קרן אורה/יבמות/כה/ב
עיין בפירוש המשניו' להרמב"ם שכ' הא דהרגתיו לא ישא את אשתו הוא משום גזירה שמא יהרוג אדם וישא את אשתו. ולא הבנתי למה הוצרך לזה לחדש גזירה חדשה. ולא סגי ליה בטעם הפשוט שמא הוא מעיד שקר בכל הני דמתניתין:
גמרא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופירש רש"י ז"ל והא דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"מ לענין ממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל. ודבריו ז"ל צריך ביאור דמאי ענין קנסא לכאן דהא ליפסל ולעונש מלקות מסברא קיי"ל דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין קנסא ילפינן מקרא דאשר ירשיעון כו' דמודה בקנס פטור. אלא דרש"י ז"ל פי' בכמה דוכתי' דהא דאין אדם מחייב עצמו במיתה ומלקות הוא ג"כ מטעם דמודה בקנס פטור. וכבר הקשו התוס' ז"ל על זה עי' בריש פרק התערובות. ועוד דהא רבי יהודה במתניתין ס"ל כרב יוסף דאדם משים עצמו רשע ובקנס ובעונש מלקות וודאי מודה דאינו נאמן על עצמו. אלא ע"כ לאו בחדא כללא כללינהו ועיקרן של דברים כך הוא דבקנס וודאי מקראי ילפינן. ואי לאו קרא היה יכול לחייב את עצמו בזה. וה"א דהוי בכלל הודאת בעל דין כו'. משום דאין קרוב אצל ממונו ושפיר דנין ע"פ הודאתו. ולענין מיתה ומלקות כולי עלמא מודים דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין ליפסל פליגי רבא ורב יוסף או ר"י ורבנן לרבנן אינו נפסל ע"י עצמו ולר"י נפסל ע"י עצמו. ונראה לי עוד דר' יהודה נמי מודה דלשאר דברים אינו נאמן לפסול א"ע. ודווקא הכא בהרגתיו וכן בפלוני רבעני לרצוני הוא דאמר דנאמן לפסול א"ע משום דלא ס"ל פלגינן דיבורא. וממה נפשך אם נאמין לו שהרגוהו הרי הוא רשע. והתוס' ז"ל בד"ה לבא אמר הקשו מהא דאנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים ולא אמרינן פלגינן דיבורי' ואנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמ' נפשות. ומדבריו נראה דפלגינן דיבורא היינו דמהימן שרבע. אבל לא את זה שהעיד על עצמו. וכן בהרגתיו אומרים אנו שנהרג אבל לא על ידו. ולענ"ד נראה דהכי פירושא דפלגינן דיבורא דוודאי אנו מאמינים לו דהמעשה כך הוא כאשר הוא אומר. אלא דלדבריו הרי הוא רשע לזה אמרו פלגינן דיבוריה. ומה שהעיד על עצמו אין זו עדות שיפסל ע"י עצמו. וכיון שאינו נפסל ע"י עצמו שפיר הוי עדותו על חבירו עדות גמורה. וב"ד מקבלין עדותו על חבירו. אבל אין מקבלין עדותו על עצמו. ולפ"ז אין כאן קושיא מהא דאנוסין היינו מחמת ממון דלא פלגינן דיבורייהו משום דהתם כל עדותן על עצמן ואין אדם משים עצמו רשע ואין נאמנים ולא שייך התם כלל לחלוק דיבורן ולחדש דבר דאנוסין היו מחמת נפשות דזה לא אמרינן. ורב יוסף או ר' יהודה סברי דלא פלגינן דיבוריה ואין אנו מקבלין עדותו בזה לאחרים ג"כ כיון דלפי דבריו רשע הוא אבל גם הם מודים דאינו נפסל ע"י עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ועיי' לקמן בתוס' בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י בדברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודברי התוס' נכונים כפשוטן. וכמ"ש דכ"ע מודים בזה דאדם קרוב אצל עצמו. ועי' בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות לענין פלוני רבע שורי ובדברי הראב"ד ז"ל שם וצ"ע בזה בדברי המפרשים ז"ל:
בסנהדרין אמרינן דפלוני בא על אשתי ג"כ פלגינן דיבוריה להרג אותו פלוני. ופריך הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. ולפי מ"ש אין כאן פשיטותא דגבי פלוני רבעני שפיר עדותו טובה מחבירו כיון דאינו נעשה רשע ע"פ עצמו הרי הוא כשר לעדות ומה לי אם אמר שרבע לאחר או שרבעו אבל פלוני בא על אשתי לא מטעם רשעות הוא דמיפסיל אלא מטעם קורבה מנ"ל דפלגינן דיבוריה בהא. וי"ל דהיינו דקאמר מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ולא אמרינן בכה"ג פלגינן דיבוריה קמ"ל דמ"מ מהימן הוא לגבי חבירו ואין עדותו על אשתו מבטלת עדות חבירו אע"פ שאין מקבלין עדותו על אשתו משום דהתורה פטרה מ"מ מקבלין עדותו על חבירו כיון דלגבי חבירו כשר הוא ועדות חבירו עדות לעצמה היא ואין לה שייכות עם עדות אשתו. אלא דבא לחייבו שבא על אשת איש מש"ה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו'. והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל גבי פלוני בא על שורי דמצטרפין נמי להרוג השור משום דאין אדם קרוב אצל ממונו דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב"ד ז"ל דגם הוא אינו נהרג משום עדות שבטלה מקצתה כיון דעדות פלוני עדות לעצמה היא והיינו דבאילעא וטוביה לא אמרינן פלגינן דיבוריה משום דכולי' חד עדות היא עדות הפרעון וכיון דהם קרובים של ערב אין נאמנים. ובאמת מהא דילפינן בתמורה דאין השור נאסר להדיוט ע"פ הבעלים מדאסריה רחמנא לגבוה משמע דאין אדם קרוב אצל ממונו ומהמנינן ליה אבל היכא דמצטרף עם אחר שפיר נאמן גם על השור. והנתיבות כתב לצדד דלהרמב"ם ז"ל ג"כ אינו נאמן על השור אלא מחמת דמהימן על חבירו. ולפמש"כ אין בו מכריח ועדות חבירו עדות לעצמה ועדות השור לעצמה והדברים עתיקים בזה וצריכין עיון רב:
ולמ"שכ יש מקום לומר איפכא דאפי' ר' יהודה דפליג הכא ואמר הרגתיו לא תנשא אשתו אפשר מודה בכה"ג דפלוני בא על אשתי ודווקא הכא הוא דפליג מטעם ממ"נ כיון דלדבריו רשע הוא ואין עדותו עדות. וכבר האריכו בענין זה הראשונים והאחרונים ז"ל. ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דהוי חשוד לאותו דבר ולא דנו ולא מעידו. וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בפרק ז"ב שכתב לפרש כן לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דר"נ ור"ש פליגי התם בבא על הערוה ממש. ואני מצאתי בירושלמי הכא בשמעתין שאמרו להדיא בטעמי' דר' יהודה ממ"נ אי קטליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפשר דמש"ה קאמר הכא דנהי דפסול לא הוי ע"פ עצמו אבל חשוד מיהא הוי. ולכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דחשוד אינו נאמן היינו דווקא בשל עצמו אבל בשל אחרים נאמן א"כ הכא נמי הוי כלגבי אחרים. (ועי' בזה בש"ך בי"ד סי' קי"ט מש"כ שם):
גמרא והתניא אמרו לו לר' כו'. עי' מהרש"א ז"ל שכתב לפרש בלשון קושיא לפי גירסת התוספתא והירושלמי אמר להם משם ראי' אף הוא לא אמר אלא הרגנוהו וסמיך אקושית והא לסטים קתני. ודבריו ז"ל נכונים אך לפי מה שכתבו התוס' ז"ל דאפילו אמר הרגנוהו מפרשינן דבריו כן. א"כ ליכא קושי' מהא דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני כיון דאמר הרגנוהו. ועוד דלמאי דס"ד דמיירי בדיני ישראל בזמן הבי'. א"כ אפי' אמר הרגנוהו תיקשי אמאי יוצא ליהרג כיון דלאו הוא לחודי' קטלי' והיה נראה לפרש דהא דפריך הש"ס והא לסטים קתני הוא פירכא אחריתי דמשמ' שהוא לבדו ג"כ הרג את הנפש וא"כ אכתי למה השיאו אשתו והא יוצא ליהרג קתני ומשמע דמחמת רציחה אחרת יצא ליהרג ואכתי רוצח הוא. ומשני בי דינא דעובדי כוכבים דלא דייקי ויצא ליהרג מחמת דבר אחר אבל מזה המעשה לא ידע איש ובצאתו ליהרג הודה בעצמו על שמעון בן כהן. ואין לדקדק לפי האי טעמא דאמרינן דעד אחד נאמן הוא משום דעביד לאיגלויי וכתב הרמב"ם ז"ל דירא לשקר שלא יוכל להשמט א"כ הכא דיוצא ליהרג אינו מתירא לשקר. דאין חילוק ובכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי וק"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:
גמרא טעמא דב"ד הא תרי לא. מ"ש מהא דתנן עדים החתומים על המקח לא חשו חכמים לדבר זה. מוכח משמעתין דאין לחלק בין אשה דלא חזיא אלא לחד ובין מקח דיכול להתחלק ביניהם ובירושלמי בשמעתין חילק בין מקח לאשה. ועי' בק"ע ולא ידעתי למה הביא ממרחק ראיה דשמעתין גופי' מוכח דאין לחלק וק"ל. ועי' בלשון הטור והש"ע בא"ע סי' י"ב שכתב ואין שנים מצוין לחטוא בשביל אחד והוא לשון הירושלמי. אבל לשיטת הש"ס דילן א"צ לזה ואפי' בדבר שיכול להתחלק ואנו רואין דשניהם לוקחים תרי לא חשידי. וגם לשון הנימוקי יוסף ז"ל אינו מובן לי שכתב והא דלא חשדינן ליה כשאחד לוקח השדה כדמפרש בירושלמי שאין שנים מצוין לחטוא מפני אחד. ולפי הנ"ל לשיטת הש"ס דילן אפי' שניהם לוקחין לא חשידי. ועי' בתוספתא במכילתין. ועי' בתוס' חולין (דף מד):
כנס מהו שיוציא. פי' רש"י ז"ל אחכם ואמביא גט קאי ונראה מדבריו ז"ל דאכל הני דתנן בהני תרתי מתניתין בכולהו מיבעי ורישא דמילתא נקט. אבל הרשב"א ז"ל חולק וס"ל דלא קאי אלא אחכם לחוד דליכא חשש איסור דאורייתא אפי' אם עשה כן בערמה. והביא ראיה לזה מדברי התוספתא דבכולהו לא תני אם כנס לא יוציא אלא בחכם לחוד ולפנינו בתוספתא גם בחכם לא תני לה. ולכאורה מהא דמע יד בשבוי' דתני בתוספתא דאם כנס לא יוציא יש להביא ראיה להיפך דלאפי' היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא לא יוציא משום דגם זה אינו אלא רינון בעלמא לומר דמשקר בשביל שישאנה. וצ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל דבשבוי' הקילו. אבל באמת אין לנו שום ראי' להיפך למימר דכנס יוציא דאי משום דדמי לנטען על אשת איש דאיכא חשש איסור דאורייתא ז"א דע"כ לא דמי לגמרי דהא בנטען על א"א קיי"ל דאפי' אפסקי' אחר לא ישא לכתחילה ואילו בכל הני תנן דמותרין לאחר שנישאו לאחרים אלא דיש לחלק דכיון שנישאו לאחרים תו ליכא חשדא. אבל מ"מ ליכא לדמוי' לנטען על א"א דהא עכ"פ ליכא הכא אלא רינה בעלמא שמא משקר ועי' בח"מ ובב"ש ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |