קרן אורה/יבמות/כה/א

קרן אורה יבמות כה א

דף כ"ה ע"א

ומסיק הש"ס הילכתא כוותיה דרבי והילכתא כוותי' דרב. והא בקלא דפסיק והא בקלא דלא פסיק. בקלא דלא פסיק הילכתא כרבי דתצא אפי' בלא עדים והיינו מבועל ונטען כדכתיבנא. אבל מבעל וודאי גם לרבי לא מסקינן לה בלא עידי דבר מכוער. קלא דפסיק ואיכא עדים כרב. גם בזה קשה אמאי נקט הש"ס האי דאיכא עדים דליכא רבותא בזה דהילכתא כרב דמאן פליג עליה כיון דאיכא עידי טומאה. אלא הכי הוי ליה למימר קלא דפסיק וליכא עדים כרב ולא תצא. וצ"ל דבאמת ה"ק קלא דפסיק דווקא או איכא עדים אבל בלא עדים לא מפקינן בקלא דפסיק ובזה לא מצינו דרבי חולק למאי דכתיבנא דרבי ע"כ בעידי כיעור מיירי. אבל רב ע"כ ס"ל דאפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן מדמוקי למתניתין דווקא בעדים. והיינו דכתבו התוס' ז"ל מיהו רב גופי' אית ליה ל"ש קלא דפסיק כו'. אלא דא"כ האי הילכתא כרב מיותר הוא כיון דליכא מאן דפליג עליה בקלא דפסיק. ע"כ כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה אמר רבי דלרבי אפי' בקלא דפסיק מוציאין מנטען. ולא ידעתי הכרח לזה. והשתא להך אוקימתא הדין כך הוא דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מוציאין ובקלא בעלמא דלא פסיק אין מוציאין מבעל. אבל הנטען אם כנס יוציא. ובקלא דפסיק אפי' הנטען לא יוציא. ותרווייהו הילכתא אנטען קאי. וא"כ הא דאמרינן קלא דפסיק ואיכא עדים כרב לא בעינן דווקא עידי טומאה. כיון דקי"ל כרבי דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מפקינן. כן נראה לכאורה שיטת רש"י ז"ל:

והתוס' ז"ל השיגו על רש"י ז"ל מה שפי' דרבי מבעל קאמר דתצא. ושיטתם ז"ל דמבעל לא מפקינן לה אלא בעדות ברורה או ע"י קינוי וסתירה. ומפרשי דרבי תצא מבועל קאמר. ודעתם דהא דרוכל יוצא כו' הוי כקלא דפסיק. ופסקינן הילכתא כרבי בקלא דלא פסיק. וכרב בקלא דפסיק. ולשיטתם ז"ל קשה מנ"ל לחדותי האי הילכתא בקלא דלא פסיק כיון דרבי מיירי אפי' בקלא דפסיק כי האי דרוכל יוצא ובהא לית הילכתא כוותיה א"כ מנ"ל דבקלא דלא פסיק מוציאין כיון דרבנן פליגי אפי' בקלא דלא פסיק מנ"ל נהכריע בין הני תנאי:

והרי"ף ז"ל כתב ג"כ כשיטת התוס' ז"ל דרבי דאמר תצא אנטען קאי. אלא דכתב בזה דבר חדש דרבי מיירי בעידי דבר מכוער. ורב דאמר דמתניתין איירי בעדים היינו עידי טומאה. אבל בעידי דבר מכוער לא תצא. והיינו דמוקמינן למתניתין דמחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים ובין אפסקי' אחר אי לא כרבי דאמר בעידי דבר מכוער נמי תצא מנטען. ופסיק הש"ס הילכתא כרבי בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. אבל עידי דבר מכוער וקלא דפסיק הלכה כרב. והוא דבר מחודש לחלק בין קלא לקלא אע"ג דאיכא עדים. והיינו משום דמשמע ליה דקלא בלא עדים כלל לאו כלום הוא כיון דלא נודע מי הוציא הקול. וכי היכי דאמרינן דאם נודע לנו שיצא הקול מפי נשים וקטנים דהקול לאו כלום הוא. וכן בקול של קדושין ושל גירושין בעינן דבר ברור. כדאיתא סוף גיטין. אלא ודאי בעינן עדי דבר מכוער. ומ"מ אין זה אלא קול בעלמא. והיכא דפסיק. גם מנטען לא מפקינן כמו מבעל כיון דאין חשש בזה אלא משום קלא ורינה בעלמא כל שנפסק הקול לא תצא. ולפ"ז מצינן למימר דרבי נמי מודה דבעינן קלא דלא פסיק. ואין להקשות לשיטת הרי"ף ז"ל אמאי לא מפרשינן הא דאמר רב אמתניתין בעדים היינו עדי דבר מכוער ולא פליג ארבי משום דהא לא איצטריך לאשמועינן דבעינן עדי דבר מכוער. אלא דקשה לי הא דאמרינן דאי איכא אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא. ולשיטתו ז"ל הא איכא עדים בדבר מכוער וכי חשודים האויבים להעיד שקר. וצ"ל דכל דאיכא אויבים אין כאן קול והוי כקלא דפסיק. וכן הוא שיטת השאלתות ז"ל לפי מה שביאר הרא"ש ז"ל דבריו:

וראיתי בדברי הנימק"י ז"ל שכ' גם לשיטת הרי"ף ז"ל לפרש תצא דקאמר רבי היינו תצא מבעל ולא ע"פ ב"ד אלא יכול להוציאה בלא כתובה. ולא הבנתי זאת דא"כ מנ"ל לרבי דמוציאין מנטען ע"פ ב"ד וגם לא ראיתי מי שפירש כן. אך בזאת מחולקים המה השאלתות והרי"ף ז"ל דלהרי"ף ז"ל מבעל אין מוציאין אפילו בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק והשאלתות ז"ל ס"ל דבעל ובועל שוין הן:

ור"ת ז"ל פי' דברי השאלתות ז"ל בדרך אחר. והוא דרב דאמר דמתניתין מיירי בעדי' היינו עידי דבר מכוער ומוציאין בהם מבע.:

ג"כ דכעידי טומאה הם. אבל בלא עידי כיעור אלא בקול בעלמא בזה פליגי רבי ורבנן בין בבעל בין בבועל. והאי קלא לא ידעתי פירושו. דלמה נחוש לקלא בעלמא בלי שום דבר ברור להוציאה מבעלה. ומדברי הר"מ ז"ל נראה דבראיית הבעל דבר מכוער פליגי רבי ורבנן. וגם זה קשיא לי למה יהא הבעל נאמן שיוציאו הב"ד ע"פ את האשה וכן להוציאה מנטען. וגם מש"כ הרא"ש ז"ל דבראיית הבעל לבד לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא בראיית עדים ונתפרסם הקול. ג"כ לא הבנתי ולמה לא נימא דבאמת שוי' אנפשי' חד"א אלא דב"ד אין מוציאין והוא עצמו מחוייב לגרשה. ובהא דאמרינך הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק. פי' הר"מ ז"ל ג"כ דראיית הבעל בעינן. ונראה מלשונו ז"ל לפרש דבאמת מבעל אין מוציאין אלא הוא מחוייב להוציאה ומבועל הוא דמפקינן לה כיון שיצתה מתחת בעלה ע"י. ומשמע עוד לשיטתו ז"ל דהקול הוא אינו אלא פרסום בעלמא דכיון דנתפרסם הדבר מוציאין אותה מבועל משום לעז. אבל אי הוי קלא דפסיק ואין הדבר מפורסם לא מפקינן לה מבועל ג"כ משום דלא מהמנינן ליה לבעל. אבל קול בעלמא בלי ראיית שום אדם ודאי לא חיישינן ליה כלל. וזה שכתבו דלרבנן בראיית הבעל לא שויא אנפשי' חד"א כלל דלרבי ג"כ הא דקאמר תצא לא בב"ד קאמר אלא הוא מחויב להוציאה:

ובאמת בירושלמי פ' המדיר משמע להדיא דהא דרבי דאמה ובייל תצא אבעל קאי ולענין יוצאות שלא בכתובה כמו שהבאתי לעיל דברי הנימק"י ז"ל. וא"כ ע"י ראיית בעל לחוד אמאי תצא שלא בכתובה. וכי מהימן הוא להפקיע כתובתה. ע"כ הפי' המרווח יותר הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהכל בעידי כיעור. וכמו שאמרו שם בירושלמי על כל העוברת על דת וכולן בעדים. ולענין זה אין נ"מ בקלא כלל. אלא כל שיש עדים שראו דבר מכוער תצא שלא בכתובה. ולענין בועל הוא דבעינן קלא דלא פסיק. אבל בקלא דפסיק אין מוציאין אותה גם מבועל:

וראיתי בספר אבני מילואים שהביא בשם בעל העיטור ז"ל לישב הא דבירושלמי שם משמע דרבי פליג אהא דרוכל יוצא כו'. ותירץ דהתם מיירי בקלא דפסיק. ולענ"ד נראה דלענין להוציאה בלא כתובה ליכא נ"מ בקלא כלל. ומ"מ עוברת על דת היא ומכוער הדבר. וכן משמע התם מהא דאמר רבי ומה בכך משמע דפליג על עיקר הדבר דאין חוששין לזה. והיינו דבעון קמוי אפי' פיו על פיה. ואמר כזה באת מעשה לפני ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן. והיינו משום דמעשה כזה מכוער יותר. ואי נימא דמיירי בקלא דפסיק מ"ט מודה בהא. ומה שפי' רש"י ז"ל קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז אינו רוצה לומר שבאו אחרים והכחישו העדים הראשונים דא"כ אפילו לאחר כמה ימים אם הכחישו לעדים אמאי לא בטל קלא. אלא כוונתו שיצא קול בעלמא שהדבר שקר ונשתק הלעז. וכבר האריכו בהלכה זו הראשונים ז"ל והאחרונים ז"ל. ואני לא באתי אלא לקצר ולבאר דבריהם ז"ל בפירוש הסוגיא. ובאמת יפלא בעיני על התוס' ז"ל למה השמיטו דברי הירושלמי הנ"ל דמוכח מיני' דבבעל מיירי. ולענין הוצאה בלא כתובה. ויתיישבו כל הקושיות בזה ודו"ק. והרבה יש לי לדקדק בדברי הטור והאחרונים ז"ל ולא רציתי להאריך. ועי' בזה במרדכי בתכלית האריכות והביא שם דברי הירושלמי דכתובות ג"כ:

גמרא ילמדנו רבינו לנס מהו שוציא. עיין בדברי התוס' ז"ל ובדברי הרשב"א ז"ל פי' דשמעתא. ולדידי קשיא לפי מה שכתב הש"ע ע"פ דברי הירושלמי דהיכא דאמרו לו ב"ד שלא יחזיר אם כנס יוציא. א"כ הכא במוציא שם רע דב"ד אמרו לו הוי יודע שאין אתה יכול להחזירה הרי שהתרו בו ב"ד ולמה לא יוציא. והטור ז"ל השמיט להאי דינא. ואפשר לישב דבריו ז"ל ע"פ הנ"ל. כי סוגיא זו ס"ל כמ"ד דטעמא משום פריצותא ואין צריך לומר לו הו' יודע שאין אתה מחזירה. אבל למאי דקיי"ל דצריך לומר לו אם עבר וכנס יוציא ודו"ק. שוב מצאתי באב"מ שכתב כן:

תוס' בד"ה הכא איכא כתבא כו'. עי' מהרש"א ז"ל שהאריך בזה. ודבריהם מכוונים עם דברי הרשב"א ז"ל שהקשה ג"כ זאת אפי' במדינת הים אמאי לא ישא את אשתו. כיון שהכתב מוכיח. וכן הקשה הנימוקי יוסף ז"ל ע"ש:

בד"ה הוא ואחר מצטרפין כו'. והקשו מהא דאמרינן במכות הרוג ונרבע יציל אלמא דפסול הוא. ותי' דהתם מיירי בנרבע לרצונו דפסול הוא משום רשע והרוג פסול הוא משנעשה טריפה. ומדבריו ז"ל במכות משמע דבהרוג סגי להו בטעמא דשונא ע"ש. והר"י מאורלייניש תירץ דהרוג ונרבע קרובים יצילו. ולפ"ז הא דמשני הש"ס התם יקום דבר במקיימי דבר ולא בעושי דבר גזה"כ הוא בעושי דבר אין מצטרפין לבטל העדות. אע"ג דאם לא היה קרובו היה ראוי לקיים דבר. או אפשר גם למסקנא נשאר תירוצא דאביי כשרבעו מאחוריו. אלא דזה דחוק דא"כ כל עריות שבתורה אם היה אחד לאונסו היו ראויין להיות ממקיימי דבר. וא"כ יצילו זה את זה או משום קורבה או משום פסול דרשעות. וראיתי באו"ת סי' ל"ו שדיבר מזה והביא שם דברי הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שפי' במקיימי דבר לאפוקי בעד עצמו. ועי' בריש מכות בדברי הרא"ש ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל בארוכה לבאר ג"כ הא דאמרינן פלגינן דיבורי' ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא ג"כ מהאי טעמא דעדותו על עצמו לא חשיבא עדות כלל. כי היכי דאינו מצטרף לבטל העדות מטעם נמצא האחד קרוב או פסול. ואני אכתוב לקמן בשמעתין מה שנראה לי בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף