קרן אורה/מועד קטן/ח/ב

קרן אורה מועד קטן ח ב

דף ח' ע"ב

משנה אין חופרין כוכין כו' בפירושא דמתני' איכא תלתא שיטתא כאשר אבאר דברי הרמב"ן ז"ל והרי"ף ז"ל דלאחר המועד קאמר וכפירש"י ז"ל אבל לצורך המת במועד וודאי מותר בק"ו מי"ט שני דשרי למיגז לי' גלימא ואסא אבל מחנכין אותן משום דצרכי רבים הם ונהי דתחילתן אסור אם אין צורך להם במועד אבל לתקנן מותר כמו החטיטה בבורות. והתוס' ז"ל כ' בשם יש מפרשים דלצורך המועד קאמר דומיא דמחנכין דאיירי לאחר מיתה דמחיים אין רגילין לשנותו. וכתבו התוס' דאין זו מוכרח דמחנכין ג"כ יש לפרש לאחר המועד והוא עושה לצרכו או לצורך אחר והראב"ד ז"ל לא ניחא לי' בשיטת הרי"ף ז"ל דלאחר המועד אמאי התירו חינוך ע"כ פי' ג"כ דלצורך המועד מיירי ולא תיקשי מי"ט שני דשרי למיגז לי' גלימא משום דהתם א"א בלא"ה אבל לקוברו אפשר בנברכת וכמש"כ הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל כתבו דאפשר למצוא הרבה כוכים שנחפרו מעי"ט והר"ן ז"ל כתב עוד פי' אחר דמיירי לצורך המועד אבל קודם שימות המת כמו בירושלים דהיו בה ב' רבוא מ"מ כיון דעדיין אין מת אסור לחפור ולפי' הזה ניחא יותר הא די"ט שני ולשון הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"ח מה' י"ט אפשר לפרש דלאו אדינא דחינוך הקשה למה התירו לחנך אלא כוונתו כמש"כ התוס' דלמה יתקנו אותו תחילה כיון דאין צריך בו אבל ברא"ש וברמב"ן ז"ל מבואר בכוונת הראב"ד ז"ל דאהתירא דחינוך קמתמה ע"ש:

שם ועושין נברכת כו' עיין בזה בדברי הה"מ שהביא דברי הראשונים ז"ל בפי' נברכת וע' בבעהמ"א ז"ל דנראה דמפרש הא דאין חופרין כוכים כו' היינו לצורך המועד רק שלא במקום המת או דווקא בחפירה ובנין אסור אבל בלא בנין שרי ע"ש:

שם משנה אין נושאין נשים במועד כו' בגמרא אמרינן בזה ד' טעמי' ח"א משום דאין מערבין שמחה בשמחה וילפי' לה מקרא דויעש את החג כו' או מקרא דמלא שבוע זאת שכ' בתורה וח"א מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וישכח לגמרי בשמחת הרגל וכדרב דניאל אמר רב קטינא דיליף מקרא דושמחת בחגך וצ"ל דהוא לא ס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דאל"ה למה לי קרא דבחגך ודרשא גמורה היא וכמש"כ התוס' וכ"ת מנ"ל ממעוטא דבחגך דמניח שמחת הרגל לגמרי דילמא טעמא משום עירוב שמחה בשמחה ז"א דא"כ לא הוי ממעטינן לה מבחגך כיון דאיכא נמי שמחת החג ועיין בר"ן ז"ל וח"א מפני הטורח של הסעודה וח"א מפני ביטול פריה ורביה והני תרי אמוראי בתראי צ"ל דלא ס"ל לא קרא דעירוב שמחה בשמחה ולא קרא דושמחת בחגך ולדידהו ליכא בזה אלא איסורא דרבנן אלא דיש להקשות ע"ז מהא דתניא לקמן בפרק ואלו מגלחין דאין עושין סעודת אירוסין במועד ובשלמא למ"ד מפני הטורח י"ל דסעודת אירוסין ג"כ איכא טירחא אבל למ"ד מפני ביטול פריה ורביה איזה איסור יש בסעודת אירוסין והתוס' ז"ל מספקא להו בסעודת פדיון הבן אי שרי לעשות בחוה"מ משום עירוב שמחה בשמחה וכתבו דקי"ל כרב אשי דיליף מושמחת בחגך ולית לי' כלל איסור דעירוב שמחה בשמחה ואליבי' וודאי ליכא איסורא בסעודת פדיון הבן דלא אסרה תורה אלא נישואין ולפ"ז ג"כ יקשה סעודת אירוסין אמאי אסרוה ולזה אפ"ל דהוא ג"כ בכלל בחגך ולא באשתך אלא דנישואין הם עצמן שמחה הוא לו ומניח שמחת הרגל בשבילן אבל אירוסין בלא סעודה אין כאן שמחה אבל כשעושה סעודה הרי הוא בכלל ולא באשתך וכן מש"כ התוס' וע"י דלא חשיבי שמחה בשמחה אלא סעודת נישואין לבד הוא לד' דהא סעודת אירוסין נמי אסור אלא אירוסין ג"כ בכלל נישואין הוא אבל לר' נפחא דאמר משום ביטול פו"ר ודאי קשה אמאי אסרו סעודת אירוסין וכן לעולא דאמר מפני הטורח וצ"ל אליבי' טעם איסור סעודת אירוסין ג"כ מפני הטורח אטו יאסר אליבי' לעשות סעודת ברית מילה בחוה"מ ע"כ נראה לומר דכל הני אמוראי לא פליגי וכל חד מודה לחבריה אלא דבאו ליישב מה דאמרו במשנה אין נושאין נשים לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין ולמה פרט התנא לכל הני הא מכללא דאין נושאין נשים שמעינן לכולהו אלא ע"כ לאשמעינן דטעמים הרבה איכא בהאי מילתא וכל חד טעמא לחוד והוא דהטעם שאין מערבין שמחה בשמחה או דרשא דרב קטינא לא שייכא אלא בנישואי בתולה דעיקר השמחה בבתולה אמרו וכן מבואר בכמה דוכתי בזוה"ק ובפרט למדרש קראי ודאי ליכא למדרש אלא אבתולה דמה"ת ודאי ליכא שמחה אלא בבתולה כמו שמצינו בקרא מלא שבוע זאת ועל נישואי בתולה אמרי הני תרי טעמי רב יהודה אמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ורבר"ה אמר מפני שמניח שמחת הרגל ותרווייהו מה"ת הם והא דלא קאמר רב יהודה מבחגך יש לומר דס"ל כברייתא דחגיגה דדריש בחגך להא דאין יוצאין ידי שמחה בעופות מי שחגיגה באה מהם כו' ורבה בר רב הונא לא קאמר מפני שאין מערבין שמחה בשמחה י"ל דעדיפא מיני' קאמר דקרא דשלמה הוא דברי קבלה והוא יליף ממקרא מה"ת ומשמע מכאן דחיוב השמחה כל שבעה וכן בזה"ז מצוה לשמוח בבשר ויין כל שבעה דאל"ה מאי אין מערבין שמחה בשמחה איכא בחוה"מ הא כבר קיים מצות השמחה בי"ט הראשון וכן תנן סתמא דמתני' בסוכה וכבר הערתי בזה במס' תענית ומקרא דמלא שבוע זאת לא דריש דהוי לפני הדיבור אי אפשר דדווקא אשני שמחות ממין אחד הקפידה תורה אבל לא מב' מינים מש"ה קאמר מקרא דבחגך ויפלא בעיני לשון הריטב"א ז"ל שכ' למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה לא נאסר אלא ב' מינים אבל ממין אחד מותר ובירושלמי ילפינן לה מקרא דמלא שבוע זאת שהוא ממין אחד וי"ל כיון דבש"ס דילן לא הביאו האי דרשא ש"מ דלא ילפינן מינה אבל הרמב"ם ז"ל כתבה בה' אישות וכמו שיבואר לקמן אי"ה. והשתא כיון דלא שייך טעם מיעוט השמחה רק בנישואי בתולה להכי הוצרך התנא לפרש דנישואי אלמנה ויבום נמי אסור מטעמא אחרינא מפני הטורח ומפני ביטול פו"ר והנה טעם דביטול פו"ר לא שייך ביבום דמסתמא יש לו אשה אחרת ויש לו בנים ושמחה נמי לית בה דעיקר קדושי יבמה מדרבנן היא ואז נתקנו ג"כ ברכת אירוסין בה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בה' יבום ואפילו נפלה לו מן האירוסין אין כאן שמחה כיון דבע"כ היא זקוקה לו ופעמים אינו רוצה בה ואין בה אלא טעם מפני הטורח כיון דתקינו רבנן יבום כעין נישואין איכא בה טירחא אלא אכתי תיקשי אלמנה לענין מאי נקט לה התנא הא מכש"כ דיבום שמעינן לה אלא לאשמעינן דיש עוד טעם בזה מדרבנן משום ביטול פו"ר וא"כ כיון דלא פליגי השתא א"ש הא דאין עושין סעודת אירוסין אפילו למ"ד משום פו"ר כיון דמודה בנישואי בתולה דאין מערבין שמחה בשמחה וגם איכא טירחא דכולהו מודו בה ואפ"ל דאיסור סעודת אירוסין לאו משום שמחה הוא דבאירוסין ליכא שמחה מדמותר לארס אלא לכ"ע הטעם מפני הטורח הוא וע"ז מורה הא דנקט התנא דברייתא לקמן אבל אין עושין סא"ר ולא מייבמין ואמאי נקט יבום לחוד ולא שאר נישואין אבל לפי הנ"ל א"ש דיבום נמי טעמא משום טירחא הוא ובזה א"ש נמי מה שיש לדקדק למ"ד מפני הטורח א"כ נישואין בלא סעודה לישתרו וז"א כדמוכח מברייתא דלקמן דלא התירו אלא אירוסין דליכא שמחה אבל נישואין אסור אפילו בלא סעודה ולפי הנ"ל ניחא דהאי מ"ד מודה דנשואין אסורין משום שמחה היכא דאיכא שמחה מה"ת אלא דבשאר נישואין אסרו מפני הטורח ותו לא חילקו בין נישואין לנשואין וכולהו אסירי אפילו בלא סעודה וראיתי להמ"א ז"ל סי' תקמ"ז שהביא דברי התוס' בכתובות שכ' דנישואין בלא סעודה מותר ומהרש"ל ז"ל תמה ע"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל ליישב דלרב דדריש מקרא דבחגך לא אסירי אלא דווקא בסעודה בבשר ויין ע"ש וקשה לי איך אפ"ל כן הא מוכח מברייתא דלקמן דנישואין לחוד נמי אסור וכמש"כ ויש ליישב כוונתו דמדאורייתא אינו אסור אלא בסעודה אבל מדרבנן אסור אפילו בלא סעודה מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה וס"ל דאין זה אלא מדרבנן לש"ס דילן דיליף מקרא דשלמה דהוי ד"ק ולא יליף מקרא דמלא שבוע זאת אלא דאכתי אינו מיושב דהא משמע מד' התוס' דגם למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה מותר בלא סעודה כמו שמבואר שם מלשונם ז"ל דהכל חד טעמא הוא ועוד ממ"נ אם הסעודה ד"ת אסור לישא בלא סעודה ואכתי תיקשי היכא מסר לה ודברי התוס' צ"ע ואל תשיבני על מה שכתבתי לעיל דליכא שמחה אלא בבתולה מהא דאמרינן בסוטה ושמח את אשתו אשר לקח לרבות אלמנה ויבמה אלמא דאיכא שמחה בהו דז"א דשמחה דהתם לאו שמחה גמורה היא דהא על כל השנה נאמרה כמש"נ נקי יהי' לביתו שנה אחת עוד יש לדקדק על הא דקאמר שמואל לקמן על התירא דאירוסין הטעם שמא יקדמנו אחר ברחמים ולמה לי' האי טעמא הא ליכא שמחה בלא"ה באירוסין לחוד ואי איכא שמחה אלא שמא יקדמנו אחר התירו אכתי איך התירו מפני זה איסור דאורייתא לישא אשה וי"ל דשמואל לטעמי' דאמר משום דאין מערבין כו' וזה לא הוי אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל אלא דאכתי תיקשי לרב דאמר מה"ת הוא תיקשי לי' ברייתא דהתירו לארס לזה י"ל ג"כ כמש"כ לעיל דבלא סעודה ליכא אלא איסורא דרבנן ומזה סיוע לסברת התוס' בכתובות אלא דמוכח ביבמות דליכא שמחה כלל באירוסין לחוד מדהתירוה בט' באב ע"כ נראה דאיצטריך להאי טעמא דאל"ה הוי אסרי רבנן משום סמך נישואין ועיין בתוספתא דפליגי בה תנאי אי מותר לקדש במועד ור' יהודה הוא דמתיר שם משום שמא יקדמנו כו' אלא דאיתא התם דמייבמין בחוה"מ והוא נגד המשנה. העולה מדברינו אלה דאין כאן מחלוקת בין האמוראים וכל חד מודה לחברי' ונתיישב לי בזה דברי הרמב"ם ז"ל בה' י"ט ובה' אישות דלפי הנראה סתרי אהדדי וכמו שעמד ע"ז הלח"מ בפ"ז מה' י"ט ע"ש באורך ולפי הנ"ל ניחא הכל דוודאי כולהו מודו דאין מערבין שמחה בשמחה ורבה בר רב הונא לאוסופי אתי דנישואי בתולה מדאורייתא אסירי ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בה' אישות כ' לקרא דמלא שבוע זאת דמקרא מה"ת הוא מ"מ דרשא דושמחת בחגך עדיפא מדרשא דמלא דלבן הוא דקאמר הכי ואין זה מצווי התורה וכן נראה קצת מדברי הרי"ף ז"ל שלא כתב להא דרבה בר רב הונא ע"ש וזה פשוט דלא מיקרי שמחה אלא מה שמצינו בתורה בהו שמחה כמו בנין בהמ"ק שד' ז"ל ביום חתונתו וביום שמחת לבו וכן בנישואים מצינו כמה פעמים לשון שמחה אבל שבוע הבן וישוע הבן לא מצינו בהו שמחה בתורה ואין בהן איסור ותמה אנכי על הלח"מ ז"ל שכתב לאסור סעודת מחזיר גרושתו ולא התירו אלא נישואין לבד דא"כ למ"ד מפני הטורח כולהו לישתרו בלא סעודה אלא ודאי גם הסעודה מותר במח"ג וכמש"כ התוס' דאין בה טורח כ"כ ועיין בט"ז ז"ל סי' תקמ"ז שדעתו לאסור סעודת תנאים ועיין במחצית השקל מה שכ' ע"ד וראיתי ברש"י ברי"ף שכ' דרבה בר רב הונא פליג אשמואל ולא דריש לקרא דשלמה משום דס"ל דאינו אסור אלא שמחת נישואין דמבטל בשבילה שמחת הרגל אבל לא שאר שמחות כמו דשלמה ולדידי קשיא אטו יש לנו שמחה גדולה מבנין בהמ"ק שעליו נאמר צאינה וראינה כו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו וכ"ת א"כ למה לי קרא דשלמה לרב תיפוק ליה מקרא דבחגך וי"ל דה"א שמחה של רבים שאני ועוד דלא שייך התם שכחת שמחת הרגל כיון דעיקר שמחתם הי' בבהמ"ק בעבודה. והנה לקמן אמרינן בש"ס דאפילו איתרמי לא עבדינן א"כ יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה דמצוה לשמוח בגמרה של תורה ומכאן יש ללמוד דסעודה שעושין לסיום התורה מותר לעשות בחוה"מ או בי"ט אפילו למ"ד דכל השמחות בכלל אין מערבין כו'. ויש להביא ראי' עוד דאין בכלל מערבין שמחה בשמחה אלא שמחת נישואין מהא דאמרינן בירושלמי עבד מהו שישא במועד ושמע לה מהדא דשמעון בר בא אמר משום ביטול פרי' ורבי' ועמד ועבד הא מצווה על פרי' ורבי' ממתניתין דגיטין משמע דלטעם דאין מערבין כו' מותר לישא והיינו משום דאין זו שמחה כיון דלית בי' נישואין אע"ג דוודאי שמחה היא לו אלא די"ל למ"ד דמצות שמחה אין האשה מצווה מצד עצמה אלא חיוב על הבעל לשמחה וכן העבד על האדון א"כ לא שייך בי' איסור עירוב שמחה בשמחה כיון דהוא עצמו אינו מצווה ע"ז. ודרך אגב אדבר קצת בענין הזה במה דסתרי אהדדי דברי התוס' בחגיגה ובגיטין לענין פו"ר אם העבד מצווה והתוס' בחגיגה ס"ל דחייב וכ' דהרי פרו ורבו לבני נח נאמר ואפילו לבני כנען ותמה המהרש"א ז"ל הא אמרינן בסנהדרין דמצוה זו נאמרה ונשנית ולישראל נאמרה ולא לבני נח וכתב המשל"מ ז"ל בהל' מלכים ליישב דכוונת התוס' כיון דבתחילה היו עבדים בכלל המצוה א"כ אח"כ לא יצאו מכלל ישראל וכתב עוד וכ"ת אמאי לא נילף לה מאשה דאינו מצווה היינו משום דהטעם באשה דאין דרכה לכבש לא שייך בעבד וכ"כ הפני יהושע בגיטין ולדידי נראה תמיהת המהרש"א ז"ל קיימת דהא כתבו רש"י ז"ל ותוס' בכמה דוכתי דהא דעבד חייב במצות כלל היינו משום דגמר לה לה מאשה כמש"כ רש"י ביבמות פ' החולץ ובב"ק פ' החובל וכן כ' התוס' שם וא"כ לא שמעינן מינה אלא מצות שהאשה חייבת בהן אבל מה שאין האשה חייבת בהן מנ"ל ועפ"ז תראה הרבה דברים שיש לדקדק שם על דברי המשל"מ ז"ל ואין כאן מקומו להאריך אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל לענין בל תקיף קשה שכתב דעבד ישנו בהקפה הואיל ויש לו זקן. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' אסורי ביאה דמשמע מדבריו ז"ל דעבד אינו נהרג אלא על הזכר והבהמה אבל לא על אשת איש משום דיצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא ועיין במ"מ שם ואין כאן מקומו אך בזה נראין דברי הפ"י דמצות לשבת יצרה נמי לא שייך אלא באיש וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' עבדים ע"ש:

נחזור לענינינו. וראיתי להתוס' לקמן בפ' ואלו מגלחין י"ד ע"ב ד"ה עשה דיחיד שכתבו דשמחת הרגל דרבנן היא ועיקר קרא קאי אשלמי שמחה ולא משמע כן בסוגיין דא"כ מאי דריש רב בחגך ולא באשתך כיון דאין שמחה ברגל מה"ת אלא ודאי מה"ת חייב לשמוח גם בלב ולהסיר ממנו כל עצב וכמש"נ זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אבל בשמחת חתן יש להסתפק אי מחויב הוא בשמחה מה"ת או השמחה באה לו מאיליו ומש"ה אסרה תורה ברגל וכבר ד' הראשונים דלבזה בסוגיא דהרי שהי' טבחו טבוח כו' נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבל מזה מוכח דמצוה לשמוח מדדחי לימי אבל וכתבו שם דלמ"ד יום ראשון של אבל מה"ת צ"ל דיום ראשון של חתן נמי ד"ת אבל כל שבעה כתבו רוב הפוסקים דלא הוי אלא דרבנן והפני יהושע בק"א בכתובות הקשה ע"ז מהא דלר' יהודה נותנין לחתן ז' ימי המשתה בראיית הנגע אע"ג דבעינן אליבי' דווקא דבר מצוה אלמא דכולהו מה"ת הם דדריש מוביום הראות ומה שנ"ל בזה הוא כן דוודאי לישנא דהש"ס דקאמר לקמן עיקר שמחה חד יומא לא משמע כמש"כ דיום ראשון לחוד מה"ת ושאר יומי דרבנן דא"כ הוי הש"ס מפרש בהדיא כן אלא משמע דסברא בעלמא הוא וכן איתא בירושלמי להדיא לענין טירחא עלת כלתא נפקת טרחינא דעיקר השמחה והטורח הוא בשעת כניסת הכלה אלא הדברים כן הם לענ"ד דכל הני ג' שביעיות ימים ז' ימי הרגל וז' ימי המשתה וז' ימי אבל כולהו חד אנפי להו דלא מצינו בהם מצוה מפורשת בתורה אלא מכלל המקראות שמעינן להו דראוי לעשות כן ויצא מכלל מצות התורה המפורשת ועד שאר מילי דרבנן לא באו כיון דמצינו בהם הרבה מקראות אשר ילמדון לשמוח בזה ולהיפך בזה והנה ודאי עיקר קרא דושמחת בחגך הצווי הוא על שלמי שמחה כמ"ש התוס' ז"ל אלא דאע"פ כן שמעינן מכללא דצריך שיהי' לו שמחת הלב בכל ימות הרגל ולא יהי' בו שום עצב כמש"נ אתה ובנך ועבדך כו' וכן נאמר זה היום עשה כו' וכן בשמחת חתן מצינו הרבה מקראות מורין על שמחה כמש"נ מלא שבוע זאת ואין זה בכלל מצוה דלא נאמר בתורת צווי ועוד נ' כמשוש חתן על כלה ועוד הרבה מקראות וז' ימי אבל ג"כ מצינו להיפך ויעש לאביו אבל שבעת ימים כמו שלמדו מזה בירושלמי אלא דפריך עלי' וכי למידין מלפני הדיבור וצ"ע קצת אמאי לא פריך הכי אמאן דיליף דאין לערב שמחה כו' מקרא דמלא שבוע זאת הא הוא לפני הדיבור ועוד יליף בש"ס דילן מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל אלמא דפשוט הוא מימים קדמונים דצריך להתאבל עכ"צ של"ת ובירושלמי יש עוד דרשות הרבה ובכולן אין בהם מצוה מפורשת אלא שמעינן להו מכלל מקראות שבתורה ומצינו עוד דבז' ימי המשתה עיקר השמחה הוא ביום חתונתו כמש"כ ביום חתונתו כו' ובז' ימ"א יום ראשון הוא עיקר האבל כמש"כ ואחריתה כו' אבל מ"מ כולן שוין זה לאבל וזה לשמחה אלא דיש שינוי בהם בדברים שתיקנו חכמים בהם כמו הנחת תפילין לענין אבל יום ראשון הוא העיקר ולענין ימי המשתה יום ראשון עיקר לענין שלא לערבו עם שמחה אחרת אבל מיום ראשון ואילך אין בשמחתו כח לערבב השמחה האחרת כי כבר חלף עיקר השמחה ביום ראשון ומש"ה מותר לישא ערב הרגל כי לא יערב עוד שמחת הרגל אבל מ"מ גם שאר הימים ימי שמחה הם וראיתי בס' הפלאה בק' שכתב דמותר לישא אשה אחרת ביום שני של ימי המשתה הראשונה ואין בה משום עירוב שמחה ולענ"ד לא נראה כן דדוקא הכא דהקפידא הוא משום שמערב שמחה בשמחה שמחת נשואין בשמחת הרגל שפיר משני דכיון דכבר עבר יום ראשון תו לא יערבב שמחת הרגל ומה שיבא הרגל אח"כ ויערב שמחת נישואין לא איכפת לן דקדושת הרגל ממילא חיילא ואין לנו לאסור הנישואין מפני שיבא הרגל אח"כ ויערב בשמחתו אבל לישא אחרת ביום שני וודאי אסור דהא ע"י נישואי השני' הוא מערבב שמחת הראשונה ומה שדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב יש לאדם לישא נשים רבות ביום אחד ומברך ברכת חתנים כא' ושמח עם כ"א שמחה הראוי לה מקרא דלבן מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ולא רצה ליתן לו תחילה ולעשות ימי המשתה של רחל אחר ימי המשתה של לאה לענ"ד אדרבה משם ראי' לדברי דהנישואין מותר ביום א' דעיקר השמחה הוא הברכה ולדברי הרמב"ם ז"ל מברכין קודם היחוד ומותר לברך לכולן כאחת כיון דעדיין לא נישאו לו אבל השמחה כל ז' אסור לערב זב"ז אבל בעובדא דלאה ורחל כבר התחילו ימי המשתה של לאה שנא' ויהי בבקר והנה היא לאה ובתוך ימי המשתה של הראשונה ודאי אסור לישא אחרת ולברך עלי' ברכת חתנים ומש"ה קאמר מלא שבוע זאת כו' אחר כל הנ"ל העולה מדברינו דכל הני ג' זמנים שקולים הם בחיובן לא מדרבנן לחוד ולא מפורש בתורה ובזה א"ש מה דקרי הש"ס לאבילות עשה דיחיד משום דהוי כעין של תורה וכן ימי המשתה אע"פ שכתבו הפוסקים דמדרבנן הם לא דמיא לכל מילי דרבנן דאינן אלא מדבריהם לחוד אבל הני מד"ת שמעינן להו ומש"ה נוהג תחילה ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג כו' כיון דטבחו טבוח ואיכא פסידא דחינן לימי האבילות אע"פ שקדם כיון דשקולים הם אבל היכא דליכא פסידא ימי האבילות קודם ואח"כ ימי המשתה ועיין ברא"ש ז"ל בריש כתובות שכ' ע"ד זה על יום ראשון לבד ולענ"ד אין חילוק וכל הימים שוין ובזה א"ש נמי קושיית הפני יהושע ז"ל מהא דנותנין לחתן כל ז' ימי המשתה בראיית נגעו אליבא דר"י דוודאי חשיב דבר מצוה כיון שמצינו בתורה הנהגה זו חשיב קצת כשל תורה וזה ברור ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף