קרן אורה/מועד קטן/יט/ב

קרן אורה מועד קטן יט ב

דף י"ט ע"ב

תוס' בד"ה והתניא כו' א"כ לא ס"ל הברייתא כרב ששת דרב ששת דייק מלשון בטלו דמשמע בכולו עכ"ל ויש לדבריהם ז"ל לעיל דרב הונא דייק מדתני גזירת בטלו אבל ימים לא בטלי תיקשי עלי' מאבא שאול דנקט נמי לשון גזירת שלשים ולדידי' ימים נמי בטלו אבל למש"כ לעיל דבסברא פליגי א"ש דרבנן סברי דמצות שבעה בטלה לגמרי אבל מצות שלשים לא בטלו אלא גזירת אבל לא ימים וא"ש אומר כשם שמצות שבעה בטלה לגמרי כך מצות ל' בטלו לגמרי ומה שהקשו התוס' ז"ל אמאי לא קא' כתנאי נראה דוהתניא קאי אמאי שפי' בגמ' דימים לא בטלו היינו אם לא גילח בערב הרגל אבל אם גילח בערב הרגל מותר לגלח גם לאחר הרגל ואהא מייתי סייעתא מבריי' שלא נאמר ימים לא בטלו כלל ואפי' אם גילח ערב הרגל אסור לגלח ברגל ובהא מייתי שפיר סייעתא מברייתא דתני בה אם לא גילח ערב הרגל. ונראה לומר עוד דרבנן לטעמייהו בזה ואבא שאול לטעמי' דרבנן ס"ל דלא בטלו לגמרי מש"ה ס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו בחל ז' ערב הרגל אבל בחל שמיני בשבת ערב הרגל מודו דאמרינן בז' מקצת היום ככולו כיון דעכ"פ נשלמו ימי אבילות במקצת וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל ואבא שאול דס"ל דלגמרי בטלו מצות שלשים מש"ה ס"ל דאמרינן מקצת היום ככולו אפילו אם חל ז' ערב הרגל ובזה א"ש נמי הא דלא קאמר כתנאי דהא רב הונא ורב ששת אליבא דרבנן פליגי דבעינן דווקא שמונה ימים קודם הרגל ואהא מייתי סייעתא דלרבנן ימים לא בטלו אלא דלפ"ז לא שמעינן לאבא שאול דאמרינן מקצת היום ככולו אלא משום כבוד הרגל ולקמן משמע דאבא שאול ס"ל בכל ז' מקצת היום ככולו ולפ"ז א"ש דלכאורה קשיא דרב אדרב דלעיל אמר רב גזירת בטלו ימים לא בטלו והיינו כרבנן ולקמן אמר רב כיון שעמדו מנחמין כו' והיינו כאבא שאול ולפי הנ"ל ניחא דלעיל אליבא דת"ק פליגי אבל להלכה ס"ל לרב כאבא שאול ולשיטת התוס' דרב כת"ק ס"ל ולדינא פליגי צ"ל דבהא דימים לא בטלו ס"ל כת"ק ובהא דמקצת היום ככולו ס"ל כאבא שאול ודו"ק:

שם גמרא ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל דמותר לגלח בע"ש מכאן פשיטא לי מה שיש להסתפק הא דאמרי רבנן לעיל אם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל אי מיירי אפילו נאנס ולא גילח ערב הרגל כיון דלא בטלה ממנו הגזירה קודם הרגל תו לא בטלה גם אחר הרגל או דילמא דווקא היכא דלא גילח שלא ע"י אונס ולדברי התוס' שכ' דמשום קנסא הוא לא מספקא לי לפי מש"כ דדינא הוא וכן כתבו הנימוק"י והריטב"א ז"ל ומכאן משמע דאם נאנס ולא גילח בטלה ממנו גם לאחר הרגל דאל"כ מאי קמ"ל רב חסדא הא שמעינן לה ממתני' דאמרי רבנן סתמא ח' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת ל' ומשמע אפילו השמיני הוא שבת וש"מ דמותר לגלח ע"ש אלא ודאי אפילו אי נימא דאסור לגלח בע"ש אפ"ה בטלה ממנו גזירת ל' כיון דע"י אונס לא גילח וכן מוכח מהא דאמרינן לעיל גבי הא דאבל מותר לגלח ברגל ובעי לאוקמא כרבנן וחל שמיני בשבת ערב הרגל ופריך עלי' מרב חסדא דאמר מודים חכמים כו' משמע דאי לאו דרב חסדא הוי א"ש ומותר לגלח ברגל משום דבטלה ממנו גזירת שלשים אע"פ שלא גילח ערב הרגל ומדברי התוס' לעיל נראה דל"ד בתגלחת ערב הרגל תליא מילתא אלא ה"ה בדבר שלא הותר אלא ברגל ג"כ קאמרי חכמים נהג היתר ברגל מותר גם לאחר הרגל ואם לא נהג היתר אסור לאחר הרגל אבל כ"ז לשיטתם דקנסא הוא אבל לפמש"כ דדינא הוא דלא בטלו גזירת ל' לגמרי אלא אם כבר בטלו בערב הרגל ודאי נראה דבערב הרגל תליא מילתא דכל שלא בטל קודם הרגל הוי כמו חל ז' ערב הרגל דלא הי' לו שעת היתר כלל דתו לא בטלו כלל וה"נ אם לא גילח ערב הרגל תו לא בטלו כלל ועיין לעיל בסוגיא דמנודה מהו שינהוג נידויו ברגל מה שהקשיתי שם על הריטב"א ז"ל שכתב שם כיון דלא הותר אלא בערב הרגל והוא טרוד בשמחת הרגל חשוב אונס ומותר לגלח ברגל מהא דאמרינן לעיל לרבנן איבעי לי' לגלוחי ערב הרגל אלמא דלא חשיב אונס כל שהוא יכול לגלח ערב הרגל ולפום סוגיין לאו קושיא היא דהכי קאמרינן איבעי לי' לגלוחי ערב הרגל וכל שלא גילח ערב הרגל אסור לגלח גם ברגל כיון דלא בטלו גזירות קודם הרגל ועוד יתבאר בזה לקמן:

שם גמרא כיון שעמדו מנחמין מאצלו כו' וכתב הריטב"א ז"ל דדווקא אם עמדו מנחמין אבל אם לא היו לו מנחמין אסור כל היום וכשחל יום ז' בשבת אסור כל היום דבשבת ליכא מנחמין וכן כשחל שביעי בערב הרגל ולא באו מנחמין אסור לגלח כל היום והרגל מפסיקו ומותר לגלח ברגל וקשה לי על דבריו ז"ל דא"כ למה לא מוקי הש"ס לעיל הא דאבל מותר לגלח ברגל היינו אפילו כשחל ז' בערב הרגל של חול ולא באו מנחמין דלא הי' יכול לגלח ערב הרגל ועוד כשחל ז' בשבת ערב הרגל אפילו לאבא שאול אמאי הותר לגלח ברגל הא לא שייך בזה מקצת היום ככולו כיון דא"א שיבאו מנחמין בשבת ע"כ נראה דאדרבה אם לא באו מנחמים כלל כמו בשבת ודאי מותר תיכף אחר מקצת היום ורב עמרם הא קמ"ל דכ"ז שהמנחמים יושבין אסור ברחיצה וכן אמרו לקמן בבא ממקום קרוב ביום השביעי לר"ש דמונ' עמהם והוא שמצא מנחמין אצלו וזה ברור:

שם גמרא אמר אביי הלכה כאבא שאול ביום שבעה ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים ורבא אמר הלכה כאבא שאול ביום ל' אבל רבנן פליגי עליו ואין הלכה כא"ש ביום ז' נראה דאביי ורבא פליגי בסברת הירושלמי שהביאו התוס' ז"ל בד"ה הלכה אביי ס"ל כי היכא דאמרי רבנן מקצת היום ככולו בשמיני ערב הרגל היינו משום דבימי שלשים מודים דאמרינן מקצת היום ככולו וא"כ ה"ה ביום שלשים וכן איתא בירו' בהדיא לחד מ"ד ורבא ס"ל דרבנן פליגי נמי ביום שלשים ולית להו מקצת היום ככולו ושמיני ערב הרגל שאני דמשום כבוד הרגל היא דאמרי מקצת היום ככולו וכאידך מ"ד בירושלמי וכמש"כ התוס' ז"ל תדע דבשמיני בשבת ערב הרגל מותר לגלח בז' ערב שבת משום כבוד הרגל דבז' ודאי לא ס"ל מקצת היום ככולו אבל א"ש לכ"ע ס"ל דבז' נמי אמרינן מקצת היום ככולו דליכא למימר דמשום כבוד הרגל הוא דאמר הכי משום דלא מסתבר למימר הכי דמשום