קרן אורה/מועד קטן/ז/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

קרן אורה TriangleArrow-Left.png מועד קטן TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
בית מאיר
קרן אורה
רש"ש

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף ז' ע"א

גמרא תניא רשב"א אומר כשאמרו משדה לבן שלא כדרכו כו' להאי גירסא רשב"א לקולא דבשדה לבן הסמוכה לאילן כ"ע מודים דמותר אפילו כדרכו ולא פליגי אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר וגירסת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל כשאמרו בשדה לבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות ולפ"ז רשב"א לחומרא ואדברי ת"ק קאי שהתיר כדרכו לזה קאמר דלא התיר אלא בשדה הסמוכה לאילן והיא היתה גירסת התוס' ז"ל ומש"ה מספקא להו אם הוא תנא שלישי ות"ק דמתניתין מתיר כדרכו אפילו בשדה לבן הסמוכה לעיר או שמא מילתא דת"ק מפרש או שמא רשב"א אליבא דר' יהודה קאמר דאפילו ר' יהודא מתיר כדרכו בשדה לבן הסמוכה לאילן וכשדה אילן דמי וכי פליגי בשדה הסמוכה לבית השלחין ואם תרצה לדקדק אמאי נקיט התוס' שדה הסמוכה לבית השלחין ולא נקטי שדה הסמוכה לעיר אומר לך דלגירסת הרא"ש ז"ל שהיא גירסת התוס' ז"ל לא הוזכר כלל בגמרא שדה הסמוכה לעיר ונקטי התוס' בד' שדה הסמוכה לבית השלחין והמהרש"א ז"ל כתב לפרש דברי התוס' בד"א וכתב דג' שדות הם שדה הסמוכה לאילן לכ"ע מותר כדרכו שדה הסמוכה לעיר לכ"ע אסור כדרכו אפילו לת"ק כי פליגי בשדה הסמוכה לבית השלחין והוא פלאי להמציא מסברא מחלוקת חדשה בשדה הסמוכה לבית השלחין מאי דלא הוזכר בגמרא כלל אלא דכ' כן מפני שכ' ז"ל דלא נתברר לו גירסת התוס' אבל פשוט הוא כמש"כ דגירסת התוס' הוא כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה הסמוכה לאילנות ולא הוזכר כלל שדה הסמוכה לעיר ומספקא להו להתוס' שמא אליבא דר"י קאמר דר"י נמי מודה בשדה הסמוכה לאילן ולא פליגי אלא בשדה הסמוכה לבית השלחין וזה ברור והרמב"ם ז"ל גירסתו ג"כ כגירסת הרי"ף ז"ל אלא דכ' דבר חדש דבשדה לבן בפ"ע לא התירו כלל לצוד אפילו שלא כדרכו ורשב"א אהתירא דשדה לבן קאי בין לת"ק ובין לר"י לא התירו אלא בשדה הסמוכה לאילן אבל בשדה לבן בפ"ע לא התירו כלל דלא מפרדי בי' כלל ועיין במ"מ ובכ"מ שם ובירושלמי משמע כד' הרמב"ם ז"ל דבשדה לבן בפ"ע לא התירו כלל ע"ש ודו"ק:

שם גמרא לימא מסייע לי' כותל הגוחה סותר ובונה מפני הסכנה כו' אין להקשות מאי ס"ד לאתויי סייעתא הא קתני בהדיא מפני הסכנה וי"ל דס"ד דטעמא דמפני הסכנה קאי אסתירה אבל הבנין ממילא מותר משום דלא מסתבר לי' למימר דהתירו סופו משום תחילתו ולאידך לישנא משמע לי' דמפני הסכנה קאי אסתירה ואבנין ומש"ה פריך מינה תיובתא והא דלא משני דמיירי בכותל גינה י"ל דלמאן דגריס כותל הגוחה לרשות הרבים א"ש דאין דרך גינה להיות סמוך לרשות הרבים ואפילו למאי דכתב הר"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דלא גרסינן לר"ה נראה דבאמת היינו דקמשני רב חסדא התם סותר ובונה דתרווייהו לא הותרה אלא מפני הסכנה משום דאיירי בכותל גינה ולפ"ז א"ש הא דפריך הש"ס בהאי לישנא התם נמי ליסתור ולא ליבני ומאי קושיא הא לרב חסדא דקא משני אליבי' בנין בלא"ה מותר אלא משום דמשמע לי' דמפני הסכנה קאי אתרווייהו וע"כ מיירי בכותל גינה מש"ה פריך התם נמי כו' ומשני א"כ מי מנע ולא סתר ועיין בקרבן עדה בירושלמי שהקשה אמאי לא חשיב הך מילתא בביצה בהדי דברים שהתירו סופן משום תחילתן ואי לא ס"ל לעולא כרב חסדא אמאי פסקו כרב חסדא ולא אבין מאי ענין רב חסדא לזה הא ברייתא מפורשת היא זו ואדרבה כיון דללישנא קמא דמסייע מינה לרב חסדא לא איצטריך לן טעמא דמימנע ולא סתר מש"ה לא חשיב לה התם דבנין בלא"ה מותר ודו"ק:

שם משנה ר"מ אומר רואין את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר ובברייתא בגמרא ר"י אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר כו'. טרם אדבר בשיטת רש"י ותוס' ז"ל אבאר הפירוש הפשוט מה שנ"ל בהלכה זו והוא מה שיש לדקדק דמשמע מדברי רבי דר' מאיר ור' יוסי פליגי גם במוחלט דאין בו אלא להקל ולהחמיר אין בו ופליגי אי קולא היא לגבי' אי לא ומנ"ל דפליגי בזה דילמא לא פליגי אלא היכא דאיכא חשש חומרא כדאמר ר' יוסי אבל במוחלט דליכא חומרא מודה ר"י או איפכא דילמא ר"מ נמי מודה במוחלט כיון דליכא קולא גבי' משום צוותא דאשתו ונראה דר"י לפרש דברי חכמים אתי ובמתני' תנן סתמא דר"מ אומר רואין להקל סתם ודאי הוי בכלל זה קולא זו לטהרו מימי חלוטו דזה הוי הקולא היותר גדולה לטהרו מטומאתו ולא איכפת לי' אם יפסיד עי"ז צוותא דאשתו וחכ"א סתמא לא להקל כו' ובכלל דבריהם ג"כ כל הקולות בין בימי הסגר בין בימי חלוטו ובשניהם הטעם דקולא דאתי לידי חומרא היא אלא דאינן שוין לגמרי בימי הסגירו הוי קולא דאתי לידי חומרא שמא יראה בו סימני טומאה ולא יוכל לשתוק ויטמאנו ובימי חלוטו קולא דאתי לידי חומרא הוא משום דבטל מיני' צוותא דאשתו ור"מ ס"ל בתרווייהו דקולא גמורה היא בימי הסגר אבל לשתוק אם יראה סימני טומאה ובימי חלוטו צוותא דעלמא עדיפא לי' ולהקל הוא גבי' מה שהותר לשוב אל המחנה ור' יוסי שאמר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר נתכוין ג"כ לשני הזמנים הסגרו וחלוטו בזה יבא לידי חומרא מחמת ראייתו ובזה מחמת הפסד צוותא דאשתו וע"כ בכל גווני הקולא יוזקק לו אף להחמיר ע"כ לא יראה כלל ובא רבא לפרש פלוגתא דימי הסגירו ואמר בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי לי' דל"ל הקולא כיון דבלא"ה טהור הוא אם לא יראה הכהן ומדברי הריטב"א ז"ל משמע דאיכא נוסחי דלא גרסי לה האי בטהור כ"ע לא פליגי ואפ"ה כתב דדבר פשוט הוא דאינו רואה בהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דחזי לי' בזה רבו הפירושים רש"י ז"ל פי' משום דליכא חומרא בזה רק יסגירנו שנית כבתחילה והקשו התוס' ז"ל ע"ז הא איכא למיחש שמא יראה בו סימני טומאה ויזקק להחליטו אפילו בסוף שבוע ראשון משמ"ל ז"ל שיישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם והתוס' בעא ליישב דלטהרו או לטמאו לא ילפינן מיני' אלא היכא דליכא טהרה או טומאה אבל בסוף שבוע דאיכא נמי הסגר לא ין ויכול לשתוק וזה נראה בעיניהם ז"ל לדוחק ע"כ פירשו הם חשון היא תחילת הסגר ראשון ונראה מד' ז"ל דלא הוי גרסי דבטהור כ"ע לא פליגי וכמש"כ בשם הריטב"א ז"ל דאיכא נוסחא דלא גרסי לה והמפרשים הקשו ע"ד התוס' ז"ל מלישנא דנקט במתני' רואין את הנגעים בתחילה להקל משמע דבתחילה נמי פליגי וכש"כ דקשה לפי האי נוסחא דבטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ולדידי לא קשיא דלישנא בתחילה לא יכוין על תחילת הנגע אלא על תחילת ראייתו והי' ע"מ להקל ולא להחמיר וקמ"ל דלא דריש קרא דלטהרו כו' וכתבו התוספות ז"ל דבתחילת הסגר ראשון שיכול לשמח בהן דהא לא שייך לטהרו או לטמאו והאי שיכול לישמח בהם הוא ט"ס וצ"ל שיכול לשתוק בהם דהא לא שייך לטהרו או לטמאו (והאי שיכול לשמח בהם הוא ט"ס וצ"ל שיכול לשתוק בהם דהא לא שייך לטהרו ולטמאו) ועיין במשל"מ ז"ל שכתב כוונה אחרת בדברי התוס' ואין צורך בזה כי פשוט כמו שהגהת ד' ז"ל וכוונתם מבוארת אלא דהמהרש"א ז"ל הקשה ע"ד ז"ל אמאי לא שייך לטמאו בתחילת הסגר ראשון ע"י שער לבן ומחי' דמטמאין בתחילה ועיין משל"מ ז"ל מש"כ בזה אבל לשון התוס' אינו מיושב מש"כ דהא לא שייך לטהרו או לטמאו ול"נ כוונת דבריהם ז"ל דבתחילת הסגר ראשון לא שייך לטהרו כיון שעדיין לא נזקק לו הרי הי' טהור מתחילה אבל באמת שיטת ר"י ז"ל תמוה וכמו שהקשו התוס' לקמן בעצמן מהא דתנן וכן ברגל נותנין לו כל ימות השנה אם נולד בו נגע הרי בהדיא דלא חזי לי' כלל בתחילת לידת הנגע וסתם משנה ר"מ אלמא דלכ"ע בטהור לא חזי לי' וכן מסתבר כיון דאין לו קולא בראייתו למה לי' לראות כלל ועיין במל"מ שכ' לצדד על קושיית התוס' הנ"ל דילמא ברייתא אתיא דלא כר"מ והוא סתם משנה בנגעים פ"ב כמו שהביא הוא ז"ל בעצמו שם אלא נראה ברור דבתחילת הסגר ראשון כ"ע מודו דלא חזי לי' וכי פליגי בסוף הסגר שני ובסוף הסגר ראשון כ"ע לא פליגי דחזי לי'. וכסברת התוס' ז"ל בתחילת דבריהם וכן הסכים הריטב"א ז"ל לסברא זו וראיתי במל"מ ז"ל שהאריך להוכיח מכח מה שחילק רבינו הקדוש דין שבת ודין רגל לב' משניות משמע דיש חילוק ביניהם והיינו דברגל אין רואין אלא בתחילה עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה רואין ויישב בזה דעת הרמב"ם ז"ל וכתב בדעתו דס"ל דר"מ וחכמים דמתני' לא פליגי אלא עד שלא נזקק לטומאה וס"ל לחכמים דגם בזה לא מצי שתיק אבל משנזקק לטומאה ס"ל לרבנן דרואין בין לטמא בין לטהור ור' יוסי הוא דפליג עם ר"מ לאחר שנזקק לטומאה וס"ל לר' יוסי דאפילו לאחר שנזקק לטומאה אין רואין והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דמתניתין ע"ש בדבריו ז"ל באורך והוא תמוה דא"כ מנ"ל לרבא דבהסגר ראשון כ"ע מודו דחזי לי' משום דאי בעי שתיק דילמא ר' יוסי גם בהסגר ראשון פליג וס"ל כחכמים דגם עד שלא נזקק לטומאה לא מצי שתיק אלא ודאי הדבר ברור דבתחילה כ"ע לא פליגי דלא חזי לי' וכי פליגי לאחר שנזקק לטומאה ובהסגר שני אבל בהסגר ראשון בסופו כ"ע מודו דחזי לי' כמש"כ לעיל בשם הריטב"א ז"ל ועוד נראה לי לפרש בד"א ליישב החילוק בין הסגר ראשון להסגר שני דהא דקאמר הש"ס לר' יוסי לטהרו ולטמאו כתיב אין הכוונה דיתחייב לומר טמא או יראה בו סימני טומאה אלא הכי פירושא ור' יוסי לטהרו או לטמאו היינו שתחילת ראי' יהי' בין לטהרה בין לטומאה וא"כ אין יכול לראות מתחילה להקל לחוד וטוב יותר שלא יראה וזה אינו אלא בהסגר שני דלטמאו אינו יכול משום דמחליטו להכי טוב יותר שלא לראות כלל אבל בסוף הסגר ראשון דיכול לראותו ג"כ ע"ד לטמאו היינו להסגירו דזה ג"כ נקרא טומאה ולא יצערנו בזה מודה ר' יוסי דיכול לראותו כיון דאפשר בזה לקיים שניהם הטהרה והטומאה ובהא מודו כ"ע דאי חזי בי' סימן טומאה מצי שתיק ומאי דקאמר ר' יוסי שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר קאי על תחילת הראי' שהיא צריכה להיות ע"ד שניהם ועל להקל לחוד אין זה בא א נכון מאוד ליישב קושיית התוס' רק דלא יתיישב טעם לאיש ולא יהי' טעמו של מוסגר עם טעמו של מוחלט בחד ז של מוסגר הוא מפני שאין רואין בתחילה להקל לחוד ובמוח ם משום דיבא לידי חומרא בצוותא דאשתו והר"ש ז"ל כתב בפ. דנגעים לפרש בע"א וליישב קושיית התוס' בהסגר ראשון היינו ב ראשון כ"ע לא פליגי דחזי לי' דאי טמא שתיק לכ"ע כי ו שקר הסגר שני מ"ס בכהן תליא מילתא גם זה ואי טמא שתיק ומר סבר לטהרו או לטמאו כתיב ואתי לרבויי דשתיקתו בסוף שבוע שני הוי כאומר טמא ומש"ה ס"ל לר' יוסי דלא יראה כלל והוא פירוש מחודש וכתב כן ליישב קושית התוס' ולא ידעתי מפני מה שכתב המשל"מ ז"ל על דברי הר"ש ז"ל שדבריו תמוהים ודבריו נכונים מאוד ליישב קושית התוס' החזקה העולה מכל הנ"ל לכל הני פירושא בתחילת לידת הנגע לכ"ע אין רואין וכסתמא דמתני' דנותנין לו כל ימות הרגל ולאחר שנזקק לטומאה בסוף שבוע ראשון לכ"ע רואין ובסוף שבוע שני ובמוחלט פליגי ר"מ ס"ל דבתרוייהו רואין להקל ור' יוסי ס"ל בתרווייהו אין רואין בהסגר שני משום דכתיב לטהרו כו' ובמוחלט משום דלאו קולא היא דמפסיד צוותא דאשתו ולפ"ז אין דין שבת ומועד שוה לכ"ע דבשבת אין רואין כלל אפילו בהסגר ראשון ובמועד רואין בהסגר ראשון לכ"ע והיינו טעמא דבשבת אין רואין מפני שהוא כדין ואין דנין בשבת ובמועד הטעם הוא שלא לצערו ע"כ בהסגר ראשון שפיר חזי לי' וכנ"ל ולר"מ רואין בכל גווני להקל. אמר מר א"ר נראין דברי ר"י במוחלט ודברי ר"מ במוסגר והתניא איפכא תנאי היא אליבא דרבי מ"ס צוותא דעלמא עדיף לי' ומ"ס צוותא דאשתו עדיף לי' הפירוש הנכון בזה דקאי אמוחלט כמש"כ התוס' ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל והיינו משום דבטעמו של מוסגר לא הוצרך לפרש דטעמם כבר מפורש בש"ס ולהאי לישנא דאמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר היינו משום דאי טמא שתיק ולאידך לישנא הוי איפכא אבל במוחלט לא נתפרש הטעם ע"כ מפרש לה הש"ס הטעם מד' אליבא דרבי דנראין דברי ר"מ במוחלט היינו טעמא משום דס"ל דצוותא דאשתו עדיף ולא ישמרו אותו אם יטהרנו ומ"ד אליבא דרבי דנראין דברי ר"מ במוחלט היינו טעמא משום דצוותא דעלמא עדיף והוי קולא לגבי' ושמחה היא לו. וראיתי בתוי"ט שכ' להביא ראי' דגרסינן בתחילה במתני' מן הירושלמי. ולא זכיתי להבין ראייתו ז"ל כאשר אביא דברי הירושלמי דמייתי על מתני' משנה דנגעים בהרת כגריס ופשת כגריס ונולד לו מחי' או שער לבן ר"ע מטמא דחד נגע הוא ויש בו סימני טומאה וחכ"א תראה בתחילה דנגע הראשון הלך לו ופריך מאי בינייהו הא לרבנן נמי יחליטנו מיד ע"י סימני טומאה דמטמאין בתחילה ומשני ערב הרגל איכא בינייהו ר"ע אומר קדמייתא היא ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ונשאר בהסגרו ורבנן אמרי חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה ואין את נזקק לשני' והרי הוא טהור כל ימות הרגל ואמר ר' יוסי בשם ר' אחא אתיא דיחידאי דתמן כסתמא דהכא כצ"ל ע"ש היינו ר"ע דהתם ס"ל כרבנן דהכא דאין את נזקק לו כלל וסתמא דתמן היינו רבנן דאמרי תראה בתחילה ונ"מ לערב הרגל דאמרי רבנן דפוטרו מן הראשונה דרואין להקל ואין נזקקין לשני' להחמיר אתיא כיחידאי דהכא היינו כר"מ דהכא דס"ל רואין להקל ולא להחמיר דרבנן דהכא אם את נזקק לו להקל את נזקק לו גם להחמיר ודחי התם ר' יוסי ב"ר בון דהתם רבנן נמי מודו דפוטרו מן הראשונה ואין נזקק לשני' כיון שהלכה האום והשני' נגע חדש הוא יכול שפיר לפטור את הראשונה ואין צריך להזקק לשני' דע"כ לא אמרי רבנן אם נזקק לו להקל נזקק לו להחמיר אלא בנגע אחד אבל לא התם בב' נגעים זה ברור בדברי הירושלמי וד' הק"ע שם לא הבנתי וא"כ מאי מוכח מזה דרואין את הנגעים בתחילת לידתן ולדידי אין שום רמז לזה ועיין בר"ש ז"ל ובתוי"ט ז"ל שהאריכו בפי' המשנה דנגעים הנ"ל ואוקמוה בפשתה לאחר הפטור ולא משמע כן בירושלמי דמכילתין ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועתה נבא אל הביאור שיטת רש"י ז"ל בדברי רבי דאמר נראין כו' דמשמע לי' דהא דקאמר הש"ס מ"ס צוותא דאשתו עדיף לי' ומ"ס צוותא כו' האי טעמא קאי אתרווייהו אמוסגר ואמוחלט ועיין ברש"י ברי"ף ז"ל שביאר דבריו באורך ולשיטתו ז"ל לר"מ ודאי צוותא דעלמא עדיף ומש"ה בהסגר שני אי טמא שתיק דאף שיתירו בתשמיש אם יחליטו מ"מ יצערו בצוותא שישתלח חוץ למחנה ובמוחלט יוכל לראות דאין בזה אלא להקל ור' יוסי ס"ל במוסגר אינו רואה משום דלא מצי שתיק ואם יראה סימן טומאה יחליטו ושמא צווחא דעלמא ניחא לי' ע"כ לא יראה כלל ובמוחלט לא יראה דשמא צוותא דאשתו ניחא ואם יטהרנו יאסר בתשמיש כל ימי סיפורו והוכרח לזה דלר' יוסי איכא דניחא לי' בהא ואיכא דניחא לי' בהא דאי פשיטא לי' דצוותא דאשתו עדיף א"כ אמאי לא יראה במוסגר דהא החליטו עדיף לי' שיותר בצוותא דאשתו לשיטתו דמוסגר אסור בתשמיש וע"כ צ"ל דלר"י איכא דניחא לי' בהא ואיכא כו' וראיתי לרש"י ז"ל ברי"ף שכ' דבטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי משום דלא יוכל לשתוק אם יהי' טמא מזה מוכח דלא ס"ל כסברת התוס' והריטב"א ז"ל דלטהרו או לטמאו לא נאמר אלא על הסגר שני וע"כ צריך ליישב דבריו ז"ל כמש"כ המשל"מ ז"ל או ע"פ מה שפירשתי דלטהרו או לטמאו קאי אתחילת ראי' שלא יהי' להקל לחוד ועפ"ז א"ש דבטהור לא מצי חזי לר' יוסי דע"כ צריך לראות גם לטמאו לכל הפחות היינו להסגירו ובתחילה ההסגר צער הוא לו אבל בהסגר ראשון שפיר חזי לי' גם לטמאו היינו להסגירו ולאו צער הוא לו ואמר רבי נראין ד' ר"מ במוסגר לאו מטעמי' דר"מ דאי בעי שתיק אלא אפי' מטמא לי' קולא היא לו משום דמתיר לו צוותא דאשתו ודברי ר' יוסי במוחלט דטהרתו מימי חלוטו לא להקל הוא משום דאוסרו בצוותא דאשתו ולאידך תנא אמר רבי נראין דברי ר"מ במוחלט דצוותא דעלמא עדיף לי' ודברי ר"י במוסגר ג"כ משום צוותא דעלמא ולא מצי שתיק וצריך להבין לשיטתו ז"ל אמאי לא קאמר הש"ס בטעמא דמ"ד נראין דברי ר"מ במוסגר היינו משום דאי טמא שתיק אבל בצוותא דעלמא וצוותא כו' ס"ל כר' יוסי דאיכא דניחא לי' בהא ואיכא דניחא לי' בהא וי"ל דניחא לי' להש"ס למימר דמטעם אחד הוא דנראין לו דברי ר"מ בהא ודברי ר"י בהא אבל התוס' הקשו על פירושו ז"ל בעיקר הדין דמוסגר ומוחלט שוה לכל דבר בצוותא דאשתו ובצוותא דעלמא ע"כ פירשו הם דצוותא דעלמא וצוותא דאשתו קאי אמוחלט והשתא לשיטתם ס"ל לר"מ דצוותא דעלמא עדיף ולהכי חזי במוחלט להתירו בצוותא דעלמא ור' יוסי פשיטא לי' דצוותא דאשתו עדיף ומש"ה לא חזי במוחלט אלא דאכתי לשיטתם דמוסגר ומוחלט שוה א"כ אמאי לא חזי במוסגר הא לא יחמיר עליו אפילו אם יחליטנו ולזה כתבו דמ"מ ימי חלוטו חמורין מימי הסגירו אי משום פריעה ופרימה או משום דעתה אינו מצפה ליטהר ואמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר כתבו בזה משום דאי מטמא לי' לא יפסיד והוכרחו לזה ולא כתבו משום דאי טמא שתיק משום דלא צריכינן לזה כיון דקאמר דס"ל דצוותא דאשתו עדיף אם כן צוותא דעלמא לאו כלום הוא אלא דאכתי לא ידענא מי הכריחם לזה הא ר' יוסי ג"כ ס"ל לשיטתם דצוותא דאשתו עדיף ואפ"ה קאמר הש"ס אליבי' דאינו יכול לראות במוסגר להחליטו ודילמא רבי נמי הכי ס"ל אלא דס"ל כר"מ דאי טמא שתיק וכן פי' הריטב"א ז"ל ולא יקשה לפ"ז קושייתם ז"ל על לשון נראין דברי ר"מ שהקשו ז"ל והמשל"מ ז"ל דקדק על דבריהם ז"ל לענין מאי כתבו הא דוגם יפסיד שעד עתה יצפה להיות טהור ע"ש ולא הבנתי דלא פשיטא להו להתוס' ז"ל האי צוותא דפריעה ופרימה ע"כ כתבו עוד טעם אחד ועיקר צוותא דעלמא דהש"ס היינו ממוחלט לימי ספירו דצוותא גמורה היא שישוב אל המחנה. ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה כבר העירו עליו נושאי כליו המ"מ והכ"מ ז"ל ע"מ שכ' סתם אין רואין את הנגעים במועד שמא יטמאנו ויצערנו ולא ביאר דבהסגר ראשון יכול לראות וכדרבא וכבר הבאתי לעיל דברי המל"מ ז"ל שכ' ליישב דבריו ז"ל וביאר בדעתו דהא דאין רואין היינו בתחילה וכחכמים דמתני' אבל לאחר שנזקק לטומאה ס"ל לרבנן דצריך לראות וכבר הקשיתי עליו ז"ל לעיל א"כ מנ"ל לרבא דר"י מודה בהסגר ראשון דילמא כרבנן ס"ל דבהסגר ראשון נמי לא מצי לשתוק אלא דלמאי שפירשתי לעיל דעיקר הדבר הוא אליבא דר' יוסי שיראה ע"ד שניהם לטהר ולטמא א"ש דבהסגר ראשון היינו בסוף שבוע ראשון מצי חזי משום דיכול לראות לטהרה ולטומאה היינו להסגר ובכל זה לא יחמיר עליו אבל בתחילה כל שיראה ע"מ לטמאו חומר הוא לו ולהכי ס"ל לרבנן דאין רואין אבל אכתי תיקשי לדברי המל"מ ז"ל אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל זאת דרואין לאחר שנזקק לטומאה כיון דפלוגתא דתנאי היא ועוד כיון דהוא ז"ל מפרש דחכמים לא פליגי אלא בתחילה א"כ לא שמעינן מינייהו דין המוחלט והי' לי' להרמב"ם ז"ל לפסוק כר"י עכ"פ במוחלט דאין רואין משום צוותא דאשתו ע"כ אלולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם ז"ל גירסא אחריתי הי' לו בהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דלא חזי לי' ומפרש הסגר ראשון כפירש התוס' היינו תחילת הסגר ובהא כ"ע מודו דלא חזי וכסתמא דמתני' דנגעים וכי פליגי לאחר שנזקק לטומאה וגם לאחר החליטו ופסק כר' יוסי דאין רואין כלל לא בתחילה ולא במוסגר ולא במוחלט ואע"פ שכ' לישנא דשמא יטמאנו ויצערנו ובמוחלט לאו משום האי טעמא הוא אלא משום צוותא דאשתו הא לא תיקשי דהא ר' יוסי נמי נקיט לישנא שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר ופשט הלשון הזה משמע דקאי אמוסגר ואפ"ה מוחלט נמי בכלל ואין רואין בכל הנגעים ה"נ אפ"ל כלישנא דהרמב"ם ז"ל ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

עוד דבר אחד יש להעיר בסוגיין לר' יוחנן דאמר בירושלמי מגילה דפורח בכולו מתוך הסגר טעון ציפרים וספירת שבעה א"כ למה לי' לר"י למימר הטעם במוסגר משום דצריך להזקק לו לטומאה תיפוק לי' דבלהקל גופא איכא חומרא כמו במוחלט כגון אם יראה שפרח בכולו וי"ל דעדיף מיני' קאמר ולפי שיטתי לעיל בלא"ה ניחא דבזה מודה ר"י דיכול לשתוק כיון דתחילת ראייתו הוא לטהרו ע"י עמד בעיניו הרי רואה הוא לטהרו להכי איצטריך לומר דצריך הוא לראות גם לטמאו ובהכי ניחא נמי לרבי דאמר דנראין דברי ר"י במוחלט דאין רואין משום צוותא דאשתו א"כ אמאי נראין לו דברי ר"מ במוסגר שמא יראה שפרח בכולו ויפסידנו צוותא דאשתו ולשיטת התוס' אינו יכול לשתוק לרבי אבל למש"כ ניחא דבכה"ג רבי נמי מודה דיכול לשתוק ודו"ק:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף