אילת השחר/יבמות/כה/ב

אילת השחר יבמות כה ב

דף כ"ה ע"ב

ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. ברע"א הוכיח מזה דהא דאמרי' דאין אדם משים עצמו רשע זה רק כשצריך לדין עדות, אבל עצם הדבר שאומר שעשה עבירה מתקבל בב"ד, והק' מהא דכתובות (דף י"ח ב') באומרים כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' דלא מיהמני אפי' במיגו משום דאין אדם משים עצמו רשע.

אמנם קושיתו היא רק לפי מה שסובר שם בכתובות דמיגו בעדים א"צ לדין עדות אלא נאמנים במיגו בלבד, אבל אם נימא דגם כשנאמנים במיגו, היינו דע"י המיגו נאמנים בעדותן, י"ל דלא דמי להכא, דבעדות אשה זה תלוי רק בחשש משקר ואם אינו שקר נאמן, ולכן בזה אפי' שאי אפשר להאמינו על החלק שהוא רשע, מ"מ על זה שבעלה מת נאמן, משא"כ באנוסים דצריך לדין עדות, ממילא אם אינו נאמן על החלק שנעשה רשע, הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

באומר אני הייתי עם הורגיו. יל"ע למה מי שנמצא בחבורת רוצחים לא יהא נפסל לעדות, הרי בודאי לומד ממעשיהם, וכמ"ש בצוואת ר"א הגדול דהנמצא בחבורת בעלי לשה"ר נקראים כולם בשם חבורת רשע. ואפשר שזה טעם לפסלו רק מדרבנן, דמדאורייתא כל שלא עבר עבירה בפועל אינו נפסל, והכא כשר לעדות אשה משום דפסולי דרבנן כשרים לעדות אשה, או אפשר דגם מדרבנן אינו פסול.

רש"י ד"ה גזלן דדבריהם. דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חבירו וכו'. בחי' ר' נחום העיר למה צריך להוסיף שנתכוין לעדות, וכי בלי כונה לעדות אין לזה דין עדות. ומשמע מזה שסובר רש"י דאם הי' בא לספר מעשה בעלמא שפלוני רבעו אין לזה דין עדות.

בא"ד. ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני. הנה יש לפרש דפלגינן דיבורא היינו שאין מקבלין כלל מה שאמר לרצוני, ויש לפרש דלגבי חבירו אנו שומעין עדותו גם מה שאומר לרצונו, ורק לגבי עצמו אין מקבלין מה שאמר לרצוני. וממה שהוסיף רש"י דאין נאמן על עצמו מה שאמר לרצוני, משמע דלגבי חבירו מקבלין גם מה שאומר שהיה לרצונו, ובזה מיושב מה שהק' הנתיבות דכיון דפלגינן דיבורא נמצא שיש סתירה בבדיקות.

בא"ד. דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה. לשון רש"י משמע דלגבי עצמו זה ג"כ דין עדות רק שהוא פסול, דאם לגבי עצמו אינו עד כלל, למה צריך רש"י לפרט דפסול בין לטובה בין לרעה.

רש"י ד"ה ואין אדם משים. והא דקי"ל הודאת פיו וכו' הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא. אין להקשות דאם אינו חייב קנס עפ"י עצמו משום דאין לו נאמנות, למה צריך ללמוד מאשר ירשיעון וגו' פרט למרשיע את עצמו, ואי"ז קושיא דבלאו קרא דמודה בקנס פטור הו"א דקנס ג"כ ממון הוא, ורק אחרי שגילתה תורה דקנס אינו ממון תו לא מהימן עפ"י עצמו מטעם זה דאינו נאמן על עצמו רק לממון.

וחיוב קנס אינו מחמת העבירה שעשה, רק דכשגנב וכדו' חייבה תורה על מעשה זה חיוב קנס, ולכן מה שאין נאמן על קנס אינו משום דמשים עצמו רשע, רק דאינו נאמן על עצמו לשום דבר שאינו ממון, וכן מה שאינו נאמן למלקות הוא מטעם זה דאינו נאמן על עצמו כלום חוץ מממון, ולא צריך בזה לטעם דאין אדם משים עצמו רשע, רק מפרש למה לא יהא נאמן משום הודאת בעל דין, ועל זה כתב דמה שאינו ממון אינו נאמן משום הודאת בע"ד.