כבוד הרגל לחוד יחשב למקצת ז' ולמקצת ל' אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מנ"ל דרבנן לא ס"ל בז' מקצת היום ככולו ביום ז' דילמא טעמייהו דרבנן משום דלא אמרינן יום ז' עולה לכאן ולכאן דהא דייקינן מהא דאבא שאול בנזיר ד' ט"ו דס"ל דיום א' עולה לכאן ולכאן וא"כ דילמא רבנן לא ס"ל הכי אבל בעלמא לענין דין ז' מודו דמקצת היום ככולו וי"ל דאי הוי ס"ל לחכמים ביום ז' מקצת היום ככולו משום כבוד הרגל הוי לן למימר דעולה לכאן ולכאן כי היכי דמודו בשביעי בערב שבת של ערב הרגל דאמרינן מקצת היום ככולו והא דדחי הש"ס בנזיר אהא דאבא שאול משום דאבילות דרבנן שאני ה"ה דהוי מצי למידחי דמשום כבוד הרגל שאני ובעיקר טעם פלוגתייהו בדין מקצת היום ככולו הי' נראה דרבנן ילפי לאבילות ז' מקרא דוהפכתי חגיכם כו' וכמו דבחג ז' ימים שלימים ה"נ ז' ימים שלימים וכן למאן דיליף בירושלמי מקרא דופתח אהל מועד תשבו ז' ימים יומם ולילה נמי לא אמרינן מקצת היום ככולו אבל למאן דיליף מקרא דאל נא תהי' כמת הוי מקצת יום ז' ככולו כמו במצורע דהוי מקצת היום ככולו אלא דבש"ס דילן לא הוזכר אלא דרשא דאיתקיש לחג ואפ"ה הלכה כאבא שאול דמקצת היום ככולו וצ"ל כיון דאבילות דרבנן הקילו ומהא דמשמע מכאן דביום שלשים מסתבר יותר למימר מקצת היום ככולו מיום ז' נראה מזה דלא כד' הראב"ד ז"ל דדין שלשים דאורייתא הוא דלדבריו ז"ל ביום ז' דמדרבנן הוא לא אמרינן מקצת היום ככולו וביום שלשים דמה"ת הוא אמרי' מקצת היום ככולו זה לא מסתבר אלא דיש לומר כיון דדין ל' ילפי' מנזיר ובנזיר אמרינן מקצת היום ככולו לכ"ע כדתנן אם גילח יום ל' יצא ונהי דהתם לא יצא אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא יגלח עד יום ל"א מ"מ שמעינן דשיעור פריעה לא הוי שלשים יום שלימים וכן מבואר בירושלמי לחד מ"ד ובהכי ניחא מאי דקשיא לכאורה דרבי ס"ל לעיל בשלשים יום של נידוי דלא אמרינן מקצת היום ככולו ולקמן גבי מי שבא ממקום קרוב אמר רבי והוא שמצא מנחמין אצלו משמע דס"ל דמקצת היום ככולו אפילו ביום ז' ולפי הנ"ל ניחא בשלשים יום דאבל הוא דקילי מיום ז' משום דילפינן לי' מנזיר אבל שלשים יום דנידוי דילפינן מעד חדש ימים בעינן שלשים שלימים אבל הרמב"ם ז"ל כתב דשלשים יום דאבל נמי ילפינן מקרא דובכתה את אביה כו' ירח ימים וא"כ הדק"ל מ"ש דבשלשים של אבל אמרינן לכ"ע מקצת היום ככולו ובשלשים של נידוי ס"ל לרבי דלא אמרינן מקצת היום ככולו והנה הראשונים נחלקו לענין מקצת היום ככולו אי בעי' דווקא מקצת היום או אפילו מקצת ליל ז' או ליל ל' ככולו ומהא דלעיל ביום תלתין שלח לי' רבי לר' חייא תא משמע קצת דמקצת היום בעינן ועוד נראה דקודם מתן תורה שנא' ויעש לאביו אבל ז' ימים וודאי נמשכה האבל על יום השביעי דלילה אינה נקראת יום וא"כ נהי דאין למידין מקודם מתן תורה מ"מ כי תיקון משה ודאי תיקון כמו שהי' המנהג קודם מתן תורה ובעינן דווקא מקצת יום וכן בשלשים לדעת הרמב"ם ז"ל דיליף מירח ימים ודאי נראה דימים ולא לילות ומהא דאמרינן בנזירות מקצת יום ככולו אין ראי' דבעינן דווקא מקצת יום משום דהתם בעינן יום שיהי' ראוי להקרבת קרבן נזירות וכן לענין מצורע בהסגירו ודאי בעינן מקצת יום השביעי משום דאין רואין את הנגעים בלילה ועדיין צ"ע יותר בזה והנה התוס' הביאו כאן בשם הרי"ט לומר דיכול לגלח ביום כ"ט משום דיום ז' נחשב לב' ימים ודיעה זו נפלאה היא בעיני כיון דמנזיר ילפינן דפרע לא הוי פחות מל' יום א"כ כי מגלח ביום כ"ט עדיין לא קיים כדי שיעור פרע ובירושלמי נמי לא אמרי דיכול לגלח ביום שלשים אלא משום דילפינן מנזיר אם גילח ביום שלשים יצא וגם לשון הגמרא דאמרי' ומודים חכמים לא"ש ביום שלשים לפי שיטת הרי"ט אינו דומה שלשים דרבנן לשלשים דאבא שאול דלרבנן הוא יום שלשים ממש ולא"ש הוא יום כ"ט ורבא דאמר הלכה כאבא שאול ביום שלשים הוא ג"כ דווקא יום שלשים כיון דאין הלכה כמותו ביום ז' ועיין בד"מ סי' ש"צ שכתב דכד' הריטב"א משמע בנזיר ולא ידענא משמעותא ואולי כיון לשיטת התוס' התם בהא דרב דיום שבעים עולה לכאן ולכאן וכבר כתבתי שם דאפילו לשיטת התוס' ז"ל לא אמרינן הכי בשלשים ע"ש בחי' באורך ודוק ותשכח. ומטעם זה תראה ג"כ שמש"כ האחרונים ז"ל להקל בחל יום שלשים בשבת לגלח ביום כ"ט שהוא ע"ש חדא מטעם כבוד שבת ועוד מטעם סברת הרי"ף ולענ"ד הדבר תמוה דמטעם כבוד שבת אמרו בהדיא בירושלמי דאסור לגלח בע"ש וכמו שכ' התוס' בד"ה הלכה כאבא שאול ושיטת הרי"ט ז"ל כבר כתבתי דנפלאה הוא ע"כ אין להקל:

שם גמרא הכל מודים אם חל ג' בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב בהלכה זו רבו הדיעות כאשר אבאר. רש"י ז"ל פי' דאסור עד הערב ממש ונראה מלשונו ז"ל דל"ד רחיצה אלא ה"ה כיבוס מדכתב או ימתין עד חולו של מועד וגם לענין כיבוס יכול להמתין עד חה"מ ומותר לכבס משום דאנוס הוא והתוס' ז"ל הקשו ע"ז מ"ש דלא אמרינן מקצת היום ככולו בשלישי כמו בשביעי לרבנן ובשביעית לא"ש דאמרינן מקצת היום ככולו והי' נ"ל להגיה בדבריהם ז"ל ובשמיני לרבנן והכי קשיא להו כי היכי דחזינן בשמיני לרבנן ובשביעי לא"ש דמקצת היום ככולו מפני כבוד הרגל כיון דנשלם האבילות ברגל ה"נ נימא לענין דין ז' כיון שנשלם האבילות ז' ברגל מפני כבוד הרגל נימא מקצת היום ככולו ולא הבנתי בזה קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על קושיית התוס' משביעי לרבנן וע"כ היינו כשחל ז' בע"ש של ערב הרגל והתם נשלם האבילות ברגל משא"כ בשלישי ולפמש"כ ניחא דהכא נמי נשלם אבילות שבעה ומ"מ נראה כמה שהגהתי בשמיני לרבנן דמ"ש שחל בע"ש לא קשיא כמש"כ התוס' לעיל דמצינו בז' מקצת היום ככולו אלא עיקר קושייתם הוא מהא דאמרינן בשמיני מקצת היום ככולו מפני כבוד הרגל וכן לא"ש בשביעי ג"כ מפני כבוד הרגל הוא דאמרינן כן כמש"כ לעיל ואמאי לא נימא הכי לענין דין ז' ורצו לחלק בין רחיצה לכיבוס אבל לא ניחא להו ומסקנתם נמי כשיטת רש"י דבשבעה החמירו לאסור עד הערב ממש בכל הדברים וכתבו עוד בשם הרי"ט ז"ל דהא דאסור ברחיצה עד הערב היינו עד סמוך לערב לאפוקי בבקר דלא יצרוך לומר דהרי"ט ז"ל מסברא בעלמא כתב כן דהא לדידי' נמי צ"ל דשבעה חמור ולא אמרינן בי' מקצת היום ככולו כמו בשלשים דשרי לגלח אפי' בבקר והרא"ש ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל לחלק בין רחיצה לכיבוס ולכבס מותר בערב י"ט והסכים הוא ז"ל לדברי הראב"ד ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל וט"ס הוא בדברי הרא"ש והרמב"ם וצ"ל הרמב"ן ז"ל ולשיטתם ז"ל מותר לכבס אפילו בבקר אבל שיטה זו צ"ע דא"כ מאי הכל מודים דקאמר הא רבנן וא"ש לא פליגי בזה דלכבס לרבנן נמי שרי כיון דלא ניחא להו לחלק בין דין ז' לדין שלשים וכי היכא דאית להו לרבנן מקצת יום ככולו בשמיני לענין ל' ה"נ אית להו ג' בלענין ז' ורחיצה טעם אחר הוא משום דיכול לרחוץ בי"ט אלא דמלשון תה"א "א להרמב"ן ז"ל נראה דבאמת כל דין ז' נוהג עד הערב ממש וכיבוס לבד הוא דהותר כדי לזקוף המטה דזוקפה מבע"י ומסתבר דלא שרי נמי אלא סמוך לערב כיון דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דכיבוס שרי מטעם מקצת היום ככולו ע"ש והאחרונים הביאו בשם תרומת הדשן אם מת לו מת בערב שבת של ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש ויש לדקדק מהא דלא"ש אם חל ז' בשבת ערב הרגל אסור לגלח וכמש"כ התוס' לעיל וה"נ ל"ש ויש לחלק ובהג"א כתב בשם ראבי' דאפילו חל ח' או ט' בערב הרגל לא שרי אלא סמוך לערב ומהא דמדמי בירושלמי יום ח' ליום שלשים ויליף מינה דיום שלשים מקצת היום ככולו משמע דשרי תיכף בבקר כמו ביום שלשים אלא די"ל דלמאי דמסיק דמשמיני לא התירו אלא מפני כבוד הרגל א"כ י"ל דלא הותר אלא סמוך לערב ועיין בזה בטור וב"י בא"ח ובי"ד ובדברי האחרונים ז"ל:

שם גמרא קברו ברגל עולה למנין ל' או אין עולה למנין ז' לא קמיבעי לי' כו' נראה דהא דלא קמיבעי לי' אלא בקברו ברגל אבל ב' ימים קודם לרגל וכש"כ ג' ימים קודם לרגל לא קמיבעי לי' ופשיטא לי' דוודאי רגל עולה למנין שלשים היינו משום דכל שהתחיל למנות שלשים קודם לרגל ודאי תו אין הרגל מפסיקן כיון דנהגא מצות ל' ברגל כי קמיבעי לי' בקברו ברגל כיון דלא חלה עליו אבילות כלל אימא מדאבילות ז' לא חייל עליו ומונה אחר הרגל ה"נ שלשים לא יתחיל למנות אלא אחר הרגל דלא מצינו שיהי' מנין שלשים קודם למנין ז' או דילמא ז' הוא דאין הרגל עולה כיון דלא נהיג מצות ז' ברגל אבל שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל שפיר עולין לו וקפשיט לי' אינו עולה אע"ג דנהיג מצות ל' ברגל ולשיטת הרמב"ן ז"ל נוהג בו משום אבל אפ"ה אינו עולה מהאי טעמא דלא מצינו מצות שלשים קודמין למצות שבעה ובהכי א"ש הא דקאמר למצות ז' לא קמיבעי לי' ומאי קמ"ל בזה הא מתני' היא וכמש"כ התוס' ז"ל אלא דקאמר הכי ליתן טעם לחלק בין שבעה לשלשים כדי שלא יקשה לומר דמנין שלשים יוקדם למנין ז' ועיין ריטב"א ז"ל. והנה בהא דקאמר הש"ס דנהגא מצות שלשים ברגל נחלקו בזה הראשונים כמבואר בטור ז' דעת הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ובתה"א דכל דיני שלשים נוהגים ברגל משום דרוב דיני שלשים נאסרים בלא"ה מטעם רגל כמו לגהץ ולספר מש"ה אפילו אם יאסר בשאר דברים המותרים מחמת הרגל מפני האבל אין זו אבילות מפורסמת ועוד דכל מצות ל' בשב ואל תעשה הוא ואין לזה פירסום ולא ניחא לי' לפרש דאמקצת דיני ל' האסורים מחמת הרגל קאי דהא מקצת דיני שבעה נמי נוהג כמו לכבס כסותו במים ורבים מתעסקים בו לנחמו ודעת הרא"ש ז"ל דלא נאסר אלא בדברים שאסור מחמת הרגל וגם בזה לא מטעם אבילות נאסר משום דדברים של פרהסיא הם אלא דממילא נאסר ברוב דיני שלשים מחמת הרגל מש"ה עולין למנין שלשים ויש לדקדק לדעת הרא"ש ז"ל היכא דמותר לגלח מחמת הרגל כגון דיצא מבית האסורים אטו בזה לא יעלה לו למנין שלשים כיון דאין נוהג מצות ל' ויותר קשה לי דהא בנקבר ששה ימים קודם הרגל מותר לגלח מחמת הרגל משום דאנוס הי' קודם הרגל ואם נאמר דמחמת אבל לא נאסר א"כ אמאי אסור לגלח ברגל כדאמרינן לעיל לרבנן בקברו ז' קודם לרגל וה"ה לא"ש בו' ימים לפני הרגל אלא ודאי חיילי כל דיני ל' אפילו אם הוא מותר מחמת הרגל מ"מ אסור הוא מחמת האבל ומזה נראה דהא דאמרינן דנהגא מצות שלשים ברגל הוא כפשוטו דאין הרגל מבטל דין ל' כלל כיון דכל דיניו הוא בשב ואל תעשה ואין נוגעין כ"כ לשמחת הרגל אלא דלפ"ז צ"ע שיטת הראב"ד ז"ל שפי' הא דאמרינן לעיל אי אבילות דמעיקרא כו' ואי אבילות דהשתא כו' היינו לענין דין ל' וא"כ היאך קאמר הש"ס דאבילות דהשתא אתי רגל ודחי לי' ולפי הנ"ל אין דין שלשים נדחה בפני הרגל כלל וכמו שהוכחתי והי' בדעתי לומר דאפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין נוהג אבילות ברגל כלל אפילו דברים שבצינעא מודה לענין דין שלשים דנוהג ברגל והיינו דחילק בין חתן לרגל דברגל עולין לימי שלשים ובחתן אין עולין והיינו משום דברגל נוהג מצות שלשים ובחתן אינו נוהג מצות ל' ומש"ה אין עולין לו אבל אחרי העיון בדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגם דין ל' אינו נוהג ברגל וז"ל בפ"י מה' אבל הלכה ח' הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהן כל דברי אבילות ומונה ל' מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים בכל גזירות ל' עכ"ל מזה משמע דבשאר השלשים נוהג כל דין ל' אבל לא ברגל וכן משמע מלשונו ז"ל שכתב ולא חל עליו אבילות כלל והשתא ע"כ צריך לפרש אליבי' דנהגא מצות שלשים ברגל היינו מחמת הרגל ולא מחמת אבילות וא"כ קשיא לדידי' בקברו בששי ערב הרגל אמאי לא יגלח במועד דהא ליכא איסורא לא מחמת אבל ולא מחמת הרגל ומהא דחתן גופא נראה לדברי הרמב"ם ז"ל דברגל לא חל עליו אבל גם לענין מצות שלשים דהא לענין דברים שבצינעא רגל עדיף מחתן דבחתן נוהג דברים שבצינעא וברגל אינו נוהג כלל ואיך אפשר לומר דלענין מצות שלשים חתן עדיף מרגל אלא ודאי גם שלשים לא נהגא ברגל וקשיא כנ"ל. והנה באמת יש נוסחא ישנה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' י"ט דאבל שחל שביעי שלו בי"ט מותר לגלח ועיין בכ"מ בשם מהרי"ק ז"ל שהביא בשם ספר בית מועד ליישב דבריו ז"ל כנ"ל ומהרי"ק ז"ל כתב לי' לרבינו משה לומר כן דהוא נגד הש"ס והה"מ כתב להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אבל שכ' בחל ששי ערב הרגל כו' ואינו מותר לרחוץ ולסוך עד שיכנס י"ט ולאחר י"ט משלים שלשים מיום המיתה ואסור בהן בכל חמשה דברים ובכלל החמשה דברים הוא התספורת ולא הבנתי הוכחה זו דאסור בכל חמשה דברים אלאחר י"ט קאי ובאמת ד' הנוסחא הישנה היו נכונים בטעמן לולי דברי הש"ס לעיל בסוגיא דהכהן והאבל דלא אמרה כן וכן יקשה על דברי הרא"ש ז"ל במה שכ' ליישב מה ששמיני עצרת אינו מבטלת גזירת שלשים לגמרי כיון דרגל בפ"ע הוא וכ' משום דלא נהיג מצות שלשים כלל אע"ג דגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר ומכאן כ' הטור ז"ל בדעתו דבאמת מותר בדברים שמותרים מחמת הרגל כגון ללבוש בגדים מגוהצים והשתא אמאי נאסר בגיהוץ ותספורת מחמת המועד הא אנוס היא כיון דקבר את מתו קודם הרגל ולולי דברי הטור ז"ל הי' נראה לומר בדברי הרא"ש ז"ל שהוא מסכים לדעת הרמב"ן ז"ל ומש"כ דמטעם אבילות לא נאסר היינו דאי לאו דרוב דברים אסורין מחמת הרגל לא היו אסורין מחמת אבל ולא נאסרו מחמת אבל אלא משום דרוב דברים אסורין בלא"ה משום רגל ומש"ה נאסרו בכולן משום אבל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל אלא דגם על דבריו ז"ל יש לדקדק דהא בנקבר קודם הרגל אין שום דבר שיאסר מחמת הרגל כיון דאנוס הוא וא"כ אמאי אסרוהו משום אבל ע"כ הנכון בזה כמש"כ לעיל דדין שלשים אין נדחה מפני הרגל אלא דיקשה לפ"ז קושיית הרא"ש ז"ל אמאי לא יבטל שמיני גזירת ל' לגמרי ונראה ליישב דנהי דרגל בפ"ע הוא מ"מ לא עדיף הוא מרגל שלפניו היינו סוכות וכיון דגזירת שלשים לא נדחה מפני סוכות תו לא נדחית גם מפני שמיני של חג כיון דלא נתחדש עליו דבר דשמחת הרגל הי' עליו גם בסוכות וימות החול לא הפסיקו בינתיים ולקמן יבואר עוד אי"ה אבל בדעת הרמב"ם ז"ל עדיין אני נבוך דקשה לומר דלענין דברים שבצינעא רגל עדיף ולענין מצות שלשים חתן עדיף אם לא שנאמר דעיקר שמחת חתן הם דיני שלשים כמו לשמוח עם ריעיו ולהסתפר ולגהץ כמש"נ מלך ביפיו כו' וכמש"כ הרמב"ן ז"ל ומש"ה לא נאסר בהם ואין עולין למנין ל' והיכא דנוהג תחילה ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה יש להסתפק אי עולין לו ז' ימי המשתה למנין ל' או לא כיון דלא נהיג בהו מצות שלשים ולא מצאתי דין זה כעת מבואר בפוסקים ומהא דאין ימי המשתה מבטלין גזירת ל' לגמרי ג"כ קצת ראי' דרגל עדיף וכדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בט"ז בסי' שצ"ט מש"כ שם בשם תשובות מ"ב היכא דאירעו לו שמחת חתן עם שמחת הרגל יחד ומה שהשיג עליו ודו"ק ועיין בתה"א להרמב"ן ז"ל שהק' ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל דשמיני יבטל גזירת ל' ותי' כמש"כ הרא"ש ז"ל וצריך לפרש דבריו ז"ל כמש"כ לעיל ועיין בט"ז סי' הנ"ל ובלח"מ ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף