קרן אורה/מועד קטן/ח/א

קרן אורה מועד קטן ח א

דף ח' ע"א

תוס' ד"ה דהא עצים ואבנים כו' וא"כ צריך לומר דרבי נמי מודה לר"י מד' ז"ל משמע ג"כ דהחילוק בין טומאה דגופי' לטומאה דלאו דגופי' היינו הך סברא דחידוש הוא וכיון דאמר הש"ס דרבי נמי הוי מחלק כן אי לאו קרא דוביום מזה משמע דרבי נמי מודה לר"י בזה ולקמן יבואר עוד בזה:

תוס' בד"ה נפק"ל מכנגע כו' והקשו ז"ל דהא רבא אמר לעיל אליבא דר"י דחידוש הוא ולא גמרינן מיני' ולפי' שפירשנו דלר"י לטעמי' כו' א"כ הוי החידוש דווקא לענין ופינו עכ"ל ולפ"מ שכתבתי דבחידוש הוא מטומאת בית עצמו צ"ל כתירוצם השני דלענין ראי' דמצינו במקום אחר (לא שייך פירכא דחידוש הוא וכ"כ הריטב"א ז"ל להאי תירוצא והשתא רבא לטעמי' ואביי לטעמי' רבא סבירא לי' אליבא דר"י ופירכא דחידוש הוא ולא סבירא לי' לחלק בין טומאה דגופי' כו' וא"כ לענין ראי') לא שייך פירכי' דחידוש הוא ושפיר מצינן למילף מבית לענין זה אבל אביי ס"ל אליבא דר"י פירכא דטומאה דלאו דגופא קיל א"כ פירכא זו שייך נמי לענין ראי' ולהכי קאמר דלא מצינו למילף מבית אלא דאכתי יקשה הא רבי ס"ל אפי' אליבא דרבא לחלק בין טומאה דגופי' רבא ס"ל אליבא דר"י דחידוש הוא ולא ס"ל לחלק בין טומאה דגופי' כו' וא"כ לענין ראי' לא שייך פירכא דחידוש הוא וכ"כ הריטב"א ז"ל להאי תירוצא והשתא רבא לטעמי' ואביי לטעמי' רבא ס"ל אליבא דר"י פירכא דחידוש הוא ולא ס"ל לחלק בין טומאה דגופי' כו' וא"כ היכי יליף מביום הא אצטריך לביום ולא בלילה דליכא למילף אליבי' מבית וי"ל דאליבא דרבי באמת ילפינן מוי"ו יתירא ואליבא דר"י הוא דקאמר רבא דכולה קרא יתירא הוא ואי קשיא לי הא קשיא לי למאי דפרישית וכן משמע לשיטת התוס' למאי דמפרשי לבסוף משמעות דורשין א"ב דר"י דריש תרוייהו ורבי לא דריש אלא ופינו ע"כ ס"ל לרבי דאין לחלק בין טומאה דגופא לטומאה דלאו דגופא א"כ איך כתבו התוס' דלרבי אצטריך קרא דוביום לביום ולא בלילה הא למה לי קרא אמאי לא נילף מכנגע כו' דהא אליבי' דרבי ליכא למיפרך ה"מ טומאה דלאו דגופי' ונראה דלזה כוונו התוס' בדבריהם ז"ל שכתבו ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דאין הבנה לדברים אלו כמו שתמה המהרש"א ז"ל ע"ד אבל נראה שיש חסרון בדבריהם והשתא חזרו בהם ממה שכ' בתחילה דלרבי איצטריך לביום ולא בלילה ומפני קושיא הנ"ל חזרו בהם וכתבו דלרבי באמת נמי דרשינן לדבר מצוה אע"ג דלא איצטריך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והכי קאמר רבי אין צריך אם ממתינן לו לדבר הרשות כו' ומהא לחוד שמעינן הכל ודו"ק היטב:

שם בא"ד ומיהו תימא היאך נוכל ליישב כו' מדב' ז"ל משמע דהא דקאמר הש"ס התם דלמאן דמקיש רבים לנגעים אפילו גמר דין אין דנין בלילה היינו משום דבנגעים נמי איכא גמר דין ותחילת דין ומש"ה הקשו בשלמא אי ילפינן מביום הראות בו יש לאוקמי בגמ"ד היינו כשהוא מטמאו אבל כנגע נראה לי בבית מיירי בתחילת דין ולא זכיתי להבין ד' ז"ל מה ענין תחילת דין וגמר דין בנגעים הלא יש בתחילת ראייתו ג"כ גמ"ד כגון אם רואה בו סימני טומאה או אם יטהרנו ועוד דא"כ אמאי לא קאמר אביי דאצטריך ביום הראות לגמ"ד אלא ודאי בנגעים ליכא תחילה וגמר ועיין רש"י ז"ל שם שפי' דדייק מדקאמר מה נגעים ביום אף ריבים ביום וכל ריבים במשמע אפילו גמ"ד:

שם בא"ד משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא עיין מהרש"א ול"נ כוונת ד' ז"ל דהכי ילפי מבשר בחלב כי היכא דהתם אין החידוש באיסור דהאי לחודי' כמש"כ ז"ל וכדקאמר הש"ס התם אלא החידוש הוא בהיתר דאי תרו לי' כולי יומא מותר ואפ"ה לא ילפינן מינה חומרא לטעם כעיקר בשאר איסורין ה"נ הכא דהחידוש הוא בחומרא לא מצינן למילף מינה הקולא שבו ומש"כ משמע כשהאיסור חידוש קאי אסוגיא דהכא וכמו דהתם שההיתר חידוש לא ילפינן גם החומר שבו כמו כן הכא שהאיסור חידוש לא ילפינן מיני' להקל שבו וכן כתבו להדיא בסנהדרין לענין עדים זוממים ודברי מהרש"א ז"ל לא הבנתי מש"כ לפרש דהקולא הוא למילף בכל איסורין דאי תרו לי' כולי' יומא מותר והוא פלאי דא"כ למאי דבעי הש"ס למימר דילפינן לטעם כעיקר מבשר בחלב אטו נילף מינה נמי לאי תרו לי' כולא יומא ועוד דהא מסיק התוס' לא הוי איסור חידוש אלא היתר דאי תרו לי' הוי חידושא והדבר ברור כמש"כ אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהכא א"ש כיון דהאיסור חידוש הוא אין לנו למילף לא החומר שבו ולא הקל שבו וכן בבב"ח האיסור חידוש וליכא למילף מינה כלל אבל לענין עדים זוממים דפסול המוזמים לאו חידוש הוא אלא החידוש הוא במזימין לפי מה שכ' התוס' שם בסנהדרין קשה הדבר לומר דמש"ה ניקל גם במוזמין:

שם במשנה מפני ששמחה הוא לו פירש"י שקוברין בקברי אבותיו כו' מדבריו ז"ל משמע דזה הוא השמחה שקוברין בקברי אבותיו והוא דלא כדמסיק בגמרא אימא ששמחת הרגל עליו ופירש"י ז"ל הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ופירוש הר"ן ז"ל ניחא יותר שפי' הא דאמרינן ששמחת הרגל עליו היינו דברגל אינו מחויב להתאבל ולקרוע על ליקוט עצמות ולית לי' צער אלא דהוא ז"ל כתב במתני' דאיכא שמחה בליקוט משום שמכבד אביו ואמו וא"כ לא הי' צריך אביי להגיה המשנה אימא מפני ששמחת הרגל עליו אלא הוי לי' לשנויי רגל שאני ואין צריך להתאבל לכ"ע אלא דפליגי בליקוט עצמו' לר"מ שמחה הוא לו מפני הכבוד ולר"י אבל הוא לו כשרואה אותן ומדברי הירושלמי נראה נמי דמפרש כפשטי' דשמחה הוא לו למחר שינוח מן הדין והוי דומיא דסוד לקמן אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן:

שם גמרא אמר ר"ח אפילו צרורין לו בסדינו פירש"י ז"ל דקאי ארישא דכל זמן שלא נקברו הרי זה מתאבל עליהם והתוס' פירשו דקאי אסיפא אפילו צרורין לו בסדינו אין צריך להתאבל אלא יום הליקוט אבל לערב אינו מתאבל עליהם. והנה מברייתא דאבל רבתי שהביא הרא"ש ז"ל יום ליקוט אינו אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשיכה ר"ש אומר הי' עומד ומלקט באותו היום וחשכה לו מותר למחר מזה נראה דעיקר האבילות הוא בשעת ליקוט לחוד דאל"כ אפילו חשכה לו אמאי מותר למחר הא עדיין לא נקבר ודוחק לומר דהא דקאמר וחשכה לו היינו בליקוט וקבורה והנה הרא"ש ז"ל כתב בשם מהר"מ פ' ואלו מגלחין דקודם קבורה נוהג כל דין אנינות ואחר קבורה הוא מתאבל עד הערב והרא"ש ז"ל השיג עליו ודעתו דאחר ליקוט מיד חל עליו אבילות. ונראה דמהר"מ ז"ל מפרש כפירש"י ז"ל דכל זמן שלא נקברו חייב להתאבל עליהם ומפרש דהא דתניא דמתאבל כל היום לבד היינו לאחר קבורה אבל כ"ז שלא נקבר הרי זה נוהג אנינות והרא"ש ז"ל לטעמי' דמפרש הא דאפילו צרורין כו' אסיפא ומוכח דהאבילות הוא בשעת ליקוט לחוד ואין כאן אנינות כלל ותמי' לי על רבינו ירוחם ז"ל שכתב דיש לסמוך על הר"מ ז"ל דתלמיד הוא החולק עליו במספק והרי הוא ז"ל מפרש ג"כ להא דר"ח אסיפא וא"כ מוכרח כדברי הרא"ש ז"ל אבל נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' בירושלמי דמכילתין דאיתא התם המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט א"ר אחא הדד"ת בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט א"ל ר' יוסי אפילו תימא דארון של עץ אין בו משום ליקוט איזהו ליקוט מעבירן באפר קשין ממקום למקום חגי בשם ר' זעירא אמר ליקוטי עצמות כמשמען ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם כן הוא הנוסחא הנכונה וכן מבואר בק"ע שם משמע דפליגי בזה דלר' אחא ור"י כ"ז שלא נקברו אלא מונחים בארון של עץ או באפר גסין יש בו משום ליקוט ומתאבל עליהם וחגי אמר דא"צ להתאבל אלא בשעת ליקוט כמשמעו והיינו דאמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו אינו צריך להתאבל יותר מאותו היום של ליקוט. ובזה יש להעיר על ד' הרמב"ם ז"ל שכ' דאסור לפנות המת מקבר לקבר במועד ולפי הנ"ל דאין צריך להתאבל אם מעבירו בארון ממקום למקום א"כ מנ"ל דאסור במועד דילמא דווקא ליקוט עצמות אסר ר"י משום דאבל הוא לו היינו דחייב להתאבל עליו אבל לא במעבירו ממקום למקום בארונו וי"ל דהא גם לר"י אינו מתאבל במועד וכמש"כ לעיל אלא האבל הוא מחמת שנזכר במיתת אביו וזה שייך גם בהעברה ממקום למקום בארונו וק"ל. ואיתא עוד התם ר' מנא הורי לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא ושלא להיטמאות כר' יוסי ועיין מה שפי' הק"ע בזה ול"נ לפרש לקרוע להתאבל כר' אחא אם מוליכו בארון של עץ וה"א דיטמא לו ג"כ לזה הורה לו לענין טומאה כר"י וכיון דאין אבילות ודאי אין מטמא לו ע"כ הורו בשניהם לחומרא ודו"ק. ויש להביא ראי' לדעת הרא"ש ז"ל דאין אנינות בליקוט עצמות מהא דתנא בא"ר המלקט עצמות והמשמר עצמות כו' פטור מן הק"ש ומן התפלה ואם רצה להחמיר ע"ע אינו רשאי מפני כבוד עצמות ומשמע דהפטור הוא משום עוסק במצוה דומיא דמשמר ולדברי מהר"מ ז"ל בלא"ה פטור משום אנינות אלא דאין ראי' דהא ת"ק מיירי בכל אדם אפי' אינן קרוביו וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף