מה יאכל ליכא מאן דפליג כדמוכח לעיל בפ' מי שהפך דליכא מחלוקת בזה ונראה עוד דאפילו יש לו בהרווחה צורך י"ט מ"מ התירו לכתוב כדי פרנסתו כיון דהוא לצורך המועד וכדי פרנסתו לא הוי אלא שיעור שלא ירבה בכתיבה יותר מדאי ועיין ברבינו ירוחם שכ' כן כשם י"א. ולענין מה שהקשיתי לעיל על דברי התוס' דדייקי מרב ורבב"ח ולא דייקי משמואל ור' יוחנן הי' נראה לי דמש"כ ורב ורבב"ח כו' אין כאן מקומו וכוונתם על הא דהביאו ראי' מן הירושלמי ומשם מוכח דרב ורבב"ח ס"ל דזמן תפילין ע"ז כתבו דאפשר ס"ל נמי דשבת זמן תפילין ועיין תוס' מנחות ודו"ק היטב בכל הנ"ל כי דברים ברורים הם בעזר ה':

גמרא הקובר את מתו ג' ימים כו' כבר הערתי לעיל בפרקין גבי הא דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל דע"כ יש חילוק בין שבת לרגל לענין אבילות ומשמע משם דברגל אין אבילות כלל וכדעת הרמב"ם ז"ל אלא דמהא דאתי עשה דרבים ודחי לא שמעי' אלא דאינו נוהג אבילות ברגל אבל לבטל לגמרי לענין שאינו צריך להשלים אחר הרגל לא שמעינן מסברא דאתי עשה אלא חכמים אמרו בזה כל שכבר התחיל באבילות קודם הרגל ונהג עיקר אבילות דהיינו ג' יום קודם הרגל בטלו ושאר הימים לגמרי כיון דהרגל מפסיקן לגמרי ואינו נוהג בו אבילות כלל אבל ב' ימים קודם הרגל דלא נהג עדיין עיקר האבילות ס"ל לתנא דמתני' דצריך להשלים אחר הרגל אבל שבת עולה למנין ואינו מפסיק לגמרי מפני שנוהג בו דברים שבצינעה וא"ש לפ"ז לישנא דמתני' מפני שאמרו דנתינת טעם הוא דשבת עולה מפני שאינו מפסיק האבילות בו ורגלים מפסיקין האבילות לגמרי מש"ה אינן עולין וכיון דאינן עולין תו לא חייבוהו להשלים אחר הרגל בשלשה ימים קודם הרגל לענין ז' ובח' ימים לענין שלשים וכענין זה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וכ"כ הרע"ב ז"ל בפי' המשנה וכן משמע מלשון הנימוק"י דהאי מפני שאמרו הוא טעם לרישא דמתני' אלא דלא יתיישב האי טעמא על הא דח' ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ל' ואמאי הא רגל עולה למנין ל' משום דנהגה מצות שלשים ברגל וכדמסיק הש"ס ומאי טעמא אם נהג יום א' משלשים לפני הרגל בטל הכל ועוד הא פליגי לקמן בגמרא אי יש אבילות בשבת אי לא ולמ"ד אין אבילות בשבת מאי איכא בין שבת לרגלים ועוד לפ"ז מאי טעמא דר"א דאמר משחרב בהמ"ק עצרת כשבת הא ודאי פשיטא דאיכא עשה דרגל אפילו אחר החורבן ואינו נוהג אבילות כלל ואמאי לא יפסיק והנימוק"י כתב דטעמא דר"א הוא דהא דאין עולין הוא דווקא ברגל של ז' ימים שאם אתה אומר יעלו הפסיקו הכל ומש"ה בעצרת דווקא בזמן שיש לו תשלומין וקצת צ"ע היכן מצינו דאבל אינו נוהג אבילותו בז' ימי תשלומין ובחגיגה פ' אין דורשין לא מצינו אלא דיום טבוח אסור בהספד ותענית אם חל עצרת בחול והיינו דיש להם דין י"ט הכתובים במגילת תענית אבל היכן מצינו דאבילות נדחה בהם דאטו בחנוכה ופורים דלא בטלה מגילת תענית גם עתה אבל לא ינהוג אבילותו בהם זה לא שמענו הן אמת דהטור ז"ל כתב בשם השאלתות דפורים דינו כרגלים לענין אבילות והובא בדברי הרא"ש ז"ל בפירקין אבל כבר נחלקו עליו הראשונים ז"ל גם לענין פורים וגם הוא ז"ל מודה בחנוכה דנוהג אבילות וכן בכל י"ט הכתובים במ"ת ומש"כ ז"ל די"ד וט"ו שניהם שוין לענין אבילות לענ"ד צ"ע דט"ו לפרזים וי"ד למוקפים אינן אלא ככל י"ט הכתובים במ"ת וכדאמרינן לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואין שום חילוק בין ר"ח וחנוכה לפורים יום ט"ו לפרזים וי"ד למוקפין כולן אין בהם אלא דין י"ט הכתוב במגילת תענית ולמה נחלק ביניהם לענין אבילות עכ"פ בז' ימי תשלומין ודאי נמי אין להם אלא דין ר"ח וחנוכה והשתא עצרת אפילו בזמן המקדש אמאי לא יעלה וצ"ל דמ"מ כיון דבזמן המקדש משבא עצרת כל ז' שוינהו רבנן כרגלים של פסח וסוכות. ויש לדקדק עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"ט דר"ג דאמר ר"ה ויה"כ כרגלים הא ר"ה ויה"כ לא עדיפי משבת דבהו ג"כ לא כתיב שמחה ואם בשבת דברים שבצינעה נוהג גם בר"ה מן הדין שינהוג ואמאי אינו עולה ומיוה"כ קשה יותר אמאי אינו עולה הא הרבה מצות ז' נוהגות בו וצ"ל כיון דאיתקיש כולהו מועדות אהדדי כולהו חד דינא אית להו וחכמים ס"ל דעצרת דכתיב בהו שמחה כרגלים ור"ה ויה"כ בשבת ועיין רש"י בד"ה ר"ה כשבת הואיל ואינו אלא יום אחד ואין זה מדוקדק דהא עצרת נמי יום א' הוא אלא כמש"כ אבל דעת רוב ראשונים דאין חילוק לענין דברים שבצינעה בין שבת לרגלים והטעם דשבת עולה ורגל אינו עולה אמרו בירושלמי משום דא"א לז' בלא שבת ואם לא יעלה לא יהי' ז' רצופים לעולם ולקמן יתבאר יותר בזה אי"ה:

רש"י בד"ה ואין עולין כו' אבל בהעתק מצאתי כו' ואני אומר כי ט"ס הוא דמה שנזכר ג' ימים ל"ד עכ"ל ודברים אלו נפלאו ממני הא משמע בהדיא בגמרא דתנא דידן דווקא קתני ג' ימים ולולי דמסתפינא אמרתי ע"ז שטעות סופר הוא ועיין רש"י ז"ל ברי"ף ז"ל:

שם גמרא גזירת בטלו ימים לא בטלו למאי נ"מ שאם לא גילח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל מדברי התוס' נראה דקנסא הוא מפני שלא גילח ערב הרגל ולפ"ז למ"ד דמותר לרחוץ ולכבס ערב הרגל בג' ימים לפני הרגל ה"נ אם לא רחץ ולא כיבס ערה"ר לא יכבס אחר הרגל והקשו ע"ז מהא דאמר אבא שאול כשם שמצות ג' מבטלות משמע דבז' פשיטא דאפילו ימים בטלו ומסקי דכיבוס לא קנסינן לי' וגם זה לא נראה להו אלא ודאי משמע דבשבעה ימים נמי בטלו וקשיא להו גבי שבעה אמאי נקיט גזירת דמשמע אבל לא ימים ע"ש ולענ"ד נראה דרב ורב הונא לא דייקי כלל מדקתני גזירת ולא ימים אלא בסברא בעלמא הוא דפליגי דבשלמא גבי שבעה כיון דנהג ג' ימים קודם לרגל שפיר בטל ממנו גזירת שבעה ולא ישארו עוד ימים אחר הרגל דכבר שלמו בימי הרגל אבל לענין שלשים דלא שלמו בימות הרגל ורוב הימים נמשכים אחר הרגל זה לא שמעינן ממתני' דהימים שאחר הרגל יבטלו אלא הגזירה לחוד יבטל לענין שיכול לגלח ערב הרגל אבל הימים שאחר הרגל באיסורן קיימי ואם לא גילח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל אלא דהתינח בג' רגלים דז' ימים הם וז' ימי אבל נשלם בהם אבל ר"ה ויוה"כ או עצרת לאחר החורבן דאין אלא יום אחד ונשאר עוד מימי אבל גם אחר הרגל אטו נאמר בזה ימים לא בטלו ע"כ נראה דבלא"ה ניחא דבשלמא מהא דקתני בטלו ממנו גזירת שבעה שפיר שמעינן דבטלו לגמרי אפילו אם לא רחץ מערב י"ט כיון דתו אין צריך כל דיני אבילות לא מסתבר שינהוג איסור רחיצה וכיבוס לבד אחר הרגל אבל לענין שלשים שפיר מצינן למימר דימים לא בטלו ולא הותרו אלא ערב הרגל אבל אם לא גילח ערב הרגל הימים במקומן עומדים וחל האיסור עליו ואין אנו צריכין לטעמא דקנסא כמש"כ התוס' אלא דינא הכי הוא דלא הותרו אלא לצורך הרגל אבל לא בטלו לגמרי ועיין רש"י ברי"ף ז"ל שפי' דימים לא בטלו היינו שתלוים ועומדים אם גילח ערב הרגל בטלו לגמרי ומותר לגלח אחר הרגל אבל אם לא גילח ערב הרגל באיסורין קיימי מדבריו ז"ל נמי משמע דדינא קתני ולא קנסא והנה בש"ס דילן אינו מבואר בפי' דאם גילח ערב הרגל דמותר לגלח ברגל דיש לפרש שאם לא גילח ערב הרגל כו' היינו שלא הותר אלא לגלח ערב הרגל. אבל לא לאחר הרגל אבל בירושלמי איתא להדיא דאם גילח ערב הרגל (כו' היינו) מותר לגלח גם אחר הרגל ודו"ק:

שם בא"ד והשתא תימא לי כו' דבריהם ז"ל מגומגמים בזה וביותר מש"כ ועוד נראה לי כו' הא ב' ימים בטלו גזירת ימים לא בטלו לענין דברים שבצינעה ואין הבנה לדבריהם אלו דהא בב' ימים גזירת נמי לא בטלו ועיין מהרש"א ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף