אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/ח

יום חמישי יח שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף ח

אין מערבין שמחה בשמחה ואין עושין מצוות חבילות חבילות

טעם התוספות שאין מערבין שמחה בשמחה כשם שאין עושין מצוות חבילות

במשנה במועד קטן (ח:) תנן: אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו. ובגמרא: וכי שמחה היא לו מאי הוי. אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ועוד איתא בגמרא כמה טעמים בדין זה.

ובהמשך הסוגיא (ט.) אמרינן: ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן, דכתיב (מלכים א' ח סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר עד החג [- כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכתן כל כך. תוספות (ד"ה איבעי ליה למינטר)], ומיעבד שבעה להכא ולהכא. ודוחה הגמרא טענה זו, ומסקנתה: אלא מדמייתר קרא, מכדי כתיב 'ארבעה עשר יום', 'שבעת ימים ושבעת ימים' למה לי, שמע מינה הני לחוד והני לחוד.

ועל עיקר המבואר בגמרא שאין מערבין שמחה בשמחה, כתבו התוספות (ח: ד"ה לפי) שהוא מגזירת הכתוב כדרשת הגמרא מקרא דשלמה. ועוד הביאו התוספות דבירושלמי דריש לה מדכתיב (בראשית כט כז) "מלא שבוע זאת", והיינו שיקח יעקב את רחל רק אחר שבעת ימי המשתה של לאה כדי לא לערב שמחה בשמחה. והוסיפו התוספות טעם לדבר: וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצוות חבילות חבילות, דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה.

טעם רש"י הרשב"ם ותוספות ש'חבילות חבילות' טעמו משום שנראה כמשאוי

ומקור דין זה ש'אין עושין מצוות חבילות חבילות' הוא בברייתא המובאת בגמרא בסוטה (ח.): אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת - לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

אמנם רש"י שם (ד"ה חבילות) ביאר הטעם שאין עושין מצוות חבילות חבילות: שנראה כפי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו. ולכאורה טעם זה אינו שייך לגבי אין מערבין שמחה בשמחה. וגם התוספות שם (ד"ה והא) דרכו בדרך זו, ותמהו על סוגיית הגמרא שם המקשה מדין זה על המתבאר שם מתוך הסוגיא שיתכן אופן שישקו שתי סוטות כאחת, ותמהו התוספות שהרי נידון הגמרא נוגע ללימודי התנאים מהפסוקים, והנפק"מ היא בין דרשותיהם, ומה שייך להקשות על זה מדין 'אין עושין מצוות חבילות' שאינו אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא. [וכ"כ הרשב"ם בפסחים (קב:)].

ואכן החתם סופר בחידושיו (מו"ק שם ומקורו בחידושי סוגיות, ירושלים תרנא, סוגיית אין משקין ב' סוטות ה: ד"ה והא) תמה על דבריהם בסוטה כיצד החליטו שאין דין זה אלא מדרבנן, היפך דבריהם במועד קטן שפירשו טעם הדין דאין מערבין שמחה בשמחה מטעם זה - ודין 'אין מערבין' הלא דאורייתא הוא כדילפינן מקרא דשלמה, ובירושלמי מקרא ד'מלא שבוע זאת'.

ורבי שלמה אהרן ורטהיימר זצ"ל בהערתו על החתם סופר שם העיר, שלכאורה אין הכרח מדברי התוספות בסוגיין שהם סוברים שדין 'אין עושין מצוות חבילות' הוא מדאורייתא. אלא כוונתם שכשם שמצינו שאמרו חכמים 'אין עושין מצוות חבילות' מטעם זה שיפנה לבו למצוה שעוסק בה, כן יש ליתן טעם על גזירת הכתוב שאין מערבין שמחה בשמחה. ואין להקשות דנלמד לכל המצוות שאין לעשותן חבילות חבילות כדרך שאמרה תורה שאין מערבין שמחה בשמחה. כי יתכן שדוקא בשמחה הקפידה התורה שלא יערב שמחה אחת בחברתה, משא"כ בשאר מצות. והוסיף שם, שכן מוכח מדברי התוספות, שאל"כ כיצד זה תלו תניא בדלא תניא, שהרי מקור מן התורה לא נמצא אלא לדין 'אין מערבין שמחה בשמחה', וכיצד אמרו שטעם דין זה כדין 'אין עושין מצוות חבילות', בשעה שעיקר הדין הכתוב בתורה הוא דוקא דין 'אין מערבין שמחה בשמחה'.

ואמנם המצפה איתן (סוטה שם) כתב ליישב קושיית התוספות בסוטה, על פי דבריהם במועד קטן, דמאחר שמבואר בתוספות שדין אין עושין מצות חבילות הוא כדי שיהיה ליבו פנוי לקיום המצוה, וכתבו התוספות שדין אין מערבין שמחה בשמחה הוא מאותו הטעם. אם כן עד כמה שמבואר בסוגיין שדין אין מערבין מדאורייתא, אם כן הוא הדין דין אין עושין מצוות חבילות הוא מדאורייתא ולא קשה קושיית התוספות. ומבואר לכאורה מדבריו שאכן למדים דין אין עושין מצוות חבילות שבכל המצוות מדין אין מערבין שמחה בשמחה.

קושיית הארעא דרבנן בסתירת דברי התוספות ויישוב היד דוד

ובספר ארעא דרבנן (סוס"י ב) הקשה על עיקר הטעם שכתבו התוספות שסתרו בזה משנתם, שהרי בסוטה כתבו בטעם דין 'אין עושין מצוות חבילות' שהוא משום שבכך נראה כאילו המצוות עליו כמשא, ואילו בסוגיין כתבו שטעם 'אין מערבין שמחה בשמחה' הוא כטעם 'אין עושין מצוות' כדי שיהיה ליבו פנוי לשמחה, הרי שגם הטעם שאין עושין מצוות חבילות הוא כדי שיהיה ליבו פנוי לקיום המצווה.

וביד דוד (מו"ק ח:) ביאר כוונת התוספות באופן שתסור קושיית הארעא דרבנן, שכך שיעור דבריהם; דלעת הבבלי שלומדים דין זה מקרא דשלמה אם כן גזירת הכתוב היא ואין צריך לחפש אחרי טעם בה, משא"כ לדעת הירושלמי שמקור הדין הוא מהנהגת לבן, לולי שהיה טעם לדבר לא היינו למדים דין זה מלבן, ולדעת הירושלמי צ"ל שטעם הדין הוא כדי שיהיה ליבו פנוי לשמחה האחת. ולפי זה מה שכתבו התוספות שהטעם שאין עושין מצוות חבילות הוא משום שיהיה ליבו פנוי, היינו רק לדעת הירושלמי, שבכך יהיה טעם להנהגת לבן ונוכל ללמוד ממנו עיקר הדין. משא"כ לדידן שלומדים דין 'אין מערבין' מגזירת הכתוב, אפשר לפרש דין 'אין עושין מצוות חבילות' כפשוטו, וכמו שכתבו התוספות שם, שהוא משום שנראה עליו כמשא.

ולפי דבריו סרה גם קושיית החתם סופר, כי באמת לדידן שני דינים הם ואין למדים זה מזה, ודין 'אין מערבין' דאורייתא, ודין 'אין עושין מצוות חבילות' - דרבנן. וכל דברי התוספות לדעת הירושלמי, ולדידיה אפשר באמת שגם דין 'אין עושין מצוות חבילות' הוא דאורייתא ומקורו מדין 'אין מערבין שמחה בשמחה'.

ביאור החתם סופר ששני הטעמים תלויים בהו"א ובמסקנא בגמרא בסוטה

והנה הגמרא בסוטה שם הקשתה מכח דין זה ש'אין עושין מצוות חבילות חבילות' ומשום כך אין משקין שתי סוטות כאחת, על הדין המובא שם כתלוי במחלוקת תנאים אם משקין שתי סוטות כאחת, כשהשניה רותתת מאימת המים. ויישבה הגמרא: לא קשיא, כאן בכהן אחד, כאן בשני כהנים. דהיינו, שהמבואר בגמרא שלחד מאן דאמר משקין שתי סוטות כאחת באופנים מסויימים, היינו דוקא בשני כהנים, אבל בכהן אחת לעולם אסור - שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

ולכאורה כשנבוא לדון מסברא בטעם החילוק בין כהן אחד לשני כהנים, לא נמצאנו מכוון אלא לטעם התוספות במועד קטן, שכיון שכל טעם האיסור הוא כדי שיהיה לבו פנוי לכל מצוה לחוד, ממילא כששני כהנים משקים אין חשש זה קיים. משא"כ לטעם רש"י ותוספות בסוטה שהוא משום דמיחזי כמשא, לכאורה אין טעם לחלק בין כהן אחד לשני כהנים, כי סוף סוף עשיית שני ההשקאות יחד יש בה משום 'מיחזי כמשא'.

