אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

יום שני כט שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יט[edit]

הנחת תפילין בחול המועד[edit]

מחלוקת הראשונים והפסוקים ומנהג ארץ ישראל

התוספות במועד קטן (יט. ד"ה רבי יוסי) הביאו מחלוקת בדין הנחת תפילין בחול המועד. דעת הריב"א שחול המועד זמן תפילין, ודעת בה"ג שאסור להניח תפילין בחול המועד.

וכך כתב הטור (סימן לא): שבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן, וחולו של מועד יש מסתפקין בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותן בלא ברכה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מניחן ומברך עליהן. ובתוספת ביאור כתב השולחן ערוך (סימן לא ס"א-ב): בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהם עצמם אות, ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם. בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. והרמ"א כתב: ויש אומרים שחול המועד חייב בתפילין, וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבית הכנסת כמו שאר ימות השנה.

והבית יוסף האריך להביא דעות החולקים בזה, והסיק: ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש, ואחר כך מצאו שכתב רשב"י במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד. והמאמר ההוא נמצא במדרש הנעלם לשיר השירים (זוה"ח שיה"ש ח א), עיי"ש שהעתיק כל המאמר, וסיים: ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתן. גם הגר"א נקט להלכה כדעה זו שאין להניח תפילין בחול המועד.

ומנהג ארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קה אות ה) ביאר השתלשלות המנהג: שעיקר הישוב מתחילה היה מהספרדים וממדינות הערבים שעושין ברוב דברים כהרמב"ם ובעיקר כהבית יוסף, ולכן לא הניחו תפילין בחול המועד. ואלו שבאו מאירופה לארץ ישראל ראשונים היו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעל שם טוב ואנשי חב"ד שגם כן לא מניחין תפילין בחול המועד. ממילא נעשה מנהג דארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד. ונביא מקצת משורשי הדיון וראיות הראשונים לנידון זה.


ראיית התוספות מדין כתיבת תפילין בחוה"מ ויישובי הראשונים

תנן (מו"ק יח:): אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד... רבי יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. ובגמרא (יט.): תנו רבנן, כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו... ולאחרים בטובה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו, רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. ומביאה הגמרא שכן הורה רב לרבי חננאל ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו, ע"כ.

וכתבו התוספות (ד"ה רבי יוסי) שאין להביא ראיה מכאן שמותר להניח תפילין בחול המועד, כי אפשר שרבי מאיר ורבי יהודה הולכים בזה לשיטתם, שהם סוברים (עירובין צו:) שבת זמן תפילין. ומה שהורה רב או רבה בר בר חנה שכותב, כתבו התוספות שאפשר שאף הוא סובר ששבת זמן תפילין, אף שדעת שאר האמוראים ששבת לאו זמן תפילין כדמשמע בגמרא במנחות (לו:). וכן הביא הרא"ש (הל' קטנות, הל' תפילין סימן טז).

אמנם החתן סופר (ח"א, סדר עבודת היום, שער הטוטפת וקדימת וחיבוב המצות, סימן לג) העיר על דברי התוספות שאין להכריח שר"מ ור"י סוברים ששבת זמן תפילין, ואפשר שהטעם שהם מחשיבים את התפילין כמלבוש גם לענין הוצאתם בשבת על ידי אשה, אינו מחמת שהם מחייבים אשה בתפילין אלא מחמת שהם סוברים שדבר החשוב מלבוש לאיש חשוב מלבוש גם לאשה לענין הוצאת שבת.

וראיית התוספות מהמשנה אותה דחו התוספות, כתבוה כמה מרבותינו הראשונים, כך כתב בספר התרומה (הל' תפילין סימן ריא), הלכות קטנות למרדכי (הל' תפילין רמז תתקס"ט) בשם הריצב"א, אור זרוע (ח"א סימן תקפ"ט), פירוש רבי יהודה העניו (מו"ק יט.) ור"ן (מו"ק יח:). וכראיה ללא תשובה הביאוה גם בפירוש רבי ישמעאל בן חכמון (על הרי"ף, מסכת עירובין, עמוד רסו) ובספר המכתם (מו"ק יח:).

מלבד דחיית התוספות, יישבו עוד הראשונים כי יתכן והתירו לו לכתוב תפילין בחול המועד כדי שיהיו מזומנים לו לאחר המועד. כ"כ הר"ן בשם הראב"ד, וכ"כ בשבלי הלקט (סימן ער). כעין זה כתב המאירי (מו"ק יח:) שלא התירה משנתנו כתיבת תפילין אלא כדי להניחן לאחר המועד, וכגון שנזדמן לו עכשיו מי שמלמדו ולא יזדמן לו אחר הרגל. ובספר ההשלמה (שם יט.) כתב כעין זה שכיון שמוכר לאחרים, אם לא יכתוב במועד אין לו פנאי במוצאי יום טוב לכתוב תפילין הרבה לאחרים, ומתבטלין ממצות תפילין. וכ"כ האבודרהם (עמ' רמד). ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קח) התיר אף הוא מטעם דומה אף בנוגע לכתיבה לעצמו, שכיון שתקוני התפילין ומעשיהם מרובים, ולא יספיק ליל מוצאי יו"ט לכל מלאכתן, לכן התירו לכתבן לעצמו במועד.


ראיית הריב"א מדברי הירושלמי ויישובי הב"י והגר"א

עוד כתבו התוספות, מה שהביא ריב"א ראיה להתיר הנחת תפלין בחול המועד מהא דאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ד): חד בר נש אובד תפילוי בחולא דמועדא [- אדם אחד אבדו תפילין בחול המועד], אתא לקמיה דרב חננאל [שיכתוב לו, לפי שהיה סופר. תוספות], שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר ליה, זיל הב ליה תפיליך ואת כתב לך [- לך הבא לו תפיליך וכתוב תפילין לעצמך], דתנן, כותב אדם תפילין לעצמו. אתא לקמיה דרב, אמר ליה, כתוב ליה [- פירוש, בלא הערמה. תוספות]. מתניתין פליגא על רב, כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו, הא לאחר לא. רב פתר לה בכותב להניח [פירוש, רב מעמיד המשנה, להניחם אחר המועד, אבל להניחם במועד שרי]. הרי מבואר להדיא מדברי הירושלמי שמותר להניח תפילין במועד. מאידך, בה"ג פסק שאסור להניח תפילין בחולו של מועד.

וראיית התוספות מן הירושלמי נזכרה אצל רבים מרבותינו הראשונים, ובספר שרשי מנהג אשכנז (ח"ה) מנה למעלה מעשרים ראשונים שהביאו ראיה זו. אמנם הבית יוסף (או"ח סימן תקמה) כתב שלדברי האומרים שאסור להניח תפילין בחול המועד, יש לפרש דברי הירושלמי באופן אחר: במה דברים אמורים, להניח - כלומר להניח בקרן זוית כדי למכרם, אבל אם אין לו או לחבירו תפילין וצריך להם כדי להניחם במוצאי יום טוב, יכול לכותבן. ובים של שלמה (ביצה פ"א סימן נא) התייחס לביאור זה וכתב שהוא דוחק, כי אין הלשון משמע כלל בכהאי גוונא. ובעל מנחה בלולה (ספר הזכרון בצאת ישראל, עמוד שנ) כתב אף הוא: וכל חכם אשר לו עינים בראשו יראה כמה יש מן הדוחק והחולשא בפירוש האוסרין.

באופן אחר יישב הגר"א (או"ח סימן לא ס"ב) את דברי הירושלמי, שכל דבריו אינם אלא בדעת רבי יהודה הסובר ששבת זמן תפילין, וכעין מה שדחו התוספות לראייתם מדברי המשנה. אמנם הקרן אורה (מו"ק שם) העיר כעין הערת החתן סופר המוזכרת לעיל, שאין דבר זה מוכרח שרבי יהודה סובר ששבת זמן תפילין.


מחלוקת תנאים במקור ששבת לאו זמן תפילין והיוצא לענין חול המועד

והנה בגמרא במנחות (לו:) נחלקו בטעם הדבר שאין מניחים תפילין בשבת, שרבי יוסי הגלילי יליף לה מהפסוק (שמות יג י) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", 'מימים' - ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים. ורבי עקיבא יליף לה מהכתוב (שם פסוק טז) "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" - מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. ופירש רש"י: מי שצריכין אות, ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן, להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה. יצאו שבתות וימים טובים, שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל, דכתיב (שמות לא יג) "כי אות היא ביני וביניכם".

ועפ"ז דנו התוספות גם בביאור המחלוקת אם מניחין תפילין בחול המועד, כי למאן דאמר 'מימים' ולא כל ימים, נחלקו אם למעט גם חול המועד כדרך שממעט שבת ויום טוב, או שיום טוב דוקא ממעטים אך לא חולו של מועד. ולמאן דאמר מ'לך לאות' יצאו שבתות וימים טובים שהן בעצמן אות, נחלקו אם חול המועד צריך אות. ובביאור הדבר שאין חול המועד צריך אות, כתבו התוספות שני טעמים; א' שאין עושין מלאכה בחול המועד כי אם בדבר האבד [אמנם על טעם זה העירו התוספות לשיטתם (ב. ד"ה משקין]) שמלאכה אסורה בחול המועד רק מדרבנן. ונחלקו בדבר רבותינו הראשונים. ובקרן אורה כתב שאף אם איסורם מדאורייתא מכל מקום אפשר לומר שעיקר אזהרת התורה היתה להפנות ולשמוח במועד ולא לאסור במלאכה, ואם כן אין זה חשוב באמת שנאסרה מלאכה במועד ואינו חשוב אות מחמת כן]. ב' הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה, אין צריך אות. וביאור דבריהם, שמצוות אלו הם בעצמם אות.

וכ"כ השבלי הלקט (סימן ער): השיב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל... להניח תפילין בחולו של מועד נסתפקתי בזה גם אני זה כמה ימים... כי גם זה יש לומר שגם מצות חול המועד וסוכה ולולב ואיסור חמץ חשיב אות, או דילמא לא כיון שאין בהן שביתה. וכ"כ בהלכות קטנות למרדכי (הל' תפלין רמז תתקסט): מסופק היה הר"ץ (ה"ה רבינו יצחק בר שמואל) בחול המועד מי נימא דלא הוו חול המועד אות כיון דמדאורייתא שרי בעשיית מלאכה, ומותר להניחם, או דילמא כיון דשייכי בהלכות יום טוב לגבי איסור חמץ וחיוב סוכה וקרבנות, אות קרינא ביה ואסור להניחן.

כך גם הביא הריטב"א (מו"ק יט.): ויש אומרים שאין זמן תפילין בימים טובים מפני שיש בהן אות גם כן, בפסח אות של חמץ ובסוכות של סוכות ולולב. והוסיף הריטב"א שאין כן דעת רבינו שמשון [- הר"ש משאנץ] ורבינו יהודה [- רבי יהודה ב"ר יצחק שירליאון], שהם אמרו שעיקר האות היינו בימים שיש בהן עיקר המצוות והן אסורין בעשיית מאלכה, אבל המועד זמן תפילין. ואף הריטב"א הכריע שנראים דבריהם שכן כל מקום שאמרו בתלמוד 'שבתות וימים טובים' היינו ימים טובים ממש ולא חול המועד, וא"כ אף הכא שמיעטו ימים טובים מן התפילין, היינו יום טוב ממש ולא חול המועד. ועוד, שימים טובים ממש לא כתוב בהם אות, ואינם נקראים אות רק משום שהוקשו לשבת, אבל חול המועד לא.


דעת האור זרוע ודעימיה שאין בקיום מצוות המועדים משום 'אות'

בסברת הראשונים שיש להחשיב את המצוות הנוהגות בחול המועד כ'אות', פקפק האור זרוע (ח"א סימן תקפט) וכתב: חולו של מועד שמותר במלאכה מהתורה לא הוה אות, ומניח תפילין. אע"ג דאסור בחמץ בפסח וחייב לישב בסוכה בחג הסוכות - לא מקרי אות בהכי. ובהמשך דבריו חזר בו ממה שאמר שחול המועד מותר במלאכה מדאורייתא, אך מכל מקום נשאר בהוראתו שיש להניח תפילין בחול המועד.

גם הסמ"ג (עשין כב) הלך בדרך זו וכתב: בחול המועד של פסח וסוכות, יש אומרים שאין מניחין תפילין שיש בהן אות, בפסח - מצות, ובסוכות - סוכה ולולב. אמנם הסמ"ג חלק על דעה זו ופירש שהאות בפסח ובסוכות היא דוקא באיסור עשיית מלאכה ואילו חול המועד מותר בעשיית מלאכה מדאורייתא. וכ"ד מהר"ם מרוטנבורג (מאורות הראשונים ח"א עמ' קמט) שמה כתבו שאין להניח תפילין בחול המועד משום דאיקרי אות, בפסח משום מצה ובסוכות משום סוכה, לפי הירושלמי צריך לומר שאין זה אות, הואיל ומדאורייתא חול המועד מותר במלאכה.

וכסברא זו כתב המשנה ברורה (סימן לא סק"ו) בביאור דברי השו"ע שימי חול המועד גם הם אות, בפסח - אכילת מצה, ובסוכה - ישיבת הסוכה. והיש אומרים [- האוסרים הנחתן] סבירא להו, כיון שמותרין בעשיית מלאכה מן התורה ליכא אות, עכ"ל.


דקדוק המצבת משה בלשון התוספות והריטב"א שנחלקו אם אכילת מצה כל שבעה מצוה

ובמצבת משה לרבי משה בצלאל לוריא (מו"ק יט.), עמד על חילוק לשון התוספות והריטב"א, שכן התוספות כתבו בדבריהם שחול המועד חשוב אות כיון שאוכל מצה [וכלשון שהביא המשנ"ב], אמנם הריטב"א כתב שהאות הוא באיסור חמץ. וכ"כ התוספות במנחות (לו: ד"ה יצאו) וכן הביא הבית יוסף בשמם. וביאר, שנחלקו בנידון הידוע אם יש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעה, שלדעת הריטב"א [וכן צ"ל בדעת התוספות במנחות] אין בכך מצוה ולכן הוצרך לפרש שהאות אינו באכילת מצה אלא באיסור חמץ. ואמנם העיר על מה שכתב הריטב"א שהאות בסוכה הוא גם בקיום מצות לולב, והרי לולב במדינה אינו אלא מדרבנן, ולא מסתבר שלולב שבמקדש הוא שיחשיבו לאות גם בגבולין.

ובאמת הגר"א (סק"ג) העתיק שהאות הוא באכילת מצה, והלך בזה לשיטתו כפי שהביא בשמו השדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן יד אות י) שאכילת מצה כל שבעה יש בה קיום מצוה, ולא כינוה חז"ל בשם 'רשות' אלא כלפי אכילת המצה בליל הסדר שהיא 'חובה'.