בא"ד. הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא. הנה ליפסל ע"כ הוא מחמת דאינו נאמן, דהא אילו עשה עבירה נפסל ממילא בלי פסק ב"ד, אבל בהא דמודה בקנס פטור הא יש בזה תרתי, א' דנפטר אפילו אם באו עדים ואז בודאי אין החסרון מחמת דאינו נאמן אלא דגזה"כ דבזה נפטר, ועוד יש דין דאינו מתחייב ע"פ עצמו, ובזה דנו האחרונים אם הביאור הוא כמו במה דקי"ל דפטור אפילו אם באו עדים, דאז בודאי אין החסרון בהנאמנות, ה"נ מה דאינו מתחייב עפ"י עצמו אין זה חסרון בהנאמנות, אלא דגזה"כ הוא דאין מתחדש קנס בלי עדים, או דלגבי זה אין לו דין נאמנות, ונפק"מ למה שדן בקצוה"ח (סי' א' סק"ו) אם בזמן הזה דאין ב"ד מומחין וכשמודה בב"ד דהאידנא אינו נפטר, אם תועיל תפיסה או לא, דאם תפיסה לא מועילה ע"כ דאין כלל נאמנות להודאתו, דאילו יש נאמנות, א"כ נהי דאין לב"ד לחייב מכח הודאה כזאת, מ"מ הא ידוע לנו שהוא חייב, וגם בזה"ז יועיל לכל הפחות תפיסה. ומדברי רש"י משמע לכאורה דבקנס יש חסרון בנאמנות כמו לענין לפסול אותו.

וצע"ק דאם הטעם משום חוסר נאמנות, זה א"ש רק מה שב"ד אין מחייבין אותו, אבל הוא שיודע בעצמו למה אינו מחויב לצאת יד"ש, והא הראשונים הוכיחו מהא דר"ג וטבי עבדו בב"ק (דף ע"ד ב') דאפי' לצי"ש אינו מחויב לשחררו, הרי דאין החסרון בנאמנות, אלא דגזה"כ הוא דב"ד לא מחייבין עפ"י עצמו, וכ"ז שלא העידו עדים אין לב"ד לחייבו.

ולומר דהא דב"ד אין מחייבין הוא משום דאין נאמנות, וכיון דאין נאמנות וב"ד אין מחייבין אז אין מתחדש חיוב כלל אפי' שהוא יודע בעצמו שחייב, ורק לעדות הוא בעצמו שיודע שהוא פסול באמת אין לו להעיד, צ"ע דמנ"ל לחדש דכה"ג אינו מתחייב כלל, אם עיקר דינו הוא מחמת דתורה לא נתנה לו נאמנות.

רש"י ד"ה אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי בו. לכאו' אינו מובן מה בא לאפוקי הרי נגיעה אינה כלום, וי"ל דבא לאפוקי שלא נגע בו בעודו גוסס, דאז הי' נחשב כשופך דמים.

תוד"ה רבא אמר. ואומר ר"י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר וכו'. עי' מש"כ באילה"ש בכתובות (דף י"ח ב') לתמוה דכיון דיש דין פלגי"ד והוי עדות איך לא נקבל העדות, והא לא הי' תקנה מיוחדת שלא נקבל, א"כ למה לא נקבל העדות, וכי יש בידינו סתם לומר דאין מקבלין.

בא"ד. א"נ התם בכל ענין שהם אנוסים וכו'. קשה דנרבע לאנסו נמי לא שכיח כמ"ש תוס' כתובות (דף ט') דאונס לא שכיח, וי"ל דפלוני רבעני מה שצריך לפרש דבריו שהי' לאנסו אי"ז לגוף העדות אלא רק כדי שלא יפסל לעדות, ועל זה לא איכפת לן בדבר שלא מצוי כ"כ, משא"כ אנוסים בעדות השטר, אם לא מה דהיו אנוסים הרי עדות שבשטר קיים ואין כאן עדות לבטל עדותם בשטר כלל, דהא בלי שהיו אנוסים מה שחתמו על השטר זה נכון, וכדי שיתבטל עדות שבשטר הוא רק ע"י שהי' איך שהוא אונס, ואם לא אונס ממון כי על זה אין נאמנים, אז כדי לבטל עדות שבשטר מוכרח לתלות אונס נפשות, וזה כיון דלא שכיח אין לנו לקיים עדותם של עכשיו.

תוד"ה ואין אדם. וא"ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול וכו'. צ"ע הא תאות ממון יש לכ"א, אלא מי שירא שמים נמנע מלהעיד שקר מחמת ממון, אבל מי שעובר עבירה להכעיס, בודאי גם בשביל הנאת ממון יעבור עבירה, דוכי מי שעובר עבירה להכעיס נעשה שונא בצע, וא"כ בודאי חשוד להעיד שקר משום ממון.

בא"ד. הא רשע דחמס בעינן וכו' כגון אוכל נבילות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר ויש לומר דהוי כמו אוכל נבילות לתאבון. לכאו' מה הי' ההו"א של תוס' הרי פשיטא דהוי כלתיאבון, אלא דבסנהדרין דף כ"ח מבואר ברש"י דלתיאבון היינו משום דנבילות יותר בזול מכשירות, וכיון דעובר משום תאות ממון ה"נ חשוד לשקר ולהעיד שקר משום ממון, אבל אין ראי' מדעובר על עריות דחשוד לשקר משום תאות ממון, ולכן תירצו דהעיקר אם עובר עבירות להנאת גופו ה"נ יקח ממון להעיד שקר.

והנה הנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן [עי' קצוה"ח סי' ל"ז], ולמה, הא מה"ת אסור ליקח שכר להעיד דמה אני בחנם אף אתה בחנם, ונמצא דמשום תאות ממון עובר על איסור דאורייתא, ולמה לא יהי' כרשע דחמס, ודוחק לומר משום דנחשב זה להיתר בעיני אנשים, וכמו דאמרינן לגבי סוחרי שביעית בתוס' בסנהדרין (דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן הפסולין), וגם הא כיון שיש לו ביטול מלאכה דזה אינו אסור לא חמירא לאינשי כולי האי וצע"ק.

ומכאן יוצא דלהנרבע יש ג"כ הנאת הגוף, דלכן גם לרבא פסול אע"ג דאינו רשע דחמס, וצע"ק בקידושין (דף כ"ב ב') דאיכא צד בגמ' דבשלא כדרכה אין הנאה להנבעלת, ולסברא זאת יקשה דלרבא למה פסול הא אינו רשע דחמס. ועי' בתוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) דבסברא א' כתבו דברביעה אין כ"כ יצרו תוקפו, ומסתמא הכונה להיות נרבע, דאילו רובע מסתמא הוי ככל עריות דיצרו תוקפו, וצ"ל דמ"מ יש לו הנאת הגוף, וכיון דעובר משום הנאת עבירה הרי דעלול ליקח כסף להעיד שקר.

והנה הגרעק"א בכתובות (דף י"ח) דייק מסוגיין דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה הי' מהני עדותו להעיד שמת בעלה אפי' אם לא פלגינן דיבורו, וכל מה דלא מהני הוא משום דלדבריך רשע אתה ואין עדות לרשע, והנה האחרונים דנו דלרבא דפסול רק רשע דחמס משום חשש משקר, א"כ אינו פסול הגוף כל כך אלא משום דשמא משקר, ובס' קהלות יעקב (סנהדרין סי' י"ז) הביא בשם קובץ הערות (סי' כ"א אות ג') דנתקשה דמה שייך לדבריך רשע אתה דאיך נימא דאם זה אמת שאתה נרבע א"כ אין אתה נרבע, ומתרצים וכן תירץ בקהלו"י דגם לרבא אדם שיש לחושדו לשקר פסול אפי' אומר אמת דמ"מ כעת פסול, ובקובץ הערות תירץ דברשע דחמס יש ב' פסולים א' משום שמא משקר, וב' מגזה"כ כמו בקרוב.

והנה מה שגזלן פסול להעיד לאשה שמת בעלה, נקטו האחרונים דהוא משום חשש משקר, עי' רעק"א (שו"ת סי' קכ"ד), ומה"ט רוצה לומר דאם העיד עם עוד אנשים לא נימא נמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, כיון דכל דין פסול אינו בעדות אשה רק חשש משקר, ומצד הפסול הא כל פסולים הכשירו בעדות אשה, אלא דשדא בי' נרגא דבר"ן גיטין (ח' ב') משמע דשייך פסול עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בעדות שהכשירו כל הפסולין. עכ"פ לכו"ע צ"ע דכיון דבעדות אשה כל הפסולין כשרים רק חשש משקר פסול, א"כ בהרגתיו אפי' אם גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ולא פלגי"ד, מ"מ למה לא יועיל עדותו, דהא מחמת שאמת שהרג לא יהי' סיבה לחשוש לשקר, ולמה לא תנשא כאן ע"י זה שאומר שהרגו.

וגם בפלוני רבעני לרצוני דבזה צריך לעדות גמורה, ג"כ יש לעיין דבתוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב בד"ה לרצונו) מובא סברא א' דבאמת נרבע אינו פסול לעדות לרבא דאינו רשע דחמס, אלא דלגבי רביעה הוא פסול דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ובזה יש לתמוה כיון דאינו פסול על הגברא אלא דלגבי מה דחשוד הוא חשוד לשקר, וא"כ איך נפסול עדותו משום דאם הוא נרבע הרי ישקר, דהא פסול דחשוד על הדבר אינו פסול על הגברא רק משום דלדבר זה חשוד לשקר, ומה שייך לפוסלו על ענין הרביעה כיון דכל מה דחשוד הוא משום שזה אמת שנרבע ממנו.

תוד"ה לימא. אלא הא דפסלינן היינו לאסרו בבת ישראל וכו'. תמוה מה שייך לומר שויא אנפשיה לומר שהוא גוי לגבי דנפשיה אפי' שבאמת הוא יהודי.

בא"ד. או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד. הנה לא נקטו דעדיפא מיניה באם נגח שורו שור של ישראל ישלם נ"ש כמבואר בב"ק דף ל"ח, ואפשר דכיון דתם דמשלם ח"נ הוא קנס, א"כ אף בנגח שור נכרי לשור של ישראל משלם נ"ש הוא ג"כ מדין קנס, וכיון דבקנס אינו מתחייב ע"י הודאתו, מסתבר דגם בעכו"ם כן, וא"כ אפשר דכיון דמודה בקנס פטור, ה"נ כל דין חיוב קנס שצריך לצאת ע"י הודאתו א"א לחייב, ולכן החיוב של הח"נ הנוסף דזה מחמת הודאתו א"א לחייב.

הרי זה לא ישאנה. פירש"י משום חשד. יש לעיין אם אנו חושדים באמת, או שיהי' לעז בעיני האנשים, ובאופן של שתים דמסקינן דמותר, היינו דגם בעיני האנשים לא יהי' חשד. והנה לכאורה כיון דגם כשרוצה לישאנה מ"מ אין אוסרין אותה לשאר האנשים, הרי דאין חשש אמיתי על עדותו, דא"כ כעת שרוצה לישאנה תיאסר כבר לכל העולם, ומשמע דהוא רק משום לעז, וכשלא ישאנה דאין לעז בעיני האנשים אנו מתירים אותה.

רש"י ד"ה בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה. יש לעיין לפי ההלכה דקי"ל דסגי בחרטה, למה לא הי' יכול להתיר לה, דהא בודאי מתחרטת, ואפשר דמתחרטת רק מכאן ולהבא, ומ"מ הרי שייך למצוא פתח, ועי' בר"ן נדרים (דף כ"א ב') באומר אילו הי' עשרה בני אדם שיפייסוך, דאע"ג דבאמת לא באו עשרה בני אדם לפייסו, מ"מ עדיף מחרטה ולא הוי פתח ממש, וכה"ג שייך לומר דלא מצא פתח, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א