על פי זה ביאר החתם סופר, שלא אמרו רש"י ותוספות בסוטה את טעמם אלא רק בהו"א בגמרא שם שאין חילוק בין כהן אחד לשני כהנים. אך באמת לפי מסקנת הגמרא שיש חילוק בין כהן אחד לשני כהנים, אין טעם הדין כמבואר בדבריהם שם אלא כדברי התוספות במועד קטן - כדי שיהיה ליבו פנוי לעסוק בכל מצוה לחוד. ולפי מסקנת הגמרא דסוטה ביארו התוספות גם את טעם הדין ש'אין מערבין שמחה בשמחה', כדי שיהיה ליבו פנוי לכל שמחה לחוד.

הוכחת הגזע ישי שאין עושין מצוות חבילות אף כשאחת דאורייתא והשניה דרבנן

והנה דנו הספרים האם מותר לעשות שני מצוות כאחד, כשמצוה אחת דאורייתא וחברתה - דרבנן, או שגם בכהאי גוונא אמרינן 'אין עושין מצוות חבילות חבילות'. ובספר גזע ישי (אות לד) כתב להוכיח שגם בכה"ג אין לעשותן כאחת, ממה שכתבו התוספות בסוגיין שדין אין נושאין נשים במועד המבואר בגמרא שהוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה, יש ליתן לו טעם מדין אין עושין מצוות חבילות חבילות. והרי בסוגיין שמחת יום טוב דאורייתא דכתיב 'ושמחת בחגך' ואילו שמחת נישואין אינה אלא מצוה דרבנן, ואפילו הכי כתבו התוספות טעם הדבר משום דאין עושין מצוות חבילות חבילות. וכן מסברא, לפי מה שכתבו התוספות שהוא כדי שיהיה ליבו פנוי לכל מצוה בפנ"ע, אם כן פשוט שה"ה כשאחת המצוות דרבנן, שהרי פונה לבו מהמצוה דאורייתא מחמת המצוה דמדרבנן. וה"ה לטעם שכתבו רש"י ותוספות בסוטה שהוא משום שנראה שהיא עליו כמשאוי, אין נראה לחלק בין אופן ששני המצוות דאורייתא, לאופן שאחת דאורייתא ואחת דרבנן.

והשדי חמד (פאת השדה מערכת הא' כללים אות צה) תמה על ראייתו מדברי התוספות שהרי אין כוונת התוספות שדין 'אין מערבין שמחה בשמחה' הוא מחמת ש'אין עושין מצוות חבילות חבילות', אלא כל כוונתם שכשם שאין עושין מצוות חבילות חבילות כדי שיהיה לבו פנוי, כך גם יש לומר בטעם הגזירת הכתוב שאין מערבין שמחה בשמחה. וממילא אין ללמוד מדברי התוספות שכשם שדין אין מערבין הוא אף באופן זה, כך גם דין אין עושין.

יתירה מזאת, מעורר השדי חמד, שאם אכן באופן זה יש משום 'אין עושין מצוות חבילות', מדוע הוצרכה הגמרא להביא טעם חדש לדין אין נושאין נשים במועד, ולא פירשה הטעם משום ש'אין עושין מצוות חבילות' - אלא מוכח שאין בשמחה משום 'אין עושין מצוות חבילות', ולכן הוצרכה הגמרא לטעם חדש ש'אין מערבין שמחה בשמחה', וממילא אין הכרח שבשתי מצות אחת דאורייתא ואחת דרבנן יש בה משום חבילות חבילות. [אמנם לפי דברי הגרש"א ורטהימר המוזכרים לעיל הרי נמצא להפך, שטעם 'אין מערבין' הוא טעם עדיף על 'חבילות חבילות' שכן הוא מדאורייתא, ורק בשאר מצוות שאין ללומדם משמחה אומרים עכ"פ לטעם זה, כיון שאי אפשר לומר בהם דין 'אין מערבין'.

אמנם כדברי הגזע ישי כן מבואר לכאורה גם בדגול מרבבה (או"ח סימן רמט) שכתב שכיון שכל סעודת אירוסין אסורה בחול המועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, ופירשו התוספות טעם הדין דדמיא לאין עושין מצוות חבילות חבילות, לכן נראה שדוקא שמחה של מצוה אין מערבין בשמחה של מצוה אחרת, אבל במקום שאחת השמחות שמחת הרשות מותר - ולכן מותר לעשות בחול המועד סעודת מרעים. והעיר בספר ברכת הזמן (סימן יג) שמדבריו משמע כדברי הגזע ישי הנ"ל, שלדעת התוספות טעם דין אין מערבין הוא מכח דין אין עושין מצוות חבילות, ולכן הסיק ממה שלא שייך טעם אין עושין מצוות חבילות בסעודת הרשות שהוא הדין שאין שייך בכה"ג דין אין מערבין שמחה בשמחה.

לדעת התוספות נכללים שני דינים שונים בכלל 'אין עושין מצוות חבילות חבילות'

מהלך מקורי בישוב סתירת דברי התוספות, כתב בספר גלי הים (פסחים סימן יב). לדבריו, אין להקשות מטעם התוספות בסוטה לטעמם במועד קטן, כי באמת לדעת התוספות נאמרו שני דינים שונים בדין זה ש'אין עושין מצוות חבילות חבילות'. דהנה הסוגיא בסוטה עוסקת בהשקאת שתי סוטות, וכיון שמשקה כל סוטה בפני עצמה שכן אי אפשר להשקותם בבת אחת, אלא שמעמידם יחד לפני הכהן. וכן לענין הזאת מצורע, באמת מזה עליהם אחד אחר השני, אלא שמעמידם יחד בעזרה. וכן ברציעת אזן עבד אין הכוונה שרוצע אזנם זה על גב זה, אלא שמעמידם יחד אצל המזוזוה. וכיון שיש דין על הסוטה שתהיה לפני הכהן, והמצורע בעזרה, והנרצע אצל המזוזה - ממילא נראה כאילו עושה המצוות חבילות חבילות. ואמנם באופנים אלו אין שייך רק הטעם שנראה כמשא, משא"כ הטעם שיהיה ליבו פנוי לכל מצוה בפני עצמה, אינו שייך כאן - שהרי הוא באמת עושה כל מצוה בפני עצמה.

אמנם מלבד דין זה למדו התוספות שישנו דין נוסף בכלל דין 'אין עושין מצוות חבילות חבילות', ולמדו זאת מסוגיית הגמרא בפסחים (קב:) שם מבואר בגמרא שאין לומר קידוש היום וברכת המזון על כוס אחת, לפי ש'אין עושין מצוות חבילות חבילות'. והנה שתיית הכוס מבואר ברש"י בעירובין (מ:) שאין טעמה אלא משום גנאי לכוס של ברכה שלא יהנה ממנה אדם לאלתר, ומבואר שמעיקר דין כוס של ברכה אין צריך לשתות מהכוס, ונמצא שהשתייה עצמה אינה חלק מהמצוה. ומעתה כשנבוא לדון לאסור עשייה זו מדין 'אין עושין מצוות חבילות', יש לתמוה, שהרי כלל אינו עושה המצוות בבת אחת, ואדרבה היה מקום להדר לעשות כן משום 'ילכו מחיל אל חיל'. ומזה למדו התוספות שע"כ נאמר כאן דין חדש ב'אין עושין מצוות חבילות' שאינו משום מיחזי כמשא, אלא שצריך שיהיה ליבו פנוי למצוה, דהיינו שצריך לייחד הכוס בייחוד לכל ברכה וברכה. ומדין זה למדו התוספות טעם לדין 'אין מערבין שמחה בשמחה' שצריך שיהיה ליבו פנוי לכל שמחה בפני עצמה.